ביאור על הנ״ל

מאמר קצר זה הוא ביאור למאמר הקודם, שנפתח במילים ״לסוסתי ברכבי פרעה״. הוא עוסק בנושאים שבמאמר הקודם — הסוסים הנקביים והזכריים, יציאת מצרים וקריעת ים סוף — ומבאר אותם שלב אחר שלב.

המאמר פותח בפסוק המתאר כיצד ה׳ הלך לפני בני ישראל בצאתם ממצרים, בעמוד ענן ביום. המדרש אומר שה׳ ובית דינו הלכו לפניהם, ואדמו״ר הזקן מזהה זאת עם השכינה; בקריעת ים סוף נאמר שמלאך האלקים שהלך לפני המחנה נסע ממקומו והלך מאחוריהם.

במאמר הקודם דובר על סוסי פרעה, הנקבות והזכרים. כאן מוגדרים שני הסוגים: הסוסים הנקבות הם אתערותא דלתתא — יוזמה העולה מן העולמות התחתונים; והסוסים הזכרים הם אתערותא דלעילא — השפע האלוקי הבא כמענה לה.

בלשון זו, המשפיע נקרא ״זכר״ והמקבל נקרא ״נקבה״. העולמות התחתונים מקבלים את חיותם ואת השפע שלהם מלמעלה בלבד, ולכן הם נקראים נוקבא, הצד הנקבי; המקור העליון המשפיע להם נקרא דכר, הצד הזכרי.

במשל, התעוררותה של הנקבה באה תחילה, והיא מושכת את הזכר להשפיע לה. האמירה ״דרכו של איש לחזר אחר אשה״ היא מן התלמוד, שם היא מסבירה מדוע התורה מדברת על איש הנושא אישה: מי שמחפש נמשך אל מה שחסר לו.

ביישום למעלה, העולמות התחתונים הם המקבלים, ״סוסים נקבות״. התעוררותם מלמטה באה תחילה ומעוררת את ההשפעה מלמעלה, ״סוסים זכרים״.

מלכות דאצילות, הנמוכה מבין הספירות שבעולם העליון, היא הכוח האלוקי היוצר את העולמות התחתונים ומנהיג אותם, ולכן היא ״מתלבשת״ בבריאה, ביצירה ובעשיה. מכיוון שהיא ניצבת בנקודה הנמוכה ביותר, היא חותרת תמיד כלפי מעלה כדי לקבל השפעה מלמעלה. הפסוקים ״אלקים, אל תחרש״ ו״למען יזמרך כבוד״, שהמשכם ״ולא ידום״, מתפרשים כאן כתיאור של מלכות, שאינה חדלה לעלות.

החתירה הזאת כלפי מעלה היא אתערותא דלתתא, והיא ממשיכה השפעה אלוקית בתגובה אל תוך מלכות. לאחר מכן מלכות מעבירה את ההשפעה דרך אברהם, מידת החסד, וכן דרך הנשמות והמלאכים, כדי שהיא תתגלה בעולמות התחתונים, תמיד בהתאם לאופן האתערותא שעורר אותה.

מכיוון שהמענה מלמעלה תואם את ההתעוררות מלמטה, הצורה שבה מלכות עולה מעצבת את מה שנמשך מלמעלה. לעיתים העלייה היא בצורת שירה: ״אשירה להוי׳״; המאמר מכנה אותה שירה, צורת נקבה של המילה, ואת ההשפעה הנענית מלמעלה — שיר, צורת זכר, בהתאם לסוסים הנקבה והזכר. לעיתים העלייה היא בבחינת זמרה, שירת שבח.

זמרה היא השבח שב״למען יזמרך״, ולעיתים אחרות העלייה לובשת צורה של בקשה. בכל מקרה, ההתעוררות מלמעלה באה בדיוק בצורה של ההתעוררות מלמטה שעוררה אותה.

כעת מוסבר עניין יציאת מצרים ביחס לעולמות. את השם מצרים דורשים מלשון מְצָרִים, כלומר גבולות, ושלושת העולמות התחתונים נקראים ״מצרים״ משום שכל מה שבהם מוגבל. העולם הגשמי שלנו מוגבל במובן הפשוט ביותר: בלשון חז״ל, המרחק עד השמים הוא מהלך של חמש מאות שנה, והעולם עתיד להתקיים ששת אלפים שנה.

גם העולמות הרוחניים יצירה ובריאה מוגבלים, לא מבחינת מקום אלא מבחינת ההשגה: הנבראים שבהם נתחדשו, ולכן יש גבול להשגתם באלקות. גם גני העדן, שבהם הנשמות מתענגות על האלקות, מוגבלים; גן עדן התחתון נמצא ביצירה וגן עדן העליון בבריאה.

אצילות שונה: אור אין סוף נמשך בה בלי גבול, משום ששם חיותו וכליו של ה׳, האורות והכלים, מאוחדים לגמרי עמו. הגבולות מתחילים רק מתחת לאצילות, במקום שבו הפרדה — ה״פרסא״, ה״מעקה״ וה״גג״ — מפרידה בינה לבין בריאה ומגבילה את העולמות שמתחתיה.

חז״ל לימדו שבכל מקום שאליו גלו ישראל, השכינה גלתה עמם, החל בגלות מצרים, כפי שהבטיח ה׳ ליעקב: ״אנכי ארד עמך מצרימה״. אדמו״ר הזקן מסביר שמשמעות הדבר היא שמלכות דאצילות, שהיא השכינה, מתלבשת בתוך העולמות המוגבלים של בריאה, יצירה ועשיה. ההגבלה שלה בתוך אותם ״מֵצָרִים״ היא גלות השכינה — המשמעות הפנימית של גלות מצרים.

בפנימיות, יציאת מצרים היא יציאת השכינה מגלותה בעולמות התחתונים ועלייתה להיכלל באצילות. עלייה זו היא אתערותא דלתתא שתוארה לעיל, ותכליתה להמשיך השפעה של אלוקות למטה.

בתגובה מתעוררת אתערותא דלעילא: האלוקות מתגלה במלכות ומתפשטת באמצעותה בבריאה, יצירה ועשיה. היא מתפשטת שם דרך בחינת אברהם, חסד, שהמאמר מכנה כאן בעל גבול, כדי שהעולמות המוגבלים יוכלו לקבל אותה.

ההשפעה מתפשטת גם באמצעות המלאכים. פרעה ניסה להשתמש באותו עיקרון בכיוון ההפוך, ולהמשיך השפעה מן הקליפות, כוחות ההסתר: הוא העמיד תחילה את הסוסים הנקבות, אתערותא דלתתא, כדי שהסוסים הזכרים, השפעה מלמעלה, יבואו בעקבותיהם מאליהם.

הדבר מתאים לכלל שהאיש הולך בעקבות האישה. אותו דפוס קיים גם בעבודת האדם: בקריאת שמע מתבוננים ב״שמע ישראל, הוי׳ אלקינו״, המתאים לאבא ואמא, חכמה ובינה; כלומר, כיצד כל הדברים מתהווים מאין, וכיצד ה״יש״ בטל לחלוטין לפני ה״אין״ האלוקי.

התבוננות ממושכת ביחוד חכמה ובינה ובנושאים דומים מעוררת אתערותא דלתתא. הנשמה יוצאת מחושך ומגלות הגוף ונכנסת לאהבת ״ואהבת… בכל מאדך״ — אהבה בלי גבול — וכך היא נכללת באצילות, העולם הבלתי מוגבל.

האתערותא דלעילא שבאה כמענה מופיעה בפסקה השנייה של קריאת שמע, ״לאהבה את ה׳ אלקיכם״. המאמר מפרש זאת כאהבה הנמשכת מלמעלה למטה, כך שהוי׳ נעשה באמת ״אלקיכם״. לכן אותה פסקה יכולה להמשיך ולהבטיח: ״ונתתי מטר ארצכם״.

ההבטחות על המטר והעשב הן השפעות הנמשכות מלמעלה אל העולם הגשמי. קריאת שמע מסתיימת במילים ״אני הוי׳… אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״, משום שכל התהליך הוא יציאה מ״מצרים״ — מן המְצָרִים והגבולות שתוארו לעיל.

כאן נקבע גבול: ההתעוררות מלמעלה שבאה כמענה להתעוררות מלמטה, כמו ביציאת מצרים, נמשכת רק מחכמה דאצילות, משום שהתעוררות מלמטה אינה יכולה לעורר למעלה מדרגה זו.

המאמר הקבלי ״אבא יסד ברתא״ פירושו שמלכות, ה״בת״, מיוסדת על חכמה, ה״אב״. המשל הוא הדיבור, הנמשך מחכמת האדם: מכיוון שהחכמה היא ראשיתו ומקורו, הדיבור אינו יכול לעלות למעלה ממנה.

באצילות חכמה נקראת אבא, מפני שהיא המקור והראשית של כל הגילוי ושל כל השתלשלות העולמות, ומלכות נקראת בת. בדומה לדיבור, מלכות יכולה לעלות ולעורר באמצעות התעוררות מלמטה רק עד מקורה, חכמה.

הילד נמשך אחר אביו מפני שהאב הוא מקורו. כך עליית מלכות מגיעה עד חכמה, ראשית הגילוי, ולא למעלה ממנה.

באמצעות אתערותא דלתתא, ״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״: הרוח העולה מלמטה מעוררת רוח מלמעלה. השפע המשיב הזה נמשך מחכמה שבאצילות אל מלכות, ומשם, באמצעות מלכות, אל העולמות התחתונים.

למעלה מחכמה נמצא כתר עליון, שאתערותא דלתתא אינה יכולה להגיע אליו כלל. כתר נמצא למעלה מכל השתלשלות העולמות, שראשיתה בחכמה.

בתוך ההשתלשלות כל בחינה מולידה את הבאה אחריה: מחכמה, הנקראת ״ראשית״, לבינה, ומבינה למדות. כל בחינה גבוהה מזו שאחריה, ובכל זאת הן שייכות לסדר אחד.

מאחר שהן חוליות בסדר אחד, יש ביניהן מידה כלשהי של יחס. אבל כתר נעלה מכל השוואה לחכמה, כפי שנאמר בתפילה על ה׳: ״אין ערוך לך״. ביחס לחכמה, כתר הוא ״אין״, למעלה מכל תפיסה.

את הפסוק ״והחכמה מאין תמצא״ מפרשים כך: החכמה נמשכת מכתר, שהוא ״אין״ ממש, למעלה מהשתלשלות העולמות. כתר מזוהה עם גולגלתא דאריך אנפין, עם בחינת הכתר, ועם מלכות דאין סוף, הדרגה האחרונה של אור אין סוף עצמו. כתר דומה לכתר המונח על הראש: הוא למעלה מן הראש ואינו חלק ממנו.

היד והרגל נמוכות מן הראש, ובכל זאת הן חלק מאותו גוף ושייכות אליו. כך גם בספירות: יש בהן בחינות גבוהות ונמוכות, אך הן קשורות זו לזו.

הכתר, לעומת זאת, מונח מעל הראש ואינו חלק מן הגוף כלל. כך גם לכתר אין שום יחס לחכמה, ולכן אתערותא דלתתא, הפועלת בתוך ההשתלשלות, אינה יכולה לעורר אותו.

כתר מתגלה רק מלמעלה, מאליו, בלי שיעוררו אותו מלמטה. המאמר מביא את חג השבועות, זמן מתן תורה, כדוגמה להתגלות כזאת של כתר.

קריעת ים סוף הייתה גילוי כזה של כתר. כשמשה צעק, ה׳ השיב: ״מה תצעק אלי?״, והמאמר מציין ש״הוי׳״ כאן פירושו ז״א, המדות של אצילות.

תשובת ה׳ פירושה שהדבר לא היה תלוי בבחינת ז״א, שאליה יכולה התפילה להגיע, אלא בעתיקא, ״העתיק״, גלגלתא וכתר שהוזכרו לעיל, שאליהם אין אתערותא דלתתא יכולה להגיע. זו משמעות דברי משה לעם: ״הוי׳ יילחם לכם ואתם תחרישון״ — עליהם לא לעורר אתערותא דלתתא.

הזוהר מפרש את ״תחרישון״ כ״אל תעוררו דבר״: על הים ה׳ לא רצה שבני ישראל יעוררו מלמטה. אילו עשו זאת, המענה מלמעלה היה מוגבל למידת ההתעוררות שלהם.

התעוררות מלמטה מגיעה רק לחכמה, ואילו על הים התגלה כתר, שמתגלה מאליו בלבד. כל התעוררות מלמטה הייתה מגבילה את מה שניתן, ולכן היה על בני ישראל לשתוק.

גילוי זה הביא לקריעת הים: ״הפך ים ליבשה״, ומה שהיה נסתר נעשה גלוי. כפי שהוסבר במאמר הקודם, יצורי הים מכוסים ואילו יצורי היבשה נראים; כך גם למעלה, אבא ואמא (חכמה ובינה) הם ״העולם המכוסה״, וז״א ונוקבא, המדות והמלכות, הם ״העולם הגלוי״.

בתוך ההשתלשלות, הנסתר והגלוי הם דרגות נבדלות, ואחד אינו יכול פשוט להפוך לאחר. רק כתר, שלמעלה מההשתלשלות ושם ״כחשכה כאורה״, יכול היה להפוך את הנסתר לגלוי.

הפסוק ״הים הפך ליבשה״ ממשיך במילים ״שם נשמחה בו״, והמאמר קושר שמחה זו לשמחת מצווה — השמחה בקיום ציוויו של ה׳. גם שמחה זו היא גילוי של כתר.

שמחת המצווה נובעת מן התענוג שבמצוות כפי שהן ברצון העליון של ה׳ עצמו, למעלה מטעם ודעת. האמירה ״התורה מחכמה נפקת״ מתייחסת להסבר המצוות — לטעמיהן ולפרטיהן — השייכים לחכמה.

שורש המצוות, לעומת זאת, נמצא בכתר, המתואר בקבלה כ״חוורתי דגלגלתא״ — לובן הגולגולת, שממנו נמשכים 613 שבילים בז״א. אלה הם ״ארחות הוי׳״ שבפסוק, וכפי שנאמר בפסקה הבאה, הם תרי״ג המצוות.

תרי״ג מצוות התורה, יחד עם שבע המצוות שתיקנו חכמים, עולות למניין תר״ך — הערך המספרי של המילה ״כתר״. המצוות נמשכות מכתר ומתלבשות במעשים גשמיים, המשמשים להן כלים.

לכן נקראו המצוות ״איבריו של המלך״: הן קשורות לכתר כפי שהאיברים קשורים לנשמה. כשם שמוליכים אדם ממקום למקום באמצעות אחיזת ידו הימנית, כך באמצעות המצוות אפשר ״להניע״ את מה שמתלבש בהן.

אי אפשר לאחוז בנשמתו של אדם או להחזיק בה, אך מכיוון שהיא מתלבשת בגוף, כאשר מישהו מניע את ידו, הנשמה נעה יחד איתה. האיברים מאפשרים גישה אל מה שמצד עצמו אי אפשר לתפוס.

בדומה לכך, כתר הוא למעלה מהשתלשלות, ושום אתערותא דלתתא אינה יכולה לעורר אותו. עם זאת, יש דרך אחת להגיע אליו, כפי שמוסבר במילים הבאות.

כתר מתלבש במצוותיו של הקב״ה, שהן כליו ואיבריו, וחסד הוא ״זרוע ימין״ של המלך. באמצעות מעשי חסד שנעשים למטה, כגון הצדקה שהוזכרה במאמר הקודם, ״מוליכים״ את כתר בזרוע ימין וממשיכים אותו למטה.

בדומה לכך, גם גבורה ותפארת, ״העמוד האמצעי״, נמשכות באמצעות המצוות. תפארת מקבילה למצוות לימוד התורה, שגם היא מושרשת בכתר.

לכן נאמר על הים: ״שם נשמחה בו״ — שמחת מצווה היא גילוי של כתר. כתר התגלה אז, וגילוי זה הביא לקריעת הים.

כעת נענית השאלה שפתחה את הדיון. ביציאת מצרים, ״והוי׳ הולך לפניהם״ מתייחס למלכות דאצילות, לשכינה ולמקור נשמות ישראל, והנשמות הולכות אחריה. היא הלכה תחילה משום שיציאת מצרים הייתה העלייה של מלכות עצמה מן העולמות התחתונים, מכוח אתערותא דלתתא.

בעקבות מלכות עלו גם נשמות ישראל מ״מצרים״ ונכללו באצילות, כשהן נמשכות אחר כנסת ישראל — כינוי למלכות, השכינה. ואולם בקריעת ים סוף התגלה לישראל כתר עצמו, מדרגה שמלכות אינה יכולה להגיע אליה באמצעות עלייתה.

עליית המלכות מגיעה רק עד חכמה, כמוסבר לעיל. יוצאת מן הכלל היא תפילת נעילה ביום הכיפורים, שבה מלכות עולה עד כתר.

גם אז היא מגיעה רק ל״דיקנא״, הזקן של אריך אנפין, ולא לגלגלתא, ה״גולגולת״, שהתגלתה בקריעת ים סוף. לכן בקריעת ים סוף ניצבו ישראל למעלה מן השכינה, מלכות דאצילות.

בשירת הים, ״עד יעבור עמך הוי׳״ נקרא במשמעות ״עד שעמך יעבור מעבר להוי׳״: עם ישראל הגיע למעלה ממדרגת הוי׳, באמצעות התגלות כתר. לכן נאמר שהמלאך של ה׳, שהלך לפניהם, נע ממקומו.

״המלאך״ הוא השכינה, שבזמן יציאת מצרים הלכה לפני המחנה, מפני שהנשמות נמשכו אחריה. בים היא הלכה מאחוריהם, מפני שעם ישראל, שקיבל את התגלות כתר, עלה למעלה ממנה; בכך מתיישבת השאלה שבה פתח המאמר.