תורה אור · פרשת חיי שרה · מאמר 1
יגלה לן טעמיה כו׳
עניין שדה המכפלה
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 266 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
בימות החול האדם מברר את מזונו מלמטה והופך אותו לכוח לעבודת ה׳; בשבת מתגלה שורשו העליון של המזון, שקדם לשבירת הכלים, וממנו נמשכת חיות אל הנשמה מלמעלה, בלי פסולת. ההמשכה הזאת באה ״בכפילות״: הה״א העליונה, שאין לה גבול, מגיעה למטה רק ככוחה הנעלם — ה״א שנייה — כמו במערת המכפלה, עד שלעתיד תתגלה הה״א העליונה עצמה.
המאמר בקצרה
המאמר פותח במילים ״יגלה לנו טעמיה״, שנאמרו על שנים עשר הלחמים, ובמערת המכפלה — הה״א האחרונה הכפולה של שם ב״ן, שהמילוי שלה הוא ה״א נוספת. הדברים מוסברים באמצעות האכילה. המזון נהפך לדם, שהכבד שולח אל הלב והמוח, ולכן בימות החול האדם מברר את מזונו והופך אותו ללב בוער ולמוח איתן להתבונן בגדולת ה׳; התאווה שבו, שורש הקליפה (הכוח המנוגד לקדושה), מאבדת את החיות שבלעה. אולם המזון מחיה את האדם, וזה סימן ששורשו, בעולם התוהו שקדם לשבירת הכלים, גבוה משורשו של האדם. בשבת, כשהעולמות עולים, השורש הזה מתגלה, וממנו נמשכת חיות אל הנשמה מלמעלה, בלי בירור ובלי פסולת. ביום טוב, שבו מותרת מלאכת הכנת האוכל, יש בירור ויש פסולת; התיקון לכך הוא לשמח את העניים, ובכך להמתיק את הדינים. ההמשכה מלמעלה באה ״בדקות״ — יו״ד הנמשכת ונעשית וי״ו — ו״בכפילות״: כוחה הנעלם של הה״א העליונה מתגלה למטה כה״א נוספת. לעתיד תתגלה הה״א העליונה עצמה.
מבנה
- הה״א הכפולה ושאלת האכילהכותרת המאמר; ״יגלה לנו טעמיה״; המילוי של ה״א הוא ה״א נוספת, ככפילות שבמערת המכפלה. המזון נהפך לדם שהכבד שולח אל הלב והמוח.¶1–2
- הבירור בימות החול ושורשו העליון של המזוןבימות החול המזון מתברר ונעשה ללב ולמוח העובדים את ה׳; בשבת אסור לברר, והאכילה נמשכת מלמעלה. האדם הוא בבחינת ״קדם״ למזון כשהוא למטה, אך שורש המזון בתוהו גבוה משורשו, ולכן המזון מחיה אותו; בשבת הוא עולה אל שורשו.¶3–4
- שני סוגי אכילה״לשובע נפשו״ פירושו חיות הנמשכת מלמעלה; ״ובטן רשעים תחסר״ מתאר את התאווה, שורש הקליפה, שהופכת לטוב ומתרוקנת מן החיות שבלעה. הראשונה היא אכילת שבת, והשנייה — אכילת ימות החול.¶5–6
- אין פסולת בשבת; יום טוב והענייםבירור מלמטה מותיר פסולת, שמקורה בעץ הדעת; בשבת, שלמעלה ממנו, אין פסולת. ביום טוב מותרת מלאכת הכנת האוכל, ולכן יש בו פסולת; התיקון הוא לשמח את העניים, ומי שאינו עושה זאת נענש מידה כנגד מידה.¶7–8
- דקות וכפילות, עכשיו ולעתידהיו״ד, בהיותה צמצום, יכולה להתארך ולהיעשות וי״ו; הה״א העליונה, שאין לה גבול, יורדת רק באמצעות המילוי הנעלם שלה — ה״א נוספת. כעת ההמשכה באה באמצעות שנים עשר הלחמים; לעתיד תתגלה למטה הה״א העליונה עצמה.¶9–11
מושגים
- בירורבירור
- העלאת הדבר התחתון באמצעות השימוש בו לעבודת ה׳: המזון נעשה לכוח של לב ומוח העובדים אותו, ואחיזת הקליפה בו נשברת. הבירור שייך לימות החול; בשבת אסור לברר.
- אחור וקדםאחור וקדם
- האדם נברא אחרון בסדר הבריאה (״אחור״), אך עומד ראשון (״קדם״) כמי שמברר את המזון; שורש המזון בתוהו גבוה משורשו, ולכן המזון מחיה אותו.
- עולם התוהועולם התהו
- העולם המתואר במילים ״לפני מלך מלך לבני ישראל״, שבו נשברו הכלים; המזון מגיע משם, ולכן שורשו גבוה משורש האדם, אף שנפל למטה ממנו.
- קליפהקליפה
- הכוח המנוגד לקדושה; התאווה שבכל מזון היא שורשה, והאכילה המחזקת את עבודת ה׳ נוטלת ממנה את החיות שבלעה.
- המתקת הדיניםהמתקת הדינין
- שמחה המשתפת את כולם מרככת את הדין; לכן ביום טוב משמחים את העניים, הלוי והגר, וה״פסולת״ אינה נשארת.
- כפילא וקלישאכפילא וקלישא
- ״כפילא״ ו״קלישא״ — ״כפולה״ ו״דקה״ — הם שני אופנים של המשכה מלמעלה. ״קלישא״ היא יו״ד הנמשכת ונעשית וי״ו; ״כפילא״ היא גילוי הה״א באמצעות המילוי שלה, ה״א נוספת.
- מילוימילוי
- האותיות שבהן כותבים את שם האות; המילוי הוא תמיד מה שהיה נסתר באות העליונה, וכעת יוצא מן ההעלם ומתגלה למטה.
הה״א הכפולה ושאלת האכילה ¶1–2
1(ענין שדה המכפלה)
(הנושא של שדה המכפלה)
כותרת המופיעה בסוגריים: המאמר עוסק במערת המכפלה, המערה הכפולה שאברהם קנה בפרשת השבוע הזאת כמקום קבורתה של שרה. פירוש השם ״מכפלה״ הוא ״כפולה״, וכל המאמר הראשון נסוב סביב רעיון הכפילות הזה.
הכותרת מציינת את הנושא: המערה הכפולה, מערת המכפלה, שהופכת למפתח לאות ה״א כפולה ולסעודת שבת.
2יגלה לן טעמיה12 כו׳. הנה מילוי ה׳ היא בה׳ אחרת והיא בחי׳ כפילא כנודע מענין מערת המכפלה שהיא ה׳ אחרונה דשם ב״ן [שם ב״ן]3 כו׳.
״יגלה לן טעמיה״ וכו׳. כעת, מילוי האות ה״א הוא באמצעות ה״א נוספת, וזוהי בחינת כפילא (כפילות), כידוע מעניין מערת המכפלה, שהיא הה״א האחרונה של שם ב״ן וכו׳.
המילים הפותחות לקוחות משירת האריז״ל לסעודת השבת השנייה, ״אסדר לסעודתא״. בשירה מבקשים שיתגלו לנו טעמי שנים־עשר הלחמים המונחים על השולחן, והם מתוארים כאות בשמו, כפולה ודקה. אדמו״ר הזקן מתחיל מן המילה ״כפולה״: כאשר כותבים את האות ה״א במילוי, שמה נכתב עם ה״א נוספת (ה״ה). כפילות זו היא כפילא, אותה מילה שבמערת המכפלה; לפי הקבלה, מערת המכפלה מקבילה לה״א האחרונה של שם ב״ן, הצורה שבה כותבים את אותיות הוי׳ כך שסכומן הוא 52.
והענין יובן בהקדים להבין ענין האכילה כי הנה עיקר האכילה להיות כי מן המאכל נעשה
העניין יובן לאחר שנקדים ונבאר את עניין האכילה. שכן עיקר עניינה של האכילה הוא בכך שמן המאכל נעשה
לפני שהוא מסביר את הה״א הכפולה, הוא מקדים יסוד: מה האכילה פועלת בפועל.
חלב ודם והדם הוא הנפש4 וחיות האדם שמקבל הכבד הדם מן המאכל ושולח ללב ולמוח דתלת שליטין אינון56 בעלמא כבדא ולבא ומוחא כו׳.7
שומן ודם; ו״הדם הוא הנפש״, כלומר חיותו של האדם. הכבד מקבל את הדם מן המאכל ושולח אותו אל הלב ואל המוח, שכן ״דתלת שליטין אינון בעלמא כבדא ולבא ומוחא״ וכו׳.
האוכל נעשה לשומן ולדם, ועל הדם אומרת התורה ״הדם הוא הנפש״, כלומר הוא נושא את חיותו של האדם. הכבד מקבל את הדם מן המאכל ושולח אותו אל הלב ואל המוח. שלושתם יחד נקראים שלושת ״השליטים״ שבגוף.
המאמר פותח בחידה על שנים־עשר הלחמים ה״כפולים״ ועל הה״א הכפולה של מערת המכפלה, ואז חוזר לאחור כדי להניח את היסוד: תיאור של תהליך האכילה, שבו המאכל נעשה לדם המזין את הלב ואת המוח.
שם ב״ן הוא הוי׳ כשהוא נכתב במילוי ה״א (יו״ד ה״ה ו״ו ה״ה), והוא קשור, לפי שיטת האריז״ל, למלכות ולבחינה הנקבית. האות האחרונה שלו, ה״ה, היא ממש ה״א שמילויה הוא ה״א נוספת, ולכן מערת המכפלה הכפולה קשורה אליה. בהערות קה״ת מפנים בעניין זה ללקוטי תורה של האריז״ל, אוסף מתורתו על התורה שנרשם בידי תלמידיו, על חיי שרה, בקטע הפותח במילים ״מערת המכפלה״.
מראי מקומות
- 1יגלה לן טעמי׳ · ראה הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי בסידור רב, ג. נמצא בגוכתי״ק כ״ק אדה״א ורשום שם: יום שבת פ׳ תצוה [תקס״ז]. וראה ברשימת המאמרים בסה״מ תקס״ז הערה 39. ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. לכללות הענינים של המאמר ראה סה״מ תקס״ה ח״א ע׳ קנ בענין האכילה דשבת. תו״ח פ׳ לך צו, א. ובפ׳ ויקהל תרלה, א ואילך (הוצאה צילום כת״י הר״ש סופר). ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתמה. אוה״ת בראשית כרך ז תתשפב, א. אוה״ת נ״ך ע׳ תרסד. ד״ה והוא עומד עליהם תרס״ג ע׳ נ. סה״מ תרס״ו ע׳ קנד. וראה עבודת הלוי פ׳ ח״ש כח, א. בלקו״ת תזריע כ, ד מציין לד״ה זה. בדרך מצותיך צ, א בשם כ״ק אדה״ז: ששמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבינו נ״ע בכפר פייענע בימים שלפני הסתלקותו בטבת תקע״ג על ענין האכילה בשבת.
- 2יגלה לן טעמי׳ · זמירות לסעודה ב׳ דשבת.
- 3ה׳ אחרונה דשם ב״ן · ראה לקו״ת להאריז״ל פ׳ ח״ש ד״ה מערת המכפלה. וראה סה״מ תקס״ה ע׳ טז. אוה״ת ענינים ע׳ רצב.
- 4
- 5דתלת שליטין אינון · Zohar II, 153a
- 6דתלת שליטין אינון · Zohar, Toldot 4:30–9:73
- 7בסידור מתחיל · יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי כו׳, הנה תחילה יש להבין מה שאמר כפילא וקלישא. בזה יובן הסיום דהמאמר כאן בענין כפילא וקלישא.
הבירור בימות החול ושורשו העליון של המזון ¶3–4
3ועי״ז מתעלה המאכל שנעשה ממנו לב ומוח האדם ועי״ז מתחזק לבו ומוחו בעבודת ה׳ שבלבו בהתלהבו׳ כרשפי אש1 שנעשה בכח האכילה2 שבלא אכילה הי׳ [היה] מתחלש כו׳.
וכך המזון מתעלה, שכן ממנו נוצרים הלב והמוח של האדם; ובזכותו מתחזקים לבו ומוחו בעבודת ה׳: בלבו מתעוררת התלהבות כלהבות אש, מכוח האכילה — שהרי בלי לאכול היה נחלש וכו׳.
המזון נעשה לדם, נעשה חלק מלבו וממוחו של האדם, וכך המזון עצמו מתעלה. כעת לבו עובד את ה׳ ברגש עז כאש, והכוח לכך בא מן הארוחה; בלי מזון היה נחלש.
וגם מוחו נעשה חזק להתבונן בגדולת ה׳ כו׳ וזהו ענין בירור שמן המאכל נעשה אדם.
גם מוחו מתחזק, והוא יכול להתבונן בגדולת ה׳ וכו׳. זהו עניין הבירור (זיכוך): מן המזון נעשה אדם.
גם מוחו מקבל כוח להתבונן בגדולת ה׳. זהו פירושו של ״בירור״: דבר נמוך, המזון, מתברר ומתעלה עד שהוא נעשה חלק מאדם העובד את ה׳.
אך כ״ז [כל זה] הוא בימות החול אבל בשבת בורר אסור אלא האכילה היא יותר עליונה3 בבחי׳ המשכה מלמעלה וקראת לשבת ענג.4 אז תתענג על הוי״ה.5
אבל כל זה בימות החול. בשבת אסור לברור, והאכילה היא במדרגה נעלית יותר, כהמשכה מלמעלה: ״וקראת לשבת ענג״; ״אז תתענג על הוי׳״.
כל זה מתאר את האכילה בימות החול. בשבת, ״בורר״ — אותה מילה כמו בירור — הוא אחת מן המלאכות האסורות, ולכן אכילת שבת אינה יכולה להיות מלאכת בירור. היא מבטאת המשכה מלמעלה; ישעיהו מכנה את השבת ״וקראת לשבת ענג״, ובה ״אז תתענג על הוי׳״.
כי הנה כתיב אחור וקדם צרתני67 אחור למע״ב [למעשה בראשית] כו׳ שהמאכל כמו שהוא למטה בירידתו בשבה״כ [בשבירת הכלים]8
שהרי נאמר ״אחור וקדם צרתני״: ״אחור למע״ב״ [כלומר, אחרון] וכו׳; שכן המזון כפי שהוא למטה, בירידתו דרך שבירת הכלים,
בכתוב נאמר שהאדם נוצר ״אחור וקדם״. המדרש מפרש ״אחור״ — אחרון בסדר הבריאה, שכן האדם נברא אחרי כל השאר. המזון כפי שאנו פוגשים אותו כאן למטה בא מן הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, השבירה הקדומה של הכלים האלוקיים הראשונים.
הנה האדם הוא בבחי׳ קדם שהמאכל הוא מתברר ע״י האדם אבל בשרשו למעלה הוא מעולם התהו לפני מלך מלך לבנ״י [לבני ישראל]9 אלא שאח״כ וימלך וימת.
האדם נמצא בבחינת ״קדם״, שכן האדם הוא שמברר את המזון; אך בשורשו למעלה הוא מעולם התהו (הכאוס), ״לפני מלך מלך לבנ״י״, אלא שלאחר מכן ״וימלך וימת״.
מצד מצבו הנוכחי, האדם נמצא ״קדם״, משום שהוא מברר את המזון. אך שורש המזון הוא בעולם התהו, סדר האורות הראשון והבלתי יציב, שמסומל במלכי אדום שמלכו ״לפני מלך מלך לבנ״י״, ולאחר מכן ״וימלך וימת״ — כלומר, נשברו.
אכילת ימות החול היא בירור: האדם מעלה את המזון בכך שהמזון נעשה ללב ולמוח העובדים את ה׳. אכילת שבת שונה: היא המשכה מלמעלה, משום ששורשו של המזון עצמו, בעולם התהו, נעלה משורש האדם.
מלכי אדום ש״וימלך וימת״ (בראשית ל״ו) הם הדימוי של האריז״ל לשבירת הכלים בעולם התהו: האורות היו עזים מכדי שהכלים יוכלו להכילם. הניצוצות שנפלו מצויים בדברים גשמיים, ובכללם המזון; משום כך האכילה יכולה לברר אותם. הערות קה״ת מפנות את הלומד לדיונים מקבילים בתורה אור, בשלח, ובלקוטי תורה, צו.
מראי מקומות
- 1כרשפי אש · Song of Songs 8:6
- 2
- 3האכילה היא יותר עליונה · ראה ד״ה והוא עומד תרס״ג.
- 4וקראת לשבת עונג · Isaiah 58:13
- 5אז תתענג על הוי״ה · Isaiah 58:14
- 6אחור וקדם צרתני · Psalms 139:5
- 7אחור וקדם צרתני · Bereshit Rabbah 8:1
- 8שהמאכל . . בשבה״כ · ראה לקמן סה, ד. לקו״ת פ׳ צו יג, ב. מאמרי אדמו״ר הזקן תקס״ח ע׳ יז. מח.
- 9לפני מלך מלך לבנ״י · Genesis 36:31
4וימת וימלך כו׳. אך מ״מ נראה ששרשו יותר גבוה מהאדם שהרי המאכל הוא המחי׳ [המחיה] את האדם.
״וימת וימלך״ וכו׳. ואף על פי כן, ברור ששורשו גבוה יותר משורש האדם, שהרי המאכל הוא שמחיה את האדם.
הפסוק על מלכי אדום ממשיך: ״וימת וימלך״. ואף על פי כן, שורשו של המאכל גבוה משורש האדם, וההוכחה פשוטה: האדם חי מן המאכל, ולא להפך.
והאדם הוא מקבל החיות מן המאכל לפי שהוא בבחי׳ אחור למע״ב [למעשה בראשית] כו׳ ובשבת שהוא זמן עליית העולמות מתעלה המאכל
האדם מקבל את החיות מן המאכל מפני שהוא בבחינת ״אחור״ [אחרון] במעשה בראשית וכו׳. ובשבת, שהיא זמן עליית העולמות, מתעלה המאכל
האדם מקבל את חיותו מן המאכל מפני שהוא נברא אחרון, אחרי הצמחים ובעלי החיים ששורשם קדום וגבוה יותר. בשבת העולמות כולם עולים, וגם המאכל מתעלה וחוזר לשורשו.
כמו שהוא בשרשו ונמשך ממנו חיות להנפש מלמעלה למטה ע״י י״ב לחמים כו׳ וזהו ענין צדיק אוכל לשובע נפשו1 כי יש ב׳ אכילות הא׳ הוא לשובע נפשו.
כפי שהוא בשורשו, וחיות נמשכת ממנו אל הנפש מלמעלה למטה באמצעות שנים־עשר הלחמים וכו׳. וזהו עניין ״צדיק אוכל לשובע נפשו״, שכן יש שני סוגי אכילה: הראשונה היא ״לשובע נפשו״,
במקום שהאדם יברר את המאכל, המאכל משפיע חיות לנפשו מלמעלה. השפע הזה נמשך באמצעות שנים־עשר הלחמים שעל שולחן השבת. זהו פירוש הפסוק במשלי ״צדיק אוכל לשובע נפשו״: יש שני סוגי אכילה, והראשון הוא אכילה המשביעה את הנפש.
שורש המאכל גבוה משורש האדם, ולכן האדם תלוי בו. בשבת השורש הזה מתגלה, והמאכל מזין את הנפש מלמעלה: זהו הראשון משני סוגי האכילה שבפסוק במשלי.
שנים־עשר הלחמים מזכירים את מנהגו של האריז״ל להניח שנים־עשר לחמים על שולחן השבת, כנגד שנים־עשר לחמי הפנים, ואת שיר השבת שבו פתח המאמר.
מראי מקומות
- 1צדיק אוכל לשובע נפשו . . ובטן רשעים תחסר · Proverbs 13:25
שני סוגי אכילה ¶5–6
והשני הוא ״ובטן רשעים תחסר״. ״לשובע נפשו״ היא חיות הנפש שבאה מלמעלה. ״ובטן רשעים״ וכו׳ פירושו:
הסוג השני של אכילה הוא ״ובטן רשעים תחסר״. אכילה ״לשובע נפשו״ פירושה קבלת חיות שיורדת מלמעלה. כעת מוסבר חלקו השני של הפסוק.
כי רשעים הם החיצונים וע״י האכילה מבררים מהם חיל בלע ויקיאנו כי בכל מאכל יש תאוה שהוא שרש הקליפה
ש״רשעים״ הם הכוחות החיצוניים, ובאמצעות האכילה מתברר מהם [מה שהם מחזיקים בו]: ״חיל בלע ויקיאנו״. כי בכל מאכל יש תאווה, שהיא שורש הקליפה (המעטפת);
״רשעים״ כאן אינם בני אדם, אלא הכוחות החיצוניים, הכוחות המתנגדים לקדושה. באמצעות האכילה נלקח מהם מה שהם מחזיקים בו, כפי שאומר צופר, רעו של איוב, על הרשע: ״חיל בלע ויקיאנו״. נקודת האחיזה שלהם במאכל היא התאווה שמתלווה לאכילה, והיא שורש הקליפה.
וע״י שנכלל בגוף האדם ונעשה ממנו דם הנשלח ללב ומוח מתהפך לטוב בקדושה ע״י חיזוק הלב ומוח בעבודת ה׳ ועי״ז לוקח ממנו החיות שבזלעו״ז [שבזה לעומת זה] וזהו ובטן רשעים תחסר שנחסר החיות שבלעו. ומבטנו יורישנו אל.2
וכאשר המאכל נספג בגוף האדם ונעשה לדם שנשלח אל הלב והמוח, הוא נהפך לטוב, לקדושה, באמצעות חיזוק הלב והמוח בעבודת ה׳. כך נלקחת ממנו החיות שבצד שכנגד (״זה לעומת זה״); וזהו ״ובטן רשעים תחסר״ — החיות שבלעו חסרה להם. ״ומבטנו יורישנו אל״.
לאחר שהמאכל נספג באדם ונעשה לדם המזין את הלב והמוח העובדים את ה׳, הוא נהפך לטוב. החיות שהתחום שכנגד בלע נלקחת ממנו, וכך ״ובטן רשעים״ נותרת חסרה; וכפי שאיוב ממשיך ואומר: ״ומבטנו יורישנו אל״.
אכילת ימי החול היא מאבק: החיות הקדושה שבמאכל נלקחת מאחיזת הקליפה ונהפכת לטוב, וכך ״ובטן רשעים״ נותרת ריקה.
בהערות קה״ת מובא פירושו של הצמח צדק לפסוק מאיוב, כמתייחס לניצוץ האלקי שנחלץ מן הקליפות הטמאות. הביטוי ״זה לעומת זה״ קשור לקהלת ז, יד, ״גם את זה לעומת זה עשה האלקים״; החסידות מבינה זאת כהצבת הקדושה וההיפך ממנה זו כנגד זו.
מראי מקומות
- 1
- 2חיל בלע ויקיאנו . . ומבטנו יורישנו אל · Job 20:15
6והנה האכילה שבחול שהיא בבחי׳ בירור הוא להיות ובטן רשעים תחסר1. אבל האכילה שבשבת היא המשכה מלמעלה לשובע נפשו מחמת המאכל כמו שהוא בשרשו למעלה קודם שנפל בשבה״כ [בשבירת הכלים] שאין בו בירור.
אכילת ימות החול, שהיא בבחינת בירור, נועדה לכך ש״ובטן רשעים תחסר״. אבל אכילת שבת היא המשכה מלמעלה, ״לשובע נפשו״, בזכות המאכל כפי שהוא בשורשו למעלה, קודם שנפל בשבירת הכלים, ושם אין בו בירור.
הסיכום: אכילת ימות החול היא בירור, שמטרתו ש״ובטן רשעים תחסר״. אכילת שבת היא הסוג האחר: המשכה מלמעלה ש״לשובע נפשו״, בזכות המאכל כפי שהוא בשורשו, כפי שהיה קודם שנפל בשבירת הכלים, במקום שאין בו מה לברר.
הפסקה מייחסת את שני חלקי הפסוק: את אכילת ימות החול לבירור, ואת אכילת השבת להמשכה משורשו של המאכל, כפי שהיה קודם שנפל בשבירת הכלים.
מראי מקומות
- 1
אין פסולת בשבת; יום טוב והעניים ¶7–8
7וכמ״ש בזוהר1 פרש שבתכם לא קאמר שמה שנעשה מלמטה למעלה ע״י בירור כמו בימות החול יש בו פרש שהוא פסולת שהמובחר שולח ללב ולמוח והפסולת יורד למטה בקרביים ובני מעיים כו׳ וזהו הבירור
וכפי שנאמר בזוהר: ״פרש שבתכם לא קאמר״. שהרי במה שנעשה מלמטה למעלה באמצעות בירור, כמו בימות החול, יש ״פרש״ — פסולת: החלק המובחר נשלח אל הלב ואל המוח, והפסולת יורדת למטה, אל הקרביים ובני המעיים וכו׳; וזהו הבירור.
כאשר הנביא מלאכי מוכיח את הכוהנים, הוא אומר בשם ה׳: ״וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם״, והזוהר מדגיש שהוא אינו אומר ״פרש שבתכם״. האכילה בימות החול פועלת מלמטה למעלה, באמצעות בירור, ולכן נותרת בה פסולת: החלק הטוב ביותר מן המזון מגיע ללב ולמוח, והשאר יוצא דרך המעיים. הפרדה זו היא הבירור.
אבל בשבת שהוא נעשה מלמעלה למטה אין בו פסולת כלל2 כי הפסולת הוא מעה״ד [מעץ הדעת] טו״ר [טוב ורע] ולמטה נעשה טו״ר [טוב ורע] בכל הבחי׳ ע״י אכילת אדה״ר [אדם הראשון] מעה״ד [מעץ הדעת] טו״ר [טוב ורע]
אבל בשבת, שבה הדבר נעשה מלמעלה למטה, אין בו פסולת כלל; שהרי הפסולת נובעת מעץ הדעת טוב ורע, ולמטה נעשו טוב ורע בכל הבחינות בעקבות אכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע.
אכילת שבת נמשכת מלמעלה למטה, ולכן אין בה פסולת. הפסולת שייכת לתערובת הטוב והרע שנכנסה לכל הבחינות בעקבות אכילתו של אדם הראשון מעץ הדעת.
וגם בכל אדם יש תערובת טו״ר [טוב ורע] כו׳ רק שאינו שוה בכל נפש יש שטוב שלו מרובה כו׳
וגם בכל אדם יש תערובת של טוב ורע וכו׳, אלא שהדבר אינו שווה בכל נפש: יש מי שהטוב שבו מרובה וכו׳,
גם האדם מורכב מתערובת של טוב ורע, אך היחס ביניהם שונה מאדם לאדם: אצל חלקם הטוב מרובה.
וכן יש מי שהטוב שבו הוא בבחינה זו וכו׳. אבל בשבת, ״אז תתענג על ה׳״ — למעלה מעץ הדעת, ו״לא יגורך רע כלל״.
אצל אחרים הטוב מגיע רק עד בחינה מסוימת. אבל בשבת התענוג הוא ״אז תתענג על ה׳״ — בהוי׳ עצמו, למעלה מעץ הדעת, במקום שבו ״לא יגורך רע״ כלל.
רק ביו״ט [ביום טוב] כתיב פרש חגיכם5 לפי שביו״ט [שביום טוב] יש בו קצת בירור שהרי הותרה בו מלאכת אוכל נפש כאפיה ובישול כו׳
רק על יום טוב נאמר ״פרש חגיכם״, מפני שביום טוב יש מעט בירור, שהרי הותרו בו מלאכות להכנת אוכל, כגון אפייה ובישול וכו׳.
מלאכי אכן אומר ״פרש חגיכם״, מפני שביום טוב יש בירור מסוים: מותר לבשל ולאפות לצורך סעודות היום.
ואינו אסור רק קצירה וזריעה וחרישה כו׳ ולפי שהותרו קצת מלאכות באוכל נפש יש בו בירור ושייך פסולת והתקון הוא למחדי למסכני.
ואילו רק קצירה, זריעה וחרישה וכו׳ אסורות. ומכיוון שהותרו מקצת המלאכות להכנת אוכל, יש בו בירור, ולכן שייכת בו פסולת. והתיקון הוא ״למחדי למסכני״ — לשמח את העניים.
רק מלאכות כגון קצירה, זריעה וחרישה נשארות אסורות. מכיוון שמותרות חלק מן המלאכות להכנת אוכל, יש ביום טוב בירור, ולכן גם פסולת. הזוהר מציע את התיקון: ״למחדי למסכני״ — לשמח את העניים.
כי שעת שמחה היא לשמח את הכל וכמ״ש ושמחת בחגך6 אתה והלוי והגר כו׳ לפי שהשמחה היא בחי׳ המתקת הדינין וצריך לשמח את כולם שיהיו כולם נכללים בבחי׳ שמחה.
שהרי זמן של שמחה הוא זמן לשמח את כולם, וכמו שנאמר: ״ושמחת בחגך אתה והלוי והגר כו׳״. כי השמחה היא בחינת המתקת הדינים, וצריך לשמח את כולם, כדי שכולם ייכללו בבחינת השמחה.
זמן של שמחה פירושו לשמח את כולם, כפי שהתורה מצווה ביחס לחג: ״ושמחת בחגך אתה והלוי והגר״. השמחה ממתיקה את הדינים, כלומר את כוחות החומרה, ולכן יש להביא את כולם אל תוך השמחה.
על יסוד דברי הזוהר על ״פרש חגיכם״, הפסקה מסבירה שרק אכילה שיש בה בירור מותירה פסולת. בשבת אין פסולת, ואילו ביום טוב, שבו מותרות מלאכות להכנת אוכל, יש פסולת; התיקון לכך הוא לשמח את העניים.
קטע הזוהר (2:88b) מבחין בין שבת ליום טוב: ביום טוב צריך לחלוק עם העניים, שאם לא כן נעשית הסעודה ל״פרש״ שעליו דיבר הנביא. אדמו״ר הזקן מבסס זאת על ההלכה: מלאכת בורר אסורה בשבת, ואילו ביום טוב הותרו המלאכות הנדרשות להכנת אוכל.
מראי מקומות
- 1וכמ״ש בזהר · Zohar II, 88b
- 2אין בו פסולת כלל · ראה לקמן סה, סע״ב ואילך. סה״מ הנחות הר״פ ע׳ עד ואילך. סה״מ תקס״ח ע׳ לב. דרך מצותיך צ, א ואילך. צב סע״א ואילך. ד״ה והוא עומד תרס״ג. לקוטי לו״י לזח״ג ע׳ רג. לקו״ש חט״ז ע׳ 189.
- 3
- 4ולא יגורך רע · Psalms 5:5
- 5פרש חגיכם · Malachi 2:3
- 6ושמחת בחגך · Deuteronomy 16:14
8וכנודע ממי שהוא בשעת שמחה שאז רוצה שיהיו כולם שמחים שבזה נמתק הדין מאחר שמשוה את כולם.
כידוע, אדם שנמצא בשעת שמחה רוצה שכולם ישמחו; ובכך הדין נמתק, מאחר שהוא משווה את כולם.
כל מי ששמח באמת רוצה שגם כל הסובבים אותו ישמחו. כשהוא מביא את כולם לאותה שמחה, הוא ממתיק את הדין — המידה הקפדנית שמפרידה ומבחינה.
אבל מאן דלא יהיב למסכני1 כו׳ אין הדין נמתק ונשאר הפרש ולכן העונש הוא מדה כנגד מדה שנותנין לו הפרש כי הוא גרם שישאר פסולת הפרש בעבור שלא המתיק הדין.
אבל [אצל] ״מאן דלא יהיב למסכני כו׳״, הדין אינו נמתק וה״פרש״ נותר. לכן העונש הוא מידה כנגד מידה: נותנים לו את ה״פרש״, משום שהוא גרם לכך שפסולת ה״פרש״ תישאר, כיוון שלא המתיק את הדין.
הזהר מזהיר מפני מי שאינו נותן לעניים ביום טוב. אצלו הדין נשאר בלתי ממותק וה״פרש״ נותר, ולכן העונש הולם את המעשה: נותנים לו את ה״פרש״, משום שהותיר את הפסולת במקומה ולא המתיק את הדין.
וזהו ביו״ט [ביום טוב] אבל בשבת אע״ג [אף על גב] דלא יהיב למסכני אין עונשו רב כי בשבת אין פרש כלל לפי שהוא רק בחי׳ המשכה שמלמעלה דלא יגורך רע כלל.
וזה אמור ביום טוב. אבל בשבת, אף על פי שאינו נותן לעניים, עונשו אינו גדול, שכן בשבת אין ״פרש״ כלל, משום שהיא רק בחינה של המשכה מלמעלה, ״דלא יגורך רע כלל״.
הדברים אמורים בחגים. בשבת, אפילו מי שאינו נותן לעניים אינו נענש בחומרה רבה כל כך, מפני שאין בשבת ״פרש״: היא רק המשכה מלמעלה, שבה אין רע שוכן.
הפסקה מסבירה את עונש המידה כנגד מידה שבזהר: שיתוף בשמחה ממתיק את הדין ומסלק את הפסולת של יום טוב, ואילו הימנעות משיתוף השמחה משאירה אותה; שבת, שאין בה פסולת, פטורה מכך.
מראי מקומות
- 1מאן דלא יהיב למסכני · Zohar II, 88b
דקות וכפילות, עכשיו ולעתיד ¶9–11
9והנה המשכה זו היא בב׳ בחי׳ כפילא וקלישא. פי׳ קלישא1 היא המשכת יודי״ן ווי״ן שמיו״ד נעשה וי״ו שהיו״ד עצמה נמשכה ונעשית וי״ו.
והנה המשכה זו היא בשני אופנים: ״כפילא וקלישא״ — כפולה ודקה. פירוש קלישא הוא המשכת אותיות יו״ד ווי״ו, שכן מן היו״ד נעשית וי״ו: היו״ד עצמה נמשכת ונעשית וי״ו.
פיוט השבת מתאר את ההמשכה כ״כפילא וקלישא״. אדמו״ר הזקן מבאר תחילה את ״קלישא״: מדובר באותיות יו״ד ווי״ו. וי״ו היא למעשה יו״ד שנמשכה כלפי מטה — קו דק אחד.
כי לפי שהיו״ד הוא בחי׳ צמצום לכן יכול להיות ממנה המשכה בבחי׳ וי״ו מן היו״ד עצמה אבל הה׳ שהיא התפשטות אורך ורוחב.
מאחר שהיו״ד היא בחינת צמצום (כיווץ), אפשר שתימשך ממנה המשכה בבחינת וי״ו, מתוך היו״ד עצמה. אך הה״א, שהיא התפשטות לאורך ולרוחב:
היו״ד, שהיא נקודה זעירה, מסמלת צמצום — ריכוז האור בנקודה; לכן היו״ד עצמה יכולה להתפשט ולהיעשות וי״ו, קו הממשיך אותה כלפי מטה. הה״א שונה: היא מתפשטת לאורך ולרוחב, כפי שניכר מצורתה.
הפסקה מתחילה לבאר את ״כפילא וקלישא״: אופן ה״קלישא״ הוא התארכות של יו״ד לכדי וי״ו, ואילו הה״א, המתפשטת לרוחב ולאורך, זקוקה לסוג אחר של המשכה כלפי מטה.
האותיות יו״ד, וי״ו ושתי ההי״ן הן אותיות שם הוי׳. לכן ההמשכה בשני אופנים מקבילה לשם: קו היו״ד–וי״ו, וההי״ן שהתפשטותן הרחבה אינה יכולה לרדת כפי שהיא.
מראי מקומות
- 1פי׳ קלישא . . ביום ההוא יהי׳ · מובא באוה״ת בראשית כרך ז תתתא, ב.
10ואין התפשטו׳ [התפשטות] אורך ורוחב שלמעלה יכולה להתגלות למטה כמו שהוא למעלה בבחי׳ אורך ורוחב עד אין קץ כו׳ אלא ההמשכה היא בבחי׳ ה׳ אחרת למטה והיא בחי׳ המילוי של ה׳
ההתפשטות באורך וברוחב שלמעלה אינה יכולה להתגלות למטה כפי שהיא למעלה, בבחינת אורך ורוחב עד אין קץ וכו׳; אלא ההמשכה היא בבחינת ה״א (hei) אחרת למטה, והיא בחינת המילוי של הה״א.
ההתפשטות הרחבה של הה״א כפי שהיא למעלה, בלי גבול באורך וברוחב, אינה יכולה להתגלות למטה כפי שהיא. במקום זאת היא נמשכת למטה כ״ה״א אחרת״: הה״א השנייה שבאיות שם האות, כלומר ה״מילוי״ שלה.
דהיינו כח הה׳ שהי׳ [שהיה] בהעלם למעלה. כי לעולם המילוי הוא מה שבהעלם ומה שבהעלם למעלה יצא מההעלם אל הגילוי למטה.
כלומר, כוחה של הה״א, שהיה בהעלם למעלה. שהרי המילוי הוא תמיד מה שבהעלם, ומה שהיה בהעלם למעלה יצא מן ההעלם אל הגילוי למטה.
המילוי של אות מייצג תמיד את מה שהיה חבוי בה. לכן הה״א השנייה היא כוחה של הה״א העליונה, שהיה בהעלם למעלה וכעת יצא מן ההעלם אל הגילוי למטה. זוהי הה״א ה״כפולה״ של מכפלה.
״כפולה״ פירושו שהה״א אינה יכולה לרדת כפי שהיא, ולכן כוחה החבוי מתגלה למטה כה״א שנייה, המילוי של האות. הדבר מתקשר בחזרה לה״א הכפולה של מכפלה, שבה נפתח המאמר.
באיות הקבלי של אותיות, המילוי (milui) מבטא באמצעות האותיות הנוספות את התוכן הפנימי והנסתר של האות הפשוטה. כאן העיקרון מסביר כיצד ההתפשטות האינסופית של הה״א העליונה מגיעה אלינו רק באמצעות השתקפותה, הה״א שבמילוי.
11והיינו בחי׳ כפיל׳ שהיא בחי׳ מילוי ההי״ן כנודע מענין המכפלה.1 אך כ״ז [כל זה] הוא שאנו מקבלים ההשפעה ע״י י״ב לחמים בזמן הזה
וזוהי בחינת כפילה [הכפלה], שהיא בחינת מילוי ההי״ן, כידוע מעניין מערת המכפלה. אך כל זה הוא בזמן שאנו מקבלים את השפע באמצעות שנים עשר הלחמים בזמן הזה;
כלומר, בחינת הכפילה היא הה״א הכתובה בה״א נוספת, בצורת מילוי, כפי שעולה מעניין מערת המכפלה. אולם דרך כפולה זו שייכת לזמן הזה: היא מתארת את האופן שבו אנו מקבלים כיום את השפע מה׳ באמצעות שנים עשר לחמי השבת שעל השולחן.
אבל לע״ל [לעתיד לבוא] יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי כו׳ ואזי לא יהיה בחי׳ כפילא כו׳ רק הה׳ עצמה שלמעלה יהי׳ [יהיה] לה גילוי למטה ג״כ ע״י כי יגלה לן טעמיה כו׳ וכמ״ש ביום ההוא2 יהיה כו׳:
אבל לעתיד לבוא ״יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי״ וכו׳, ואז לא תהיה בחינת כפילה וכו׳, אלא הה״א עצמה, שלמעלה, תתגלה גם למטה, באמצעות ״יגלה לן טעמיה״ וכו׳; וכמו שכתוב ״ביום ההוא יהיה״ וכו׳:
לעתיד לבוא תיענה הבקשה שבשיר: ה׳ ״יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי״. אז לא יהיה עוד צורך בדרך הכפולה; הה״א העליונה עצמה תתגלה למטה. וכפי שנאמר אצל זכריה, ״ביום ההוא יהיה״, באותו יום תתגלה אחדות מלאה בין ה׳ ובין שמו.
המאמר הראשון מסתיים בהעמדת בחינת הכפילה במסגרת הזמן: כיום הה״א העליונה מגיעה אלינו רק באמצעות המילוי שלה, אך לעתיד לבוא הה״א העליונה עצמה תתגלה למטה.
הערות קה״ת מפנות את הקורא להערת האריז״ל על מערת המכפלה בלקוטי תורה שלו על פרשת חיי שרה, ולספר מאורי אור, מילון קבלי, בעניין הה״א הכפולה. האריז״ל מפרש את ״יהיה״ שבפסוק זכריה כרמז לעלייתן העתידית של האותיות התחתונות של הוי׳, ו׳ וה״א, למדרגת האותיות העליונות, יו״ד וה״א (לקוטי תורה, במדבר 10:16).
מראי מקומות
- 1כנודע מענין המכפלה · לקו״ת מהאריז״ל פ׳ ח״ש. מאו״א מ, כג. ראה אוה״ת פ׳ חיי שרה כרך ד תשעז, ב. שם כרך ז תתת, ב. תתתא, ב ושם אין תי׳ אלו.
- 2ביום ההוא יהי׳ · Zechariah 14:9
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
בימות החול יש לאכול כך שהכוח שהמזון נותן יופנה לעבודת ה׳: התלהבות בלב ומוח איתן להתבונן בגדולתו; כך מתברר המזון והקליפה שבו מתרוקנת מן החיות שבלעה. בשבת האכילה היא תענוג בה׳ הנמשך מלמעלה. ביום טוב יש לחלוק את השמחה עם העניים, הלוי והגר, משום ששמחה המשתפת את כולם ממתיקה את הדינים; מי שאינו נותן לעניים משאיר את ה״פסולת״ על כנה.
שאלות לשיחה
- אם האדם הוא שמברר את המזון, מדוע נאמר ששורש המזון גבוה משורשו? כיצד המושגים ״אחור״ ו״קדם״ עונים על כך?
- מהם שני סוגי האכילה שבפסוק ״צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר״, ואיזה מהם שייך לשבת?
- מדוע יש ״פסולת״ ביום טוב אך לא בשבת, ומדוע שמחת העניים היא התיקון לכך?
- מדוע אפשר להאריך את היו״ד ולהפוך אותה לווי״ו מכוחה שלה, ואילו הה״א העליונה יכולה לרדת רק כמילוי שלה — ה״א נוספת?
- מה ישתנה לעתיד, כש״יגלה לנו טעמיה״ של שנים עשר הלחמים?