ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו׳

1״ויראו את אלקי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ וכו׳. והנה, עניין ״תחת רגליו״ הוא כפי שכתוב: ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״ וכו׳; ובבחינה של ״כמראה אדם״ שייכים יד ורגל.

וזהו שכתוב בהמשך: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו״. אך צריך להבין: איך אפשר לומר זאת על אלקות? והרי אין לו גוף ולא דמות הגוף!

2ההסבר הוא כך: נאמר: ״אני הוי׳ לא שניתי״. כלומר, אין אצלו יתברך שום שינוי בין התקופה שלפני בריאת העולם והשתלשלות העולמות העליונים ובין התקופה שלאחר בריאת העולם, וכמאמר: ״אתה הוא קודם שנברא [העולם]״ וכו׳.

הסיבה לכך היא שמקור התהוותם של כל העולמות הוא רק מבחינת מלכותו יתברך, שהיא בחינת הארה בלבד — כלומר, ששמו ״מלך״ נקרא עליהם.

3ולכן אין בכך שום שינוי, חלילה, בהווייתו ובעצמותו; כשם שאור וזוהר השמש, המאיר לארץ וליושביה, אינם מחוללים שינוי במאור השמש עצמו על ידי המשכת האור, שכן אין זה אלא זיו בלבד וכו׳.

זיו זה נקרא גם ״שמו הגדול״; למשל, שמו של אדם אינו נוגע להווייתו ולעצמותו וכו׳. ואף על פי כן, זיו זה הוא מבחינת אין סוף, והוא פשוט בתכלית הפשיטות.

4לכן, כדי שיתהוו ממנה עולמות בגבול ובמידה, וגם במצב של חלוקה למדרגות, הדבר נעשה באמצעות התלבשות בבחינה של ״כמראה אדם״,

כלומר, בבחינת התלבשות האורות בכלים. ובחינת ״כמראה אדם״ היא נשמות ישראל, ככתוב: ״אתם אדם״, שכן עם ישראל עלה במחשבה [האלוקית].

5וכתוב: ״ושכנתי בתוכם״ — לא נאמר ״בתוכו״ וכו׳, מפני שהם כלים להשראת שכינתו יתברך. כידוע, תכלית הבריאה היא שה׳ תהיה לו דירה בתחתונים; כלומר, ששכינתו תשרה בישראל. וזהו פירוש ״ישראל עלו במחשבה״.

6זהו [פירוש] ״מכון לשבתך פעלת ה׳״. כעת, השראה זו [של השכינה] מצויה רק בנשמות ישראל ולא בגופם, משום שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה.

ואף על פי שבמתן תורה פסקה זוהמתם, בעקבות חטא העגל ושאר החטאים חזרה הזוהמה לגופם.

שהרי הגוף נקרא ״עור הנחש״. אבל [הזוהמה] לא חזרה לנשמותיהם, שכן ״חלק ה׳״ הוא ממש ״עמו״; וכידוע, הנשמה אינה זקוקה לתיקון לעצמה.

אבל לעתיד לבוא, כאשר גם הגופים יזדככו, כמו שכתוב ״ועצמותיך יחליץ״, וכן כתוב ״ואת רוח הטומאה אעביר״ וגו׳, אז יתקיים הכתוב ״ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר״,

כי החומר יזדכך עד שתהיה בחינת גילוי אלקות גם בגופים; מה שאין כן עכשיו, הגילוי הוא רק בנשמות בלבד.

7והנה, גילוי האלוקות בנשמות ישראל נמשך בדמות אדם. וזהו ״אתם אדם״. כלומר, הדבר דומה לאופן שבו הנשמה הפרטית שורה באיברי הגוף, שגם הוא בדמות אדם: אור השכל שורה דווקא במוח, והמדות בלב וכו׳.

8וגם החיצוניות של המדות מתבטאת בידיים: ״חסד הוא זרוע ימין״ וכו׳. בפרט, אלה הם 248 האיברים הפרטיים, שהארת הנשמה מתחלקת ביניהם; ובכללות הם נחלקים לשלושה קווים: הזרוע הימנית, השמאלית והגוף שבאמצע.

כך גם יש להבין למעלה, בנוגע להתגלות האלוקות בנשמות ישראל, ככתוב: ״נודע בשערים בעלה״ — לכל אחד לפי מה שהוא מודד בלבו.

9יש נשמות שהן מבחינת מוחין, שהן כלים לבחינת התורה, והן ״ראשי אלפי ישראל״. ויש נשמות שהן כלים לבחינת המדות. ויש נשמות שהן בבחינת רגל. ואף על פי כן, על כולן נאמר ״נודע בשערים״.

כלומר, ״נודע״ הוא לשון של חיבור והתקשרות, בדומה לחיבור ולהתקשרות של הנשמה עם הגוף: אף שהנשמה רוחנית ונעלה מגדרו של גוף גשמי, היא מתקשרת ומתלבשת בכל זאת בגוף גשמי.

כך גם גילוי אור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מבחינת חכמה ומדות, נמשך לשרות ולהתלבש בנשמות ישראל, שכללותן היא בבחינת קומת אדם שלמה. וגם לבחינת הרגל והעקביים יש מעלה מיוחדת, שכן הם מעמידים את הראש וכו׳,

והן מוליכות אותו ממקום למקום, מה שאין בכוחו של הראש לבדו, בלי הרגל. לכן אמרו חז״ל: ״והוי שפל רוח בפני כל אדם״ וכו׳.

10זהו שנאמר עליו יתברך ״כמראה אדם״, בכ״ף הדמיון. שכן באמת הוא אינו שייך כלל לאף אחת מן המדות הללו, וכמו שכתוב: ״כי לא אדם הוא״ וכו׳.

אלא שהוא יורד ומתלבש בנשמות ישראל, שהן בבחינת צורת אדם; ולכן, מצד התלבשות זו, נאמר עליו יתברך ״כמראה אדם״ וכו׳. וזהו שנאמר ״ועשיתם אותם״, וחכמינו ז״ל אמרו: ״כאילו עשאוני״.

11כעת, [לגבי] משמעותו ותוכנו של הפסוק ״ומעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״ — מה עניינו של הכסא? העניין הוא שכדי שתתהווה מציאותם של הנבראים בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, שאינם רק מוגבלים ובעלי מידה, אלא גם מרגישים את עצמם כיש וכמציאות נפרדת בפני עצמה,

לכן התהוות זו אינה יכולה להתרחש באמצעות המשכת האור והחיות מבחינת ״כמראה אדם״ עצמה, שהיא בביטול מוחלט, שהרי באצילות ״איהו וגרמוהי״ — הוא וכליו — אחד ממש. אלא היא נעשית באמצעות בחינת ישיבת האדם העליון על הכסא.

שהרי, בדרך משל, הכסא שאדם יושב עליו מבטא ירידה והשפלה כלפי מטה; וכך גם למעלה נאמר: ״וישב ה׳ מלך לעולם״.

פירוש ״מלך לעולם״ הוא שמלכותו ית׳ נמשכת למטה כדי להוות את בריאה, יצירה ועשיה, שהם עולמות נפרדים. המשכה זו נקראת בחינת ישיבה, שהיא השפלה והמשכה;

וזה נעשה באמצעות הכסא — ״כס א׳״, כלומר כיסוי של האל״ף — שהיא בחינת לבוש, המכסה ומעלים את האור והחיות הנמשכים מבחינת האל״ף, אלופו של עולם, כדי שיהיה ״אל מסתתר״, וכך תוכל להתהוות מציאות של יש ודבר נפרד.

12והנה, על דרך משל, אדם היושב על כיסא: גופו וידיו נמצאים מעל הכיסא, ורק רגליו משתפלות ונמשכות כלפי מטה, אל הארץ.

כך יובן גם למעלה, בעניין ״על הכיסא דמות כמראה אדם״: ההמשכה ממנו למטה, לצורך התהוות הנבראים, היא רק, על דרך משל, מן הבחינה האחרונה, הנקראת ״רגליי״, וכמו שכתוב: ״והארץ הדום רגליי״.

13ביאור העניין: למעלה הוסבר שהבחינה של ״כמראה אדם״ היא נשמות ישראל. הן נקראות ״בנים לה׳״, ועל בן נאמר שהוא ״רגל אביו״, כלומר בחינת הרגל,

כמו שנאמר: ״שש מאות אלף רגלי העם״ וכו׳. שהרי, למשל, הרגל בטלה לראש, והראש ״מסובב אותה לכל מקום שהוא רוצה״,

כך גם בכללות נשמות ישראל יש ביטול זה אליו יתברך, בטבען המולד. זוהי בחינת האהבה המסותרת שבכל אחד מישראל, בלי שום טעם או דעת, אלא רק משום שהם ״חלק הוי׳״, ״עמו״,

כמו בן הנמשך ממוחו של אביו, והיה בתחילה מהות אחת עמו, ורק לאחר מכן נמשך ממנו ונעשה לדבר בפני עצמו.

כך גם נאמר: ״שמע ישראל, הוי׳ הוא אלקינו״ — ״אלקינו״, כלומר, שורש הנשמה כפי שהייתה עדיין כלולה במקורה ובשורשה. שורש זה הוא למעלה מבחינת רגל ומבחינת ״רגל אביו״; הנשמות מאוחדות עם מוחו של האב, למשל, והן ממש דבר אחד עם אלקותו יתברך.

14זהו ״הוי׳ אלקינו״ ממש. אלא שלאחר מכן ירדו הנשמות בסדר השתלשלות המדרגות, ונעשו בחינה בפני עצמן, ונקראות ״רגל״; ואף על פי כן, הן ממש ״רגלו של אביו״.

לכן יש בהן בחינת ביטול גם לאחר מכן, מכוח שורשן וכו׳. וזהו [פירוש] ״נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה״ וכו׳.

15השאלה ידועה: כיצד אפשר לומר ״טהורה היא״ לפני שמזכירים את בריאתה? וגם, מדוע חוזרים כאן שלושה ביטויים: ״בראתה, יצרתה, נפחתה״?

אלא שהפירוש של ״טהורה היא״ הוא כעניין שנאמר כאן: ״וכעצם השמים לטוהר״ — כלומר, בחינת בהירות האור.

16וכן התרגום מתרגם צהריים כ״טיהרא״. כך גם שורש הנשמה נמשך ממקום נעלה מאוד. וזהו ״טהורה היא״ — שהיא נמשכה מבחינת טהירו עילאה, הנזכרת בזוהר הקדוש.

וזהו גם מה שאמרו רבותינו ז״ל: ״דע מאין באת״ — כי בחינת האין היא המתאחדת לחלוטין עם אלקותו יתברך, כפי שהוסבר לעיל בפירוש ״הוי׳ אלקינו״ — ממש.

וזוהי בחינת הבהירות, כלומר, שאין היא כלל יש ודבר בפני עצמו. אך לאחר מכן ירדה למטה, לבחינת בריאה, יצירה ועשיה, ונעשתה יש ודבר; וזהו כפל שלושת הלשונות: ״בראתה, יצרתה, נפחתה בי״ וכו׳.

(ואז היא נקראת בחינת רגל; ואילו בשורשה היא בחינת ״ישראל לי ראש״. ראו מה שכתוב בפרשת שלח על הפסוק ״אני ה׳ אלקיכם״ וכו׳.)

וזהו ביאור העניין האמור לעיל בפירוש ״ועל דמות הכיסא״ וכו׳: התהוות בריאה, יצירה ועשיה היא באמצעות בחינת הכיסא ובחינת רגלי האדם,

כלומר, בחינת הנשמות כפי שהן בבחינת ״בראתה, יצרתה״ וכו׳, שכן באמצעות התלבשות האור בהן מקבלים שאר הנבראים והחיצוניות של עולמות בריאה, יצירה ועשיה [את חיותם];

אבל כפי שהנשמות הן בשורשן למעלה, בבחינת ״טהורה היא״ ו״ישראל עלו במחשבה״, הן למעלה מבחינת הכיסא ולמעלה מהתהוות הנבראים של בריאה, יצירה ועשיה וכו׳.

17גם על פי לשון הקבלה אפשר להבין את העניין: בחינת ״כמראה אדם העליון״ היא התלבשות אור אין סוף ברוך הוא בעשר הספירות שבאצילות, והכיסא הוא המסך שבין אצילות לבריאה וכו׳. כך גם בנשמות ישראל, הנמשכות מבחינת עשר הספירות האלה, יש שתי בחינות.

הראשונה היא בחינת ״מזליה חזי״, שהיא באצילות; בחינה זו נמצאת למעלה מהכיסא. השנייה היא בחינת ״בראתה יצרתה״ וכו׳, כדי להתלבש בגוף.

וזו נקראת בחינת רגל. שתי הבחינות האלה נקראות גם ישראל ויעקב: ישראל הוא ״לי ראש״, ויעקב הוא יו״ד המתלבשת בבחינת עקב, כפי שמוסבר במקום אחר.

18והנה משה רבנו עליו השלום אמר: ״שש מאות אלף רגלי העם אשר אני בקרבו״ וכו׳. מכאן ברור שמשה רבנו עליו השלום הוא למעלה מעלה מבחינת רגל.

כלומר, אפילו לאחר ירידת נשמתו בגופו, מאירה בו [בחינה] שמעל לבחינת הכיסא ולבחינת הרגל שהוזכרו לעיל.

19העניין דומה למה שאמרו חז״ל: ״האבות הם המרכבה״. וידוע שהאבות היו מרכבה לבחינת ״זרועות עולם״: אברהם לבחינת

חסד, ״הזרוע הימנית״, ויצחק לבחינת ״הזרוע השמאלית״ וכו׳. ובחינת זרועותיו של האדם העליון היא, בדרך משל, למעלה הרבה־הרבה מבחינת הכיסא, כפי שהוזכר לעיל.

20העניין הוא כך: הוסבר לעיל שבחינת הכיסא היא הלבוש והמסך שמסתירים את האור, כדי שתוכל להתהוות מציאותם של עולמות בריאה, יצירה ועשייה וכו׳. בחינת הרגליים נמשכת למטה באמצעות הכיסא והלבוש האמורים.

אבל בחינת הידיים היא גילוי של בחינה שמעל ללבוש ולהסתרה האלה; זהו גילוי הבחינה של ״טהורה היא״ וכו׳, שמעל לבחינת ״בראתה״ וכו׳.

האבות ומשה רבנו, עליו השלום, היו מרכבה לגילוי אור זה; זאת משום שהיו מרכבה בביטול תמידי ממש.

21ובאמצעות זאת המשיכו גילוי זה. ביאור העניין הוא שכפי שאנו רואים, למשל, אצל האדם למטה, בידיים יש גילוי של המוחין

והשכל מתגלה בהן יותר מאשר ברגליים, משום שהן מאוחדות עם השכל והמוחין וקרובות אליהם יותר מן הרגליים. אף שהרגל גם היא בטלה לראש, והוא ״מטה אותה לכל אשר יחפוץ״, בכל זאת ביטול זה אינו מתרחש מאליו,

אלא מכוח ציווי השכל, שהרגל נשמעת לו; ואילו תנועות הידיים נעשות מאליהן, בהתאם לרצון השכל, ואינן זקוקות כלל לציווי,

כפי שאנו רואים את ההבדל בין מחיאת כפיים לבין ריקוד ברגליים: כשאדם שמח, הוא מוחא מיד כפיים, כלומר, תנועת ידיו מבטאת את השמחה, למשל כשהוא מכה כף אל כף וכדומה;

אבל ברגליים, שהשמחה תגרום לו לרקוד — הדבר אינו מתרחש מאליו, אלא אם כן יש ציווי והמשכה מן השכל אל רגליו לרקוד וכדומה.

22וכך גם בתנועות אחרות: ביד, התנועה נוצרת מאליה בהתאם למחשבה שבשכל, כפי שניתן לראות בחוש; ואילו ברגל היא אינה נעשית מאליה, אלא רק בעקבות ציווי.

זו הוכחה ברורה שבידיים יש גילוי רב יותר של השכל, עד כדי כך שהן נמשכות מעצמן אחר מחשבת השכל, כאילו אינן דבר לעצמן.

והנמשל מובן: זהו ההבדל במעלתם של האבות ושל משה רבנו עליו השלום, שהיו בבחינת מרכבה ובטלים לגמרי אליו יתברך, כאילו אינם יש ודבר נפרד לעצמם כלל,

ומעולם לא חדלו, אפילו לרגע אחד, לקשור את דעתם בביטול האמור. לכן היו מרכבה לבחינת ״זרועות עולם״, שלמעלה מבחינת הכיסא והמסך

(וכמו שכתוב באיגרת הקודש, במאמר המתחיל ״איהו וחיוהי״, וזו לשונו: ״ואף גם לאחר שירדו הנפש, הרוח והנשמה דאצילות לעולם הזה, לצדיקים הראשונים, אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות״ וכו׳; עיינו שם), ולמעלה מבחינת הרגל וכו׳.

מה שאין כן שאר נשמות הצדיקים, שלא הגיעו לרמה ולדרגה של ביטול תמידי זה, אלא [רק] מעוררות בנפשן את הביטול ואת ההתפעלות

של אהבה ויראה: זו בחינת הרגל, שגם היא בטלה לשכל, אלא שאין הדבר נעשה מאליו, ונדרשים ציווי והמשכה מן השכל. זהו עניינה של המשכת ההתבוננות כדי לעורר את האהבה וכו׳.

23לכן אמר משה רבינו עליו השלום על אנשי דורו, אף שהיו ״דור דעה״: ״שש מאות אלף רגלי״ וכו׳; ואילו הוא עצמו, ״אשר אנכי בקרבו״, היה למעלה מבחינת רגל, כפי שיתבאר בהמשך, בעזרת ה׳.

אך זהו רק באופן כללי, שהנשמה נקראת בחינת רגל. ואילו באופן פרטי, כל נשמה היא בצורת אדם, ויש בה גם בחינת יד ורגל.

והנה, אהבה ויראה טבעיות, כלומר האהבה הטבעית המסותרת, נקראות בחינת רגל; ואילו אהבה ויראה שכליות נקראות ״ידיים״, מפני שהן מתאחדות עם השכל והמוחין.

24ומדרגת אהבה ויראה טבעיות יגיע למדרגת אהבה ויראה שכליות. כלומר, בקריאת שמע, כשהוא אומר: ״שמע ישראל, הוי׳ אלקינו״ — זו בחינת שורש נשמתו, בחינת ״מזלו רואה״ וכו׳.

שהרי היא מיוחדת ממש עם האלקות, ומשם תאיר ותתגלה, כדי שיהיה ״ואהבת״ — שהוי׳ יהיה ״אלקיך״; כלומר, שגם למטה, כשהנשמה מלובשת בגוף, תתגלה אחדות זו, כפי שמבואר במקום אחר.

25והנה ידוע שירידת הנשמה לעולם הזה — מ״איגרא רמה״, מבחינת ״טהורה היא״, אל בחינת עשיה, ״נפחתה בי״ — היא לצורך עלייה. עלייה זו נעשית באמצעות אותיות התורה, וכפי שמבואר במקום אחר, האותיות נקראות ״סוסים״, כמו שנאמר: ״כי תרכב על סוסיך״.

כשם שהסוס מעלה ונושא את האדם הרוכב עליו למקום שאליו לא היה יכול להגיע בכוחות עצמו, כך אותיות התורה מעלות ומרוממות את הנשמה מעלה מעלה. יש אותיות שהן בחינת העלאה,

ויש אותיות שהן בחינת הבאה והמשכה, כלומר מבחינת סובב כל עלמין לבחינת ממלא כל עלמין, מהעלם לגילוי. וזהו פירוש המילה ״אותיות״ — לשון הבאה, כמו ״אתא ואייתי מתניתא בידיה״, וכן ״ואתה מרבבות קודש״.

26והנה, בספר יצירה נקראות האותיות גם בשם ״אבנים״: ״שתי אבנים בונות שני בתים״ וכו׳. שכן אבן היא בחינת הדומם, והיא הנמוכה מבין ארבע הבחינות של אש, רוח, מים ועפר, וכן מבין ארבע הבחינות של דומם, צומח, חי ומדבר.

כך גם האותיות הן המדרגה הנמוכה, בחינת דומם, ביחס לשכל ולמדות, שהן בחינת חי וצומח, כפי שמבואר במקום אחר.

אך על כך אמר דוד המלך עליו השלום: ״אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה״. שכן אף שהאותיות, הנקראות ״אבנים״, נמוכות מן השכל ומן המדות, בכל זאת הן מעלות את השכל ואת המדות למעלה, למדרגה גבוהה יותר מחכמה.

27[זהו] כפי שהוזכר לעיל בעניין בחינת ה״סוסים״ וכו׳. וזהו כמאמר חז״ל ש״הרהור לא עביד מידי״, וגם בדברי תורה נאמר ״למוצאיהם״ — דווקא בפה [כלומר, למי שמבטאים אותם].

העניין הוא כך: דרך משל, מאבנים בונים בית שבו אדם יכול לדור, ואי אפשר לדור בלי בית. כך גם באמצעות אותיות התורה ממשיכים גילוי של אור אין סוף ברוך הוא, בחינת סובב כל עלמין, כדי שישרה ויתלבש באותיות התורה.

(וההמשכה היא מבחינת אין סוף ברוך הוא, שהרי הוא אינו אדם, שיומשך ויתלבש למטה בבחינת ״כמראה אדם״; לכן ההמשכה נעשית דווקא באמצעות בית, בחינת האותיות,

כשם שהבית הוא בחינת מקיף על האדם ונעלה ממנו וכו׳; וראו מה שכתוב במקום אחר על ״מזוזה מימין״ וכו׳ ועל ״נר מצווה״ וכו׳). וזהו פירוש המילה ״מקרא״ — ״קורא בתורה״, כמו אדם הקורא לחברו לבוא אליו.

כך גם באמצעות בחינת אותיות התורה קוראים לקדוש ברוך הוא להתגלות למטה; וכמאמר חז״ל: ״הקב״ה קורא ושונה כנגדו״.

פירוש הדבר: הקב״ה, שהוא בחינת סובב כל עלמין, קורא ושונה אף הוא את האותיות האלה, כלומר, נמשך ובא מן ההעלם אל הגילוי. ומה שנאמר ״כנגדו״,

הוא משום שגילוי זה נמשך לבחינת נשמות הנבראים, שהן מוגבלות, ואינן יכולות להכיל את גילוי אור אין סוף הבלתי מוגבל; לכן נאמר ״כנגדו״,

כי ״דבר ה׳ — זו הלכה״, והקב״ה קורא את הדברים האלה כנגד האדם הקורא, מלמעלה למטה וכו׳.

28לאור כל האמור לעיל, נעבור לביאור הפסוק: ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ וגו׳. שהרי התבאר שהאותיות נקראות ״אבנים״. והנה, באבנים יש שתי מדרגות.

הסוג הראשון הוא אבנים ממש, שהן בריאה בידי שמים. והסוג השני הוא אבן שנעשתה בידי אדם, כלומר הלבנה, העשויה מן העפר בידי בני אדם; גם היא נעשית חזקה וקשה, וגם היא נקראת ״אבן״,

כמו שנאמר: ״הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן״ וגו׳. וכידוע ומפורסם, גם בלבנים בונים בניין, בית וחומה, כשם שבונים באבנים.

אלא שיש צורך בהכנה מוקדמת כדי לעשות את הלבנים חזקות ובנות־קיימא: שורפים אותן בכבשן האש, כפי שנזכר לעיל בדבריהם: ״נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה״. ורק אז נאמר דווקא ״ותהי להם הלבנה לאבן״,

וזוהי האבן שנעשתה בידי אדם, ולא מכוח טבע ברייתה, שלא כאבנים ממש, שהן בריאה בידי שמים.

29גם את הנמשל של שתי הבחינות הללו של אבנים אפשר להבין במישור הרוחני, ביחס לאותיות הנקראות ״אבנים״: גם בהן יש שתי בחינות.

הראשונה היא בחינה של בריאה בידי שמים, והיא נקראת ״אבנים״. השנייה היא בחינה של דבר הנעשה בידי אדם, והיא נקראת ״לבנים״. כלומר,

בחינת אותיות התורה נקראת ״אבנים״, מפני שהתורה היא מן השמים: ״וידבר ה׳ אל משה״. לשונה נקראת לשון הקודש, משום שהיא נמשכת מבחינת הקודש העליון.

אבל בחינת ה״לבנים״ היא אותיות שבעים הלשונות, כלומר, שפותיהם של האומות, שכל עם ועם מדבר בלשונו.

30והנה נאמר: ״כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם״ — כלומר, ישראל מפוזרים בין שבעים האומות, וגם מדברים בשפתו של כל עם ועם.

שבקרבן הם יושבים ועוסקים בכל צורכי המסחר. ולאחר מכן, כשהם מתפללים במסירות נפש ובכוונה, ולומדים תורה לשמה מתוך העמל בעסקי המסחר,

הם מעלים את כל צירופי האותיות שבהם דיברו, מעלה מעלה, אל שורש נשמתם, שהיא בחינת ״טהורה היא״ — טהירו עילאה, האור העליון שקודם להשתלשלות.

וזהו הנקרא ״חולין שנעשו על טהרת הקודש״. פירוש הדבר: לשון הקודש נמשכת מבחינת הקודש העליון, ואילו שאר הלשונות הן חול;

אבל כשהן מתבררות על ידי התפילה, כמתואר לעיל (וכן כשמדברים בהן כדי להבין את התורה, וכפי שיש בגמרא כמה ביטויים בארמית: ״הכי השתא״, ״אי אמרת בשלמא״), הן נעשות [מוכנות] על טהרת הקודש — בחינת הקודש העליון וטהירו עילאה.

והרי זה כמשל הלבנים: אף שהן עפר פשוט, מכל מקום, בעבודת ידי אדם הן נעשות קשות וחזקות גם הן, בדרגת אבן, כפי שנתבאר לעיל, עד שבונים מהן חומה וכו׳; ו״אני חומה״ — זו התורה וכו׳.

אולם אי אפשר שצירופי האותיות הנזכרים לעיל — של החולין, שנעשים על טהרת הקודש — יתהפכו ויתבררו, עד שייקראו ״אבני קודש״, אלא

על ידי מסירות הנפש שבקריאת שמע. בדומה למשל הלבנים, שצריך תחילה לשרוף אותן בכבשן, כפי שנתבאר לעיל, ובאמצעות השריפה הן מתהפכות ונעשות קשות וחזקות כאבנים.

כך גם בעבודת ה׳: שריפת הלבנים נעשית באמצעות תפילה בכוונה ובהתלהבות של אהבה ויראה, כשאומרים ״ואהבת... בכל לבבך״ וכו׳. באמצעות זאת נשרפות ונכללות האותיות הזרות מכל המשא ומתן שהוא עוסק בו,

וגם כל החיות והשפע הנובעים מהם, כגון מזון ולבוש, עולים ונכללים באחדות, בעבודת ה׳, כשהוא מוסר את נפשו ב״אחד״ בהתלהבות.

אבל העיסוק במשא ומתן צריך להיות בקרירות ובחוסר רצון, ולא מתוך תשוקה של ממש, אלא כמו מי שכופים אותו עד שהוא מסכים, כדי לפרנס את נפשו ואת נפשות בני ביתו, שיוכלו לעבוד את ה׳ כל ימי חייהם,

וכפי שאמרו חז״ל: ״עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי״ — עיקר הכוונה במלאכה הוא שתורתך תהיה קבע. ואז, באמצעות זאת, יוכל לאחר מכן להעלות את האותיות, כפי שנתבאר לעיל.

31וזהו [פירוש] ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ וגו׳ — ״תחת רגליו״ דווקא. שהרי הוסבר למעלה, בעניין ״וישב ה׳ מלך לעולם״, שיש בחינת כיסא, ״כס א׳״, שמלביש ומכסה את האור הנמשך מבחינת ״כמראה אדם״ וגו׳,

עד שמתאפשרת התהוותו של יש ודבר נפרד בבריאה, ביצירה ובעשייה. בחינת התהוות היש היא בחינת ״תחת רגליו״. זהו הכתוב: ״ומלכותו בכל משלה״ — כלומר, אפילו עד השרים וגו׳;

אבל בחינת היד היא למעלה מבחינת הכיסא, ושם אין בחינת יש ודבר נפרד, אלא ״איהו וגרמוהי חד״ — הוא וכליו אחד. לכן נאמר ״ותחת רגליו״: מתחת לבחינת הכיסא האמורה נמצא עניין ״לבנת הספיר״.

פירוש ״לבנת״ הוא מלשון בחינת הלבנים שהוזכרה לעיל, שהיא בירור והעלאה של האותיות משבעים הלשונות. לאחר הבירור הן נעשות בבחינת ״לבנת הספיר״, שכן הן מאירות כספירים, וככתוב: ״מקום ספיר אבניה״; ״לא ידע אנוש ערכה״.

(ואף שהאותיות האלה נעשות בידי אדם ולא בידי שמים, בכל זאת, באמצעות מסירות נפש שבקריאת שמע הן מתבררות עד כדי כך שהן נקראות ״ספיר״, ככתוב: ״אשר ברא אלקים לעשות״ — ״לעשות״ פירושו לתקן בידי אדם. ועיינו בעץ חיים.)

כדי לקרב את העניין אל השכל: איך ייתכן שאותיות שבעים הלשונות יתרוממו כל כך באמצעות העיסוק בתפילה ובתורה, עד שיהיו גם הן כאבני קודש, וייקראו ״לבנת הספיר״?

אלא העניין הוא כך: אנו רואים שכל עם ועם מדבר בלשונו שלו, ובכל זאת בכל לשון יש רק הגייה של צירופי עשרים ושתיים האותיות, בחמשת מוצאות הפה הידועים: אל״ף, חי״ת, ה״א ועי״ן מן הגרון וגו׳,

כמו בלשון הקודש. ההבדל בין שאר הלשונות לבין לשון הקודש הוא רק בלשון עצמה: צירוף האותיות ״בשר״ שבלשון הקודש...

האותיות בי״ת, שי״ן ורי״ש מחיות בפועל את הבשר, באמצעות דבר ה׳ שנאמר בששת ימי בראשית; אך לא כך בשאר הלשונות, שמילותיהן הן מוסכמות בלבד, כפי שכתוב בפרדס, בשער האותיות, ובשל״ה.

32וכן צורת האותיות שבכתב אשורי רומזת לעניינים נפלאים, שהרי רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וכו׳;

ואין כל זה כלל וכלל בשאר כתבים ולשונות. ואף על פי כן, הגייתן של עשרים ושתיים האותיות מצויה בהם גם כן במידה שווה.

33ידוע ששורשן של עשרים ושתיים בחינות האותיות האלה נמשך ממקום נעלה מאוד, למעלה מן השכל; אלא ש״קבע אותן בפה״ וכו׳.

אם כן, לכל הפחות אנו רואים שגם ללשונות האומות יש שורש לאותיותיהן למעלה; לכן הן יכולות להתעלות באמצעות מסירות נפש בקריאת שמע, כפי שנאמר לעיל. וזוהי בחינת ״לבנת הספיר״, שהיא ״תחת רגליו״,

כלומר, בבירור בחינת נוגה. וגם שם יש ״כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר״, שהיא בחינת אותיות התורה; שכן התורה היא מן השמים, והאותיות הן מבחינת טהירו עילאה,

כמו שכתוב בזוהר: ״גליף גליפו בטהירו עילאה״; והיא נמשכה גם למטה, ״תחת רגליו״, בעשיה, כפי שנאמר לעיל. נמצא ש״לבנת הספיר״ ו״עצם השמים לטוהר״ הן שתי בחינות האותיות שנזכרו לעיל,

שבאמצעות שני סוגי האותיות שנזכרו לעיל מתרחשת עליית הנשמות לאחר ירידתן — ירידה מבחינת ״טהורה היא״ להיות בבחינת רגל, כפי שנאמר לעיל; ובאמצעות שתי בחינות אותיות התורה שנזכרו לעיל, שהן בבחינת ״תחת רגליו״, באה העלייה.

34וזהו [פירוש] ״ויראו את אלקי ישראל״. שהרי ממש לפני כן נאמר: ״ונגש משה לבדו אל הוי׳ והם לא יגשו״, משום ששורש מדרגתו של משה היה למעלה ממדרגת כסא ה׳, המתלבש בבריאה, יצירה ועשיה.

(כפי שנכתב לעיל בפירוש ״רגלי העם אשר אנכי בקרבו״). לכן התורה ניתנה באמצעותו, שכן התורה ירדה מן השמים, כלומר נמשכה מאצילות לבריאה דרך מדרגת הכסא הנזכרת לעיל.

(וראה מה שנכתב במקום אחר בפירוש ״השמים כסאי״, שהכוונה לתורה, שירדה ונעשתה מדרגת כסא לגילוי רצונו וחכמתו וכו׳; וראה מה שנכתב בביאור על האמור בלקוטי אמרים, פרק יג).

והמשכת התורה והורדתה מאצילות לבריאה נעשות באמצעות משה רבנו, ששורש השגתו היה באצילות ממש, כפי שנאמר עליו: ״מן המים משיתיהו״ — ממדרגת המים העליונים, שהיא מדרגת אצילות וכו׳.

וזהו ״תורה צוה לנו משה״: הוא המשיך את התורה מאצילות לבריאה, ליצירה ולעשיה. ואילו השגת הזקנים לא הייתה באצילות כלל, אלא בבריאה בלבד;

ולכן נאמר עליהם: ״ויראו את אלקי ישראל״. מדרגת ״אלקי״ היא מידת הצמצום וההסתר, מדרגת הכסא הנזכרת לעיל.

ואילו על משה נאמר ״ונגש אל הוי׳״ — כלומר, אל מדרגה שלמעלה מהצמצום של שם אלקים, היינו למעלה ממדרגת הכסא.

35ומכיוון שהשגת הזקנים הייתה מבחינת אלקים, שהיא לאחר ההסתר שמצד הכיסא הנזכר לעיל, לכן שם הם ראו והשיגו את הבחינה של ״לבנה של ספיר״ ואת הבחינה של ״כמו מהותם הממשית של השמים״, שהן שתי בחינות האותיות הנזכרות לעיל;

כלומר, יש שם גם [משהו] מבחינת ״מהותם הממשית של השמים״, שהיא אותיות התורה שניתנה מן השמים, שהרי גם היא נמשכה והתלבשה מתחת לכיסא הנזכר לעיל. וזוהי הבחינה של ״אבני קודש״.

ועוד, יש שם גם הבחינה של ״לבנה של ספיר״, שהיא האותיות המתבררות משבעים הלשונות; שכן בחינת האותיות האלה נמצאת רק מתחת לבחינת הכיסא, כפי שהוסבר לעיל באריכות.

36וזהו [פירוש] ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו״. כלומר, ״ידו״ היא בחינת חסד, גבורה ותפארת, הסמוכות אל

הראש ומחוברות אליו, והן למעלה מבחינת כיסא והעלם. לכן הזקנים לא זכו לגילוי זה, מן הבחינה שלמעלה מהכיסא, כלומר מבחינת הידיים; השגתם הייתה רק באמצעות הכיסא.

37וזהו ״ותחת רגליו״ וכו׳, ולכן ״לא שלח ידו״ אליהם. ואף שהם נקראים ״אצילי בני ישראל״, וכפי שנאמר עליהם ״ויאצל מן הרוח״, בכל זאת יש הבדל ביניהם לבין משה: הם השיגו רק את הארת אצילות המתלבשת בבריאה, וכפי שנאמר ״ויראו את אלקי״ וכו׳.

לכן ״והם לא יגשו״ לבחינת גילוי שם הוי׳. אבל על משה רבנו עליו השלום נאמר ״וניגש״ לבחינת שם הוי׳. וכך גם האבות היו מרכבה לבחינת ״זרועות עולם״, כנזכר לעיל.

(ובכך אפשר להבין מעט את הכתוב בשיר השירים: ״דודי שלח ידו״ וכו׳, כלומר, לנשמות הנעלות ביותר — האבות ומשה רבנו עליו השלום, כנזכר לעיל.)