תורה אור · פרשת חיי שרה · מאמר 3
לשון אדמו״ר נ״ע בעצמו
דבריו ממש של רבנו עצמו
התחלת המאמר הורדת PDFPDF · 325 KB
תורגם באמצעות בינה מלאכותית מן המהדורה האנגלית, ולאחר מכן נבדק ותוקן בכמה סבבים מול האנגלית והעברית. האנגלית עצמה נבדקת בידי קוראים אנושיים. אם אתם שולטים היטב בשפה זו, נשמח לעזרתכם בבדיקת התרגום. התנדבו לבדוק
הנקודה
לבושי הנשמה, שהם שכר המצוות, אינם נוצרים מחדש אלא מתבררים מתוך קליפת נוגה, ועל כל נשמה לברר את לבושיה שלה באמצעות המצוות המעשיות. עם זאת, כל בירור מושלם באמצעות זיווג באצילות, ולכן גם המצווה הפשוטה ביותר ולימוד התורה הפשוט ביותר מושרשים בעולם העליון ביותר.
המאמר בקצרה
הערה זו, הכתובה בכתב ידו של המחבר, עוסקת בתורת האריז״ל על ״לבושי״ הנשמה. התפילה מעלה נשמות מן הקליפות כמיין נוקבין (מים נקביים), פעולה שאחרים יכולים לעשות עבורן; אך הנשמה יורדת לגוף כדי לקיים את המצוות המעשיות, המבררות את לבושיה שלה, ואת זאת איש אינו יכול לעשות במקומה. הבירור בא מלמעלה, באמצעות מיין דכורין (מים זכריים) של ז״א, חמשת החסדים שרמ״ח מצוות עשה תלויות בהם; הוא פועל גם ללא כוונה, כמו שלחם מזין גם בלי ברכה. הלבושים הם הצלם הפנימי של אימא (בינה) והחשמל המקיף, והם עשויים מן הטוב המתברר מקליפת נוגה. הם מאפשרים לנשמה לשאת את אור העולם הבא; נשמה שחסרים לה לבושים עוברת תחילה תיקון בגיהינום. גן עדן נמצא בבריאה, אך המצוות מגיעות לזיווג באצילות, ולכן שעה אחת של מעשים טובים כאן טובה מכל העולם הבא. כך גם בלימוד התורה: המקרא, המשנה, התלמוד והקבלה מושרשים כולם באצילות, וההבדל ביניהם הוא רק עד כמה נמוך הם מתלבשים; ההבדל בין נפש לנשמה הוא רק בכוונה, ולא בלימוד הפשוט עצמו.
מבנה
- כותרתההערה כתובה במילותיו של המחבר עצמו.¶1
- הלבושים מתבררים ולא נוצרים: מצוות ותפילההתפילה מעלה נשמות מן הקליפות, פעולה שאחרים יכולים לעשות עבורן; המצוות המעשיות מבררות את לבושיה של כל נשמה, ורק היא עצמה יכולה לעשות זאת. התפילה פועלת בפנימיות, והמצוות בחיצוניות.¶2–4
- כיצד מתרחש הבירור ומה הם הלבושיםהבירור נעשה באמצעות מיין דכורין, גם בלי כוונה. הלבושים הם הצלם הפנימי של אימא והחשמל המקיף, המתברר מן הטוב שבקליפת נוגה; הם מאפשרים לנשמה לשאת את אור העולם הבא, ולבוש חסר מתוקן תחילה בגיהינום.¶5–6
- מדוע המצוות מגיעות לאצילותגן עדן נמצא בבריאה, אך כל בירור מושלם באמצעות זיווג באצילות. בימות החול אצילות יורדת כדי לעשות זאת, והציצית, התפילין ונטילת הידיים ממשיכים את אורם מאצילות, אף שהם מתקנים מדרגות נמוכות יותר.¶6–7
- מקומו של כל חלק בתורההכוונות מראות שהמקרא, המשנה, התלמוד והקבלה מושרשים כולם באצילות ונבדלים רק עד כמה נמוך הם מתלבשים; נפש ונשמה נבדלות רק בכוונתן, ולא בלימוד הפשוט עצמו.¶8–11
מושגים
- לבושי הנשמה (לבושים)לבושים
- מה שהנשמה לובשת בעולם הבא, ונוצר מן התורה והמצוות שלה. כאן הלבושים אינם בריאה חדשה, אלא הטוב המתברר מן הקליפות, והם מאפשרים לנשמה לשאת את אור העולם הבא.
- בירורבירור
- הפרדת הטוב מן הרע שהוא מעורב בו והשבתו לקדושה; הבירור מושלם רק באמצעות זיווג באצילות, שכן ״בחכמה יתבררו״.
- מיין נוקבין ומיין דכוריןמיין נוקבין ומיין דכורין
- ״המים הנקביים״ העולים מלמטה ומעוררים זיווג למעלה, ו״המים הזכריים״ הנמשכים מלמעלה; הבירור האמיתי נעשה באמצעות מיין דכורין.
- קליפת נוגהקליפת נוגה
- ה״קליפה הזוהרת״ הגובלת בקדושה ומכילה טוב המעורב ברע; הטוב שבה מתברר ונעשה ללבוש המקיף הנקרא חשמל.
- צלם וחשמלצלם, חשמל
- הלבוש הפנימי של הנשמה — הצלם של אימא — והלבוש המקיף, החשמל: אור אחד, שצדו האחד פנימי והאחר מקיף.
- זיווגזיווג
- החיבור בין הפרצופים ז״א ונוקבא, או אבא ואימא, שבאמצעותו נמשך אור למטה והבירור מושלם.
כותרת ¶1
הכותרת מבהירה לקורא שהדברים שלהלן אינם תמלול של מאמר שנאמר בעל פה מפי אחד השומעים, אלא הערה בניסוחו של המחבר עצמו (״רבנו״ כאן הוא אדמו״ר הזקן, שעל התורה אור שלו מדובר). זהו ביאור קבלי דחוס, המבוסס כמעט כולו על הפניות לכתבי האריז״ל (עץ חיים, פרי עץ חיים, שער הגלגולים) ולזהר.
הכותרת מציינת שמדובר בהערה כתובה של המחבר עצמו, ולא בתמלול של מאמר, ומכאן סגנונה התמציתי וריבוי ההפניות שבה.
הערת קה״ת מציינת שהרבי העיר בלקוטי שיחות על ההבדל בין הסגנון והתוכן כאן לבין סגנון התניא, ובמכתב תיאר את תוכנו של המאמר הזה כ״קבלה״. מאמר של הצמח צדק, שנדפס בהמשך במהדורת קה״ת של תורה אור (139c), מובא כמקום שבו יש להבין את הדברים.
מראי מקומות
- 1לשון אדמו״ר נ״ע בעצמו · ראה לעיל בציונים לכ״ק אדמו״ר זי״ע. בלקו״ש חכ״א ע׳ 429 העיר בענין שינוי סגנון ותוכן כאן לסגנון התניא. לקמן במפתח ענינים לכ״ק אדמו״ר זי״ע ערך ”לבוש” — ע״י תומ״צ, תפלה, ענינם ע״פ קבלה”. באג״ק לכ״ק אדמו״ר זי״ע כרך ב ע׳ קב מציין שמאמר זה תוכנו ”קבלה”. להבין מה שנתבאר כאן — ראה מאמר כ״ק הצ״צ נדפס לקמן קלט, ג.
הלבושים מתבררים ולא נוצרים: מצוות ותפילה ¶2–4
2עיין ע״ח [עץ חיים] שמ״ט פ״ה נמצא אלו לבושים הנז׳ [הנזכר] פ׳ ויחי1 אין פי׳ שנעשו מחדש ע״י תורה ומצות אמנם מתבררים כו׳.
עיינו ב־עץ חיים (עץ חיים), שער מ״ט, פרק ה׳: ״נמצא אלו לבושים הנז׳ פ׳ ויחי״ [בזוהר] ״אין פי׳ שנעשו מחדש ע״י תורה ומצות אמנם מתבררים״ וכו׳.
הזוהר, בפרשת ויחי, מדבר על לבושים שהנשמה לובשת בעולם הבא, הנוצרים מן התורה והמצוות שלה. עץ חיים מבהיר שהמצוות אינן יוצרות את הלבושים האלה יש מאין: הם כבר קיימים, אך נפלו והתערבבו ברע, והמצוות מבררות אותם — מפרידות בין הטוב לרע.
וע׳ שכ״ו [שער כ״ו] ספ״א [סוף פרק א׳] רק להמשיך אור לתקנם כו׳ דוגמת גלות השכינה2 כו׳ ומ״ש בשער ל״ט שנר״נ [שנפש רוח נשמה] מתבררים ע״י התפלות היינו בעלייתן מן הקליפות להיות מ״נ [מיין נוקבין] בנוקבא דז״א
ועיינו בשער כ״ו, סוף פרק א׳: [הכוונה היא] ״רק להמשיך אור לתקנם״ וכו׳, ״דוגמת גלות השכינה״ וכו׳. ומה שכתוב בשער ל״ט, שהנפש, הרוח והנשמה מתבררות באמצעות התפילות, הכוונה לעלייתן מן הקליפות, להיות מ״ן (מים נקביים) בנוקבא (ההיבט הנקבי) דז״א (המידות).
במקום נוסף ב־עץ חיים נאמר שהמצוות רק ממשיכות אור למטה כדי לתקן את הלבושים, ומצבם הנפול נמשל לגלות השכינה. במקום שלישי, שער ל״ט, נאמר שהנפש, הרוח והנשמה מתבררות באמצעות התפילה; אדמו״ר הזקן מסביר שמדובר בתהליך אחר: הנשמות עולות מן הקליפות ונעשות מ״ן — ״מים נקביים״ העולים מלמטה ומעוררים זיווג למעלה.
אבל ירידתן משם לעוה״ז בגוף החומרי לקיים תומ״צ [תורה ומצות] מעשיות ולא תפלה לבדה דרבנן היא דוגמת גלות השכינה ואינו
אבל ירידתן משם לעולם הזה, אל תוך הגוף החומרי, היא כדי לקיים את התורה ואת המצוות המעשיות — ולא תפילה בלבד, שחיובה מדרבנן — והיא דומה לגלות השכינה, ואינה אלא
לעומת זאת, הנשמה יורדת אל תוך גוף גשמי כדי לקיים תורה ומצוות מעשיות, ולא רק כדי להתפלל, שחיובה מדרבנן. עצם הירידה הזאת היא מעין גלות, בדומה לגלות השכינה.
אלא לברר ולתקן הלבושים שלהם בעצמם ומשום הכי הוא חיוב יותר על הנפש רוח נשמה לברר ולתקן לבושיהם שאי אפשר על ידי אחרים
לברר ולתקן את הלבושים שלהם עצמם. משום כך מוטלת על הנפש, הרוח והנשמה חובה גדולה יותר לברר ולתקן את לבושיהן, שכן אי אפשר לעשות זאת באמצעות אחרים.
מטרת הירידה היא שכל נשמה תברר את לבושיה שלה. מאחר שאיש אחר אינו יכול לעשות זאת עבורה, מוטלת על כל נשמה חובה גדולה יותר לקיים את המצוות בעצמה.
(משא״כ להעלות הנר״נ [הנפש רוח נשמה] מהקליפות למ״נ [למיין נוקבין] לנוקבא דז״א שנעשה ע״י אחרים) כמ״ש בגלגולים פ״א ע״ש. וכפי גודל אותה המצוה או זריזות כו׳ ומעלה אותה עד הנקבה העליונה כו׳.
(בניגוד להעלאת הנפש, הרוח והנשמה מן הקליפות כמ״ן לנוקבא דז״א, שנעשית בידי אחרים), כפי שכתוב ב־שער הגלגולים, פרק א׳; עיינו שם. ״וכפי גודל אותה המצוה או זריזות כו׳ ומעלה אותה עד הנקבה העליונה כו׳״.
אפשר שאחרים יעלו את הנשמות מן הקליפות כמ״ן, כפי שמוסבר בשער הגלגולים, פרק א׳; אך בירור הלבושים של האדם עצמו אינו יכול להיעשות בידי אחרים. המילים המצוטטות מוסיפות שהגובה שאליו מעלה המצווה תלוי בגדולתה ובזריזות שבה היא נעשית, עד הנקבה העליונה — הנוקבא דאצילות.
וכ״כ [וכמו כן] בע״ח [בעץ חיים] של״ט [שער ל״ט] דרוש י״א סי׳ ז׳ או המצוה כו׳ וכ״כ [וכמו כן] בפע״ח [בפרי עץ חיים] ש״א [שער א׳] פ״ו כי ע״י המצות ותפלות כו׳.
וכך כתוב גם ב־עץ חיים, שער ל״ט, דרוש י״א, סעיף ז׳: ״או המצוה״ וכו׳. וכך כתוב גם ב־פרי עץ חיים (פרי עץ חיים), שער א׳, פרק ו׳: ״כי ע״י המצות ותפלות״ וכו׳.
שני מקומות נוספים בכתבי האריז״ל אומרים שגם המצוות, ולא רק התפילות, מעלות כך. אדמו״ר הזקן מביא את המקורות בזה אחר זה כדי להראות שהנקודה נכונה במקורות השונים.
הפסקה מבחינה בין שתי השפעות: התפילה מעלה נשמות מן הקליפות, וגם אחרים יכולים לעשות זאת עבורן; ואילו המצוות המעשיות מבררות את הלבושים של כל נשמה עצמה, ורק היא יכולה לעשות זאת. משום כך הנשמה יורדת אל תוך גוף.
הרעיון שהתורה והמצוות יוצרות את לבושי הנשמה מופיע גם בתניא (תניא; לקוטי אמרים), פרקים ד׳–ה׳, שם מוסבר שהמחשבה, הדיבור והמעשה של התורה והמצוות הם לבושי הנשמה. כאן הדגש הוא קבלי: הלבושים אינם נוצרים מחדש, אלא הם טוב שנפל והמצוות משיבות אותו ומבררות אותו.
מראי מקומות
- 1פ׳ ויחי · Zohar I, 224a
- 2רק להמשיך אור לתקנם כו׳ דוגמת גלות השכינה · Sefer Etz Chaim 26:1:2
3ומש״ש [ומה שכתוב שם] ובפרט מן התפלות כי הם עיקר ושרש כו׳ והיינו כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] ש״מ [שער מ׳] דרוש ג׳ שהתפלה בפנימית והמצוה בחיצוניות1 אע״פ [אף על פי] שיש בהן בחי׳ מוחין כו׳
ומה שכתוב שם, ״ובפרט מן התפלות כי הם עיקר ושרש כו׳״, הוא כפי שכתוב בעץ חיים (Etz Chaim), שער 40, דרוש 3: התפילה היא בפנימיות [בממד הפנימי] והמצווה בחיצוניות [בממד החיצוני], אף שיש בהן בחינה של מוחין [כוחות השכל] וכו׳.
פרי עץ חיים (Pri Etz Chaim) מוסיף שהבירור בא ״ובפרט מן התפלות כי הם עיקר ושרש כו׳״. אדמו״ר הזקן מבאר זאת על פי עץ חיים, שער 40: התפילה פועלת בפנימיות של המדרגות העליונות, והמצווה בחיצוניות שלהן, אף שהמצוות מגיעות במידה מסוימת גם למוחין.
ע״ש והלכך זיוג זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא] הנעשה ע״י מ״נ [מיין נוקבין] מהמצות כמ״ש בטעמי המצות בסוף ההקדמה הוא בחיצוניות במצות מעשיות.
עיין שם. לכן, הזיווג של ז״א ונוקבא שנעשה באמצעות מיין נוקבין (מ״ן) מן המצוות, כפי שכתוב בטעמי המצוות (Ta'amei HaMitzvos) בסוף ההקדמה, הוא בחיצוניות, באמצעות המצוות המעשיות.
משמעות הדבר היא שהזיווג של ז״א ונוקבא, שנעשה באמצעות המיין נוקבין של המצוות, כפי שמתואר בטעמי המצוות (Ta'amei HaMitzvos), הוא זיווג בחיצוניות, שנוצר באמצעות מעשים. התפילה היא ״עיקר ושרש״ משום שהיא מגיעה לפנימיות; המצוות הכרחיות בכל זאת, משום שהן מגיעות לכלים החיצוניים שמהם נעשים לבושי הנשמה.
הפסקה מיישבת בין הטענה שהתפילה היא ״עיקר ושרש״ של הבירור ובין תפקידן של המצוות: התפילה פועלת בפנימיות, והמצוות פועלות בחיצוניות.
בתניא (Tanya), קונטרס אחרון 4 (Kuntres Acharon 4), מוצגת הקבלה בין לימוד התורה למצוות: לימוד התורה מוסיף אור בפנימיות הכלים של אצילות, ואילו המצוות מוסיפות אור בכלים החיצוניים — נצח, הוד ויסוד של ז״א — כשהם מלובשים במצוות הגשמיות של העולם הזה.
מראי מקומות
- 1שהתפלה בפנימית והמצוה בחיצוניות · Sefer Etz Chaim 40:3:1
4ומ״ש בע״ח [בעץ חיים] של״ט [שער ל״ט] דרוש א׳ וב׳ על ידי תפלה דוקא היינו מ״ן [מיין נוקבין] עצמן דנוקבא שנפלו לקליפות בחטא אדה״ר [אדם הראשון] ולא הנשמות שהיו כבר באדה״ר [באדם הראשון]
ומה שכתוב בעץ חיים, שער ל״ט, דרושים א׳ וב׳, [שהדבר נעשה] דווקא באמצעות תפילה, הכוונה היא למיין נוקבין (מ״ן) [העלאה מלמטה] עצמם של הנוקבא, שנפלו לקליפות בעקבות חטאו של אדם הראשון, ולא לנשמות שכבר היו בתוך אדם הראשון,
עץ חיים מלמד שבירור מסוים נעשה דווקא באמצעות תפילה. אדמו״ר הזקן מסייג זאת ומבהיר שהכוונה היא למיין נוקבין של הנוקבא עצמה, שנפלו לקליפות בעקבות חטאו של אדם הראשון, ולא לנשמות שכבר היו חלק מאדם.
אלא אותן שלא נכללו בו והן בחי׳ בי״ע שלפני החטא כמ״ש בגלגולים פ״ז [פרק ז׳] אבל אותן שנכללו בו מהם ממשיכים רוב בנ״א [בני אדם] כמעט כולם כמ״ש פי״ד [פרק י״ד / פרשה י״ד] והיינו ע״י הזיוג שהוא מצות פו״ר [פריה ורביה] כמש״ש [כמה שכתוב שם] פ״ב [פרק ב׳].
אלא לאלה שלא נכללו בו; והן בחינות בריאה, יצירה ועשיה כפי שהיו לפני החטא, כמו שכתוב ב[שער ה]גלגולים, פרק ז׳. ואילו מאותן שנכללו בו נמשכות נשמותיהם של רוב בני האדם, כמעט כולם, כפי שכתוב בפרק י״ד; והדבר נעשה באמצעות הזיווג, שהוא מצוות ״פרו ורבו״, כמו שכתוב שם בפרק ב׳.
הנשמות שהתפילה מעלה הן אלה שלא נכללו באדם: בחינות בריאה, יצירה ועשיה כפי שהיו לפני החטא (שער הגלגולים, פרק ז׳). כמעט כל נשמות בני האדם באות מאלה שנכללו באדם, והן נמשכות למטה באמצעות הזיווג בין איש לאישה, מצוות ״פרו ורבו״ (פרקים י״ד וב׳).
הפסקה מצמצמת את הקביעה שהבירור נעשה ״על ידי תפילה דווקא״ לסוג אחד של נשמות שנפלו, ומראה שרוב הנשמות נמשכות למטה באמצעות מצוות פרו ורבו.
כיצד מתרחש הבירור ומה הם הלבושים ¶5–6
5וע״ש אחר ס״פ ל״ה בקשר החברים שכל נשמה בעלייתה מהקליפות צ״ל לפחות מ׳ יום במלכות והיינו שעולה שם למ״נ [למיין נוקבין] ע״י מצות הזיוג
וראו שם, אחרי סוף פרק ל״ה, בעניין ״קשר החברים״, שכל נשמה, כשהיא עולה מן הקליפות, צריכה לשהות לפחות ארבעים יום במלכות; כלומר, היא עולה שם כמיין נוקבין [מים נקביים] באמצעות מצוות הזיווג.
שער הגלגולים, בקטע שאחרי פרק ל״ה העוסק בקשר שכרתו תלמידי האריז״ל, אומר שנשמה העולה מן הקליפות צריכה לשהות לפחות ארבעים יום במלכות. אדמו״ר הזקן מסביר ששם היא משמשת כמיין נוקבין, המועלים באמצעות מצוות הזיווג.
ואף מי שאינו מתכוין למצוה יוכל להמשיך חיות מלמעלה כמ״ש בלק״ת [בלקוטי תורה (להאריז״ל)] ע״פ כי לא על הלחם לבדו יחיה1 כו׳.
ואף מי שאינו מתכוון לשם קיום המצווה יכול להמשיך חיות מלמעלה, כמובא בלקוטי תורה [של האריז״ל] על הפסוק ״כי לא על הלחם לבדו יחיה״ וכו׳.
גם מי שאינו מכוון לקיום המצווה יכול להמשיך חיות מלמעלה. לקוטי תורה של האריז״ל מביא זאת בהקשר לפסוק ״כי לא על הלחם לבדו יחיה״, המלמד שמה שמקיים את האדם הוא הדיבור האלוקי שבתוך הלחם.
כמו שהלחם מחי׳ גם כשאוכל בלא ברכה כו׳ ע״ש. הנה תקון וברור הוא ע״י מ״ד [מיין דוכרין] דוקא כי בהדכר לבדו יש בו כח לברר
כמו שהלחם מחיה גם כשאוכלים אותו בלי ברכה וכו׳; ראו שם. והנה, התיקון והבירור נעשים דווקא באמצעות מיין דכורין (מים זכריים), כי רק בזכר עצמו יש כוח לברר,
הלחם מזין גם את מי שאוכל אותו בלי ברכה; כך גם התהליך יכול לפעול בלי כוונה. אדמו״ר הזקן מציג כאן עיקרון: התיקון והבירור נעשים רק באמצעות מיין דכורין, הנמשכים מלמעלה, משום שרק הצד הזכרי והמשפיע נושא את הכוח לברר.
כמ״ש בפע״ח [בפרי עץ חיים] ש״א [שער א׳] פ״ו וכן בירור הלבושים ע״י המצות הוא במ״ד [במיין דוכרין] דז״א והיינו המשכת האור דלעילא והן הם ה״ח [ה׳ חסדים] דז״א שכל רמ״ח מ״ע [מצות עשה] תלויים בהם כמ״ש בטעמי מצות שם.
כמובא בפרי עץ חיים, שער 1, פרק 6. וכן בירור הלבושים באמצעות המצוות נעשה על ידי מיין דכורין של ז״א, כלומר, על ידי המשכת האור שלמעלה; ואלה הם חמשת החסדים של ז״א, שכל 248 מצוות העשה תלויות בהם, כמובא בטעמי המצוות שם.
בירור הלבושים באמצעות המצוות נעשה אפוא על ידי מיין דכורין של ז״א — האור הנמשך מלמעלה. אלה הם חמשת החסדים של ז״א, שכל 248 מצוות העשה תלויות בהם.
וע׳ ע״ח [עץ חיים] שכ״ו [שער כ״ו] (בע״ח [בעץ חיים] דפוס שקלאוו שער כ״ה) פ״א ופ״ג [ופרק ג׳] שלבושים אלו הם צלם דאימא פנימי המלביש לנר״נ [לנפש רוח נשמה]
וראו עץ חיים, שער 26 (בדפוס שקלאוו של עץ חיים, שער 25), פרקים 1 ו־3, שם נאמר שלבושים אלה הם הצלם הפנימי של אימא, המלביש את הנפש, הרוח והנשמה;
עץ חיים מזהה את הלבושים: הם הצלם הפנימי של אימא, בחינת בינה, המלביש את הנפש, הרוח והנשמה של האדם. אדמו״ר הזקן מציין שבדפוס שקלאוו מספר השער שונה.
וגם המקיף הנק׳ חשמל2 נתברר ונתקן מק״נ [מקליפת נוגה] להסמוכה לו וכמ״ש שער מ״ט ספ״ב [סוף פרק ב׳] הטוב שלו נזדכך כו׳ ונתחבר עם החשמל הפנימי3 כו׳ ע״ש.
וגם המקיף [הלבוש], הנקרא חשמל, התברר ונתקן מקליפת נוגה הסמוכה לו, כמובא בשער 49, סוף פרק 2: ״הטוב שלו נזדכך״ וכו׳, ״ונתחבר עם החשמל הפנימי״ וכו׳; ראו שם.
מלבד הלבוש הפנימי יש גם לבוש מקיף הנקרא חשמל — מילה מחזון יחזקאל — המתברר מתוך קליפת נוגה, הקליפה ה״זוהרת״ הסמוכה לקדושה, שבה מעורבים טוב ורע. עץ חיים אומר שהטוב שבנוגה מזדכך ומתחבר לחשמל הפנימי.
הפסקה מסבירה כיצד המצוות מבררות: באמצעות המשכה מלמעלה, מיין דכורין, גם כשאין כוונה. היא מזהה את הלבושים עם הצלם הפנימי של אימא ועם החשמל המקיף, המתברר מקליפת נוגה.
הקשר בין חמשת החסדים לבין 248 מצוות העשה מופיע גם בתניא, קונטרס אחרון 4, ושם נוסף ש־365 מצוות לא תעשה מקבילות לחמש הגבורות.
מראי מקומות
- 1כי לא על הלחם לבדו יחיה · Deuteronomy 8:3
- 2הנק׳ חשמל · ראה אוה״ת פ׳ פנחס ע׳ א׳ר.
- 3הטוב שלו נזדכך כו׳ ונתחבר עם החשמל הפנימי · Sefer Etz Chaim 49:2:1
מדוע המצוות מגיעות לאצילות ¶6–7
6וע״ש שמ״ב פ״ד וזאת הבחי׳ נקרא חשמל שהוא צלם הבל דגרמי שבעור1 כו׳ ע״ש. ומ״ש בשער כ״ו פ״א שצלם הפנימי הוא הבל דגרמי
ועיין שם, שער מ״ב פרק ד׳: ״וזאת הבחי' נקרא חשמל שהוא צלם הבל דגרמי שבעור״ וכו׳, עיין שם. ומה שכתוב בשער כ״ו פרק א׳, שהצלם הפנימי הוא הבל דגרמי (הבל החיות שבעצמות)
עץ חיים, שער מ״ב, מגדיר את הבחינה הזאת כחשמל ומזהה אותה עם הצלם ועם הבל דגרמי — שארית הנשימה או החיות שבעצמות, מתחת לעור. אולם שער כ״ו מכנה גם את הצלם הפנימי הבל דגרמי, ומתעוררת השאלה כיצד אותו מונח מציין שני לבושים.
והוא חותם ולבוש נה״י [נצח הוד יסוד] דאו״א [דאבא ואימא] כמ״ש בפ״ב [בפרק ב׳] שם שניהם אור א׳ הם זה פנימי וזה מקיף כמ״ש בפ״ב [בפרק ב׳] שם.
ושהוא חותם ולבוש של נצח, הוד ויסוד של אבא ואמא (חכמה ובינה), כפי שכתוב בפרק ב׳ שם — שניהם אור אחד, זה פנימי וזה מקיף, כפי שכתוב בפרק ב׳ שם.
הצלם הפנימי הוא ״חותם״ ולבוש שנוצר מנצח, הוד ויסוד של אבא ואמא. התשובה, מפרק ב׳ שם, היא ששניהם אור אחד: צד אחד שלו פנימי והצד האחר מקיף.
ועיין ש׳ [שער] ל״ט דרוש י״ב וזה לבוש הנק׳ כו׳ וכן כו׳ ולבוש זה כו׳ העלאת מ״נ [מיין נוקבין] כו׳
ועיין בשער ל״ט, דרוש י״ב: ״וזה לבוש הנק'״ וכו׳, ״וכן״ וכו׳, ״ולבוש זה״ וכו׳, ״העלאת מ״נ״ וכו׳,
גם שער ל״ט, דרוש י״ב, דן בלבוש הזה וקושר אותו להעלאת מיין נוקבין (מ״ן, מים נקביים). אדמו״ר הזקן מצטט רק ביטויי מפתח, וכל אחד מהם מסתיים ב״וכו׳״.
גדול כו׳ וע׳ שער החשמל פ״א ונק׳ ק״נ [קליפת נוגה] ונק׳ חשמל כו׳ ור״ל [ורוצה לומר] כמש״ש [כמה שכתוב שם] בס״פ כל החשמלים הוא בחי׳ טוב שבק״נ [שבקליפת נוגה] כו׳
״גדול״ וכו׳. ועיין בשער החשמל, פרק א׳: ״ונק' ק״נ ונק' חשמל״ וכו׳. כוונתו, כפי שכתוב שם בסוף הפרק, שכל החשמלים הם בחינת הטוב שבקליפת נוגה (הקליפה שיש בה טוב ורע, וניתן לברר את הטוב שבה) וכו׳.
שער החשמל אומר שאותו דבר נקרא גם קליפת נוגה וגם חשמל. אדמו״ר הזקן מסביר, על פי סוף הפרק, שכל ״החשמלים״ הם בחינת הטוב שבקליפת נוגה — החלק בנוגה שניתן לברר ולצרף אל הקדושה.
וע׳ מק״מ [מקדש מלך] בראשית (דף ק״ב סוף ע״ב) שג׳ חשמלים נפלו בנגה ע״י חטא אדה״ר [אדם הראשון] וע׳ שער החשמל פ״א כפי כניסת הכלים דתבונה בפנים כן בחי׳ האור שלה מלובש מבחוץ כו׳
ועיין במקדש מלך על בראשית (עמוד 102, סוף ע״ב), ששלושה חשמלים נפלו בנוגה בעקבות חטאו של אדם הראשון. ועיין בשער החשמל, פרק א׳: ״כפי כניסת הכלים דתבונה בפנים כן בחי׳ האור שלה מלובש מבחוץ״ וכו׳;
המקדש מלך, פירוש על הזוהר, אומר ששלושה חשמלים נפלו לנוגה בעקבות חטאו של אדם הראשון, ולכן יש לבררם. שער החשמל מוסיף שככל שכלי התבונה (החלק התחתון של בינה) נכנסים פנימה, כך אורה מתלבש מבחוץ.
ע״ש שכל התקון הוא לדחות החיצוני׳ [החיצונים] ע״י אור הבינה טז, דמבפנים ומבחוץ (וקרוב לומר שמבפנים הוא ע״י מצות שבדבור ומבחוץ ע״י מצות מעשיות שהחיצוני׳ [שהחיצוניות] נק׳ מקיף לגבי פנימי׳ [פנימיות / פנימית] כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] ספ״ג [סוף פרק ג׳] גבי ח״ש).
עיין שם, שכל התיקון הוא לדחות את החיצוניות באמצעות אור הבינה, מבפנים ומבחוץ. (וייתכן לומר ש״מבפנים״ הוא באמצעות מצוות שבדיבור, ו״מבחוץ״ באמצעות מצוות מעשיות, שכן החיצוניות נקראת ״מקיף״ ביחס לפנימיות, כפי שכתוב בעץ חיים, סוף פרק ג׳, לגבי ח״ש.)
התיקון כולו הוא להרחיק את הכוחות החיצוניים באמצעות אור הבינה, מבפנים ומבחוץ. אדמו״ר הזקן מציע שהאור הפנימי נמשך באמצעות מצוות שבדיבור, והאור החיצוני באמצעות מצוות שבמעשה, שכן החיצוניות נחשבת ״מקיף״ ביחס לפנימיות. האזכור המסכם, ״לגבי ח״ש״, הוא קיצור שמשמעותו אינה ברורה, ולכן הוא נשאר כאן בעברית.
והשתא א״ש [אתי שפיר] הא דשכר המצות הוא לבוש לנשמה מאחר שנמשך מאימא שהוא עוה״ב [עולם הבא] וכמו הלחם
ועכשיו מובן היטב מדוע שכר המצוות הוא לבוש לנשמה: הואיל והוא נמשך מאמא (בינה), שהיא העולם הבא. וכמו הלחם
כך מתבאר המאמר ששכר המצוות הוא לבוש לנשמה: הלבוש נמשך מאמא, ואמא היא מקור העולם הבא. ההשוואה ללחם נמשכת בהמשך.
שעליו יחי׳ [יחיה] האדם אף שגם בו מלובש מוצא פי2 הוי׳ אלא שבלחם ושארי מזונות נמשך מחיצוניות אימא שלמעלה מז״א הנק׳ אדם כמ״ש בכוונות עיוה״כ [ערב יום הכפורים].3
שעליו האדם חי, אף שגם בו מלובש ״מוצא פי הוי׳״; אלא שבלחם ובשאר המזונות [החיות] נמשכת מחיצוניות אמא, שלמעלה מז״א, הנקרא ״אדם״, כפי שכתוב בכוונות ערב יום הכיפורים.
הלחם מקיים את האדם, אף שמקור החיים האמיתי הוא דבר ה׳ המלובש בו. במזון החיות נמשכת מחיצוניות אמא, שהיא למעלה מז״א, המדרגה הנקראת ״אדם״, כפי שמסבירות כוונות האריז״ל לערב יום הכיפורים; נמצא שמה שמזין את האדם נמשך ממדרגה שלמעלה מ״אדם״.
אך באמת הלבוש אינו העוה״ב [העולם הבא] אלא שעי״ז יוכל לסבול וליהנות מאור אימא שהוא עוה״ב [עולם הבא] מאחר שמלובש בלבוש נה״י [נצח הוד יסוד] שלה (פנימי ומקיף אור פנימי למזון ומקיף ללבוש)
אבל לאמיתו של דבר, הלבוש אינו העולם הבא עצמו; אלא שבאמצעותו אפשר לשאת וליהנות מאור אימא, שהוא העולם הבא, מאחר שהוא מלובש בלבוש של נה״י שלה (פנימי ומקיף: האור הפנימי למזון, והאור המקיף ללבוש).
ליתר דיוק, הלבוש אינו העולם הבא עצמו, אלא מה שמאפשר לנשמה לשאת וליהנות מאור אימא, שהוא העולם הבא. הדבר מתאפשר משום שהאור הזה מלובש בנה״י שלה: האור הפנימי הוא כמו מזון, והאור המקיף הוא כמו לבוש.
דכמו שהעליוני׳ [שהעליונים] כהמלאכים אינם יכולים לירד למטה לעוה״ז בלי לבוש תחתון כך אין התחתונים יכולים לעלות למעלה בלי לבוש עליון
כשם שהעליונים, כמו המלאכים, אינם יכולים לרדת למטה, לעולם הזה, בלי לבוש תחתון, כך התחתונים אינם יכולים לעלות למעלה בלי לבוש עליון,
זהו העיקרון: המלאכים אינם יכולים לרדת לעולם הזה בלי לבוש שמקורו מלמטה, והנשמות אינן יכולות לעלות למעלה בלי לבוש שמקורו למעלה. הלבוש מאפשר מגע בין מדרגות.
כמ״ש בזוהר פקודי4 (דף רכ״ט ע״א וע״ב) וכ״כ [וכמו כן] בהדיא בויקהל (דף ר״י סע״ב [סוף עמוד ב]) ואלמלי ההוא לבושא לא יכלי למסבל5 כו׳
כמו שכתוב בזוהר, פקודי (עמ׳ 229, ע״א וע״ב), וכך כתוב במפורש גם בויקהל (עמ׳ 210, סוף ע״ב): ״ואלמלי ההוא לבושא לא יכלי למסבל״ וכו׳.
הזוהר בפרשיות פקודי וויקהל אומר זאת במפורש: בלי הלבוש הזה הנשמות לא היו יכולות לשאת את האור.
ומש״ה [ומשום הכי] מי שלבושיו חסרים לפי שלא תקן כל הרע ע״י המצות צ״ל בגיהנם לתקן הרע תחלה
ומשום כך, מי שלבושיו חסרים מפני שלא תיקן את כל הרע באמצעות המצוות, צריך להיות בגיהנם כדי לתקן תחילה את הרע,
לכן נשמה שלבושיה אינם שלמים, משום שלא ביררה את כל הרע באמצעות המצוות, צריכה לעבור תחילה בגיהנם, שבו הנשמה מיטהרת לאחר המוות. מטרת הגיהנם כאן היא תיקון: לתקן תחילה את הרע, כדי שהנשמה תוכל להיכנס.
כמ״ש בזוהר ויחי6 (דף רכ״ד) ובלא״ה [ובלאו הכי] א״א להיות כלל בעוה״ב [בעולם הבא] בלבוש חסר כמו שא״א למלאך לירד לעוה״ז בלי לבוש שלם.
כמו שכתוב בזוהר, ויחי (עמ׳ 224). שאם לא כן, אי אפשר כלל להיות בעולם הבא בלבוש חסר, כשם שמלאך אינו יכול לרדת לעולם הזה בלי לבוש שלם.
הזוהר בפרשת ויחי מובא כמקור לכך. בלי לבוש שלם נשמה אינה יכולה להיות כלל בעולם הבא, כשם שמלאך אינו יכול לרדת לעולם הזה בלי לבוש שלם.
ומ״ש הסבא (דף צ״ח ע״ב) ענין התלבשות בנפש וכן התלבשות הנשמה ברוח (דף צ״ט ע״ב)7
ומה שאומר סבא [של משפטים] (עמ׳ 98, ע״ב) בעניין ההתלבשות בנפש, וכן התלבשות הנשמה ברוח (עמ׳ 99, ע״ב),
סבא של משפטים, קטע בזוהר, מדבר על נשמה המתלבשת בנפש, ועל נשמה המתלבשת ברוח. אדמו״ר הזקן מבהיר באיזה סוג של התלבשות מדובר.
היינו לירד למטה ממדריגותם כמ״ש בזוהר הרקיע שם (דף פ״ג [דף פ״ג] ע״א) בשם הרח״ו [הרבי חיים ויטאל] ז״ל [זכרונו לברכה / זכרונם לברכה]. והנה געה״ע [גן עדן העליון] הוא מבריאה.8
הכוונה היא לירידה למטה ממדרגתם, כמו שכתוב בזהר הרקיע שם (עמ׳ 83, ע״א), בשם רבי חיים ויטאל ז״ל. והנה גן עדן העליון הוא מבריאה.
זהר הרקיע, המצטט את רבי חיים ויטאל, תלמידו המרכזי של האריז״ל, מסביר שההתלבשות הזאת נועדה לאפשר ירידה למטה מן המדרגה העצמית של הנשמה, בשונה מהלבושים שנוצרים באמצעות המצוות. וכאן מובאת נקודה חדשה: גן עדן העליון נובע מעולם הבריאה.
וא״ש [ואתי שפיר] הא דתנן יפה שעה910 א׳ כו׳ מפני שהזיוג זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא] הוא באצי׳ והמצות ממשיכות מ״ד [מיין דוכרין] דאצי׳ ושרשן ממו״ס [ממוחא סתימאה] דא״א11 המאיר י״ג חיוורתא דגלגלתא שרש תרי״ג מצות
ומעתה מובן היטב מה ששנינו [במשנה]: ״יפה שעה א׳״ וכו׳. שהרי הזיווג של ז״א ונוקבא הוא באצילות, והמצוות ממשיכות מ״ד של אצילות, ושורשן ממוחא סתימאה של אריך אנפין, המאיר בי״ג חיוורתא דגלגלתא, שורש תרי״ג המצוות.
הדבר מסביר את דברי המשנה ״יפה שעה א׳״ וכו׳: שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה עדיפה על כל חיי העולם הבא. גן עדן הוא בבריאה, אך הזיווג של ז״א ונוקבא הוא באצילות, והמצוות ממשיכות מ״ד (מים דכורין) של אצילות. שורשן גבוה עוד יותר: במוחא סתימאה (המוח הנסתר) של אריך אנפין (״הפנים הארוכות״), המאיר בי״ג חיוורתא דגלגלתא (שלוש־עשרה ה״לבנוניות״ של הגולגולת), שורש תרי״ג המצוות. אריך אנפין הוא המדרגה הפנימית של כתר, הרצון האלוקי.
ואף מי שאין לו אלא נפש דעשי׳ [דעשיה] ה״ז [הרי זה] מעלה מ״ן [מיין נוקבין] למל׳ דיצי׳ [דיצירה] במצותיו ושם הרוחות של
גם מי שאין לו אלא נפש מעשיה מעלה מ״ן [מיין נוקבין, התעוררות מלמטה] באמצעות מצוותיו אל מלכות דיצירה; ושם הרוחות של
גם אדם שנשמתו היא רק בחינת נפש מעשיה מעלה מ״ן באמצעות מצוותיו אל מלכות דיצירה.
הצדיקים מעלים המ״נ [המיין נוקבין] שלו ושלהם עד מל׳ דבריאה ושם הנשמות של כל הצדיקים מעלים כל המ״נ [המיין נוקבין] עד מל׳ דאצי׳ כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] של״ט [שער ל״ט] דרוש י״א פ״ז [פרק ז׳].
הצדיקים מעלים את המ״ן שלו ושלהם עד מלכות דבריאה; ושם נשמות כל הצדיקים מעלות את כל המ״ן עד מלכות דאצילות, כפי שכתוב בעץ חיים, שער 39, דרוש 11, פרק 7.
שם רוחות הצדיקים מעלות את המ״ן שלו יחד עם המ״ן שלהן עד מלכות דבריאה, ושם נשמות כל הצדיקים מעלות את הכול עד מלכות דאצילות. כפי שכתוב בעץ חיים, שער 39, דרוש 11, פרק 7. גם המצווה של האדם הפשוט ביותר עולה, שלב אחר שלב, עד אצילות.
כי אין שום בירור אלא באצי׳ כי היא בחי׳ חכמה דכללות ובחכמה אתברירו12 והבירור הוא ע״י זיווג ואין זיווג להוליד נשמות בבי״ע כמ״ש בשער מ״ד פ״ד ופ״ה.13
שכן אין שום בירור אלא באצילות, מפני שהיא בחינת חכמת הכללות, ו״בחכמה אתברירו״; והבירור נעשה באמצעות זיווג, ואין זיווג להולדת נשמות בבריאה, ביצירה ובעשיה, כפי שכתוב בשער 44, פרקים 4 ו־5.
הטעם הוא שכל הבירור מתרחש רק באצילות, מפני שאצילות היא בחינת החכמה של כללות סדר העולמות, ו״בחכמה אתברירו״. הבירור נעשה באמצעות זיווג, ואין זיווג שמוליד נשמות בבריאה, ביצירה ובעשיה.
הפסקה מסבירה מהם לבושי הנשמה ומדוע שכר המצוות מופיע כלבוש: הוא מאפשר לנשמה לשאת את האור של העולם הבא. לאחר מכן היא מראה כיצד המצוות מגיעות למעלה מן העולם הבא עצמו: כל בירור, אפילו של המצווה של הנשמה הפשוטה ביותר, נשלם באצילות.
העיקרון שלפיו הנברא התחתון זקוק ללבוש כדי לעלות, והנברא העליון זקוק ללבוש כדי לרדת, עומד ביסוד קטעי הזוהר המצוטטים. ההערה על ״בחכמה אתברירו״ מפנה לתורה אור, בראשית, המסביר שהבירור — הפרדת הרע מן הטוב — נעשה בכוח החכמה, וזו הסיבה שגם החכמה נקראת ״דין״.
מראי מקומות
- 1וזאת הבחי׳ נקרא חשמל שהוא צלם הבל דגרמי שבעור · Sefer Etz Chaim 42:4:1
- 2מוצא פי הוי׳ · Deuteronomy 8:3
- 3וכמו הלחם . . בכוונות עיוה״כ · ראה אוה״ת פ׳ מטות בתחלתו.
- 4כמ״ש בזוהר פקודי · ראה אוה״ת במדבר ע׳ צא ע״ש.
- 5ואלמלי ההוא לבושא לא יכלי למסבל · Zohar, Vayakhel 24:308–316
- 6בזוהר ויחי · ראה לקמן קלט, ג.
- 7וכן התלבשות הנשמה ברוח (דף צ״ט ע״ב) · Zohar, Mishpatim 3:101–110
- 8געה״ע הוא מבריאה · בלקו״ת שה״ש ד״ה כי כאשר השמים מח, ד מציין לכאן. ראה אוה״ת תצוה ע׳ א׳תשסט ובכרך ז ע׳ ב׳תשעב. אוה״ת דברים כרך ו בד״ה למען תירא.
- 9יפה שעה אחת · אבות ד, יז.
- 10יפה שעה א׳ כו׳ · Pirkei Avot 4:17
- 11והנה געה״ע הוא מבריאה . . ושרשן ממו״ס דא״א · מובא באוה״ת פ׳ חקת ע׳ תשפג ושם מציין לקו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח.
- 12ובחכמה אתברירו · נסמן לעיל ה, ד.
- 13
7ואף שממצות מעשיות לא נעשה לבוש אלא לנפש דעשי׳ [דעשיה] מ״מ הזיווג הוא באצי׳ כי לכן יורדים בחול כלים דזו״נ [דזעיר אנפין ונוקבא] דאצי׳ בזו״נ [בזעיר אנפין ונוקבא] דבי״ע כדי לברר בירורים למטה כל ו׳ ימי המעשה
ואף שממצוות מעשיות נעשה לבוש רק לנפש העשיה, מכל מקום הזיווג הוא באצילות. משום כך, בימי החול יורדים הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות אל ז״א ונוקבא דבריאה, יצירה ועשיה, כדי לברר בירורים למטה בכל ששת ימי המעשה.
אף שהמצוות המעשיות עושות לבוש רק לנפש העשיה, הזיווג שהן גורמות לו הוא באצילות. לכן בימי החול יורדים הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות אל המקבילים להם בבריאה, יצירה ועשיה, כדי לברר בירורים למטה לאורך ששת ימי המעשה.
(יורדת כלי זו״נ [זעיר אנפין ונוקבא] דאצי׳ לעשי׳ [לעשיה] הוא ליתן כח לנפש דעשי׳ [דעשיה] להעלות מהקליפות כמ״ש אשר שלט האדם באדם1 כו׳ רק שבסיוע התחתונים במצות שהיא אלקות שבנוגה
(ירידת הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות לעשיה נועדה לתת כוח לנפש העשיה להעלות [ניצוצות] מן הקליפות, כמו שכתוב ״אשר שלט האדם באדם כו׳״; אלא שבעזרת התחתונים, באמצעות המצווה שהיא האלקות שבנוגה,
הסוגריים מסבירים שכלי האצילות יורדים לעשיה כדי לתת לנפש העשיה כוח להעלות ניצוצות מן הקליפות; הפסוק ״אשר שלט האדם באדם כו׳״ מובא לכך. התחתונים מסייעים באמצעות המצווה, שהיא האלקות הטמונה בנוגה.
וזה עולה שלא ע״י נר״נ [נפש רוח נשמה] דאדם אלא ע״י בחי׳ אצי׳ ממש שבבי״ע מעלים עד נוקבא דאצי׳ העליון ולכן ירדה אצי׳ בבי״ע בימי החול וגם ליתן כח לנר״נ [לנפש רוח נשמה] דאדם להעלות מקליפות) כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] ש״א [שער א׳] פ״י [פרק י׳ / פרשה י׳].
דבר זה עולה לא באמצעות הנר״נ של האדם, אלא באמצעות בחינת האצילות ממש שבבי״ע, המעלָה אותו עד נוקבא דאצילות העליון; ולכן ירדה האצילות לבריאה, יצירה ועשיה בימי החול, וגם כדי לתת כוח לנר״נ של האדם להעלות [ניצוצות] מן הקליפות), כמו שכתוב בעץ חיים, שער א, פרק י׳.
העלאת הדבר עצמו אינה נעשית באמצעות הנפש, הרוח והנשמה של האדם, אלא באמצעות האצילות שירדה לבריאה, יצירה ועשיה ומעלה את המנחה עד לנוקבא דאצילות העליון. זו הסיבה שהאצילות יורדת בימי החול, וגם כדי לחזק את נשמת האדם ולאפשר לה להעלות ניצוצות מן הקליפות.
ובשבת צ״ע [צריך עיון] בעליות העולמות (ואפשר דר״ל [דרוצה לומר] בבריאה יורדין יעקב ורחל בחול) ואפי׳ [ואפילו] אוא״ס [אור אין סוף] ב״ה נמשך שם
ובשבת, עם עליות העולמות, הדבר טעון עיון (ואפשר שכוונתו לומר שבבריאה יעקב ורחל הם שיורדים בימי החול); ואפילו אור אין סוף, ברוך הוא, נמשך שם,
בשבת, שבה העולמות עולים במקום לרדת, העניין טעון עיון נוסף. בסוגריים מציע אדמו״ר הזקן שאולי הכוונה היא שבבריאה ״יעקב ורחל״ — צירופים של ז״א ונוקבא — הם שיורדים בימי החול; והוא מציין שגם אור אין סוף נמשך שם.
כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שמ״ז פ״ג [פרק ג׳] ע״ש (ובגלגולים פ״ב [פרק ב׳]2 שבחי׳ נפש דאצי׳ שבעשי׳ [שבעשיה] גדולה לאין קץ מנשמה דבריאה שבבריאה)
כמו שכתוב בעץ חיים, שער מ״ז, פרק ג׳, עיין שם. (ובשער הגלגולים, פרק ב׳, שבחינת הנפש דאצילות שבעשיה גדולה לאין קץ מהנשמה דבריאה שבבריאה.)
שער הגלגולים, פרק ב׳, מוסיף שבחינת הנפש דאצילות כפי שהיא בעשיה גדולה לאין קץ מבחינת הנשמה דבריאה כפי שהיא בבריאה. כל מה שמקורו באצילות, גם כשהוא נראה נמוך, נעלה מכל מה ששייך לעולמות התחתונים.
וכן מ״ש דציצית ביצירה ותפלין ש״י [של יד] בבריאה היינו שהתקון נעשה לדחות החצונים מג״ת [מג׳ תחתונות] דיצי׳ [דיצירה] וג״ת [וג׳ תחתונות] דבריאה ע״י המשכת האור דאצי׳
וכן מה שכתוב שהציצית היא ביצירה ותפילין של יד בבריאה, פירושו שהתיקון נעשה כדי לדחות את החיצונים משלוש [הספירות] התחתונות של היצירה ומשלוש [הספירות] התחתונות של הבריאה, באמצעות המשכת האור דאצילות;
האריז״ל אומר שהציצית פועלת ביצירה ותפילין של יד בבריאה. אדמו״ר הזקן מסביר שהדבר מלמד היכן מתרחש התיקון: הוא מרחיק את החיצונים משלוש הספירות התחתונות של העולמות האלה, ואילו האור שמחולל את התיקון נמשך מאצילות.
וכמו שבק״ש [שבקריאת שמע] נעשה זיוג או״א [אבא ואימא] דאצי׳ ונמשך בבריאה ולכך היא בישיבה משא״כ בתפלת י״ח ותדע מנט״י [מנטילת ידים] שמתקנים ג״ת [ג׳ תחתונות] דעשי׳ [דעשיה] אף שהידים הם חג״ת [חסד גבורה תפארת]
כשם שבקריאת שמע נעשה זיווג של אבא ואמא דאצילות, והוא נמשך לבריאה, ולכן היא נאמרת בישיבה — שלא כמו בתפילת שמונה עשרה. וניתן ללמוד [זאת] מנטילת ידיים, שמתקנת את שלוש [הספירות] התחתונות של העשיה, אף שהידיים הן חסד, גבורה ותפארת.
בדומה לכך, קריאת שמע גורמת לזיווג של אבא ואמא דאצילות, הנמשך לבריאה; משום כך היא נאמרת בישיבה, בניגוד לתפילת שמונה עשרה, הנאמרת בעמידה. נטילת הידיים ממחישה את העניין: היא מתקנת רק את שלוש הספירות התחתונות של העשיה, אף שהידיים עצמן מקבילות לחסד, גבורה ותפארת.
וכן הציצית להתעטף הראש עד החזה ותפלין ש״י [של יד] היא בחי׳ מוחין מקיפים וכולם מתקנים ג״ת [ג׳ תחתונות] לבד דבי״ע
וכן הציצית, [שבה] מתעטפים מן הראש ועד החזה, ותפילין של יד, שהן בחינת מוחין מקיפים — כולם מתקנים רק את שלוש [הספירות] התחתונות של בי״ע.
כך גם הטלית, שבה מתעטף האדם מן הראש ועד החזה, ותפילין של יד, שהן בחינת מוחין מקיפים: כולן מתקנות רק את שלוש הספירות התחתונות של בריאה, יצירה ועשיה.
ואף שהם יז, אמצות מעשיות מ״מ ממשיכים מבחי׳ עשי׳ [עשיה] שבאצי׳ שהיא חיצוניות כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] ש״מ [שער מ׳] דרוש ב׳ וציצי׳ קטן הוא בחי׳ עבור של חיצוניות3 והטלית יניקה ותש״י [ותפילין של יד] מוחין דגדלות.
ואף שמדובר במצוות מעשיות, הן בכל זאת ממשיכות מבחינת העשיה שבאצילות, שהיא החיצוניות, כפי שנכתב בעץ חיים, שער מ׳, דרוש ב׳. הציצית הקטנה היא בחינת עיבור (שלב ההיריון) של החיצוניות, הטלית [היא] יניקה (הנקה), ותפילין של יד [הם] מוחין דגדלות (בגרות).
אף שמדובר במצוות מעשיות, הן ממשיכות מ״עשיה שבאצילות״ — החיצוניות של אצילות עצמה. שלושתן מקבילות לשלבי גדילה: הטלית הקטנה לעיבור, הטלית ליניקה, ותפילין של יד לשכל בוגר — מוחין דגדלות.
הפסקה מראה שאף שהמצוות המעשיות מתקנות רק מדרגות נמוכות, האור שמתקן אותן נמשך מאצילות, והזיווג שהן גורמות לו הוא באצילות. לשם כך יורדת האצילות לעולמות התחתונים בימי החול.
פועלות כאן שתי נקודות מבט: היכן משפיעה המצווה — ביצירה, בבריאה או בעשיה — ומהיכן מגיע הכוח שלה — מאצילות. הדברים שבשער הגלגולים, שלפיהם ניצוץ מאצילות שבעשיה נעלה לאין ערוך מהמדרגה הגבוהה ביותר של בריאה, מאפשרים לאדמו״ר הזקן לומר שגם המצווה המעשית הנמוכה היא בכל זאת פעולה של אצילות.
מראי מקומות
- 1אשר שלט האדם באדם · Ecclesiastes 8:9
- 2ובגלגולים פ״ב · ראה לקו״ת במדבר ב, ב שכ״ה גם בהרמ״ז ר״פ משפטים. (בלקו״ת שם מציין לפרק עשרים).
- 3וציצי׳ קטן הוא בחי׳ עבור של חיצוניות · ביאור הע״ח ראה בלקו״ש חל״ג ע׳ 96 הערה 16.
מקומו של כל חלק בתורה ¶8–11
8ועוד תדע מכוונות השמות בברכו׳ המצו׳ [המצות / המצוה] שהן בת״ת [בתפארת] דאצי׳ ולא דבי״ע וכן במקרא שהוא בעשי׳ [בעשיה] והכוונ׳ הוא בג׳ שמות ת״ת [תפארת] דז״א דאצי׳. ולתורה ולנביאים בנ״ה [בנצח הוד] דז״א דאצי׳. ולכתובים ליסוד דז״א דאצי׳ ולמשנה שהיא ביצי׳ [ביצירה].
ועוד אפשר ללמוד [זאת] מכוונות השמות שבברכות המצוות, שהן בתפארת דאצילות ולא בתפארת דבריאה, יצירה ועשיה. וכן במקרא, שהוא בעשיה, הכוונה היא בשלושת השמות שבתפארת דז״א דאצילות. ובתורה ובנביאים — בנצח ובהוד דז״א דאצילות; ובכתובים — ביסוד דז״א דאצילות; ובמשנה, שהיא ביצירה,
ראיה נוספת לכך שהמצוות ולימוד התורה מגיעים לאצילות מובאת מכוונות השמות: כוונות הברכות על המצוות מכוונות לתפארת דאצילות, ולא לעולמות התחתונים. בדומה לכך, נאמר שהמקרא הוא ״בעשי׳״, ובכל זאת כוונותיו הן בשמות של ז״א דאצילות: התורה והנביאים בנצח ובהוד, והכתובים ביסוד; המשפט ממשיך עם המשנה, שנאמר עליה שהיא ״ביצי׳״.
הפסקה מביאה את כוונות האריז״ל כראיה לכך שמה שנראה כשייך לעולם תחתון מכוון למעשה לאצילות.
9והכונ׳ [והכונה] היא בשמות דכלי׳ אמצעי׳ דו״ק [דשש קצוות] דנוק׳ [דנוקבא] דז״א דאצי׳ ולתלמוד הכונה בשמות דכלים חיצוני׳ דו״ק [דשש קצוות] דנוק׳ [דנוקבא] דז״א דאצי׳ אף שהתלמוד בבריאה.
הכוונה היא בשמות הכלים האמצעיים של שש הקצוות של נוקבא דז״א דאצילות; ואילו בתלמוד, הכוונה היא בשמות הכלים החיצוניים של שש הקצוות של נוקבא דז״א דאצילות, אף שהתלמוד הוא בבריאה.
במשנה, הכוונה היא לשמות הכלים האמצעיים של שש הספירות הרגשיות (״שש הקצוות״) של נוקבא דז״א דאצילות; ובתלמוד — לכלים החיצוניים של אותן שש הספירות. לכן, אף שאומרים שהתלמוד הוא ״בבריאה״, הכוונה שלו היא באצילות.
והטעם מובן מ״ש בפע״ח [בפרי עץ חיים] דאיך אפשר1 דתושב״כ [דתורה שבכתב] בעשי׳ [בעשיה] למטה משבע״פ [משבעל פה] אלא כולם הם באצי׳ רק שהמקרא יורדת עד העשי׳ [העשיה] ומתלבשת שם.
והטעם מובן ממה שכתוב ב-פרי עץ חיים (פרי עץ חיים): איך ייתכן שהתורה שבכתב תהיה בעשיה, למטה מן התורה שבעל פה? אלא, כולן באצילות; רק שהמקרא יורד עד לעשיה ומתלבש שם.
ב-פרי עץ חיים מוסבר הטעם: לא ייתכן שהתורה שבכתב תהיה למטה מן התורה שבעל פה, בעשיה. אלא, כולן באצילות; המקרא רק מגיע עד עשיה ומתלבש שם.
הפסקה מיישבת את הקושי כיצד המקרא הוא ״בעשיה״ והתלמוד ״בבריאה״: הדברים מתארים עד לאיזה עולם כל אחד מגיע, ולא היכן שורשו.
ב-תורה אור (תורה אור), יתרו (69b), מובא אותו יישוב: המקרא גבוה יותר, ו״המקרא בעשיה״ פירושו שהמשכתו מגיעה עד עשיה, ואילו המשכת התלמוד מגיעה רק עד בריאה.
מראי מקומות
- 1מ״ש בפע״ח דאיך אפשר · Tanya, Likkutei Amarim 40
10והמשנה עד היצי׳ [היצירה] לבדה. והתלמוד עד הבריאה לבדה. והקבלה עד האצי׳ לבדה בלי לבוש. דהיינו למי שיודע להפשיטה מלבושיה עד בחי׳ אצי׳ א״נ [אי נמי] היא בחי׳ אצי׳ ממש שבעשי׳ [שבעשיה].
המשנה [יורדת] עד יצירה בלבד, התלמוד עד בריאה בלבד, והקבלה עד אצילות בלבד, בלי לבוש כלל. כלומר, למי שיודע להפשיט אותה מלבושיה עד בחינת אצילות; או, לחלופין, היא בחינת אצילות עצמה בתוך עשיה.
כל חלק בתורה מגיע רק עד למקום מסוים: המשנה עד יצירה, התלמוד עד בריאה והקבלה עד אצילות, בלי שום לבוש. אדמו״ר הזקן מציע שתי הבנות למקומה של הקבלה: למי שיודע להפשיט אותה מלבושיה עד אצילות; או, לחלופין, היא אצילות עצמה כפי שהיא מצויה בתוך עשיה.
אך מאחר כי הכוונה בשם מ״ה [שם מ״ה] שהוא שם כלי פנימי דת״ת [דתפארת] דז״א דאצי׳ והם אינם מלובשים בעשי׳ [בעשיה] כלל מכלל שהן באצי׳ העליון ממש רק שהמקרא מלובשת בעשי׳ [בעשיה] וקבלה אינה מלובשת כלל.
אך מכיוון שהכוונה היא בשם מ״ה, שהוא שמו של הכלי הפנימי של תפארת דז״א דאצילות, ושמות אלה אינם מלובשים בעשיה כלל, מכאן שהם באצילות העליונה ממש; רק המקרא מלובש בעשיה, והקבלה אינה מלובשת כלל.
ההוכחה לכך שכל חלקי התורה מושרשים באצילות: הכוונה במקרא היא בשם מ״ה (הכתיב של שם הוי׳ שבו סכום ערכן המספרי של האותיות הוא 45), שהוא שמו של הכלי הפנימי של תפארת דז״א דאצילות, ושמות אלה אינם מלובשים בעשיה כלל. מכאן שהמקרא מצוי באמת באצילות העליונה ורק מתלבש בעשיה, ואילו הקבלה אינה מלובשת כלל.
הפסקה משלימה את התמונה: כל חלקי התורה מושרשים באצילות, והם נבדלים רק במידת ההתלבשות שלהם בעולמות התחתונים.
11וכן המשנה והתלמוד הם באצי׳ העליון ומלובשים בבריאה ויצי׳ [ויצירה] עליונה כי האדם כלול מכל העולמות ואף שהכוונה בעסק התורה היא בבריאה והתורה עצמה ביצי׳ [ביצירה]
וכך גם המשנה והתלמוד נמצאים באצילות העליונה ומתלבשים בבריאה וביצירה העליונה, שכן האדם כלול מכל העולמות. ואף שהכוונה בעיסוק בתורה היא בבריאה, והתורה עצמה ביצירה,
בדומה לכך, המשנה והתלמוד נמצאים באצילות העליונה ומתלבשים בבריאה וביצירה העליונה, משום שהאדם כלול מכל העולמות. לאחר מכן עוסק אדמו״ר הזקן בקביעה שהכוונה בלימוד התורה היא בבריאה, ואילו התורה עצמה ביצירה.
וכן המצוה בלי כוונה בעשי׳ [בעשיה] מ״מ התלמוד עצמו הוא ביצי׳ [ביצירה] שהוא בחי׳ רוח שבבריאה והמשנה עצמה בלי כוונה ביצי׳ [ביצירה] שביצירה והכוונה נשמה לשתיהן כמ״ש בע״ח [בעץ חיים] שער מ״ט פ״ה.
וכך גם מצווה ללא כוונה בעשייה; ואף על פי כן, התלמוד עצמו ביצירה, שהיא בחינת הרוח שבבריאה, והמשנה עצמה, ללא כוונה, ביצירה שביצירה, ואילו הכוונה היא נשמה לשניהם, כמבואר בעץ חיים, שער מ״ט, פרק ה׳.
אותה קביעה ממקמת גם מצווה ללא כוונה בעשייה (עץ חיים, שער מ״ט, פרק ה׳). אדמו״ר הזקן מסביר: התלמוד עצמו נמצא ב״יצירה״ במובן של דרגת הרוח שבבריאה; המשנה ללא כוונה נמצאת ביצירה שביצירה; והכוונה היא כמו נשמה לשניהם.
ע״ש היטב הדק דמוכח התם ג״כ כמ״ש שהתלמוד היא בבריאה עליונה אלא דהיינו דוקא כל מי שנשמתו בבריא׳ [בבריאה / בבריאת] אבל לנפש דעשי׳ [דעשיה] אפשר היא בריאה ממש שבעשי׳ [שבעשיה] וצ״ע [וצריך עיון].
עיין שם היטב ובדקדוק, שכן גם משם מוכח, כפי ש[כתבתי], שהתלמוד הוא בבריאה העליונה; אלא ש[הדבר אמור] דווקא במי שנשמתו בבריאה, ואילו לגבי נפש מעשייה ייתכן שמדובר בבריאה ממש שבעשייה. והדבר טעון עיון.
יש לעיין שם היטב, שכן גם מאותו מקום עולה שהתלמוד הוא בבריאה העליונה. אפשר לומר שהדברים אמורים רק במי שנשמתו באה מבריאה, ואילו עבור נפש מעשייה התלמוד יהיה רק ״בריאה שבעשייה״; אדמו״ר הזקן משאיר את הדבר כשאלה.
אך זה אינו שאין לחלק בין נפש לנשמה אלא בכוונה שהנשמה כוונתה עולה למעלה יותר אבל לא בלימוד הפשוט עצמו בפשט התלמוד לבד:
אך אין הדבר כן, שכן אין להבחין בין נפש לנשמה אלא בכוונה: כוונתה של הנשמה עולה למעלה יותר; אך אין הבדל בלימוד הפשוט עצמו, בפשט התלמוד בלבד.
לאחר מכן הוא דוחה את התשובה הזאת: נפש ונשמה נבדלות זו מזו רק בכוונתן, שעולה למעלה יותר אצל הנשמה, ולא בלימוד הפשוט עצמו. לימוד פשוטו של התלמוד מגיע לאותו מקום, בלי קשר לדרגת הנשמה הלומדת.
הפסקה מסתיימת בקביעה שרמתו של לימוד התורה בפשט אינה תלויה ברמת הנשמה הלומדת; רק הכוונה המלווה את הלימוד משתנה.
בתניא, פרק מ׳, מובא בשם רבי חיים ויטאל שתורה הנלמדת ללא כוונה יוצרת מלאכים ביצירה, ומצוות הנעשות ללא כוונה יוצרות מלאכים בעשייה; הפסקה הזאת מדייקת את התמונה ביחס למשנה ולתלמוד.
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
על כל אדם לקיים בעצמו את המצוות המעשיות, כי רק הוא יכול לברר את לבושיו שלו. גם מצווה שנעשית ללא כוונה ולימוד התלמוד כפשוטו מגיעים לאצילות, ושעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה טובה מכל חיי העולם הבא.
שאלות לשיחה
- מדוע אחרים יכולים להעלות נשמה מן הקליפות באמצעות תפילה, אך אינם יכולים לברר עבורה את לבושיה?
- באיזה מובן שכר המצוות הוא ״לבוש״, ומדוע הלבוש אינו העולם הבא עצמו?
- כיצד מצווה מעשית יכולה לתקן רק את המדרגות הנמוכות ביותר, ובכל זאת להיות פעולה של אצילות?
- אם המקרא גבוה מן התלמוד, מדוע נאמר שהוא ״בעשיה״ והתלמוד ״בבריאה״?
- מה פירושה של הקביעה בסיום, שנפש ונשמה נבדלות רק בכוונתן, עבור אדם פשוט הלומד תורה?