תוספת ביאור

כותרת זו מציינת תוספת קצרה למאמר שקדם לה, שהשווה את המצוות לזרע ואת נשמות ישראל לאדמה, שכוח הצמיחה שבה מוציא את הפרי הטמון בזרע. כאן מפותחת ההקבלה הזאת ביתר פירוט.

בזרע אין טעם או ריח מן הפרי, ובכל זאת כבר מצוי בו כל מה שירכיב את הפרי, כשהוא דחוס ומוסתר, עד שהוא נראה כעץ פשוט בלבד. זו נקודת המוצא של המשל: דבר יכול להיות נוכח בשלמותו בצורה שאינה מגלה עליו דבר.

הדוגמה השנייה היא טיפת האב, שכבר כלולים בה כל איברי הגוף, רמ״ח איבריו, בצורה כללית. מאמר חז״ל שהאב נותן את ה״לובן״ שממנו מתהווים העצמות והגידים, וכן המדע הטבעי של אותה תקופה, מובאים כתמיכה לכך; ובכל זאת הטיפה ירדה לגשמיות במידה כה רבה, עד שאין להשוותה לאדם, כשם שאין להשוות את הזרע לפרי.

הזרע נעשה לפרי רק כאשר זורעים אותו וכוחו שלו מתמזג בכוח הצומח של הארץ. כל פעולתו של כוח זה היא להוציא את הפרי המוסתר בזרע מן ההעלם אל הגילוי.

לפרי שצומח יש טעם, ריח ויופי, וכולם היו מוסתרים עמוק כל כך בזרע, עד שאי אפשר היה לחוש בהם. הארץ מגלה את מה שהיה מצוי בו באמת, אך לא ניתן היה לתפוס אותו.

הארץ אינה רק מגלה את מה שהיה מוסתר: מזרע אחד היא מצמיחה פירות רבים מאוד, ברכה שאין לה שיעור ביחס לפרי האחד שממנו הגיע הזרע.

אף על פי כן, הטעם, הריח והמראה של כל הפירות החדשים באים מן הזרע עצמו, שבו היו מצויים באמת. מה שהארץ מוסיפה הוא גילוי וריבוי, ולא את מהות הפרי.

הפירות המשובחים לא היו יכולים לצמוח כלל בלי הגרעין; הם באו ממנו בלבד. כעת המשפט פונה להסביר מדוע בכל זאת נחוצה הארץ: כל עוד היו התכונות הללו בגרעין, הן התקיימו רק בצורה נמוכה.

בגרעין נעשו הטעם, הריח והמראה גשמיים וירדו, ולכן הגרעין היה כעץ פשוט. בלי כוח הצומח שבארץ הם לא היו צומחים ולא היו באים כלל לידי גילוי.

לכן כוח הצומח עושה שני דברים: הוא מביא את מה שהיה נסתר בגרעין לידי גילוי, וגם מרבה אותו, כך שמתקבל הרבה יותר מן הפרי האחד שממנו נלקח הגרעין.

אותו מבנה מתקיים גם בוולד, שמתהווה מטיפת האב באמצעות האם. מהות הוולד מצויה בטיפה, אך הטיפה ירדה בדילוג שאין בו כל השוואה, ממדרגתו של אדם לטיפה גשמית.

בגלל ירידה זו, הטיפה אינה מולידה דבר מעצמה; רק כשהיא מתקבלת בתוך האם מתהווה ממנה דבר. אחרת היא הייתה נשארת טיפה גשמית בלבד.

הקליטה ברחם היא שמביאה לצמיחה ולהתפתחות של ולד שלם, בעל כל רמ״ח האיברים. כוח הצמיחה הזה מצוי דווקא באם, כשם שבמשל הזרע הוא מצוי באדמה.

ובכל זאת, עיקרו ושורשו של הוולד באים מן הטיפה, ולכן האם יכולה ללדת ולד שמעלתו גבוהה משלה: היא יולדת זכר, ואילו היא עצמה מ״עולם הנקבה״. במונחי הקבלה של הדיון הקודם, הזכר הוא בחינת המשפיע והנקבה, נוקבא, היא בחינת המקבל; מה שצומח בתוך המקבל יכול להיות למעלה ממנו, מפני ששורשו במה שניתן לו.

כעת מיישמים את המשל. התורה והמצוות נקראות ״זריעה״, כמו בביטוי ״זורע צדקות״ שבתפילת שחרית, וכמו בפירוש שניתן במקום אחר לפסוק ״שש שנים תזרע שדך״, שהוא מוסב על ששת סדרי משנה.

כאן מוצגת הקושיה שעליה המשל משיב: המצוות הן מעשים גשמיים, כיצד אפוא הן יכולות להביא לעתיד לבוא התגלות של אור אין סוף, שאין לו קץ ותכלית? לכאורה, מעשה מוגבל אינו יכול להפיק תוצאה בלתי מוגבלת.

התשובה היא ששורש המצוות גבוה מאוד: הן תר״ך ״עמודי אור״ הנמשכים מכתר, מבחינת סובב כל עלמין ממש. המספר תר״ך הוא הגימטרייה של המילה כתר, והוא שווה למספר תרי״ג מצוות התורה יחד עם שבע המצוות מדרבנן. אולם בעולם הזה המצוות התלבשו בדברים גשמיים, כגון צמר לציצית וקלף לתפילין.

בצורתן הגשמית המצוות דומות לגרעין: כל כוחו של הפרי נמצא בתוכו, אך הוא נסתר כל כך עד ששום דבר ממנו אינו ניכר, כאילו היה עץ פשוט.

נשמות ישראל, כלומר כל אדם המקיים מצווה, מתעטף בציצית ומניח תפילין, הן ״ארץ חפץ״ שעליה מדבר הנביא. כמו אדמה פורייה, הן מצמיחות את הפרי הנסתר שבמצווה עד שהוא מתגלה, ועד ש־620 עמודי האור עצמם מתגלים.

לכן כנסת ישראל, מקורן של כל נשמות ישראל, נקראת ״אישה יראת ה׳״, מן הפרק החותם את ספר משלי. בדומה לאם שבמשל, יש בכנסת ישראל כוח להצמיח, כך שמה שניטע נעשה בתוכה ובאמצעותה ל״ילד״ חי.

לכנסת ישראל יש כוח זה משום שהיא מגלמת את יראת ה׳, שהיא ביטול: הנחת ה״יש״ של האדם כדי להיות ״אין״ לפני ה׳, והפיכת מר למתוק. ביטול זה הוא שעושה את נשמות ישראל ל״ארץ חפץ״.

במונחים קבליים, ״ארץ״ זו היא מלכות דאצילות, ששורשה במלכות דאין סוף, כלומר במלכות דאדם קדמון, הדרגה הקדומה שמעל אצילות. משום ששורשה באין סוף, יש בה הכוח להצמיח — כוח שהוא עצמו אין־סופי, כפי שמראה זרע יחיד הנעשה לפירות רבים מספור.

כיוון שהתורה והמצוות כפי שהן כעת אינן אלא גרעין, הזקוק לנשמות ישראל כדי לצמוח, הנשמות עומדות מעליהן במובן זה: הן נקראות ״ראשית תבואתה״ ו״בעלי התורה״. אך לאחר שהפרי יצמח, בזמן שישראל ״ימלאו פני תבל תנובה״, האור שיתגלה יהיה נעלה אף מנשמות ישראל עצמן.

האור הנעלה הזה הוא יסוד דא״ק, שלמעלה לאין ערוך ממלכות דא״ק, שורש הנשמות. המצוות מושרשות ביסוד דא״ק, ולכן מה שצומח מהן עולה על ה״ארץ״ שבה הן צומחות.

נשמות ישראל מחוללות גילוי נעלה מהן, כשם שהאם יולדת בן הנעלה ממנה. כעת המאמר מסביר את שני סוגי המקיפים, האורות המקיפים.

הסוג הראשון של המקיף מקיף ואינו נכנס פנימה, ובכל זאת מעניק חיות ומורגש; זהו ״המקיף הקרוב״. דוגמתו היא מראהו של דניאל: האנשים שהיו עמו לא ראו אותו, אך ״חרדה גדולה נפלה עליהם״, וחכמים מסבירים זאת בכך ש״מזלייהו חזי״ — שורש נשמותיהם שלמעלה מהם, שהוא עצמו אור מקיף.

אף שהמראה לא חדר למודעותם, הוא עורר אותם מבפנים באמצעות מזלם — אור מקיף שעדיין משפיע על מה שהוא מקיף. יש גם מקיף שני, המובדל לחלוטין מן העולמות, ואורו רב כל כך עד שאינו מאיר בהם כלל.

האור הסובב כל עלמין שהמצוות ממשיכות כעת הוא רק המקיף הקרוב. המקיף הנבדל אינו נמשך באמצעות המשכה זו בזמן הזה.

המקיף הנבדל יאיר רק לעתיד לבוא, כאשר ״השמים ייגללו כספר״. המאמר מפרש זאת כהמשכת המקיף הקרוב לגילוי מלא, בדומה לאור פנימי; לאחר מכן יימשך גם המקיף הגדול והנבדל.

כאשר גם המקיף הנבדל יאיר ויחיה, תתרחש תחיית המתים. הקורא מופנה לדיון בפסוק ״יתקע בשופר גדול״, שבו מוסברות שתי בחינות המקיפים הללו.

שם מזוהות שתי הבחינות: הרצון העליון, שהוא כתר וסובב כל עלמין, הוא המקיף הקרוב; למעלה ממנו נמצא ״רעוא דכל רעוין״, הנעלה בהרבה מבחינת הרצון. משום כך נאמר בתהילים לשבח את ה׳ ״כרוב גודלו״: בגדולתו יש בחינה שאין לה קץ.