וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי״ה…

המאמר פותח בפסוק החותם את תיאור קריעת ים סוף: ישראל ראו את ״היד הגדולה״ של ה׳, יראו ממנו והאמינו בו ובמשה. אדמו״ר הזקן שואל מדוע הפסוק מזכיר את היראה לפני האמונה; התשובה תהיה שכל אחת מהן מתייחסת לבחינה אחרת בשם הוי׳.

כדי לענות על כך הוא פונה לפסוק שבו מופיע שם הוי׳ פעמיים: ״ויקרא: הוי׳, הוי׳״. הכפילות מלמדת שיש שתי בחינות בשם. הראשונה היא שם הוי׳ התחתון — הכוח המהווה את כל העולמות מאין ליש (שם זה קשור למילה ״מהווה״).

הבריאה מתוארת כמעבר ״מאין ליש״, אך בפסוק נאמר ״כי ממך הכול״, ומשמע שהכול בא מה׳ ולא מן האין. התשובה מתחילה כאן: לעצמותו של ה׳ אין כל שייכות לעולמות, ואין דבר שיכול להימדד ביחס אליו.

לכן העולמות יכולים לקבל את חיותם ואת קיומם רק באמצעות שם הוי׳, והדבר מתחיל בצמצום, צמצום של האור. הצמצום הוא האות הראשונה בשם — היו״ד, האות הקטנה ביותר, נקודה בלבד.

אחרי הצמצום באה התפשטות אורו של ה׳ — הה״א, אות שיש לה אורך ורוחב. הפסוק ״כי הוא ציווה ונבראו״ מתייחס לשם הוי׳, המוזכר בתחילתו; את המילה ״ציווה״ דורשים מלשון התקשרות, כמו במילה ״צוותא״, שפירושה יחד. הטקסט מוסיף, בלי להרחיב על כך, ש״נבראו״ הוא לשון סביל.

דפוס הצמצום וההתפשטות שמרכיב את שם הוי׳ התחתון קיים גם בשם הוי׳ עליון. גם הוא מתחיל ביו״ד, המבטאת צמצום.

שם הוי׳ העליון הזה הוא רצונו של ה׳, ש״עלה במחשבה״ שתהיה הוי׳ תחתונה ושיהיו עולמות. כשם שאדם מצייר במחשבתו את מלאכתו, איך ומה לעשות, לפני שהוא מבצע אותה, כך העולמות היו כלולים ברצון ה׳ לפני שהתהוו.

גם בשם העליון באה תחילה היו״ד, שהיא צמצום, ולאחריה הה״א, שהיא התפשטות. בחינה זו נקראת העולם הנסתר (עלמא דאתכסיא), מפני שבניגוד לשם התחתון, המתבטא במציאות העולמות, היא אינה נראית ואינה מתגלה.

זו הסיבה שפרעה שאל: ״מי הוא הוי׳?״ הוא בוודאי הכיר את השם התחתון, את הכוח שמקיים את כל העולמות, אך לא האמין בשם העליון, שהוא נסתר. לכן דבריו ״לא ידעתי את הוי׳״ מתפרשים כהכחשה של הבחינה העליונה.

את הפסוק ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי׳ במצרים״ מפרשים כך: הוי׳ שלמעלה פעל באמצעות מצרים. מצרים היא בחינת ״עץ שאינו עולה בו הלהב״ שבזוהר: עץ כזה מאיר רק לאחר שמכים בו, וכך דווקא באמצעות מצרים התגלה הוי׳ שלמעלה.

הסיבה לכך היא שאי אפשר להגיע להוי׳ שלמעלה אלא באמצעות ״סור מרע״: ביטול וצמצום, כלומר ריסון עצמי. לכן מצוות לא תעשה, מצוות של ריסון, קודמות למצוות עשה.

תיקוני הזוהר מונה את שס״ה מצוות לא תעשה כ״שמי״ — בגימטרייה 350 — בצירוף י״ה, 15. כאשר האדם מצמצם את עצמו כדי לסור מרע, אתערותא דלתתא זו יוצרת למעלה את היו״ד, בחינת הצמצום, של שם הוי׳ העליון.

״עשה טוב״, כגון נתינת צדקה, הוא התפשטות כלפי חוץ, והוא יוצר למעלה את הה״א, בחינת ההתפשטות, של השם העליון. כך הריסון והנתינה של האדם למטה בונים למעלה את שם הוי׳ העליון.

ישראל ראו את ״היד הגדולה״ בקריעת ים סוף, כאשר ה׳ ״שם את הים לחרבה״. הים מייצג את העולם הנסתר: כפי שאומרים חז״ל, כל מה שיש ביבשה יש גם בים, אלא ששם הוא מכוסה במים.

היבשה מייצגת את העולם הגלוי. כשהים נהפך ליבשה, יבשה כל כך עד שלא נותרה בה שום לחלוחית, היה הדבר דומה לרגע הבריאה שבו אמר ה׳: ״יקוו המים״.

כשם שהיבשה נראתה אז, כך בים נעשה הנסתר גלוי. כשראו זאת, האמינו בהוי׳ — שהוי׳ שלמעלה, העולם הנסתר, יכולה להתגלות בעצמה.

כעת מוסבר סדר הפסוק. ״וייראו את הוי׳״ מתייחס להוי׳ שלמטה, העולם הגלוי, שאפשר להשיגו; יראה שייכת לדבר שאדם תופס, כמו יראת הבושת שמרגיש מי שרואה את המלך.

״ויאמינו בהוי׳״ מתייחס להוי׳ שלמעלה, העולם הנסתר, שאי אפשר לראותו או להשיגו; כלפיו לא שייכת יראה, אלא אמונה בלבד. כך הפסוק עובר מיראה, השייכת למדרגה התחתונה, לאמונה, המגיעה למדרגה העליונה.

הביטוי ״הגדול הגיבור והנורא״ תומך בכך: ״והנורא״ בא עם ו׳, אות הכתובה כקו ישר כלפי מטה, המסמלת המשכה מלמעלה למטה. היראה מתאפשרת רק לאחר שהמדרגה העליונה נמשכה למטה. משה, ״עבדו״, הוא בחינת דעת — ידיעה שמקשרת.

משה הוא אחד מ״שבעת הרועים״ של ישראל, והוא ממשיך אמונה לנשמות כל ישראל. לכן הוא נקרא ״רעיא מהימנא״, ״הרועה הנאמן״, כינוי שפירושו גם ״רועה האמונה״: הוא מזין ומקיים את העם באמצעות אמונה.

הכתוב מכנה את משה ״נאמן בכל ביתי״, והוא מחבר ומקשר בין שני שמות הוי׳, התחתון והעליון. בכך מתבארת שאלת חז״ל על יראת שמים: ״וכי יראה היא דבר קטן?״

הגמרא משיבה: ״כן, לגבי משה הדבר קטן״. באמצעות מדרגתו של משה עלו בני ישראל לבחינת הוי׳ שלמעלה. לכן נאמר להם על הים: ״ואתם תחרישון״ — השתיקה היא בחינת העולם הנסתר, שמעבר למה שאפשר לבטא במילים.

הפסוק ״בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו״ מדבר על שמחה. בזמן הזה אין שייכת שמחה בדרגה זו, משום שהשמחה נובעת מהתגלות, והדרגה העליונה אינה מתגלה כעת: הגוף מסתיר אותה, ולכן אנו מתייחסים אליה רק באמצעות אמונה.

לעתיד לבוא, כשהמוות ייבלע, ״עין בעין יראו״: שתי העיניים הן העולם הנסתר, אור המקיף את כל העולמות, והעולם הנגלה; שני שמות הוי׳ יתגלו אז. הפסוק ״ומתחת זרועות עולם״ מובא כאן לצד האור המקיף. הנבואה שה׳ יכה את הנהר לשבעה נחלים מבשרת על ביקוע הדומה לביקוע הים.

ישעיהו מנבא שתהיה מסילה לשאר עמו של ה׳, ״כמו שהייתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים״. כפי שהיה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, כך יתגלה אז העולם הנסתר.

לכן נאמר במזמור ״שם נשמחה״ בלשון עתיד: דווקא ״שם״, בעתיד, נשמח בהשגת הוי׳ שלמעלה.

אבל עכשיו אנו קשורים לכך רק באמצעות אמונה. ההווה הוא זמן העשייה, כפי שחכמינו למדו מן הפסוק ״היום לעשותם״, ואילו השכר הוא ״למחר״: העבודה היום היא ״סור מרע״ — ביטול והודאה, ואתערותא דלתתא שמכוננת מלמטה את הוי׳ שלמעלה, כפי שהוסבר בפסקה 5.

כך מתבארת אזהרת חז״ל על מי שאינו כורע במודים, ברכת ההודאה שבתפילת העמידה. יש שתי דרכי עבודה: ברכה, שעניינה המשכה, והודאה, המתוארת בחלק הבא.

הודאה, המילה העומדת ביסוד ״מודים״, היא ביטול, ולכן היא בחינת תשובה ומעשים טובים. משום כך אומרת המשנה ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה טובה מכל חיי העולם הבא.

חיי העולם הבא נובעים משם הוי׳ שלמטה, שכן חז״ל מלמדים שהעולם הבא נברא ביו״ד. לעומת זאת, תשובה ומעשים טובים יוצרים את בחינת הוי׳ שלמעלה, כפי שהוסבר לעיל, ולכן הם מגיעים למדרגה גבוהה יותר מהעולם הבא.

כל זה נעשה דווקא באמצעות משה. בפסוק ״ויקרא ה׳ ה׳״, משה הוא שקורא: הוא קורא וממשיך מהוי׳ העליון אל התחתון. בטעמי המקרא יש הפסקה (פסיק) בין שני השמות, והיא מסמנת שמדובר בשתי דרגות נפרדות.

באמצעות משה שני השמות מתחברים ונקשרים. לכן, בעת קריעת ים סוף, נאמר: ״אז ישיר משה ובני ישראל״: משה הוביל את השירה ״כי גאה גאה״, המתייחסת לעולם הנסתר, ל״הרי החושך״ — דרגה כה נעלית עד שהיא נראית כחושך.

לאחר שהתעלו על הים לבחינה זו — גילוי העולם הנסתר — בני ישראל לא רצו להמשיך בדרכם. לכן נאמר בתורה שמשה ״הסיע את ישראל״, וחז״ל פירשו שעשה זאת בעל כורחם; וכך הם באו למדבר שור.

שור פירושו ראייה, ולכן מדבר שור הוא העולם הגלוי. אחר כך הם באו למרה, שפירושה מרירות, ברמז לפסוק ״רגליה יורדות״ — ירידה. שם הראה ה׳ למשה עץ שהמתיק את המים המרים, ועץ זה הוא עץ החיים.

כך היה בכל ארבעים ושניים המסעות במדבר, המקבילים לשם בן ארבעים ושניים של ה׳: כל מסע היה עלייה ממדרגה אחת לבאה אחריה.

המסעות עברו דרך צירופים של המדות, כגון חסד שבחסד וחסד שבגבורה. לכן יצאו לדרך לפעמים בבוקר ולפעמים בערב: הבוקר מקביל לחסד והערב לגבורה, והכול נעשה באמצעות משה.