ביאור ע״פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו׳…

המאמר בא לבאר את הפסוק בשמות כד, י, המתאר את מה שראו נדב, אביהוא ושבעים הזקנים בהר סיני: ״ותחת רגליו״ היה משהו הדומה ללבנת ספיר. הוא פותח בכלל יסודי בסדר העולמות: הדרגה הנמוכה ביותר בכל עולם, מלכות, נעשית לדרגה הגבוהה ביותר, כתר, של העולם שמתחתיו.

כשמסתכלים מלמטה, כל עולם הבריאה מתאים אפוא רק לחלק הנמוך ביותר של אצילות. ביחס לאצילות הוא כמו נה״י, ״הרגליים״, ביחס לגוף — ״לבר מגופא״, מחוץ לגוף; את הביטוי הזה מסבירים החלקים הבאים.

כדי להראות מדוע נה״י נחשבים ״לבר מגופא״, אדמו״ר הזקן מגדיר תחילה את החסד. החסד הוא המידה בעצמותה, כשהמוחין מאירים בה: אהבה שנולדת מהתבוננות, ומתעוררת מאליה לאחר שהשכל תופס את עניינה.

מכיוון שהחסד נמשך ישירות מן המוח, הוא נקרא ״הזרוע הימנית״. הזרועות והידיים מבטאות את שמחתו של האדם באופן ספונטני: כשהמוח מלא שמחה, הן נעות בלי החלטה מכוונת כיצד לנוע.

שני מקורות ממחישים זאת. בחזון ישעיהו השרפים עפים בשתיים מכנפיהם, ואת תנועתם זו קורא אדמו״ר הזקן כתנועה המתרחשת מעצמה; והזוהר אומר ש״ראשו״ של המלך מתוקן בחסד ובגבורה, ולכן ה״זרועות״ קשורות לראש, מקום המוחין.

נצח הוא השפעת המידה בלי הכוונת השכל: דחף לנצח, כמו האהבה הטבעית המתבטאת באמירה ״בן הוא כרעא דאבוה״. לכן נצח וחבריו נקראים ״רגליים״, מחוץ לגוף; בנוסח המקביל נאמר שהם רחוקים יותר מן המוח שבראש.

גם הרגליים יכולות לבטא שמחה בריקוד, אך רק כאשר האדם חושב כיצד לרקוד; הן אינן נעות מעצמן כפי שהידיים נעות. כך נשלמת ההבחנה: החסד מגיב ישירות למוח, ואילו הנצח הוא השפעה של הרגש המרוחקת ממנו.

אדם קדמון, ״האדם הקדמון״, הוא הדרגה הראשונה והכוללת של ההאצלה, למעלה מאצילות. הפרצופים, הן בצורת ״עיגולים״ והן בצורת ״יושר״, מסתיימים מעל לפרסא המבדילה בין אצילות לבריאה; אולם החלק התחתון של אדם קדמון — נצח, הוד ויסוד שלו — בוקע את הפרסא ומגיע דרך בריאה, יצירה ועשיה.

הסיבה נעוצה במהותו של אדם קדמון: מחשבתו הקדומה של ה׳, ״אנא אמלוך״, הכוונה המקורית להיות מלך. במחשבה זו כבר נכללה מטרתה של כל השתלשלות העולמות עד סוף העשיה — הכנעתו והפיכתו של כל מה שמתנגד לקדושה. לכן היא מגיעה עד למקום שבו מתממשת תכליתה.

זו הסיבה שאדם קדמון יכול להתלבש גם בעולמות התחתונים. הדבר גם מסביר מדוע אפילו אדם שפל וחסר ערך ביותר מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה׳: גם אליו מגיעה הדרגה העליונה ביותר.

הכוח למסירות נפש כזאת נובע מנצח, הוד ויסוד של אדם קדמון, המסתיימים ומתלבשים בקצה התחתון ביותר של העשיה. ההפניה שבסוגריים מפנה את הקורא למאמר ״למנצח על השמינית״, שקֹה״ת ממקם בסידור, בחלק העוסק במילה.

כעת המאמר מגדיר את ההבדל בין אצילות לבריאה. באצילות ״הוא וחיותו וכליו אחד״: האורות, שהם החיות, והכלים, שהם האיברים, מאוחדים עם ה׳, ולכן אינם מוגבלים.

בבריאה, לעומת זאת, מלאכים ונשמות הם נבראים בעלי גבולות ממשיים. למשה, שנשמתו הייתה מאצילות, נאמר ״ניגש אל הוי׳״ בלבד (שמות כד, ב), וכך הוא הגיע אל האורות שבאצילות עצמם.

שבעים הזקנים השיגו רק את מה שהפסוק מכנה ״תחת רגליו״ — את מה שנמשך מתחת לכיסא. זו מדרגת אדם קדמון כפי שהיא מגיעה לבריאה, החלק התחתון ביותר שלה, החודר את הפרסא.

הכיסא הוא הפרסא שבין אצילות לבריאה. משחק המילים דורש ״כיסא״ כ״כס א׳״, כלומר ״כיסוי של האל״ף״, ומרמז שהכיסא מכסה ומעלים מן העולם שמתחתיו את מה שלמעלה ממנו.

גם יחזקאל הנביא ראה רק בתוך עולם הבריאה. חזונו על ״דמות כמראה אדם״ שעל הכיסא (יחזקאל א, כו) הוא של דבר מוגדר ומוגבל, כפי שכל מה שבבריאה מוגדר ומוגבל.

ז״א, המדות, נקרא אדם משום שהוא מתחלק לקווים נפרדים, כמו איברי צורת אדם. בחכמה ובינה, שהן הארה מאור אין סוף עצמו, אין חלוקה כזאת, ולכן הן אינן נקראות אדם.

מאחר שעולם האצילות בכללותו הוא חכמה, ה״אדם״ שראה יחזקאל אינו יכול להיות האצילות עצמה. הכוונה היא לנצח, הוד ויסוד דאדם קדמון, כפי שהם מלובשים בתוך בריאה, יצירה ועשיה — אותה בחינה שראו הזקנים ״תחת רגליו״.

המאמר חוזר לפסוק ומציג שתי דרכים שבהן אפשר לפרט את אותיות שם הוי׳: מ״ה, שנכתב במילוי אלפי״ן, וב״ן, שנכתב במילוי ההי״ן. מ״ה, המברר, הוא ביטול בעצם, ללא כל תחושה של מציאות נפרדת; ב״ן, המתברר, הוא ביטול של יש, שמניח את עצמו הצידה לפני מי שמחיה אותו. מלאכי מחנה מיכאל, שמידתם אהבה, הם יש כזה, העולה לקראת ביטול בעצם.

כל אחת משתי הבחינות של ביטול זקוקה לאמצעי שיביא אותה לידי גילוי, כשם שאור זקוק לכלי שיכיל אותו. האמצעי הזה הוא השמות עצמם: אותיות מ״ה וב״ן מגלות את הביטול בעצם ואת ביטולו של יש.

אותיות שם מ״ה נקראות ״אבנים״, והמאמר רומז לאמרה הידועה על ״שתי אבנים״, שבה האותיות נקראות אבנים. אבן היא בריאה טבעית, שנוצרה ״בידי שמים״ ולא בידי אדם.

את המילה ״אבן״ דורשים כאל״ף המצטרפת לב״ן: האל״ף רומזת למ״ה, שאותיותיו במילוי אלפי״ן, וב״ן רומז לשם ב״ן. לבנים, לעומת זאת, מיוצרות בידי אדם מטיט ועפר, ויש לשרוף אותן בכבשן עד שהן מתקשות כאבן וראויות לבנייה.

הדברים קשורים לדברי ה׳ לישראל: ״כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם״ (זכריה ב, י): לפיזור יש תכלית. חז״ל מלמדים שישראל גלו בין האומות רק כדי שיתווספו אליהם גרים (פסחים פז, ב), ואדמו״ר הזקן מחיל זאת על העלאת שבעים הלשונות ללשון הקודש.

חז״ל פירשו את הפסוק ״אני חומה״ (שיר השירים ח, י) על התורה; כאן מוסיף אדמו״ר הזקן שגם אותיות שבעים הלשונות יכולות להיעשות חלק מ״חומה״ זו. הראיה היא מן הגמרא עצמה, שבה התנאים והאמוראים דנים בתורה בארמית, בביטויים כגון ״הכי השתא״ ו״אי אמרת בשלמא״.

כאשר מתרגמים את התורה לשפה שאנו מדברים, שהיא לשון זרה, מעלים גם אותה ללשון הקודש. אך תחילה צריך ״לשרוף״ את אותיותיה בקריאת שמע, על ידי אהבת ה׳ ״בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה).

השרפה נעשית כך: הדברים הנאמרים בכל לשון במהלך העסקים מאפשרים לאדם להשיג את המזון והמשקה שהוא מתקיים מהם, ובכוח המזון הזה הוא מתפלל וקורא קריאת שמע. באמצעות עבודת ה׳ הזאת ״נשרפות״ אותיות הדיבור היומיומי ונעשות ראויות לבניין, כשם שחומר נצרף והופך ללבנה.

דור הפלגה, שנחלק לשבעים לשונות, אמר: ״הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה״, ו״ותהי להם הלבנה לאבן״ (בראשית יא, ג). לבנה שנצרפה נעשית כאבן שהשמיים יצרו. לבנה שנתעדנה כך נקראת ״לבנת הספיר״, והיא מאירה כאבן ספיר.

דרגתו של משה הייתה באצילות, ושם אין כלל ״לבנה״, אלא רק ״אבנים״: הכול שם מאוחד עם ה׳, ולכן אין שם מציאות נפרדת שמתבטלת לאחר שכבר קיימת. לבנה, המסמלת ביטול של יש, אינה שייכת באצילות.

נדב, אביהוא ושבעים הזקנים השתייכו לבריאה, ולכן הם ראו את ״לבנת הספיר״: את אותיות שם ב״ן, המבטאות ביטול של מציאות קיימת. מראה זה ביטא את הבירור הבא מלמטה.

״עצם השמים״ הם האותיות של שם מ״ה: ״שמים״ רומזים לז״א, המזוהה עם מ״ה, ו״עצם״ השמים הוא האותיות של מ״ה, המגיעות עד לטהירו עילאה, הרמוזה במילים ״לטוהר״ שבפסוק. בהמשך מובאות שתי דעות בשאלה היכן נמצאת טהירו עילאה.

לפי עמק המלך, טהירו עילאה נמצאת למעלה מאדם קדמון, כמאמר הזוהר ״חקק חקיקות בטהירו עילאה״, בראשית מעשה הבריאה; ואילו לפי קבלת רבי חיים ויטאל, היא עצמה אדם קדמון. האותיות, שהן הביטוי האחרון והחיצוני ביותר, מגיעות למעלה כל כך משום ש״סופן נעוץ בתחילתן״: מה שבא אחרון במעשה היה ראשון במחשבה.

המאמר עובר למילים הבאות בפסוק: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו״. נדב, אביהוא ושבעים הזקנים היו נשמות מעולם הבריאה, כמו שאר בני דורם, אלא שהם היו החשובים שבהם. המילה ״אצילי״ היא אותה מילה המופיעה בביטוי ״ומאציליה קראתיך״, והיא רומזת לבחינת אצילות שבבריאה.

את המילים ״לא שלח ידו״ מפרשים כאן כך: הם לא השיגו את ״הידיים העליונות״ שמעל הכיסא — חסד וגבורה כשהן מחוברות ל״ראש״, כלומר למוחין. זהו הקטע בזוהר שהובא בפסקה 2: ״ראש המלך מתוקן בחסד ובגבורה״.

משה ואהרן היו מושרשים באצילות; התורה מכנה אותם בשני הסדרים, ״אהרן ומשה״ ו״משה ואהרן״, והם נמנים עם ״שבעת הרועים״. גם האבות, שהם ״מרכבתו״ של ה׳, היו מבחינת אצילות, ולכן אף הם השיגו את הידיים העליונות.

בהמשך נאמר: ״והם חזו באלקים, ואכלו ושתו״. חזו, כלומר ראו, הוא ביטוי ארמי בלשון תרגום, ולא הביטוי העברי ויראו. הארמית מורה על ה״אחוריים״, הצד החיצוני של הדבר; לכן הם ראו רק את בחינת אלקים, כלומר את ה׳ כפי שהוא בהעלם.

הוי׳ נמשל לשמש, ואלקים למגן או לנרתיק המסתיר אותה, כדי שאפשר יהיה לשאת את אורה; רק לעתיד לבוא יוציא ה׳ את השמש מנרתיקה. ״אכלו ושתו״ מתייחס לאכילה ולשתייה כפי שהן בבריאה, המקבילות למים נוקבין העולים מלמטה ולמים דכורין הנמשכים מלמעלה, וכן לשמות מ״ה וב״ן.

אדמו״ר הזקן מתאר את הזנת הגוף, במונחים הרפואיים של זמנו, כמשל. המזון מחיה מלמעלה למטה: הוא יורד לקיבה, מתעכל בכבד ועולה אל הלב והמוח. משם יורד כוח מן המוח אל הלב, ומאפשר לו להיפתח ולהיסגר, כך שהדם מתפשט באיברים בקצב של ״רצוא ושוב״.

הדם עצמו, בהיותו גס ועבה, אינו יכול לעלות אל המוח, שכליו דקים מאוד. כדי שההזנה תעלה דרוש דבר נוסף, והפסקה הבאה מזהה אותו כשתייה.

השתייה מדללת את הדם, כך שרק תמצית דקה, לחלוחית, עולה ממנו אל המוח ומחזקת אותו. חיות זו, שבאה בדרך של עלייה, היא, כדברי המאמר, בחינת מ״ן ומ״ד: העלאה מלמטה המעוררת את ההמשכה מלמעלה.

הזוהר מפרש את ״אני ישנה״ (שיר השירים ה, ב) כקולה של כנסת ישראל בגלות. אדמו״ר הזקן מבאר את ה״שינה״ הזאת כהסתלקות המוחין מז״א, משום שאין העלאת מ״ן מלמטה; בדומה למוח שנחלש כשאינו מקבל את הלחלוחית הדקה שהשתייה מעלה אליו.

לכן אדם יכול למות בצמא גם כשהוא אוכל: בלי שתייה, הדם אינו יכול להתפשט באיברים. הרמב״ם, בפירושו למשנה האומרת שאין עושים עירוב במים או במלח, מסביר שאינם מאכלים, אלא מוליכים את המזון למקומותיו בגוף.

משה, בארבעים הימים ששהה בהר, לא אכל לחם ולא שתה מים (שמות לד, כח). במקום זאת הוא ניזון מהאכילה והשתייה שבאצילות.

האכילה והשתייה העליונות הן אלה המתוארות בפסוק ״אכלתי יערי עם דבשי... אכלו רעים, שתו ושכרו״ (שיר השירים ה, א), המתייחס לחכמה ובינה. חכמה נקראת ״אכילה״ משום שהיא נקודה, הבזק, כמו הברק שב״ויצא כברק חצו״ (זכריה ט, יד).

בינה נקראת ״שתייה״ משום שהיא מרחיבה ומתפשטת: מאמירה אחת היא מפתחת הבנה רחבה ומפורטת. המשל הוא הטיפה, שהיא נקודה בלבד, הגדלה במשך תשעה חודשים בבטן האם עד שהיא מקבלת צורת גוף בעל איברים.

אותו תהליך של צמיחה מתרחש בז״א, המדות: בתחילה הוא במצב מצומצם של ״שלושה הכלולים בתוך שלושה״, ואחר כך הוא מתגדל לשש קצוות, שכל אחת מהן כוללת את כל שש הקצוות, ובסך הכול מתקבלים שלושים ושישה — הערך המספרי של ״אלה״ ושל לאה, שילדה שישה בנים. לאחר מכן כל אחת מהן מתגדלת וכוללת עשר, ובסך הכול מתקבלים שישים.

היא מתגדלת עוד, כשכל אחת כוללת עשר מעשר, עד שהיא מגיעה לשישים ריבוא — שש מאות אלף. הגדילה נעשית בידי בינה, ה״אימא״, שמגדלת את המדות כפי שאם מגדלת את ילדה, כפי שמבואר במקום אחר.

הזוג הזה, חכמה ובינה, מקביל לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. התורה שבכתב נקראת ״לחם״, ככתוב: ״לכו לחמו בלחמי״ (משלי ט, ה), ולאחר מכן מובא ביטוי קצר בארמית, ״אוחזת שתי יו״דים״, שהטקסט אינו מסביר.

התורה שבעל פה מקבילה לבינה: היא מבארת את טעמי המצוות. התורה שבכתב מצווה, למשל, ״ועשו להם ציצית״ בלי לנמק, וחז״ל באו והסבירו את טעמה.

השאלה החוזרת בתלמוד, ״מאי טעמא דר׳ מאיר? מאי טעמא דר׳ עקיבא?״, מבטאת את העיסוק של התורה שבעל פה בטעמים. לכן היא נקראת ״שתייה״: אדם יכול לשתות גם כשאינו צמא.

שותים גם בלי צמא מפני שלמשקה יש טעם — אותה מילה שפירושה גם ״נימוק״ — ואילו לחם נאכל רק מתוך רעב, מפני שאין לו טעם משלו. לכן התורה שבעל פה, העוסקת בטעמים, היא ״שתייה״; והתורה שבכתב, שאינה מפרטת את טעמי המצוות, היא ״לחם״.

לסיכום: אכילה היא חכמה, נקודה בלבד, ושתייה היא בינה, הרחבת הנקודה. בכללות, התורה כולה היא ״אכילה״ — המשכה של ״מים דכורין״ מלמעלה למטה.

התפילה, לעומת זאת, היא ״שתייה״ — העלאת ״מים נוקבין״ מלמטה, ככתוב: ״שפכי כמים לבך נכח פני ה׳״ (איכה ב, יט). הטקסט מפנה גם לזוהר על ויקרא, העוסק באכילה שלמעלה ובשתייה שלמטה.

לכן התורה והתפילה זקוקות זו לזו: הגוף אינו מתקיים ממזון בלי שתייה, וגם לא משתייה בלי מזון.

גם מזון הנפש זקוק לשתי הבחינות. בסוגריים מצוין שבפסוק ״לכו לחמו בלחמי״ מופיעות שתי מילים שמשמעותן לחם: התורה כפי שהיא למטה, מזון לנפש, היא ״לחמו״; ואילו בשורשה למעלה היא, כביכול, ״לחמי״ — הלחם של ה׳ עצמו.

זהו ההבדל בין הזקנים למשה: הם ״אכלו ושתו״ במדרגת בריאה, יצירה ועשיה — התורה כפי שהיא ״לחמו״; ואילו משה, בהר סיני, השיג את התורה כפי שהיא ״לחמי״, בשורשה למעלה.