ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים…

המאמר פותח בפסוק על יציאת מצרים: כשפרעה שילח את העם, ה׳ לא הוביל אותם בדרך הקצרה דרך ארץ פלשתים. לפני שהרבי הזקן מסביר זאת, הוא פונה לדימוי בהושע, שלפיו ה׳ ״זורע״ את ישראל, ולדברי חז״ל שזורעים כור — מידת נפח גדולה — כדי לקצור כורים רבים. השאלה היא מהי אותה ״זריעה״ בגלות, ואיזה גידול היא מביאה.

ירמיהו מכנה את ישראל ״ראשית תבואתו״. המילה נכתבת ״תבואתה״, בה״א בסופה, אך משמעותה ״תבואתו״, והרבי הזקן מדגיש זאת: עם ישראל הוא תבואתו של ה׳. האיכר זורע תבואה לא כדי לאבד אותה, אלא כדי שיצמח ממנה יבול גדול יותר.

מטרת ה׳ היא שגילוי אלקותו בעולם ילך ויגדל, כפי שמבטיחים הפסוקים שכבודו ימלא את כל הארץ וייראה לכל בשר. המשפט נמשך בחלק הבא, שבו נאמר כיצד הדבר נעשה.

לשם כך ה׳ ״זורע״ את עם ישראל, תבואתו, כדי שבאמצעותם יתגלה כבודו במידה הולכת וגדלה. הרבי הזקן מוצא זאת בפסוק ״ברוך ה׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם״, שאותו הוא מפרש בחלק הבא.

״ברוך״ מתפרש כאן כהמשכת ברכה במובן של תוספת: גילוי גדול יותר של אלקות נמשך מן העולם הנסתר, הרמה הנעלמת של אלקות, אל העולם הגלוי. הדבר נעשה באמצעות עם ישראל, ולכן ה׳ נקרא דווקא ״אלקי ישראל״.

באמצעות ישראל אלקות מתגלה למטה כפי שהיא מתגלה למעלה. צבא השמים ״משתחווים״ לה׳ מפני שהם תופסים את אורו ומתבטלים לפניו לחלוטין; ההשתחוויה שלהם היא ביטול זה.

לעתיד לבוא יתרחש אותו הדבר גם למטה: אלקות תיראה בגלוי, ״עין בעין״, ובני אדם יתחבאו במערות מפני פחד ה׳. ביטויים מן התפילות, כגון ״כל ברך לך תכרע״, מתארים את ההשתחווייה האוניברסלית הזאת.

ביטוי נוסף מן התפילות אומר: ״לפניך יכרעו וייפלו״. מה שמביא את עם ישראל לדרגה הגדולה הזאת, שבה אלקות מתגלה למטה כפי שהיא למעלה, הוא היותם ״זרועים בארץ״ בזמן הגלות.

הגלות נמשלת לזריעה: זרע אחד מצמיח הרבה, וחרצן אחד גדל לאילן שלם בעל ענפים רבים. מה שנכנס לאדמה קטן, ומה שצומח ממנו גדול ממנו פעמים רבות.

הפסוק של ירמיהו ״ואני נטעתיך גפן משובחת״ מתפרש כזמורת גפן שניטעה כדי להצמיח גפן שלמה. חז״ל דרשו את הגפן שבחלום שר המשקים — ״והנה גפן לפניי״ — כרמז לעם ישראל; עם ישראל הוא נטיעה שנועדה לצמוח ולהתרבות.

המשל מתפרט: הזרע נובט רק לאחר שהוא נרקב באדמה ומתבטל בפני כוח הצמיחה שבה, וכוח זה הוא שמניב את היבול הרב — לא הזרע עצמו. כך פועלת גם ״זריעתם״ של ישראל בגלות, כפי שיוסבר בפסקאות הבאות.

ההסבר נפתח בעיקרון ידוע: הקליפה קודמת לפרי, כפי שמלכי אדום, צאצאיו של עשו, מלכו לפני מלך מבני ישראל. אדמו״ר הזקן מסייג מיד: הקליפה עצמה אינה קודמת לפרי באמת.

מה ש״קודם״ הוא האור והחיות הטמונים בתוך הקליפות. הם נפלו לתוכן, לגלות, בשבירת הכלים — לפי תורת הקבלה, עולם התוהו הקדום, שאורותיו היו עזים מכדי להכילם בכלים, נשבר, וניצוצותיו נפלו לעולמות התחתונים. ״יודעי ח״ן״ הם חכמי הקבלה.

האור שנפל מגיע ממדרגות נעלות מאוד — גבוהות מעולם הבא, גבוהות משורש נשמות ישראל במדות הקדושות, וגם גבוהות מן התורה היוצאת מחכמה. בהשוואה למקור זה, התורה והנשמות נקראות ״עשיה״ — מעשה המצוות.

המשנה באבות מונה עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם, כדי להראות עד כמה גדולה אריכות אפיו של ה׳: כל דור הכעיס אותו, ובכל זאת המשיך לקיים אותם. באמצעות זאת מסביר אדמו״ר הזקן כיצד מגיעה חיות גם למי שמתנגדים לה׳.

גם עובדי עבודה זרה מקבלים מה׳ את חיותם ואת השפע של העולם הזה, כפי שאומר הפסוק: ״ואתה מחיה את כולם״. הדבר נובע ממידתו האלוקית של ״ארך אפים ורב חסד״, שנותנת גם למי שאינם ראויים לכך.

מכיוון שה׳ כל יכול, חסדו הרב מעניק חיות גם במקום שמכסה ומסתיר על קדושתו. ואף על פי כן, הגמרא מספרת שהאומות קוראות לו ״אלוהי האלוהים״, ובכך מכירות בו כמקור הנעלה מכוחותיהן.

מכיוון שמקור חיותם הוא ב״חסד רב״, הגויים יכולים ליהנות מעושר וכבוד שאינם תואמים את חשבון המעשים או את הדעת. הם ניזונים מהחיות האלוקית שנפלה לקליפות בשבירת הכלים.

אצלם האור הזה מוסתר, כפי שנאמר בפסוק שבאיוב: ״ומרשעים יימנע אורם״. הוא מאיר רק מתוך חושך כפול, כך שהם יכולים לכפור בה׳ לגמרי, כמו הנבל שבתהילים, ולדמות לעצמם שהם מציאות עצמאית.

בצד הקדושה המצב שונה: החיות באה מאור פני ה׳ המתגלה, ונמשכת כסדר, מדרגה אחר מדרגה, דרך עשר הספירות. אלו הן מידותיו של ה׳, והן גם ״מידות״ במובן של שיעורים: כלים המעניקים לגילוי צורה מדודה.

גם לתורה יש מידה, כפי שנאמר בפסוק שבאיוב: ״ארוכה מארץ מידה״. המפיק בה״א מלמד ש״מִדָּה״ פירושה ״מידתה״, ולכן לתורה יש מידה, אף שהיא עצומה — מידת ״כלי אומנותו״ של ה׳. מכאן ״אם בחוקותי תלכו״: בצד הקדושה, הברכה נמשכת לפי מידת התורה.

זו הסיבה שיעקב נקרא ״הקטן״: הוא מייצג את קטנותה וצמצומה של האלקות, כדי שתוכל להתגלות במידה קצובה באמצעות התורה והמצוות. בהלכה רצונו העליון של ה׳ מתבטא בפסקי דין מסוימים: אם ראובן יטען כך, פסק הדין יהיה כך.

כך גם במצוות כמו ציצית ותפילין: הן מגלות את רצון ה׳, והרצון עצמו הוא כבר צמצום. בעצמותו ה׳ למעלה לגמרי מן הרצון; הוא נקרא ״בעל הרצון״ — מי שיש לו רצון, ולא מי שמוגדר על ידו.

דברי שלמה, ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״, מתפרשים כך: שום כלי אינו יכול לקבל את האור כפי שהוא לפני הצמצום באופן מסודר וגלוי, אפילו לא ככלי בתוך כלי. האור מגיע לעולמות בגלוי רק לאחר הצמצום.

מלכי אדום שונים: החיות שלהם באה מבחינת ״ורב חסד״ שלמעלה מן הצמצום, אך היא מגיעה אליהם באמצעות נפילה, מדרגה אחר מדרגה, דרך ״הסתר המדרגות״ ולא בדרך של השתלשלות מסודרת, עד שהיא מתלבשת בהסתר פנים.

האור הזה אינו מתגלה כלל עד לעתיד לבוא, כשה׳ ״יעביר את רוח הטומאה מן הארץ״ ו״עין בעין יראו״. אז יאיר בגלוי האור העליון הגנוז בקליפות.

הגמרא מלמדת שבכל מקום שאליו גלו בני ישראל, שכינה גלתה עמם, ובכלל זה בבל. אדמו״ר הזקן קורא זאת באופן פנימי: ניצוץ האלוקות שבנפשו של כל יהודי נמצא בעצמו בגלות, וכמו להבה הוא משתוקק לעלות ולהידבק במקורו.

הכוסף הזה מאפשר להם ללקט את ניצוצות החיות האלוקית שנפלו בשבירת הכלים ולקשור אותם מחדש לה׳. הדבר נעשה באמצעות עבודתו הרגילה של האדם לפרנסתו, כשהוא מתעסק בדברים הנתונים תחת קליפת נוגה — הקליפה שמקיפה דברים מותרים, ושאפשר להעלותם.

כמאמר חז״ל, אין למטה עשב שאין לו כוח שמימי למעלה: גם הדברים הגשמיים מקבלים חיות מלמעלה. אך על האדם להתרחק משקר, מגניבה ומגזל, מפני שהדברים האסורים ״כבולים״ בידי הכוחות החיצוניים ואי אפשר להעלותם.

כך גם לגבי תפילין וציצית. הצמר והקלף שלהם היו בתחילה נתונים לשלטונו של ה״שר״ השמימי, המעניק להם חיים; חיות זו עצמה נובעת מקדושת ה׳.

החיות שבדברים הללו נפלה שם בשבירת הכלים; השימוש בהם לשם מצווה מעלה אותה בחזרה למקורה, ו״החושך נהפך לאור״. הפסוק ״וידעו מצרים כי אני ה׳״ מובא בהקשר של שינוי זה.

זו התוספת שהגלות מביאה: האור ״נזרע״ כזרע, מכוסה באדמה, כדי שינבוט ויתרומם הרבה יותר. הדברים מזכירים את הפסוק ״אור זרוע לצדיק״ ואת דברי קהלת על ״יתרון האור״ על החושך: האור הגדול יותר הוא זה שיוצא מתוך החושך עצמו.

אותו רעיון מופיע כשרבקה מלבישה את יעקב, ״בנה הקטן״, בבגדי עשו. יעקב הוא ״קטן״ משום שהוא מבטא את אורו של ה׳ כשהוא מצומצם ומתלבש במדותיו על פי התורה; הפסקה הבאה מסבירה את בגדי עשו.

התורה מתלבשת בלבושים גשמיים, והמצוות נעשות באמצעות דברים גשמיים שהיו נתונים תחת שלטונה של קליפת נוגה. שורשם בעולם התוהו, העולם הקדמון שאורותיו נשברו, והם ״בגדי עשו בנה הגדול״.

עשו נקרא ״הגדול״ משום שעולם התוהו קדם לעולם התיקון, העולם המסודר. מכך באים תוספת אור ושמחה — יתרון האור הבא מתוך החושך.

השמחה באה כאשר חשכת הדברים הגשמיים מתהפכת לאור התורה והם מתעלים לקדושה, כפי שנאמר בברכה על מצווה: ״אשר קידשנו במצוותיו״. הפיכת הדברים היא בחינת תשובה — שיבה.

חז״ל אומרים שאם ישראל עושים תשובה הם נגאלים, ותשובה היא נשיאת הנפש בחזרה אל מקורה, ככתוב: ״אליך ה׳ נפשי אשא״. זו בחינה של מסירות נפש: מסירת כל מה שהנפש החיונית הייתה נהנית ממנו.

התענוגים הגשמיים שבאכילה ובשתייה, שהיו תחת שלטונה של קליפת נוגה, ושאר תענוגי העולם הזה, מתהפכים לגמרי ומשמשים לעבודת ה׳ בשמחה ובטוב לבב.

תוכחת התורה, ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ בשמחה״, מלמדת שהעבודה צריכה להיעשות בשמחה. בכל פעם שיהודי דוחה תאווה גופנית ומקרב את לבו לה׳, יש בכך מידה של מסירות נפש.

האמירה התלמודית ״מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא״ מיושמת כאן: גם ויתור על חלק מעצמו הוא מסירות נפש של ממש. גם צדקה מכסף שהושג ביושר היא מסירת העצמי.

״צדקה תרומם גוי״ מושווה ל״וירם קרן לעמו״, שבא לאחר ״הודו על ארץ ושמים״. אותו הוד הוא רק זיוו של ה׳ — סובב כל עלמין, המקיף את הבריאה ואינו נכנס לתוכה.

הרמת ״קרן לעמו״ היא מדרגה גבוהה עוד יותר: היא עושה את ישראל ל״עם קרובו״, קרובים לעצמותו ממש. עצמותו היא למעלה אפילו מן האור המקיף את כל העולמות, מפני שאינה בגדר עולמות כלל.

זהו פירוש ״אתה בחרתנו מכל העמים״ שבתפילה: הבחירה והרוממות באות דווקא מתוך העמים, באמצעות הפיכת מה שהיה מחוץ לקדושה. כך גם אמרו חז״ל שבעלי תשובה עומדים במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו.

זוהי בחינת ״בכל מאדך״ — עבודה ללא גבול. כל עניין התפילה תוקן על פי דרך זו, ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים התפילות לא היו ארוכות כפי שהן כיום.

כשם שגרעין צומח רק לאחר שהוא נרקב, כך תוספת האור והשמחה בה׳ יכולה לבוא רק לאחר שמשהו באדם נשבר ו״נרקב״. החלק הבא מסביר מהו אותו דבר.

זהו ה״לב הנשבר״ וה״רוח הנשברה״ שבמזמור, המתפרשים כאן כשבירת הרוח הגסה של הסטרא אחרא שבתוך האדם. אז, בלשון ישעיהו, הוא ״שב אל ה׳ ומרחם עליו״: האדם שחוזר בתשובה מרחם על הניצוץ האלוקי שנמצא בגלות בין הקליפות, לאחר שנפל ״מגג גבוה״.

משום כך תיקנו את תיקון חצות, הקינה בחצות הלילה על הגלות, כדי שהתפילה תהיה בכוונה הראויה. את ״כובד ראש״ שבמשנה מפרשים כאן כצער על ה״ראש״ — רוממות קדושתו של ה׳, שכאילו נתונה בכובד הגלות.

לחסידים הראשונים שבמשנה הספיקה שעה של התבוננות לפני התפילה. שאר האנשים צריכים לקבוע זמן מיוחד וקבוע כדי לעורר מרירות על הגלות הזאת.

הזמן הזה הוא חצות הלילה, ולאחריו בא לימוד תורה בשמחה — האור שבא מתוך החושך. הפסוק ״מפני שלא עבדת את ה׳ בשמחה״ שייך לכאן, כפי שמוסבר בחלק הבא.

העונש הוא מידה כנגד מידה: עם חורבן בית המקדש אבדה השמחה השלמה ששכנה ב״מקום מנוחתה״. באמצעות המרירות בחצות והשמחה שבאה בעקבותיה, האדם עולה אל השמחה והאור הבאים מתוך החושך.

הגמרא מספרת שכשראה רבי עקיבא עיר גדולה של עובדי כוכבים — רומי, בסיפור שבגמרא — צחק: אם ה׳ נותן כל כך הרבה למי שעוברים על רצונו, על אחת כמה וכמה שייתן למי שעושים את רצונו. כעת מסביר אדמו״ר הזקן את ההיגיון שבדבריו.

עובדי הכוכבים מכונים ״עוברי רצונו״, ואדמו״ר הזקן קורא את הביטוי כפשוטו: השפע של החיות אליהם ״עובר מעל״ הרצון. מקורו בדרגה שלמעלה מרצונו של ה׳.

בדרגה זו העוונות אינם מפסיקים את השפע או מעכבים אותו, כפי שאומר אליהוא לאיוב: אם אתה צדיק, מה אתה נותן לו, ואם פשעיך רבים, מה אתה עושה לו? שם השפע אינו תלוי במעשיו של האדם.

כשהרצון מתהווה, הוא נעשה צינור שדרכו נמשכת החיות האלוקית בצמצום, בשלבים מסודרים ועל פי מדותיו של ה׳. שם השפע פועל בהתאם לתורה: ״אם בחוקותי תלכו״ — אז באה הברכה.

למעלה מן הרצון, ״כחשכה כאורה״, ומשם עובדי הכוכבים מקבלים את חיותם, דרך נפילת האור מרחוק, אף שהם רחוקים מאור פניו המתגלה של ה׳. ואז מגיעה מסקנתו של רבי עקיבא: ״על אחת כמה וכמה לעושי רצונו״.

אלה שעושים את רצונו ״עושים״ את הרצון: הם ממשיכים את השפע האלוקי דרך הצינור המתגלה במדרגות המסודרות. הם נעלים מעובדי הכוכבים וקרובים יותר למקור, ולכן ודאי שעליהם נאמר ״על אחת כמה וכמה״.

אולם מכיוון שהחיות שלהם נמשכת בהתפשטות מסודרת ולא בדרך של נפילה, אין היא יכולה לכלול את השמחה המיוחדת של אור היוצא מתוך החושך, כפי שנתבאר לעיל. שמחה זו שייכת לאור שנפל.

לעתיד לבוא, כשיתעלו הניצוצות שנפלו, יתגלה גם האור שהיה בתוך הנפילה, שמקורו למעלה מן הרצון. הוא יביא עמו תוספת אור ושמחה, בגילוי רב ועצום.

כעת מתבאר הפסוק הפותח. פרעה אמר ״לא ידעתי את ה׳״: הוא מסמל את ״העורף״, הצד האחורי של הרצון העליון, ומצרים יונקת מן הבחינה של ״עוברי רצונו״.

את ״בשלח״ דורשים במשמעות של ״כאשר פרעה שלח והוציא״, כצמח המוציא פארות, ענפים ופירות: ה״ענפים״ של פרעה היו העם. גלותם ושעבודם במצרים העלו את ניצוצות האלוקות שנפלו שם, וזוהי בחינת כוח הצמיחה שהצמיחה את ישועת ישראל.

חז״ל אומרים ש״ופרעה הקריב״ פירושו שהוא קירב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים: דווקא הצורר נעשה גורם להתקרבותם לה׳. אדמו״ר הזקן מוסיף שעל יסוד רעיון זה בנויה כל שירת הים.

כעת החלק השני של הפסוק: ה׳ לא הוליך אותם בדרך ארץ פלשתים. פלשתים קשור למונח מפולש — פתוח מצד לצד, כמו מבוי הפתוח משני קצותיו; וחז״ל מזהים את הפלשתים עם ה״לצים״ שבמזמור הראשון.

כפי שנאמר בקהלת, ה׳ עשה דבר אחד לעומת דבר אחר, ולכן יש פלשתים שבקדושה ויש פלשתים שבקליפה. הפלשתים שבקדושה הם שמחה בדבקות בה׳, הפתוחה לרווחה, גלויה וחסרת גבולות — בחינת ״בכל מאדך״ שתוארה לעיל.

הפלשתים שבקליפה הם הלצים. ה״פתיחות״ שלהם היא פה חסר רסן, האומר כל מה שהלב רוצה — שמחה של הוללות, בדומה לאלה שבתהילים האומרים: ״שפתינו אתנו; מי אדון לנו?״

רוח כזאת אינה יודעת מעצור. לכן היא נקראת קליפה: הקליפה מכסה ומסתירה את הפרי, ועלולה להיראות כאילו היא עצמה הפרי.

כך שמחה של הוללות מכסה את אור ה׳ המחיה אותה, ועושה את עצמה לדבר עצמאי. חיותה הפנימית האמיתית היא ההפך: לשמוח בה׳ אלקים חיים מתוך ביטול לפניו.

הנימוק שבפסוק, ״כי קרוב הוא״, מתפרש כך: הגעה מיד לשמחה בה׳ ״קרובה״ לנפילה. התחלה בשמחה גלויה ובלתי מוגבלת אינה הדרך הנכונה.

״פן בראותם מלחמה״: המלחמה היא ניסיון שבא על האדם. מי שהתחיל בשמחה בלבד עלול שלא לעמוד בו, לסגת ולשוב ״מצרימה״.

הדרך הנכונה היא שמחה שבאה מתוך העבודה, כפי שעולה מן התוכחה ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ בשמחה״: השמחה מצויה בתוך העבודה. לכן הוליך ה׳ את העם דרך המדבר אל ים סוף.

״ים״, הים, הוא חכמה; ״סוף״ הוא מה שהזוהר מכנה ״סופא דכל דרגין״, מלכות. זוהי תורה שבעל פה וקבלת עול מלכות שמים, כפי שנאמר ״שום תשים עליך מלך״: הדינים המעשיים שבאמצעותם מקיימים את ציוויי המלך.

חז״ל דורשים את ״התורה והמצוה״ כתורה שבכתב ותורה שבעל פה. באמצעות הדינים המעשיים של התורה שבעל פה באה שמחה אמיתית — השמחה של ״אשר קדשנו במצותיו״.

זהו ״השער לה׳״, השער שדרכו נכנסים. לשמחה אמיתית, הבאה מאהבת ה׳, צריכה להקדים היראה, ״ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״.

הגמרא אומרת שמי שרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות, עליו להתפנות תחילה, ליטול את ידיו ולהניח תפילין; בנוסח המובא כאן נזכרת גם ציצית. בעבודה הפנימית, ״להתפנות״ פירושו להסיר תחילה את הרע שבתוכו.

לאחר מכן מקבלים את עול מלכות שמים בפריסת הטלית על האדם, שהיא בבחינת ״שום תשים עליך מלך״ — המשכת מלכותו של ה׳ על האדם.

מלכותו של ה׳ היא ״מלכות כל עולמים״, ופריסת הטלית ממשיכה אותה על הנפש. כך גם כל מצווה: היא ממשיכה על הנפש אור וחיות ממלכותו יתברך.

לימוד התורה פועל באותו אופן. הביטוי שבגמרא ״מתניתא מלכתא״ קושר את המשנה, התורה שבעל פה, עם מלכות — ריבונותו של ה׳; והפסוקים ״ודברי אשר שמתי בפיך״ מלמדים שבלימוד, דברי ה׳ עצמם נמצאים בפיו של האדם, וכך הוא ממשיך את מלכותו אל תוך נפשו ממש.

כעת מתבאר סופו של הפסוק. כדי להגיע לים סוף, לקבלת עול מלכות שמים, צריך תחילה ללכת ״דרך המדבר״.

המדבר הוא בחינת ״יפנה״ שבדברי חז״ל שהובאו לעיל: להכניס מרירות תמיד בנפשו על החטאים שעשה, גם לאחר שעשה עליהם תשובה.

כדברי דוד: ״וחטאתי נגדי תמיד״. גם מי שלא חטא צריך להיות תמיד מ״בעלי החשבון״, ולבחון כל מחשבה, דיבור ומעשה שאינם לה׳, שעליהם נאמר: ״בהבל בא ובחושך ילך״.

לאחר מכן אפשר לקבל עול מלכות שמים, בחינת ים סוף, באמצעות העיסוק בתורה ובמצוות. כפי שמלמדת המשנה, מי שמקבל עליו עול תורה משתחרר מעול דרך ארץ.

עול דרך ארץ הוא שעבוד לנפש הבהמית. כשהאדם משתחרר ממנו, הוא מתעלה לשמחה אמיתית ולדבקות בה׳ אחד, כשהוא בטל לפניו ומתייחד באחדותו ממש.

זוהי ארץ כנען, מלשון הכנעה: ביטול לפני ה׳ אחד. זו מדרגה גבוהה יותר מארץ פלשתים, המסמלת את השמחה חסרת הרסן שתוארה לעיל.