שש שנים יעבד

המאמר פותח בפסוק על העבד העברי, ״שש שנים יעבד״, ומפרש את העבודה כעבודת ה׳. באמצעות הדעת — הכרה עמוקה ומורגשת בה׳ הנמשכת אל האדם — הוא יכול להיות ״עובד אלקים״, מדרגה שמעבר להיותו צדיק: הפסוק במלאכי מבחין בין ״עובד אלקים״ ל״אשר לא עבדו״, וגם השני עשוי להיות צדיק.

הגמרא (חגיגה ט, ב), המובאת בתניא, פרק ט״ו, מסבירה ששניהם צדיקים גמורים, אך מי שחוזר על לימודו מאה פעמים אינו דומה למי שחוזר עליו מאה ואחת פעמים. כדי להסביר מה מוסיפה העבודה, המאמר פונה לשני פסוקים על ״ימים״: ״ימים יוצרו״ ו״ואברהם זקן בא בימים״, שהזוהר מפרש כ״אותם ימים עליונים״.

ה״ימים״ האלה הם לבושים לנשמה, הנעשים מן התורה והמצוות של כל יום מסוים. יום שחולף בלי מצווה מותיר את לבוש הנשמה חסר.

הלבושים מאפשרים לנשמה ליהנות מזיו השכינה ולהיות ״משתאב בגופא דמלכא״, ביטוי של הזוהר לכך שהנשמה נכללת באלוקות. ואף על פי כן, התורה והמצוות שמהן נעשים הלבושים האלה מושרשות למעלה הרבה מ״גופא דמלכא״; הן ירדו כדי לשמש לבושים.

כשם שמשל מוריד רעיון נעלה לרמה שבה אפשר להבין אותו, כך המצוות יורדות ונעשות לבושים שהנשמה יכולה להשיג. זו הסיבה שהן נעשות יום אחר יום, בתוך הזמן: הן נמשכות משורשן שלמעלה מהזמן אל תוך הזמן, וכך נעשות בהישג ידה של הנשמה.

בשורשם, למעלה מהזמן, הלבושים אינם בהישג ידה של הנשמה. הדבר נלמד בקל וחומר: הנשמה אינה יכולה להשיג אפילו את זיו השכינה בלי לבוש, ולכן ודאי שאינה יכולה להשיג את מה ששורשו נעלה מ״גופא דמלכא״, ועל אחת כמה וכמה שאינה יכולה להשיג את המצווה עצמה.

רק משום שהמצווה ירדה ונעשתה לבוש ומשל, הנשמה יכולה להשיג אותה, ובאמצעותה להשיג גם את הזיו.

לכן הלבושים נקראים ״ימים״: הם מתלבשים בזמן, שבו הנשמה יכולה להשיג אותם. הסוגריים מפנים למאמר בלקוטי תורה, במדבר, על ״עת לכל חפץ תחת השמים״, המסביר מדוע למצוות, אף שהן רצון ה׳, יש זמנים קבועים.

ברכתה של אביגיל לדוד, שנפשו תהיה ״צרורה בצרור החיים״, מוסברת באמצעות דימוי של אבן הקשורה בקלע: לאחר שקושרים אותה בו, אפשר להטיל את האבן כלפי מעלה.

כך גם הנשמה מתרוממת מעלה מעלה אל מקור החיים באמצעות היותה קשורה בימים ובלבושים של תורה ומצוות. זה, אומר המאמר, פירושו של ״שש שנים יעבוד״.

שש השנים מסמלות את ששת אלפי השנים שבהן העולם מתקיים — התקופה שניתנה לקיום תורה ומצוות. הפסוק ״היום לעשותם״ מתפרש כחל על כל התקופה הזאת.

המאמר מפרש כעת את ״יעבוד״ כקשור לעיבוד עורות, שהופך עור גולמי לעור משובח. גם הלבושים של תורה ומצוות זקוקים לעיבוד כזה: יש לנקות אותם מכל הפסולת שנדבקת בהם.

כמו בגד גשמי שנשטף במים טהורים, לבושי הנשמה נעשים צחים ונקיים רק כאשר מכבסים אותם; אם משאירים אותם בלא כיבוס, הם לא יהיו נקיים ויפים.

״עיבוד״ זה הוא שמבחין בין ״מי שעובד את ה׳״ לבין ״מי שלא עבדו״. הוא מתבטא בהפיכת הרגשות מחושך לאור וממר למתוק, וההפיכה הזאת נעשית באמצעות ״מי״ הדעת, שכן הדעת היא הליבה הפנימית של הרגשות.

הדעת נמשכת באמצעות משה, ״הרועה הנאמן״: הפסוק ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״ נדרש על עבודתו, כשהעשב הוא הדעת הניתנת לנשמות המכונות ״בהמה״. כמו רועה, הוא גם רוחץ ומכבס אותן במים עליונים ״מעבר לנהר״, שאותם מבאר המאמר הקודם כמדרגה שמעל להשגה שכלית, שבה שורש הנשמות.

שיר השירים מדבר על ״עדר רחלים שעלו מן הרחצה״; הרחלים, בהיותן בהמות, מייצגות את ״זרע בהמה״ — נשמותיהם של בריאה, יצירה ועשיה, שהרועה רוחץ. ״רוחצות בחלב״, מפסוק אחר בשיר השירים, מוסיף לתמונה, וההערה שבסוגריים מפנה למאמר על פסוק זה בלקוטי תורה, שיר השירים.

הביטוי ״ליבון הלכתא״, שפירושו בירור ההלכה, שייך לאותו רעיון של רחיצה עד שהדברים נקיים. כיבוס זה נעשה באמצעות התפילה, שהיא שעת הכושר להתגלות הדעת באמצעות התבוננות בגדולת ה׳.

גם בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים זאת: ״אתה חונן לאדם דעת״. באמצעות התפילה הלבושים מזדככים, ולכן התפילה נקראת ״עולת תמיד״: כשם שהעולה עולה, כך באמצעות התפילה עולות לה׳ התורה והמצוות של כל היום.

התפילה היא המקום שבו הלבושים ״מעובדים״ ומתוקנים, וכל זה שייך לששת אלפים שנות העולם, ל״שש שנים״ של העבד. לכן נאמר שלצדיקים אין מנוחה: הם ממשיכים ללכת ״מחיל אל חיל״, ועולים עוד ועוד.

״ובשביעית יצא לחופשי חינם״ שבפסוק מתייחס לאלף השביעי. ״חינם״ פירושו ״בלי מצוות״, כפי שמפרש הספרי את המילה: אז תהיה מנוחה לחיי העולמים, משום שלא תהיה עוד עלייה מעבר לה.

הכותרת מציינת הגהה — הערת אגב המובדלת מן הטקסט העיקרי. היא עוסקת במונח ״בהמה״, המשמש בדיון זה לתיאור נשמות ומדרגות.

ההגהה פותחת בדברי התניא, פרק מ״ו, על הפסוק ״הייתי כבהמות עמך״. התניא מפרש שהנפש מודה שאינה מרגישה את ההתקשרות שלה עם ה׳, ובכל זאת ״ואני תמיד עמך״, ולאחר מכן מעיר על כך שנאמר ״בהמות״ בלשון רבים.

התניא אומר שלפני ה׳ גם דעת עליון, הכוללת חסד וגבורה, היא כמו ״בהמות״. (בדפוס נדפס ״כם״, אך זו טעות דפוס במקום ״גם״, כפי שמופיע בתניא עצמו.) הדבר נראה קשה, שכן במאמר הראשון בפרשה זו, ״ואלה המשפטים״, הוסבר שגם דעת תחתון דאצילות — הדעת המקשרת את השכל עם המדות — נקראת ״זרע אדם״, והיא הגבוהה מבין שתי הבחינות.

השאלה נשאלת בפשטות: איך אפשר שגם דעת שלמעלה תיקרא ״בהמה״? התשובה מסתמכת על המאמר על הפסוק ״מים רבים״ בתורה אור, תולדות, העוסק ביצחק, שמעלתו תתגלה לעתיד לבוא, כאשר, כפי שאומרת הגמרא, ישראל יאמרו לו: ״כי אתה אבינו״.

רבקה, אשתו של יצחק, קשורה למילה ״רִבְקָה״ — קבוצת בקר הרתומה יחד שלוש שלוש — ולכן גם שמה מרמז על בעלי חיים שחוברו יחד. ההסבר נפתח בקביעה שמדרגת ״אדם״ שבאצילות אכן גבוהה מבריאה, יצירה ועשיה, הנקראות ״בהמה״.

אלא שיש שני סוגים של רגשות: כאלה שנולדים מן השכל, וכאלה שלמעלה מן השכל — המדות שבכתר, הנקראות ״טורי חשוכא״. הן נמשכות למטה רק באמצעות דעת שלמעלה, העומדת בקו האמצעי, ישירות תחת כתר, ולכן מקבלת ממנו.

יש גם דעת שממשיכה את הבינה אל הרגשות — הדעת שבאמצעותה ההבנה מולידה רגש. המדות שלמעלה מן השכל נקראות ״בהמה רבה״, מדרגה גבוהה אפילו מבחינת ״אדם״.

אולם ביחס לאין סוף, גם מדרגה זו שלמעלה מן השכל נקראת ״בהמה״ כפשוטו, כשם שהחכמה העליונה עצמה נחשבת לפניו ״עשייה גופנית״, כפי שנאמר בקטע התניא שהובא לעיל: ״כולם עשית בחכמה״. בדפוס מופיע הקיצור ח״ע, שפירושו חכמה עילאה.

לכן גם הדעת העליונה, שבאמצעותה נמשכות המדות הללו, נקראת ״בהמה״. הדבר דומה לכתר העליון: מצד עצמו הוא ״אור צח״, אך לפני עילת העילות הוא ״שחור״; בדפוס המילה מופיעה פעמיים: ״שחור, שחור״. ההערה מפנה למאמר על הפסוק ״ויאכילך את המן״ בלקוטי תורה, עקב, שבו נדרש לשון הרבים ״בהמות״ כמדרגת ״בהמה״ שלמעלה מ״אדם״ — אהבה רבה שלמעלה מן הדעת המושגת.