אשירה לה׳ כי גאה גאה וגו׳

המאמר נפתח במילים הראשונות של שירת הים, שאמרו ישראל לאחר שהים נבקע. אונקלוס מתרגם את ״גאה גאה״ בארמית, שה׳ נעלה על הנעלים; בהמשך המאמר נדרש הדבר לכך שה׳ נעלה אפילו מן המדרגות הנעלות ביותר, המכונות ״נפלאות״. לפני ביאור הפסוק מציב אדמו״ר הזקן עיקרון: הנשמה יורדת לעולם הזה כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר.

לפני ירידתה עמדה הנשמה בנוכחות ה׳, כלשונו של אלישע: ״חי ה׳ אשר עמדתי לפניו״. העמידה לפני ה׳ מחייבת יראה ואהבה: תיקוני הזוהר מלמד שבלי אלה התורה והמצוות אינן ״פורחות למעלה״, ואדמו״ר הזקן מחיל זאת על הנשמה למעלה.

חזון יחזקאל מתאר את החיות, היצורים הקדושים של המרכבה האלוקית, רצות ושבות כהבזקי אור. אדמו״ר הזקן מציין בסוגריים שאף שהפסוק מדבר על מלאכים, הדברים נכונים גם בנוגע לנשמות ולכל צבא השמים.

״רצוא״ היא תנועת האהבה: הנשמה משתוקקת לצאת ממקומה ולהיבלע בה׳; בלשון הפסוק בתהילים, היא ״נכספה וגם כלתה נפשו״. ״שוב״ היא תנועת היראה, המתבטאת בשאלת ירמיהו: מי יעז להתקרב? היראה מעכבת את הנשמה.

כשהנשמה מתלבשת בגוף גשמי, היראה והאהבה שלה נסתרות ממנה. היא שוב אינה יכולה לנוע ללא הרף בין רצוא לשוב כפי שעשתה למעלה; אהבתה מתעוררת רק מדי פעם, בזמנים קבועים.

גם כאשר האהבה והיראה מתעוררות, אין הן יכולות להשתוות לאלה שהיו לנשמה קודם לכן. ובכל זאת, לירידה יש תכלית: לימוד התורה וקיום המצוות מעלים את הנשמה למדרגה גבוהה יותר משהייתה בה.

זו שאלת המאמר: לנפש היו יראה ואהבה נעלות יותר לפני ירידתה; מה נותנים לה לימוד התורה וקיום המצוות, העולה עליהן?

אדמו״ר הזקן פותח את תשובתו בברכה הנאמרת בבוקר לפני קריאת שמע, המכנה את ה׳ ״אדון הנפלאות״ ואומר שבטובו הוא מחדש בכל יום את הבריאה. כל נברא, מראשית סדר העולמות ועד סופו, נוצר מחדש בכל יום מאין ליש. חידוש זה נעשה באמצעות ממלא כל עלמין — האור האלוקי החודר לכל עולם ומחיה אותו לפי מידתו.

האור יורד שלב אחר שלב, כשכל מדרגה היא הסיבה למדרגה הבאה: תחילה העולמות הרוחניים העליונים והשכלים הנבדלים של המלאכים, ואחר כך הוא יורד מטה מטה. בסוף הירידה החיות מקבלת צורה גשמית של שמים וארץ.

ההמשכה דומה לנשמה שבגוף: תחילה היא מתגלה בשכל, אחר כך בדיבור, ולבסוף במעשי הידיים. עצם העובדה שבבריאה יש מדרגות עליונות ותחתונות, רוחניות וגשמיות, נובעת מטובו ומרחמיו של ה׳ — מן ה״טובו״ שבברכה.

הפסוק ״טוב ה׳ לכל, ורחמיו על כל מעשיו״ מלמד שטובו מגיע לכל המדרגות במידה שווה. זאת משום שאין סוף, הסובב כל עלמין, נמצא מעבר לכולן; לפניו קטן וגדול, עליון ותחתון, רוחני וגשמי — כולם שווים.

העולמות הנסתרים והעליונים ביותר נקראים ״נפלאות״, וה׳ הוא אדונם: אפילו הם אינם בערך אליו. לכן מפרש אדמו״ר הזקן את הפסוק ״עושה פלא״: מה שנחשב בעינינו פלא, אינו לפניו אלא בחינת ״עשיה״ — אותה מילה המציינת גם את העולם התחתון ביותר.

אהבת הנפש לה׳ נובעת מהבנתה את החיות הנמשכת מאור אין סוף אל העולמות. כשהנפש משיגה שה׳ הוא מקור החיים, היא משתוקקת לדבוק בו, בשורשה.

מכיוון ש״כי עמך מקור חיים״ וה׳ הוא ״חייך״, הנפש נמשכת אליו; זו תנועת ה״רצוא״ שבאהבה. הדגש על ״חייך״ מראה שאהבה זו היא לה׳ כמחיה, כפי שהנפש משיגה אותו.

המילים ״אם רץ לבך — שוב לאחד״ מתארות תנועה הפוכה. ה׳ עצמו, אדון הנפלאות, הוא למעלה מכל מה שהנפש יכולה להשיג או לדבוק בו; לנוכח זאת הנפש נסוגה ביראה, וזוהי תנועת ה״שוב״.

בברכת השחר מכנים את ה׳ ״נורא תהלות, אדון הנפלאות״, ובשירת הים נאמר עליו ״נורא תהלות, עושה פלא״. מכיוון שהוא מעבר לכל השגה, הוא ״נורא תהלות״: האדם עומד ביראה וחושש להללו.

זהו היתרון של התורה והמצוות: הן נמשכות מאדון הנפלאות, סובב כל עלמין, ולכן באמצעותן הנפש נדבקת גם בבחינה זו. האהבה והיראה שלה עצמה אינן יכולות להגיע אליה.

קריעת ים סוף, לפני שניתנה התורה, מבטאת את אותו רעיון: הים הפך ליבשה. בלשון הקבלה, הים מסמל את ״העולם הנסתר״ (עלמא דאתכסיא), את הבחינות הנסתרות.

הגמרא מלמדת שכל מה שחי ביבשה מצוי גם בים; אלא ששם הוא מכוסה במים. כשהים הפך ליבשה, העולם הנסתר התגלה כעולם הגלוי (עלמא דאתגליא), כהכנה להתגלות התורה בסיני.

אדמו״ר הזקן מציג כאן דימוי: צירופי אותיות התורה הם ״סוסים״. בהמשך הדימוי יסביר את הפסוק ״סוס ורוכבו רמה בים״.

הסוס משמש את הרוכב, ובכל זאת הוא יכול להוביל אותו למקום שאליו לא היה מגיע ברגל. מעמדו הנמוך אינו מונע ממנו להרחיק לכת מעבר ליכולתו של הרוכב לבדו.

אותיות התורה פועלות באותו אופן. גם מי שאינו מבין את מה שהוא לומד, אך אומר את המילים בקול, מתחבר אליהן; מחשבה על המילים בלי לומר אותן אינה נחשבת, שכן הגמרא אומרת שמחשבה אינה כדיבור.

דברי תורה הנאמרים בפה מעלים את הנפש מעבר למקום שאליו שורשה שלה יכול להגיע, מפני ששורש התורה גבוה משורש הנפש. בביטוי ״אבא יסד ברתא״, אבא הוא חכמה והבת היא מלכות; אותיות התורה מושרשות באבא, למעלה משורש הנפש.

ובכל זאת, האדם צריך להיות הרוכב ולא רק מי שנישא על גבי הסוס: הוא מכוון את האותיות באמצעות היראה והאהבה שהוא מעורר בקרבו. כל אדם עושה זאת לפי יכולתו.

אפילו האהבה הטבעית לה׳, המוסתרת בכל יהודי, מספיקה כדי ״לרכוב״ על האותיות. אך בלי יראה ואהבה כלל, הלימוד אינו עולה.

מה שנכון בנוגע ללימוד התורה נכון גם בנוגע לשאר המצוות. אדמו״ר הזקן מביא את דברי ה׳ על אברהם: צאצאיו ישמרו את ״דרך ה׳, לעשות צדקה ומשפט״, כדי שה׳ יביא על אברהם את אשר הבטיח לו.

כל המצוות יחד מכונות ״צדקה ומשפט״, כפי שהמאמר יסביר. באמצעותן נמשך דבר־מה על אברהם, שמידתו היא אהבה, ה״רצוא״ של הנשמה; הכתוב מתאר אותו כ״הולך ונוסע״.

הפסוק מדבר על מה שה׳ אמר ״עליו״, כלומר, מעליו. מה שהמצוות ממשיכות הוא אדון הנפלאות, שלמעלה מאהבת אברהם ומכל מה שהנשמה יכולה להשיג; לנוכח מדרגה זו הנשמה יכולה רק לשוב ביראה.

הפסוק על אברהם דיבר על ״דרך ה׳״, ואדמו״ר הזקן מפרש זאת כדרך הוי׳, השם בן ארבע האותיות. ״דרך״ כאן פירושה נתיב ופתח שדרכם באה לידי גילוי בחינת הוי׳.

שם הוי׳ מבטא את התהוות העולמות מאין ליש על ידי הקב״ה, באמצעות ארבע אותיותיו; האות הראשונה, יו״ד, היא חכמה. אולם הקב״ה עצמו למעלה מחכמה; הכינוי ״חכים״, כפי שנאמר בארמית בתפילת אליהו בתיקוני זוהר — ״אנת הוא חכים״ — כבר מבטא ירידה.

הדבר דומה לדברי הגמרא שבכל מקום שבו מוצאים את גדולתו של הקב״ה, שם מוצאים את ענוותנותו. העובדה שהוא עושה את הכול ״בחכמה״, עד לעולם הגשמי, היא ענוותנותו: מי שלמעלה מחכמה מצמצם את עצמו בחכמה ובעשייה גשמית.

בפסוק ״אני הוי׳ הוא שמי״ נאמר שהוי׳ הוא שמו בלבד של הקב״ה. שם אינו האדם עצמו, אלא רק הכינוי שבו אחרים קוראים לו. חז״ל אומרים שלפני הבריאה היה ״הוא ושמו בלבד״.

״בלבד״ פירושו שהשם היה כלול בו בהעלם, ולא היה עדיין בגילוי. כדי שהוי׳ יתגלה ויברא עולמות, היה צורך שתימשך טובו ורחמיו של הקב״ה, כפי שנאמר בפסוק ״טוב ה׳ לכל״.

זוהי הטובה שבברכה ״המחדש בטובו״ ובתפילת העמידה ״הטוב כי לא כלו רחמיך״. היא נקראת ״רחמים רבים״ — רחמים שלמעלה מאצילות ולמעלה מאוד מכל סדר ההשתלשלות.

הרחמים שבסדר העולמות הם מידה אחת מבין מידות אחרות; כנגדם עומדת מידת הדין, המגבילה, כשם שהשמאל עומד כנגד הימין. רחמים אלה עצמם מדודים ומוגבלים.

לרחמים רבים שלמעלה מסדר זה אין מידה ואין ערך. הם למעלה אפילו מרחמי אדם על זבוב, יצור הנמוך ממנו בהרבה.

לזבוב יש בכל זאת קשר מסוים לאדם, שכן שניהם ברואים. לשום דבר אין כל קשר לאין סוף, אפילו לא לעולמות העליונים, ה״נפלאות״; לכן רחמיו עליהם הם למעלה מכל ערך.

מכיוון שה׳ הוא אין סוף, למעלה מכל העולמות ושווה ביחס לכולם, רחמיו הגדולים חלים גם על העולמות העליונים ביותר. לפניו גם הם שפלים וזקוקים לרחמים.

בפסוק ״חנון ורחום הוי׳״ מופיעים ״חנון ורחום״ לפני השם: הרחמים קודמים, כדי שתהיה הוי׳ בכלל. אלה הם שלושה־עשר מכילי דרחמי, שהם מקור עולם האצילות.

ה״דרך״ של הוי׳ נמשכת באמצעות אתערותא דלתתא, מעשה של האדם המעורר תגובה מלמעלה. מעשה זה הוא ״צדקה ומשפט״, שכפי שיתבאר במאמר, מייצגים את כל המצוות.

מצוות הצדקה מעוררת במיוחד את מידת הרחמים: האדם מעניק מטובו ומחסדו כדי להחיות את רוחם של השפלים, כלשון ישעיהו.

בתגובה באה אתערותא דלעילא — ״דרך הוי׳ לעשות צדקה״. אורו האין־סופי של ה׳ מתלבש בתורה ובמצוות.

העובדה שה׳, שהוא למעלה מחכמה, נקרא ״חכם״ ומתלבש בתורה, היא עצמה ביטוי לטובו ולרחמיו. דברי תפילת שחרית, ״אב הרחמן המהולל״, מבטאים זאת.

בספר תהילים נאמר: ״משפט וצדקה ביעקב אתה עשית״, ואדמו״ר הזקן מפרש את ״אתה״ כגילוי אלקות שהמשפט והצדקה של יעקב מחוללים. אך הוא מציין שבפסוקים אלה הצדקה מופיעה בצירוף למשפט.

צדקה לבדה אינה מספיקה. היא מעוררת את אין סוף, שלגביו הכול שווה, והשפעה ממדרגה זו אינה מבחינה בין מי שמקבל אותה.

בספר משלי מדובר בשממית, יצור קטן שמצליח בכל זאת להיכנס להיכלי המלך. כך גם הקליפה, הכוחות המתנגדים לקדושה, יכולה לקבל יניקה מהשפעה אלוקית שאינה מציבה גבולות.

הספרי מלמד שאברהם, בניגוד ליעקב, העמיד צאצא שלא המשיך בדרכו — ישמעאל. ההשוואה מראה מה עלולה חסד בלי ריסון לאפשר; לכן על האדם לעורר גם את מידת המשפט למעלה, כדי שחיותו של ה׳ תימשך רק אל הקדושה.

ברכת הכוהנים מבקשת שה׳ יאיר את ״פניו״; הפנים מסמלים את הפנימיות, את עיקר החיות, שנמשכת אל הקדושה. הכוחות החיצוניים יונקים רק מן העודפים, כמו הציפורניים והשערות, שהם המותר שבגוף.

המשפט שלמעלה מתעורר כאשר אדם שופט את עצמו: הוא שוקל את המותרות בחיי גופו מול התביעה לתת צדקה.

התלמוד מלמד שחייך קודמים לחיי חברך, כפי שלימד רבי עקיבא על שני הולכי דרכים שיש בידם קיתון מים אחד: אם ישתו שניהם, ימותו שניהם, ולכן בעל המים שותה. קדימות זו חלה רק על עצם החיים.

מותרות אינן קודמות לחייו של אדם אחר. אין זה ראוי להתענג על הנאות העולם בעוד אדם אחר מת ברעב.

כשאדם נמנע מלהזין את מותרות הגוף, הוא מעורר למעלה את אותו משפט: חיות אינה נמשכת למותרות, לכוחות המתנגדים לקדושה. משום כך אנו מברכים את ה׳ בתפילת העמידה כמלך ״אוהב צדקה ומשפט״ — צדקה לצד משפט.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע כל המצוות נקראות ״צדקה״. רמ״ח מצוות עשה נקראות רמ״ח ״איבריו של המלך״ — דימוי שמקורו בתיקוני זוהר.

איבר חי רק מפני שחיות הנשמה מלובשת בו; בלעדיה, הגוף חסר חיים כמו אבן.

לכן המצוות הן ״איברים״ שבהם מלובשים החיות של ה׳ ואור אין סוף.

החיות נמשכת למצוות מכוח טובו ורחמנותו של ה׳, אך היא מתעוררת על ידי העשייה הפיזית בפועל של המצווה.

התפילין ממחישות זאת: כשכותבים את הפרשיות ואת שמות ה׳ על קלף שמקורו בבהמה, נמשכת בו קדושה עליונה מאור אין סוף, כנשמה לגוף המצווה. זוהי מידת הרחמים, המחיה את מי שאין לו מעצמו; לכן כל מצווה נקראת ״צדקה״.

בשני פסוקים מדובר על עשיית המצוות. במילים ״ושמרתם ועשיתם אותם״, המילה ״אותם״ כתובה באופן שאפשר לקרוא אותה ״אתם״, והמדרש דורש כאילו מי ששומר את התורה עשה את המצוות, או עשה את עצמו. הדבר מתאים לנקודה שנאמרה קודם: על ידי קיום המצוות האדם מעניק להן חיים.

משום כך מי שמקיים את התורה והמצוות נקרא צדיק — תואר שהכתוב וחכמינו משבחים מאוד. ספר משלי מכנה את הצדיק ״יסוד עולם״, ובתלמוד נאמר שה׳ ראה שהצדיקים מועטים.

לכן ״עמד ושתלן״ בכל דור, ממשיך התלמוד. אך לפי המשמעות הפשוטה, צדיק הוא אדם ישר שאינו עושה עוול לאיש, ודבר זה לבדו אינו מצדיק שבח גדול כל כך.

אלא שצדיק נגזר מצדקה: הצדיק מעניק צדקה וחסד למצוות עצמן. כשהוא מקיים אותן בפועל, הוא מעניק להן חיים וממשיך לתוכן את אור אין סוף, כנשמה בגוף.

כאן משיב אדמו״ר הזקן על השאלה שבפתיחה. הירידה כרוכה באובדן האהבה והיראה שהיו לנשמה קודם לכן, אך היא מקנה לה מעלה גבוהה יותר: בתוך הגוף היא נעשית בעלת תשובה, מי שצריכה לשוב אל ה׳.

חז״ל מלמדים שבעלי תשובה עומדים במקום שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. אדמו״ר הזקן מסביר שהסיבה לכך היא שבבעל התשובה מתגלים הרחמים הרבים שמקורם למעלה מעלה.

הרחמים הללו מתגלים רק לאחר ירידת הנשמה לעולם הזה, שכן אז רחמיו של ה׳ עליה גדולים מאוד. לפני ירידתה הייתה הנשמה צדיק גמור.

משום כך קבעו חז״ל שיש להתפלל מתוך כובד ראש, שרש״י מפרש כהכנעה. כשהאדם מכניע את עצמו, הוא מעורר רחמים רבים על ניצוץ האלוקות שבתוכו, שירד לעולם הזה.

הרחמים שמתעוררים למטה מעוררים רחמים רבים למעלה, ממקור הרחמים עצמו, וממשיכים את בחינת ״חנון ורחום״ — הרחמים המביאים להתגלות הוי׳ בתורה ובמצוות. משום כך דווקא הירידה היא לצורך עלייה.

המאמר חוזר עכשיו לפסוק הפותח. השירה מבטאת שמחה, ושמחה היא גילוי: מה שהיה נסתר יוצא החוצה.

העצבות והמרה השחורה גורמות לחיות להתכווץ ולסגת; השמחה מאפשרת לה להתפשט ולהופיע, כמו שפנים מאירות משמחה.

השמחה שבשירה על הים הייתה גילוי בחינת הוי׳ מתוך אור אין סוף הסובב כל עלמין, אדון הנפלאות.

כדי שתתגלה הוי׳, שהאות הראשונה בה, י׳, היא בחינת חכמה, צריך להתגלות ״גאה גאה״. ״גאה״ אחד הוא בחינת ״נפלאות״, העולמות הנסתרים; ואילו הכפילות ״גאה גאה״ היא בחינת אדון הנפלאות, שלמעלה מהם.

אלה הרחמים הרבים שלפני אצילות, חסדו של ה׳ שמקורו ברמה הגבוהה ביותר. גילויו על הים נעלה לאין ערוך מבחינת ״סוס ורוכבו״.

״סוס ורוכבו״ הם אותיות הדיבור של התורה הנאמרות מתוך אהבה ויראה, כפי שתואר בדוגמה שבפסקה 7. כשם שסוס אינו יכול לרוץ בים, כך גילוי הים נעלה מאותיות אלה.

זו הסיבה שבים נאמר לעם לשתוק, ומשה נשאל: ״מה תצעק אלי״. דברי תפילה, אותיות הדיבור שיש בהן יראה ואהבה, אינם מגיעים לדרגה שבקעה את הים.

הפיכת הים ליבשה פירושה שינוי סדר הבריאה: העולם הנסתר נעשה גלוי. שינוי כזה דורש ירידה גדולה של אור, ממקום שמעל ומעבר לסדר העולמות.

הדבר נובע מאין סוף, הסובב כל עלמין, שלגביו הכול שווה, אדון הנפלאות. מול גילוי כזה הכול מתבטל, ולכן סדר העולמות יכול להשתנות.

המילה ״רמה״ בפסוק ״סוס ורוכבו רמה בים״ יכולה להתפרש כ״הרים למעלה״ או כ״השליך למטה״. שתי המשמעויות נכונות בעת ובעונה אחת, מפני שבקריעת ים סוף התגלה אור אין סוף הסובב כל עלמין, ולפניו מעלה ומטה שווים.

מדרגה זו נמשכת האמירה הבאה: ״עזי וזמרת יה״. שתי האותיות של השם י״ה, יו״ד וה״א, הן העולמות הנסתרים; ו״זמרת״ יכולה להתפרש גם ככריתה, כמו בפסוק האוסר לזמור כרם בשנת השמיטה.

כמו שאבן נחצבת מתוך הר, כך האותיות יו״ד וה״א ״נחצבו״ מאדון הנפלאות כדי שיוכלו להתגלות. החציבה נעשית באמצעות ״עזי״ — הגבורות, כלומר כוחות הריסון — כדי שהקב״ה יהיה ״חכם״, כפי שמוסבר בפסקה 9.

הריסון הזה הוא ענוותנותו, ואלה הן גבורותיו וצמצומיו. דרוש גם צמצום, כדי שהשפע האלוקי לא יגיע לעודפים — לכוחות המתנגדים לקדושה — כפי שהוסבר בפסקאות 14–16.

הפסוק ממשיך: ״זה אלי ואנוהו״. גילוי זה מתאים לאותיות ו׳־ה׳, שתי האותיות האחרונות של הוי׳, כשם שי׳־ה׳ מתאימות לעולמות הנסתרים. הגילוי השלם ימתין לעתיד לבוא, שבו יתקבל השכר; עכשיו הוא הזמן לקיים את המצוות.

ישעיהו אומר שביום ההוא יאמרו: ״הנה אלקינו זה, קיווינו לו״. אדמו״ר הזקן דורש את ״קיווינו״ מלשון ״קו״: באמצעות מעשינו המשכנו את ״הקווים״ של שם הוי׳ אל הגילוי, החל באות יו״ד ובקוציה למעלה ולמטה.

האות ה״א מצוירת בשלושה קווים ויש לה רוחב. ״אמרו צדיק כי טוב״: באמצעות הצדיק, שהוא בעל הצדקה שנזכר בפסקה 19, נמשכת טובת ה׳ לכל.