ביאור על הנ״ל

הכותרת מציגה את הדברים הבאים כביאור למאמר שקדם לו. בהמשך נדונים אותם פסוקים — ״ואלה המשפטים״ ו״שש שנים יעבוד״ — בפירוט על פי הקבלה.

המאמר פותח בפסוק מפרשתנו, ״ואלה המשפטים״, ועובר לנבואת ירמיהו שה׳ יזרע בישראל שני סוגי זרע: ״אדם״ ו״בהמה״. האותיות של ״בהמה״ עולות בגימטרייה ל־52, המספר המכונה ב״ן — שם הוי׳ במילוי העולה ל־52 — והוא מציין את הנשמות ששורשן בעולם הבריאה, העולם הראשון של מציאות נפרדת.

האותיות של ״אדם״ עולות בגימטרייה ל־45, מ״ה — שם הוי׳ במילוי העולה ל־45 — והוא מציין את נשמות עולם האצילות, העולם העליון ביותר, שעדיין מאוחד עם ה׳. חזון יחזקאל מבטא זאת: ״אדם״ נמצא מעל הכסא, ואילו הכסא עצמו הוא עולם הבריאה, שבו לדמויות הקדושות יש פני חיות, כגון פני אריה.

המלאכים שבמחנה מיכאל, פני האריה שבמרכבה, שואגים כאריות. ביחס למדרגות שמעליהם הם נחשבים כמי שאין להם דעת, בדומה לבהמות; אף על פי כן, ביחס למה שמתחתם דעתם נחשבת גדולה.

בין ארבעת הפנים שבמרכבת יחזקאל, פני ה״אדם״ הם הדעת כפי שהיא מלובשת בבריאה; לכן יש בבריאה ״אדם״ לצד ה״בהמה״ שלה, כפי שהפסוק ״אדם ובהמה תושיע״ מצרף ביניהם. ה״אדם״ של אצילות גבוה יותר: החסידות דורשת את המילה ״אדם״ מלשון ״אדמה״ — ״אדמה לעליון״ — שכן אצילות דומה לדרגה שממנה היא נמשכת.

אצילות היא גילוי של מה שהיה בהעלם, ולא דבר חדש. שמה נגזר מן המילה ״ויאצל״, שנאמרה על הרוח שנחה על משה והועברה לשבעים הזקנים: אותה רוח שהייתה בהעלם אצל משה התגלתה אצלם.

כמו אותה רוח, אצילות אינה אלא גילוי של אין סוף עצמו, כדי שחכמה ובינה יהיו ״מלמעלה״. המילים ״לא שיש לך צדק ידוע״ לקוחות מתפילתו של אליהו, ״פתח אליהו״, בהקדמה לתיקוני זוהר: ה׳ אינו מוגדר על ידי המידות.

בהמשך התפילה נאמר שהמידות קיימות רק ״כדי להראות״ כיצד העולם מתנהל. אם כן, אצילות היא גילוי, ומה שהיא מגלה דומה למדרגה העליונה הנעלמת שלמעלה מחכמה; לא נברא כאן דבר חדש.

אותה מדרגה נעלמת מתגלה תחילה בחכמה. בריאה שונה מכך: היא מציאות חדשה, יש מאין, ולכן אברהם, המדבר כנברא, אומר: ״ואנכי עפר ואפר״.

כדי ש״הבהמה״ — הנשמות והמלאכים שבבריאה — יעלו, צריכה לבוא השפעה מלמעלה, הנקראת ״עשב״. הסוגריים מפרטים את המילה עשב: שם ע״ב (72), הנמשך מרפ״ח הניצוצין, עם האות שי״ן, ששלושת הקווים שלה הם שלושה קווים.

הפסוק ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ נדרש מילה אחר מילה: ״שדה״ הוא חקל תפוחין, שם קבלי למלכות. כשם שהעשב צומח מכוח צמיחה רוחני שבאדמה, כך האור הזה נובט מכוחו הרוחני של אין סוף. ״ונתתי״ פירושו שאין סוף עצמו נותן אותו, תחילה ל״בהמות בהררי אלף״ שבשדה, ואחר כך, כפי שנאמר בתהילים, צומח עשב ״לבהמה״.

רק לאחר השדה מגיע העשב אל ״בהמתך״ — המלאכים דמויי האריה שבמרכבה. אולם מידת השפע שיורדת תלויה ב״עבודת האדם״, כרמז בפסוק ״עשב לעבודת האדם״: עבודת ה״אדם״ שבבחינת מ״ה, הממשיך את השפע למטה, וכן עבודתם של בני האדם שלמטה.

במונחי הקבלה, השפע מלמעלה — המ״ד, ״מים דכורין״ — מתאים למ״ן, ״מים נוקבין״, העולים מלמטה. כאן מדובר בתורה ובתפילה: לימוד התורה מזכך את התפילה ומברר אותה.

״עשב״ זה הוא דעת: לא ידיעה מופשטת בלבד, אלא קשר מורגש שמחיה את המדות ומקיים אותן. בדעת יש שתי בחינות — דעת עליון ודעת תחתון.

הפסוק של חנה מכנה את ה׳ ״אל דעות״, בלשון רבים, ומצביע בכך על שתי בחינות של דעת. דעת עליון מחברת את חכמה ובינה; דעת תחתון, שעל פי הקבלה מתוארת כמתפשטת ״אחורי כתפין״, נמשכת אל פנימיות המדות.

דעת תחתון נעשית ״מזון לבהמה״, ומעלה את העולמות בריאה, יצירה ועשיה. בסוגריים נוסף שאפילו תלמידי החכמים שבבריאה הם עדיין בבחינת ״בהמה״, משום ששורשו של התלמוד עצמו בבריאה.

המשכה זו נעשית באמצעות ״כי תקנה״ שבפרשה. הקניין שייך לאצילות, משום שהדבר הנקנה נשאר כפי שהיה ורק עובר לרשות אחרת; כך גם באצילות מתגלה מה שהיה בהעלם. לכן בברכת הלבנה, שבה מכנים את ה׳ עושך, יוצרך, בוראך וקונך, ״קונך״ מתאים לאצילות. אצילות היא גם עניינו של יוסף שנכנס ״לעשות מלאכתו״.

אונקלוס מתרגם את ״לעשות מלאכתו״: ״למבדק בכתבי חושבניה״. אף שיוסף היה עסוק בחשבונות העולם, הוא נותר מרכבה, מסור כולו לה׳, אפילו באותו רגע ממש. זוהי נשמה דאצילות; לעומת זאת, ״בורא״ מתאים לבריאה — התהוות חדשה מאין ליש — ואילו שורש האדם הוא באצילות.

גם לאדם שנשמתו מבריאה יש בתוכו, בהעלם, את דרגות הנשמה הגבוהות ביותר — חיה ויחידה. הטעם לכך הוא שהאבות היו ״מרכבה״: הם היו מסורים לה׳ לחלוטין, כפי שמרכבה מסורה לרוכב.

דברי אברהם ״ה׳ אשר התהלכתי לפניו״ מלמדים שלהיות מרכבה פירושו ביטול תמידי. ואף על פי כן אפשר לחיות במצב כזה תוך כדי עשייה בעולם הזה, כפי שהיה אצל יוסף בעבודתו.

לעומת זאת, בבריאה הדבר נעשה באמצעות ״כי תקנה״ — המשכה מאצילות. המשכה זו נעשית באמצעות משה, ששורשו בדעת עליון.

גם העולמות העליונים זקוקים להמשכה זו. משה, ״רעיא מהימנא״ — הרועה הנאמן — מעניק אותה, כמתואר אצל ישעיהו: רועה המטפל בעדרו, מוליך אותו למרעה טוב ומאכיל אותו.

משה הוא הממשיך את ה״עשב״. בחינתו היא מ״ה, שהיא חכמה, הנקראת ״כוח מ״ה״ — הביטול העצמי שבשכל טהור; והמשכה זו באה מהארת המצח של עתיק, הדרגה הפנימית ביותר שבכתר.

השם משה (משה) הוא מ״ה (מה) בתוספת שי״ן, ששלושת קוויה הם שלושה קווים, ומשה מברר את הב״ן — הדרגה ה״בהמית״. שורשו בדעת עליון, שלמעלה מכל סדר השתלשלות העולמות; ועל ידיעה זו נאמר: ״לפניך נגלו כל תעלומות״.

ידיעה זו אינה מוגבלת לסדר העולמות, ולכן היא מגיעה אפילו לדברים גשמיים וגסים, כגון בעלי חיים. מכיוון שמשה נובע מדעת זו, שלמעלה מאצילות עצמה, דווקא הוא יכול להמשיך דעת גם בבריאה, ביצירה ובעשיה.

נשמתו של משה באה מן ״השמיטה הראשונה״, מחזור קוסמי קדום הקשור לחסד, המסומל במים. לכן ״מן המים משיתיהו״ פירושו שנמשה מאותו מחזור ראשון. דבריו ״ונחנו מה כי תלינו עלינו״ מבטאים את שורשו, שהוא בחינת מה — ביטול מוחלט; ואדמו״ר הזקן מפרש אותם כאומרים שלעם אין שייכות למדרגה זו.

השם משה רומז רק ל״משיתיהו״, ולא ל״מן המים״. אונקלוס מתרגם זאת ״שחלתיה״, מלשון משיכה והוצאה: משה נמשך מן ההעלם, כמו תיבת הגומא הנסתרת שבה הונח.

מכיוון ששורשו של משה הוא במחזור הראשון הזה, הוא יכול להמשיך את ה״עשב״, שמקורו ברפ״ח הניצוצות שנפלו מעולם התוהו בעת שבירת הכלים. הניצוצות הללו נעשים מזון ל״בהמה״.

כל זה הוא למען ישראל, הנקראים ״עברי״, מלשון ״עבר הנהר״. זהו הנהר ש״יוצא מעדן״, כאן חכמה, ״כדי להשקות את הגן״ — גן, שערכן של אותיותיו הוא 53, כמספר סדרי התורה.

״ועבר הנהר״ הוא מקיף, אור המקיף מסביב, למעלה מהשתלשלות שיש בה מעלה ומטה. כדור הארץ ממחיש זאת: לכדור אין חלק עליון או תחתון, אנשים חיים מכל צדדיו, ואין לומר שמי שחיים בצדו התחתון הולכים הפוכים.

זוהי הבחינה הקבלית של העיגולים, בניגוד לאור ישר. רק האור הישר והפנימי מתחלק לראש ולרגליים, כמו שלושת החללים שבגולגולת, שבהם שלושת כוחות השכל; העיגולים הם סובב כל עלמין, המקיף את כל העולמות בשווה.

מכיוון שישראל הם בחינת עברי, ששורשם למעלה מהשתלשלות העולמות, נמשכת בהם ״העשב״ של הדעת. העיקרון הוא שדווקא המקום הגבוה יכול לרדת אל המקום הנמוך.

משום כך המלאכים אומרים שירה: כדי להמשיך קדושה באמירת ״קדוש קדוש קדוש״. אולם קדושה זו באה מלמעלה ומלמטה יחד, מהמלאכים ומישראל, כפי שיוסבר בהמשך.

ישראל ״עלו במחשבה״, למעלה מהמלאכים, שהם בבחינת דיבור, הכלים החיצוניים של עולם היצירה. גם מלאכי עולם הבריאה אינם אלא בחינת היצירה — דרגת הדיבור — שבתוך הבריאה, שכן כל מה שהם חושבים הם מדברים.

מכיוון ששורש הנשמות הוא במחשבה, הן יכולות להתלבש בגוף בלי ליפול, שלא כמלאכים שהאשימו את בני האדם, ירדו לגופים ונפלו. נשמה המצויה בגוף עדיין זוכרת את ה׳.

ובכל זאת, כשהנשמה מצויה בגוף היא נקראת ״יעקב״, ומדרגתה נמוכה משל המלאכים; ״ישראל״ מציין את מדרגתה העליונה. בגוף היא פועלת בדרגת העשייה, שאינה קיימת אצל המלאכים, משום שעשייה היא כוח מסוג אחר מדיבור.

הדיבור מלביש את המחשבה במידה כזאת, שבשעת הדיבור אפשר לחשוב רק על מה שאומרים; אך העשייה אינה כך. המחשבה והדיבור, הבריאה והיצירה, הם ״לבושים״, ומהם, כלשון הקבלה, ״פורחות נשמות״.

אצילות נקראת ״גופים״, כמו כוח הראייה שמתפשט בתוך העין עצמה, ואילו בריאה ויצירה הן רק לבושים. לכן הקדושה מחברת את העליון עם התחתון: ישראל נמצאים הן למעלה, ששורשם במחשבה, והן למטה, בגוף; והמלאכים, שהם בחינת דיבור, עומדים ביניהם ומשמשים ממוצעים.

שלוש הפעמים ״קדוש״ מקבילות לשמות אל שדי, אל אדני ואל הוי׳. בגימטרייה, ״אל״ (31) הוא שלושים ואחד קוצי השער, ו״קדוש״ (410) הוא ת״י נימין; הדבר מזכיר את הנזיר, המכונה ״קדוש״, שמגדל את שערו. כל אלה שייכים לשלושת חללי הגולגולת של אריך אנפין, הבחינה החיצונית של כתר, וכולם נמשכים באמצעות משה, שהוא דעת, הפנימיות של המדות.

כשקרא ה׳ ״משה משה״ מתוך הסנה הבוער, אין הפסק בטעם בין שתי הפעמים של השם, כפי שמציין הזוהר, בשונה מן הקריאה ״אברהם אברהם״. הסיבה היא שאברהם שבבריאה אינו מאותו סוג כמו אברהם שבאצילות: בבריאה הוא יש נברא חדש, ״עפר ואפר״.

משה, לעומת זאת, זהה באצילות ובבריאה, מפני שהוא הפנימיות: הקו, חוט של אור אין סוף, העובר בשווה בכל העולמות. ההערה שבסוגריים מפנה לפירוש הרמ״ז על הזוהר, פרשת תרומה, דף קל״ד ב׳.

את ״שש שנים יעבוד״ שבפרשה דורשים מלשון עיבוד: עיבוד עורות. לבושי הנשמה צריכים עיבוד ורחיצה עד שילבינו, כמו הכבשים ״העולות מן הרחצה״. שש השנים הן ששת אלפי שנות העולם — הזמן שבו נוצרים הלבושים; ו״אברהם בא בימים״, כלומר הגיע לימים העליונים המלבישים את הנשמה.

כך נאמר גם על ״ויקרבו ימי דוד למות״, ובקטע בזוהר העוסק בימי אברהם נאמר: ״זכאים בעלי התשובה״. אך מתעוררת שאלה: האם יצירת לבושי הנשמה אינה תלויה במצוות ובמעשים טובים?

לכאורה, מה הקשר בין ימים ללבושים? התשובה מתחילה בברכת אביגיל לדוד, שנפשו תהיה ״צרורה בצרור החיים״.

קושרים אבן בתוך קלע כדי שיוכלו להשליך אותה גבוה; וכך גם הלבושים מרוממים את הנשמה. הלבושים משמשים גם כמסך, ומאפשרים להביט באור בהיר שאי אפשר לראותו בלי מסך.

התורה והמצוות כפי שהן למעלה הן אור בהיר מכדי שניתן יהיה לראותו ישירות. עליהן ללבוש צורה גשמית ולרדת מלמעלה מן הזמן אל תוך הזמן, ולכן הזמן, כלומר הימים, הוא הלבוש שלהן.

כדי שהלבושים לא יישארו למטה, הם זקוקים ל״עיבוד״ ולרחיצה שתוארו קודם. משה, הרועה הנאמן, מספק זאת: הוא מאכיל ומשקה את צאנו וגם רוחץ אותו, והוא עושה זאת באמצעות התפילה, שאהבה ויראה שבה הן ה״כנפיים״ המרוממות אותה למעלה.

הפסוק ממשיך: ״ובשביעית יצא לחפשי חנם״, ועל העבד הזוהר דורש את המילה ״חנם״ — בלי המצוות. כאן ״השביעית״ היא האלף השביעי, לאחר ששת אלפי השנים. דעה אחת בגמרא סוברת שהמצוות יתבטלו לעתיד לבוא, אך אנו איננו פוסקים כך; אלא שהמצוות יקבלו צורה אחרת.

אז יהיו קרבנות, כפי שמתואר ביחזקאל (פרק מ״ג, לפי הערת קה״ת), והעבודה לא תהיה עוד בעליות ובירידות כפי שהיא כיום, כש״ילכו מחיל אל חיל״. במקום זאת תהיה מנוחה, לחיי העולמים.

המאמר מסתיים במקום שבו התחיל: המשפט קשור ל״כמשפט הראשון״, שהתרגום מתרגם ״כהלכתא קדמייתא״, ולכן המשפטים הם הלכות, מלשון הילוך, הליכה; ו״לפניהם״ פירושו לתוך פנימיותם, אל הליבה הפנימית של המדות, הנמשכת ממשה. הדבר היה לאחר מתן תורה, כשישראל ביקשו ממשה: ״דבר אתה ונשמעה״.