לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל וגו׳

המאמר פותח בפסוק בישעיהו: ״לבך יהגה אימה: איה סופר, איה שוקל?״ אדמו״ר הזקן מקשר אותו לספרא דצניעותא שבזוהר, העוסקת ב״מאזניים״ אלוקיים, ומזהה אותם עם קו המידה — הכוח באלוקות הקובע גבולות ויחסים.

קו המידה קובע כמה יימשך מכל אחת מן המידות האלוקיות באצילות, העולם העליון ביותר: כמה חסד וכמה גבורה, וכיצד יסודרו כקווים לימין ולשמאל. ששת הכיוונים — ארבעת הצדדים, למעלה ולמטה — מקבילים לשש הספירות הרגשיות המרכיבות את ז״א.

בסוגריים מציין אדמו״ר הזקן שזו הסיבה שהספירות נקראות ״מידות״: כל אחת ניתנת בשיעור מדוד. המדידה עצמה היא פעולה של גבורה וצמצום, שכן למדוד פירושו לרסן את השפע, כך שיימשך בכמות קבועה.

הזוהר מכנה את כוח המדידה הזה ״בוצינא דקרדוניתא״, ״נר החשכה״ שנקב, ואדמו״ר הזקן מזהה אותו עם הגבורה דעתיק יומין המתלבשת במוחא סתימאה. עתיק יומין הוא הרובד הפנימי ביותר של כתר, שמעל השכל; מוחא סתימאה, ״המוח הנסתר״, היא החכמה הנעלמת של אריך אנפין, הרובד החיצוני של כתר. זהו הכוח שעליו אומר הפסוק ״איה סופר, איה שוקל?״

כאן מתחיל אדמו״ר הזקן להסביר מדוע הפסוק שואל ״איה״. אפשר היה לחשוב שקו המידה, שהוא כוח של ריסון וצמצום, אינו יכול להיות אין סוף עצמו, שעצמותו אינה מוגבלת, ואין בה קווים או ספירות, והוא רואה הכול ״בסקירה אחת״; ולפניו, כלשון הפסוק בתהילים, ״חושך כאור״.

מכאן אפשר היה להסיק שכוח המדידה הוא מהות נפרדת, העומדת לעצמה מחוץ לה׳. הפסוק שולל זאת כשהוא נקרא כך: ״איה״ — דרגה עליונה ומקיפה, העיגול הגדול, בחינת סובב, שלפניה אין הבדל בין חושך לאור.

לכן הפסוק נקרא כהצהרה: ״איה״, הדרגה העליונה והמקיפה את הכול, היא עצמה הסופרת והשוקלת. המתקלא וקו המידה אינם כוח עצמאי, חס ושלום; אין סוף עצמו הוא המודד.

הראיה לכך היא הפסוק ״כי ממך הכול״: דבר אינו קיים בנפרד מה׳, ואף לא הכוח להגביל. מכיוון שהוא כל יכול, הוא יכול גם להשפיל את עצמו ולמדוד את הספירות ולחלקן.

לכן המדידה נמשכת דווקא מן הבחינה הגבוהה ביותר, מן ״העיגול הגדול״ שנקרא ״איה״, ולא ממדרגה נמוכה יותר. בתהילים מתואר ה׳ כ״יושב בשמים״, ובפסוק הבא נאמר שהוא משפיל את עצמו להביט בשמים ובארץ: דווקא משום שהוא נעלה כל כך, הוא יכול לרדת ולמדוד כל פרט בעולמות.

פסוק נוסף מבטא את אותה נקודה: ״ה׳ רם, ובכל זאת רואה את השפל״; דווקא רוממותו מאפשרת לו להביט אל הנמוך. כך גם ביציאת מצרים: על הפסוק ״ועברתי בארץ מצרים״ אומרים חז״ל: ״אני, ולא מלאך״, שכן שום מלאך לא היה יכול לרדת למקום נמוך כל כך כמצרים; רק הקדוש ברוך הוא עצמו.

גם התורה שייכת לתחום של קו המידה. חז״ל אומרים שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה — פרק זמן קבוע ומוגבל. המאמר דורש את המילה ״אלפין״, אלפים, כרמז ל״אאלפך״ שבפסוקים ״אאלפך חכמה״ ו״אאלפך בינה״, כך ששני האלפים מייצגים את חכמה ובינה.

לעומת זאת, אין סוף עצמו הוא למעלה מכל צמצום והתחלקות, ואין לו ראשית ואין לו תכלית. מכיוון שהתורה קדמה לעולם במידה קבועה של אלפיים שנה, יש לה שיעור, ולכן היא כלולה בבחינות הצמצומים של קו המידה.

המצוות ממחישות גם הן את העניין: לכל אחת מהן יש מידות קבועות, כגון סוכה שגובהה אינו יכול לעלות על עשרים אמה, ותפילין שצריכות להיות מרובעות. ובכל זאת, באמת כל המדידה הזאת נובעת מאיה עצמו, הדרגה הנעלית ביותר.

בפסוק מופיעה המילה ״איה״, ״היכן״, שלוש פעמים, כנגד ה״קדוש״ המשולש בחזון ישעיהו. המילה ״קדוש״ עולה בגימטרייה 410, מספר הקשור בקבלה ל־410 ה״נימין״ של אריך אנפין, הדרגה החיצונית של כתר. כשהמלאכים אומרים בקדושה ״איה מקום כבודו?״, הם מבטאים שה׳ אינו נתפס; זהו פירוש ״קדוש״ — מובדל ונעלה מכל מחשבה.

הביטוי השלישי בפסוק, ״איה סופר את המגדלים״, מתבאר במאמר אחר, על הפסוק משיר השירים ״ושדַי כמגדלות״. כעת עובר אדמו״ר הזקן למילים הפותחות את הפסוק: ״לבך יהגה אימה״.

כך הופך הפסוק לעבודתו הפנימית של האדם. האדם המתבונן מעמיק בכך שאיה, הדרגה הנעלית ביותר באלוקות, הוא עצמו הסופר.

כשהאדם מבין שדרגה נעלית זו שוקלת ומודדת את החיות של כל פרט ופרט במציאות, נופלים עליו אימה ופחד, והוא מתמלא יראה גדולה עד מאוד. זהו פירוש ״לבך יהגה אימה״: האימה נובעת מהתבוננות הלב.

כשהיראה מה׳ שורה עליו, שוב אין לו פחדים ״חיצוניים״, כגון החשש שלא יהיה לו לחם. הפסקה מסתיימת במסקנת ספר קהלת: ״סוף דבר, הכול נשמע: את האלקים ירא״.