הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל

המאמר פותח בפסוק מישעיהו, שלפי פירוש רש״י עוסק ביורדים למצרים: שם יעקב היכה שורש, וישראל ניצן ופרח לעם. אדמו״ר הזקן שואל מדוע הירידה למצרים מתוארת כ״השתרשות״, ומביא פסוק נוסף המצמיד את השמות יעקב וישראל לבריאה וליצירה.

מדרש מפרש את דברי ישעיהו לא כמתייחסים לכך שה׳ ברא את יעקב, אלא לכך שיעקב ברא את העולם: ה׳ אומר לעולם שהוא נברא באמצעות יעקב ונוצר באמצעות ישראל. לפי פירוש זה, יעקב הוא ״בוראו״ של העולם וישראל הוא ״יוצרו״.

בריאה היא מדרגה גבוהה מיצירה, וישראל הוא השם הנעלה יותר, שניתן ליעקב לאחר שגבר. לכאורה, המונח הגבוה יותר היה צריך להיאמר על ישראל, אך הפסוק מייחס את ״בריאה״ ליעקב.

התשובה פותחת בעיקרון ידוע: הנשמה יורדת לעולם הזה כדי לקיים מצוות, ״היום לעשותם״. המדרש דורש את המילה הראשונה בתורה, ״בראשית״, במשמעות ״בשביל ראשית״ — כלומר, בשביל ישראל, שעליהם אומר ירמיהו שהם ״ראשית תבואתו״.

אם ישראל הם ״ראשית״ תבואתו של ה׳, הרי שמשהו צריך לצמוח; לכן שואל אדמו״ר הזקן מהי ה״תבואה״ הרוחנית הזאת. הוא פותח בדברי הזוהר על המצוות.

הזוהר מכנה את המצוות לבושים לנשמה. מכיוון שכל מצווה יוצרת לבוש, כל יהודי חייב בכל תרי״ג המצוות, מלבד המצוות המוטלות על המלך בלבד, שקיומן על ידו נחשב לכל העם.

נשמה שלא קיימה את כולן צריכה לשוב לעולם, בגלגול חדש או בהתחברות זמנית לנשמה של אדם אחר, כדי שלבושה יהיה שלם. מצווה חסרה פירושה לבוש חסר.

הלבושים נוצרים משני צדדיה של המצווה. המעשה הגשמי יוצר לבוש בגן עדן התחתון, והכוונה שמאחוריו יוצרת לבוש בגן עדן העליון.

מכיוון שכל מצווה מוסיפה לבוש, התחנן משה להיכנס לארץ ישראל, שבה יוכל לקיים את המצוות הנוהגות רק בה. הגמרא מכנה גם את המצוות ״פירות״: העגלה המובאת על רצח שלא פוענח מכפרת על קורבן שלא הניחו לו ״לעשות פירות״.

הגמרא בוחנת את משמעותם של ״פירות״: אילו הכוונה הייתה לבנים, זקן או סריס, שכבר לא יהיו להם ילדים, לא היו צריכים כפרה כזאת. ובכל זאת התורה אינה מבחינה בין הנרצחים.

הגמרא מסיקה שה״פירות״ הם מצוות. גם הכתוב והתפילה משתמשים בלשון זריעה ביחס למעשים טובים: ״זרעו לכם לצדקה״, ״אשריכם זורעי על כל מים״, ובברכת הבוקר: ״זורע צדקות״.

לכן המצוות נקראות הן פירות והן זריעה. כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן פונה למדרש שלפיו ה׳ התאווה לדירה בתחתונים, כלומר בעולם הזה הגשמי.

אם אין מקום פנוי מה׳ והוא ממלא את השמים ואת הארץ, קשה להבין מה פירוש הדבר שהוא זוכה ל״דירה״ למטה. הרי הוא כבר נמצא בכל מקום.

התשובה מבחינה בין שני סוגים של אור אלוקי. ממלא כל עלמין הוא האור שנכנס בכל נברא בגלוי ומחיה אותו; הפסוק ״ואתה מחיה את כולם״ נדרש באמצעות המילה ״אתה״, אותיות הדיבור שבהן ה׳ בורא.

סובב כל עלמין נמצא גם בכל נברא, אך הוא נסתר ואינו מתלבש בו בגלוי. חיובם של חז״ל לברך מאה ברכות בכל יום נועד להמשיך את האור הנסתר אל הגילוי.

״ברוך״ נדרש מלשון ״בריכה״ — מקום שבו המים נאספים ונמשכים. גם הברכה ממשיכה את הנעלם אל הגילוי, כדי ששם הוי׳ יתגלה: היו״ד שלו מורה על צמצום והה״א על התפשטות.

רק ישראל יכולים להמשיך את האור הנעלם אל הגילוי. לכן הפסוק פונה דווקא אל ״בית ישראל״ ומצווה עליו לברך את ה׳.

כוחם נובע מן האפשרות הטמונה בכל יהודי למסור את נפשו לה׳. משום יכולת נסתרת זו, דווקא בית ישראל נקרא לברך.

גם בנוסח הברכה נאמר דווקא ״אלקינו״: ההמשכה נעשית באמצעות ישראל. שבעים שנות חיים, שבכל אחת מהן 365 ימים, נועדו להמשיך מן ההעלם אל הגילוי באמצעות מאה הברכות שבכל יום, עד לגילוי השלם שיהיה לעתיד, כאשר ״עין בעין יראו״.

מאה הברכות הן מילים. ההמשכה השלמה יותר של הנעלם אל הגילוי נעשית באמצעות קיום המצוות בפועל, והאדמו״ר הזקן מסביר זאת באמצעות משל הזריעה: רוב הזרעים שזורעים הם זרעי גינה שאיש אינו אוכל.

זרע כזה הוא גרעין חסר טעם, אך לאחר שקוברים אותו באדמה, כוח הצמיחה שבאדמה נכנס לתוכו וצומח ממנו פרי מאכל. הדבר שצומח ממנו שייך לסוג אחר מזה של הזרע עצמו.

גם זרעים שהם עצמם מאכל, כגון גרעיני תבואה, מתרבים פי כמה וכמה כאשר זורעים אותם. כך גם המצוות ירדו והתלבשו בדברים גשמיים.

התפילין נכתבות על קלף והציצית עשויה מצמר — חומרים גשמיים רגילים. ובכל זאת, כשיהודי מניח תפילין, מתגלה אלקות: שתי הפרשיות הראשונות שבהן, ״קדש״ ו״והיה כי יביאך״, מקבילות לחכמה ולבינה, והזוהר מכנה את הטלית ״פריסו דמלכא״ — פריסת המלך.

הצמיחה מתרחשת רק כאשר יהודי מניח את התפילין. כשהן מונחות על השולחן, הן אינן מגלות דבר, אף שהמצח אינו גשמי פחות מן השולחן.

גם כאשר מי שאינו מישראל מניח תפילין, אין דבר צומח מכך, שכן המצוות הללו לא ניתנו לו. כוח הצמיחה שבארץ פועל רק באדמה פורייה, ולא במדבר; וכך גם המצוות מצמיחות רק בישראל, שהנביא מכנה ״ארץ חפץ״.

מדוע הדבר חייב להיות ישראל? משום שאין סוף מצד עצמו קדוש ונבדל לחלוטין: ״אני, הוי׳, לא השתניתי״, והקב״ה הוא אותו דבר לפני הבריאה ואחריה, ולכן הבריאה אינה משנה מאומה לגביו.

העולמות יכולים להתהוות רק באמצעות מלכותו של הקב״ה, ו״אין מלך בלא עם״. קטעי התפילה המצוטטים כאן מתארים את הקב״ה כנעלה מעל הכול וכמי שברואיו משבחים אותו.

מלכותו של מלך גורמת לנתיניו להניח את חשיבותם העצמית לפניו. כך גם למעלה: את המילה ״עם״ קוראים כקשורה למילה ״עוממות״ — נבראים שחשים נפרדים מה׳; מלכותו מתגלה כאשר נבראים כאלה בטלים לפניו, כמו המלאכים שמשתחווים לו.

המלאכים אינם נפרדים באמת, ולכן השתחווייתם מגלה יחסית מעט. ישראל כאן למטה, שחשים נפרדים יותר מכולם, מגלים את מלכות ה׳ במידה הרבה ביותר כשהם מבטלים את עצמם לפניו.

בן הוא כמו המשך של אביו — ״רגל אביו״ — ולכן היחס של אב לבנו אינו יחס של מלכות. ישראל נקראים ״ארץ חפץ״, משום שבהם מתגלים בעיקר רצונו וחפצו של ה׳.

רק באמצעות ישראל ובאמצעות המצוות הגשמיות יכולה להתרחש הצמיחה שתוארה לעיל. הפסוק ״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ נקרא כמדבר על ה׳, החתן, ועל כלתו.

כנסת ישראל היא הכלה, ״האשה יראת ה׳״, המתאפיינת ביראה ובביטול. על ידי כך ״היא תתהלל״ — מילה הנקראת כקשורה ל״בהילו נרו״, כלומר, ״כאשר האיר נרו״: הביטול שלה נעשה מקור לאור ולגילוי.

כעת מתבאר הפסוק הפותח. ״השרשה״ למטה היא המצוות, שירדו מרצונו העליון של ה׳ והתלבשו בדברים גשמיים; זו בחינת יעקב, ששמו נחלק ליו״ד ועקב.

היו״ד, המייצגת את המדרגה הגבוהה ביותר, יורדת אל ה״עקב״, המדרגה הנמוכה ביותר, כאן למטה. על ידי כך ״יציץ ופרח ישראל״: מה שהיה בהעלם צומח ומתגלה.

בברכת השחר מתארים את ה׳ כמי ש״זורע מעשי צדקה״ ו״מצמיח ישועות״. הזריעה היא המצוות, והצדקה שכל אחד נותן נועדה רק לכך שה׳ יקנה לנו זכות.

ודאי שה׳ יכול לפרנס את העניים בעצמו; הוא מאפשר לנו לתת כדי שהזכות תהיה שלנו. הנתינה שלנו היא הזריעה שממנה ״צומחות ישועות״ — הגילוי יוצא מן ההעלם.

דוד המלך אומר שראה קץ לכל תשוקה, ואילו מצוות ה׳ ״רחבה מאוד״. תחילה שולל אדמו״ר הזקן את האפשרות לפרש את התשוקה כתשוקה גשמית.

התשוקה מתייחסת להשגה הרוחנית של הנפש ולכמיהתה עד כלות הנפש, כפי שנאמר ״כלתה נפשי״. עם כל מעלתן, גם להשגות ולכמיהות האלה יש קץ, משום שהשגתה של כל נשמה מוגבלת.

לעומת זאת, המצווה ״רחבה״ דיה כדי לקבל את בחינת ה״מאוד״, שהיא בלי גבול. באמצעות מעשים גשמיים יכולה לצמוח התגלות בלי גבול.

הדבר מבאר גם את ״אשריכם זורעי על כל מים״. כל ההשגה שהנשמות נהנות ממנה בגן עדן העליון ובגן עדן התחתון נקראת ״מים״.

הדימוי נובע מן הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. זריעת המצוות היא ״על כל מים״, למעלה מכל דרגה של השגה בגן עדן.

גם לימוד התורה ירד לעסוק בנושאים גשמיים, ולכן גם הוא מביא לצמיחה. מכאן הדברים הנשמעים בעולם העליון: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״.

הדבר נראה מוזר, שכן בעולם העליון אין צורך בדיונים גשמיים, כגון הלכות מציאה. התשובה היא שוב באמצעות המשל: זרע צומח רק כשהוא מושרש ונקלט בארץ.

כאשר התורה נקלטת באדם באמת, כך ש״תלמודו בידו״, היא מביאה לצמיחה — לגילוי הנעלה בהרבה מההשגה שבגן עדן, שבו הנשמות רק ״נהנים מזיו השכינה״.

יעקב מייצג את התורה: ה׳ ״הקים עדות ביעקב״ ונתן ״אמת ליעקב״, ו״אין אמת אלא תורה״. לכן ״יעקב ישריש״ פירושו שהתורה והמצוות משתרשות ונקלטות למטה.

מתוך השתרשות זו ״יציץ ופרח ישראל״, ובכך מתגלה בחינת ישראל, שאותיותיה הן ״לי ראש״. הפסוק ממשיך: הם ״ימלאו את פני העולם בתנובה״.

״תנובה״, כלומר תוצרת, נקראת גם ״תנו בה״: הניחו בתוכה. המצוות ניתנות בתבל, העולם, שפירושו כנסת ישראל, ״ארץ חפץ״, כדי שייקלטו וישתרשו בה ואז יתגלו. הדבר נעשה באמצעות יעקב וישראל.

המשכת הבחינות של יעקב וישראל דורשת את שלושת האבות — אברהם, יצחק ויעקב — הקשורים לתפילה, שכן חז״ל אומרים שהאבות תיקנו את התפילות.

במילות התפילה ״ברוך אתה הוי׳״ אנו מבקשים שהנסתר יימשך אל הגילוי. אולם התפילה צריכה להתחיל במרירות על הריחוק המוחלט שלנו מאלקות.

המים התחתונים ״בוכים״ על שהם רחוקים מה׳, ועל האדם לחוש כך גם הוא. הוא מתבונן בגדולת ה׳: כפי שנאמר בברכה ״ברוך שאמר״, כל העולמות נבראו באמירה אחת.

הוא גם מתבונן בכך שהתענוג מהימצאותו של ה׳ שווה את כל ייסורי גיהינום, כדברי חז״ל: ״מוטב שיידון ויבוא לעולם הבא״. מחשבות כאלה מעוררות בו מרירות על ריחוקו בהווה.

התבוננות זו מעוררת באדם מרירות על ריחוקו. ובכל זאת, המאמר בארמית מתאר בכי התקוע בצד אחד של הלב ושמחה בצדו האחר: מצד הגוף, האדם אכן רחוק לחלוטין מה׳.

מצד הנשמה, לעומת זאת, האדם יכול לשמוח בה׳ בשמחה של מצווה. שמחה זו נובעת מעצמותו ממש של ה׳, והיא למעלה אפילו מסובב כל עלמין.

בכי ושמחה הם הפכים גמורים. המחבר ביניהם הוא יעקב, שמידתו היא רחמים.

הרחמים, כמו בתפילה ״ברחמיך הרבים רחם עלינו״, מחברים בין המרירות לשמחה. באמצעותם יכולה לבוא שמחת המצווה, שהיא בחינת גילוי.

״הקול הוא קולו של יעקב״: הקול מגלה את מה שנסתר בתוך האדם. הוא נוצר משלושה יסודות, ושני הראשונים הם אש ומים.

אש ומים הם הפכים, והרוח, היסוד השלישי, נמצאת ביניהם ומחברת אותם. כך גם הגילוי שהמצוות מביאות למטה נעשה באמצעות יעקב, בחינת הרחמים, המחברת בין הפכים.

יעקב נקרא ״בריח התיכון״ של המשכן, שעבר דרך כל הקרשים מקצה לקצה והחזיק אותם יחד כדי שלא ייפרדו. בדומה לבריח הזה, יעקב מחבר את המדרגה העליונה ביותר עם הנמוכה ביותר.

הפסוק הפותח מוסב כעת על מצרים עצמה. כדי שישראל יקבלו את התורה והמצוות, את הבחינות של יעקב וישראל, וישמעו את דבר ה׳ ״פנים אל פנים״ בסיני, היה עליהם לבוא תחילה למצרים ולהתנסות במרירות של ״חומר ולבנים״.

רק לאחר מכן קיבלו את התורה, כדי שיעקב יכה שורש וישראל ינץ ויפרח. הירידה למצרים הכינה אותם לקבל את התורה בצורה גשמית, בבחינתה החיצונית.

הגלות הנוכחית והעול של הפרנסה ממלאים אותה מטרה שמילאה מצרים. הם מכינים את ישראל לקבל בעתיד את פנימיות התורה, כאשר ״עין בעין יראו״.

השאלה הפותחת, מדוע יעקב מכונה ״בורא״ וישראל ״יוצר״, נפתרת כעת באמצעות הפסוק ״יוצר אור ובורא חושך״, שבו ״בורא״ קשור לחושך ו״יוצר״ לאור. כל דבר מורכב מחומר ומצורה.

כאן ״בריאה״ פירושה הבאת החומר לידי קיום — החומר החשוך שירד למטה; זו בחינת יעקב. ״יצירה״ מעניקה צורה וגילוי — האור; זו בחינת ישראל, וכך מתיישבת השאלה מתחילת המאמר.

המשנה מלמדת שהחכמה מתקיימת רק כאשר יראת החטא קודמת לה. במונחי המאמר, החכמה ״מתקיימת״ וצומחת כמו זרע שנשתל רק לאחר ההכנה של יראה, כפי שנאמר: ״אשה יראת ה׳ היא תתהלל״.