כתיב ה׳ יחתו מריבו וגו׳

המאמר פותח בפסוק משירת חנה: ״הוי׳ — ייחתתו מריבו״, ושואל את השאלה המתבקשת: מי יכול בכלל להתעמת עם ה׳? לשם כך הוא פונה לזוהר, המדבר על זמנים שבהם הדינים, כוחות ההקפדה, מתעוררים ושולטים.

הזוהר מתאר שני מצבים. כאשר הדינים שולטים, הרחמים נכנעים; כאשר הקדוש ברוך הוא מתברך מ״מבוע הנחל״, כלומר, מהמשכה ממקור עליון יותר, הרחמים גוברים והדינים נכנעים. הזוהר קורא את המילה ״מריבו״ כ״מריב ו׳״, כלומר, ״מי שמתעמת עם ה־ו׳״, והמאמר יסביר בהמשך מה מסמלת האות ו׳.

אדמו״ר הזקן שואל מדוע התעוררות הדינים נקראת התעמתות עם ה׳, ומתחיל להשיב: שם הוי׳ הוא מידת הרחמים, כפי שמלמד המדרש שבכל מקום שבו מופיע שם זה, הוא מציין רחמים. עם זאת, שם זה קשור לזעיר אנפין דאצילות, תצורת המדות האלוקיות.

בזעיר אנפין יש גבורה לצד חסד, ולכן שם הוי׳ אינו מבטא חסד בלבד. גם הבריאה, המתהווה משם זה, מוקפת בארבעת מחנות השכינה, מחנות המלאכים שמיכאל עומד בראש צד החסד שלהם וגבריאל בראש צד הגבורה.

התשובה היא שגבורה זו ״כלולה בימין״: היא כפופה לחסד ובטלה כלפיו. הגבורה המשרתת את החסד אינה מחלישה אותו; אדרבה, היא מעניקה לחסד מעלה שלא הייתה לו אילו עמד בפני עצמו.

חסד בפני עצמו נמשל למים, קרים ולחים, ואילו החיים תלויים בחום, כפי שמראות מילות התורה ״כי הדם הוא הנפש״: הדם החם נושא את החיות. החום שחסר בחסד בא מן הגבורה.

גם בתחום הרוחני, קור בלבד עלול ״להקפיא את המים״, כך שההשפעה נעצרת לגמרי: חסד שאין בו חום עלול להסתיים בהפסקת הנתינה. סיפור התורה על צאן יעקב, ש״ויחמו״, כלומר, התחממו, מלמד שחיים חדשים נוצרים באמצעות חום.

הפסוק השני על צאן יעקב, ״והיו מתחממות בבואן לשתות״, מרחיב את הנקודה: אין לידה מתרחשת בלי חום, והחום שייך לגבורה. לכן גם בשם הוי׳, המהווה את כל הדברים, צריכה להיות גבורה.

הגבורה כלולה בימין, בחסד, ודווקא השילוב הזה הוא מקור החיות וההתהוות. כעת עובר הטקסט למקרה ההפוך: גבורה שאינה כלולה בחסד.

זה היה מצבו של עולם התוהו, שבו כל מידה עמדה בפני עצמה והשמאל לא נכלל בימין. מגבורה נפרדת כזאת השתלשלו דינים קשים — המקטרגים שלמעלה, שכל רצונם הוא שיוציאו את הדין לפועל.

הזוהר בתחילת פרשת מקץ דורש את דברי איוב ״ולכל תכלית הוא חוקר״ על כוח מן השמאל המשוטט בעולם ומקטרג עליו, שכל מעשיו מכוונים להשחתה. מקבילו למטה הוא אדם השמח ברעתו של הזולת.

אנשים כאלה עשויים להיראות לעיתים צדיקים בכעסם על החוטא, אך החטא עצמו אינו מכאיב להם. הם רוצים לראות את הדין מתבצע.

כך גם המקטרגים שלמעלה. כעסם אינו ״קנאת הוי׳ צבאות״ — קנאה שהחטא עצמו מכאיב לה; הם פשוט רוצים בדין, מפני שהם פסולת הגבורה, השיירים שנותרים לאחר זיקוק המתכת.

לכן הם נקראים מי שמריבים עם שם הוי׳: רצונו של ה׳, כפי שהוא מתבטא בשם זה, הוא בחסד ובכלילת הגבורה בו, והם מייצגים את ההפך. ההערה שבסוגריים המרובעים מביאה מקבילות; תחילה את דברי הזוהר בסוף פרשת אחרי על ״הנועדים על הוי׳״, שנאמר על עדת קורח.

גם קורח רצה להפריד את הגבורות ולהשאיר אותן לעצמן, במקום לכלול את השמאל בימין. הזוהר בתחילת פרשת קורח אומר שהשמאל נכלל תמיד בימין, ושקורח ביקש להחליף בין ימין לשמאל.

אותו רעיון מסביר את ״לתת נקמת הוי׳ במדין״: השם מדין קשור למדון, ומריבה היא עצמה היפוכה של שם הוי׳. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על פסוק זה, הפותח במילים ״החלצו מאתכם״.

המאמר ההוא, בפרשת מטות, מסביר שהעונשים שבתורה הם גבורה שתכליתה חסד. הם מביאים תיקון לנפשו של החוטא.

הדוגמה היא אב המכה את בנו כדי שיילך בדרך טובה: המכה נועדה לטובת הבן. לעומת זאת, הגבורות הקשות רוצות בדין לשם עצמו, ועל כך מובאים דברי הזוהר בפרשת בלק.

באותו קטע בזוהר, כאשר התורה הוצעה לסמאל והוא שאל מה כתוב בה, נאמר לו: ״לא תרצח״, והוא סירב לקבלה, משום שממשלתו היא על ההריגה. על כוחות כאלה, הרוצים בדין לשם עצמו, נאמר: ״ה׳ יחתו מריבו״.

אדמו״ר הזקן מציין כעת את טעם המקרא שעל שם הוי׳ בפסוק הזה: גרשיים, שני קווים. בספר פרדס רימונים, בשער הטעמים שבו, הוא נקרא ״תרין גרישין״ — שני גרשים — והוא מושר בשני קולות; הפסקאות הבאות מסבירות את משמעות הדבר.

כדי להמתיק את הדינים ולבטל אותם, דרוש אור מחסד דעתיק יומין, התצורה של כתר, הרצון האלוקי שלמעלה מהמדות, שהוא למעלה בהרבה מחסד דז״א. חסד דז״א נקרא ״חסד עולם״, ועליו נאמר בתהילים: ״ולך ה׳ חסד״.

הפסוק ממשיך: ״כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ — החסד הזה נמדד לפי מעשי בני האדם, כך שהתגובה מלמעלה תואמת את ההתעוררות מלמטה. משום כך הוא נקרא ״חסד עולם״: הוא נתון בגבול ובמידה.

מכיוון שחסד של ז״א מגיב למעשי בני האדם, הוא משאיר פתח למקטרגים: הם יכולים להצביע על המעשים. בלעם עשה בדיוק זאת: הוא חיפש את המקומות שבהם ישראל עתידים לחטוא, כדי ללמד עליהם חובה ולעורר נגדם את מידת הדין.

חסד של אריך אנפין הוא מסוג אחר. זהו חסד עליון, הנקרא ״ורב חסד״, ומכיוון שהוא מאיר מאין סוף עצמו, אין לו גבול.

באיגרת הקודש, סימן י׳, מוסבר הפסוק ״חסדי ה׳״ באמצעות ההבחנה של הזוהר בין חסד עולם לבין החסד העליון שנקרא ״ורב חסד״. בדרגה זו אתערותא דלתתא אינה מגיעה כלל: החסד נמשך ללא הרף מצד עצמו, ולא כתגובה למעשי בני האדם.

כדברי הנביא, ״חפץ חסד הוא״: חסד זה נמשך מפני שה׳ רוצה להעניקו, ולא מפני שהוא מגיע בזכות. כשהוא נמשך, כל הדינים מתבטלים, ולמקטרגים אין במה להיאחז; אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם״.

אולם חסד זה, בהיותו בלי גבול, אינו יכול לרדת בעצמו למטה, שכן הדרגות התחתונות לא יוכלו לקבלו. עליו להתלבש בחסד של ז״א, המשמש לו כלי.

בסוגריים מובא משל: חסד של ז״א נקרא ״גוף״, ואילו ״רב חסד״ הוא כמו נשמתו. נשמה בלי גוף יכולה להשפיע רק השפעה רוחנית.

רק באמצעות גוף יכולה הנשמה להביא לידי השפעות גשמיות. כך גם ״רב חסד״ נעלה מחסד כשלעצמו: אין זה חסד נוסף, אלא מקור החסד.

הביטוי ״אב הרחמים״ אומר אותו הדבר: אב, מקור, למידת הרחמים. לכן השפעתו יכולה להגיע לבריאה, יצירה ועשיה רק באמצעות חסד של אצילות, שתיקוני הזוהר מונים כחלק מן הגוף: ״חסד דרועא ימינא״.

האידרא רבה אומרת ש״חסד של אמת״ שייך לא לחיי הגוף אלא לחיי הנשמה; החסד של אריך אנפין הוא הנשמה של החסד. לאחר מכן פותח אדמו״ר הזקן בטעם נוסף לכך שחסד זה צריך להתלבש.

מכיוון שהחסד הבלתי מוגבל אינו תלוי במעשים, גם החיצונים, הכוחות המתנגדים לקדושה, היו יכולים לקבל ממנו. לכן עליו לעבור דרך החסד של ז״א.

כאשר הגילוי של החסד העליון עובר דרך החסד של ז״א, הוא מגיע רק לצד הקדושה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו על ״ויאבק איש״ ועל ״עבדים היינו... ויוציאנו ה׳ אלקינו״, שבהם ״ה׳ אלקינו״ הם אבא ואמא, שהתלבשו בזרועות של אריך אנפין.

כעת מוסבר הטעם לטעם גרשיים. לגרשיים יש שתי תנועות, זו מעל זו, והן מסמנות המשכה ממקום עליון מאוד, מאריך אנפין לז״א, בשני שלבים: השלב הראשון הוא מחסד דאריך אנפין לאבא ואמא, חכמה ובינה.

השלב השני הוא מאבא ואמא אל ז״א, ולכן הטעם מורכב משתי תנועות. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר הפותח במילים ״שיר השירים״, העוסק בשתי בחינות של חתן, ובמילים ״חת דרגא״, שפירושן ״ירד מדרגה״.

ההערה שבסוגריים מפנה גם למאמר ״לבבתני״, העוסק בשני לבבות. כאשר הוי׳ של אריך אנפין נמשכת אל ז״א, כוחות הדין המתנגדים לז״א מתבטלים, וזהו ״יחתּו מריביו״ — המתנגדים לו יישברו.

כעת מתברר פירושו של הזוהר ל״מריב ו׳״. האות ו׳, שערכה שש, מסמלת את שש המדות של ז״א, שבהן החסד גובר, מפני שהגבורה נכללת בימין; לאחר מכן עובר המאמר למקטרגים שבהיכלות של הכוחות החיצוניים.

המקטרגים על ישראל מתנגדים בדיוק לשילוב הגבורה בתוך החסד, ולכן הם נקראים ״מריביו״. המאמר מביא את הכתוב בפרשת בלעם, שיצא לקלל את ישראל: ״ויחר אף אלקים כי הולך הוא״. מקטרגים אלה נשברים כאשר שם הוי׳ של אריך אנפין מתגלה בז״א.

הדבר מקביל להתגלות שלאחר חטא העגל, כאשר ״ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא: הוי׳, הוי׳״, והתגלו שלוש עשרה מידות הרחמים. הסליחה על אותו חטא התאפשרה רק מפני שמשה המשיך את שלוש עשרה מידות הרחמים של אריך אנפין — מדרגה שלמעלה מן החסד המדוד של ז״א.

לכן עמד משה על כך ואמר: ״אם אין פניך הולכים — אל תעלנו מזה״. לפי מידת הדין, העם לא היה ראוי לכך לאחר שחטא, ולכן רק התגלות ממדרגה עליונה זו יכלה לשאת אותו.

ב״ויקרא: ה׳, ה׳״ הטעמים מפרידים בין שני השמות: הראשון הוא שם הוי׳ של אריך אנפין, שמשה ״קרא״ והמשיך אל שם הוי׳ השני, של ז״א. המשכה זו עוברת ״על פניו״, והפנים הן חכמה ובינה, כפי שנאמר: ״חכמת אדם תאיר פניו״, וכפי שהגרשיים הראו מעבר דרך אבא ואמא.

גם כאן, מאחר שחסד דא״א מגיע לז״א דרך אבא ואמא, שם הוי׳ בפסוק ״יחתו מריביו״ נושא את הטעם גרשיים, המורכב משני חלקים.

תוספת שבסוגריים מרובעים: גרשיים רומז גם לגירושין, כלומר להרחקה. עבודתה של משפחת הלויים בני גרשון, המתוארת בפרשת נשא, היא גם לגרש את החיצונים; וגם עניין זה נעשה על ידי המשכת רב חסד אל ו״ק דז״א, המכונים שיתא גוונין.

את השם גרשון דורשים כ״גרש״ — לגרש — ואחריו ו׳ ואחריו ן׳, כפי שנאמר לעיל. הדבר מתאים לדרשת הזוהר על ״הוי׳ יחתו מריבו״ כ״מריב ו׳״: החיצונים המתנגדים לו׳ נדחים.

החלק השני עוסק במילים הבאות בפסוק: ״עליו, בשמים, ירעם״. השלב הראשון כבר הוסבר: חסד של אריך אנפין, המתלבש בחסד של ז״א, שובר את בעלי הדין.

מעבר לכך, ה׳ יעשה נפלאות נוספות וירעם עליהם לאחר מכן מחסד של אריך אנפין עצמו, שאינו מתלבש בחסד של ז״א. כשהחסד אינו מתלבש, הוא פועל בעוצמה רבה יותר.

ההתלבשות בחסד של ז״א מסתירה במידה מסוימת את חסד של אריך אנפין, ולכן החסד כשהוא לעצמו מתפשט יותר. הזוהר מפרש את ״עליו, בשמים״ כטל של עתיקא הנמשך על ז״א, הנקרא ״שמים״.

אדמו״ר הזקן מתאים את פירושו גם להסבר הזוהר ל״עליו״ — טלא דאטיקא. טלא דבדולחא ומו״ס, המוח הנסתר, נעלים מחסד דא״א, מפני שחסד זה מתלבש בפועל בחכמה, ומשם בז״א.

מו״ס וטלא דבדולחא הם למעלה מהתלבשות ממש, מפני שהם שייכים לשלוש הבחינות הראשונות שבכתר. בחינות אלה נחשבות למדרגה התחתונה שבמאציל עצמו, ולא לחלק ממה שנאצל.

מדרגה זו היא המקור ל״ירעם״ כנגד בעלי הדין המקטרגים, בעוצמה רבה יותר מאשר שבירתם של ״מריביו״. הטקסט מפנה גם לזוהר על וישלח, שמחיל את דברי חנה ״מריביו יחתו״ על התנהלות יעקב מול עשו.

כך גם אמר דוד: ״ה׳ ירעם מן שמים ועליון יתן קולו״. דוד היה עניו, ולא ייחס את הצלתו לזכותו, אלא לחסד חינם, ככתוב ״וחנותי את אשר אחון״ — חסד שניתן ללא תמורה ואינו נובע מזכות.

חסד זה בא באמצעות התגלות א״א, שממנה נמשכה הצלתו ״מכף כל אויביו״. ״עליון״ שבפסוק הוא א״א, שכן חסד דא״א נקרא חסד עילאה.

הפסוק הבא בשירת דוד, ״וישלח חציו״, מבטא את השפעת הגבורות העליונות של הקדושה, שמכלות ומשמידות את כוחות הדין המקטרגים. אלה הם אויבי ה׳, משום שהם מונעים את השפע של הברכה האלוקית.

הפסוק מסתיים במילים ״וייתן עוז למלכו״. עוז הוא גבורה, קו השמאל; עליו להגיע רק ״למלכו״ — למלכות דאצילות — כדי לעורר אהבה, כמו ב״שמאלו תחת לראשי״, ולא אל הכוחות החיצוניים, שאז הגבורה תהפוך לדין.

לקו השמאל יש שני צדדים. הראשון הוא ״שמאלו תחת לראשי״: הוא מרומם את נשמות ישראל ב״רשפי אש״ של אהבה, בדומה לחום שגרם לצאן של יעקב ״ויחמו״.

כל ייחוד תלוי בהתעוררות זו של גבורה — באהבה בוערת שמביאה חום ועוצמה, דברים שאין הקרירות לבדה יכולה להביא, כפי שהוסבר לעיל. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו בפרשת תזריע, ״עולם לאכסדרה הוא דומה״.

הצד השני הוא הכלל של חז״ל: ״שמאל דוחה וימין מקרבת״. מן הצד הדוחה הזה, דרך ההשתלשלות, החיצונים יונקים — בעלי הדינים הקשים.

הכוחות האלה הם רק שמאל דוחה, ואין בהם ימין מקרבת. השמאל אינו נכלל בהם בימין.

לאחר שהמתנגדים מתפרדים באמצעות החסד של אריך אנפין, גם הגבורות משמשות רק כ״עוז למלכו״, בדומה ליד שמאל שתחת לראש. כשהגבורות נכללות בחסד, ההשפעה מתחזקת והחיות גדלה, ככתוב: ״ה׳ עוז לעמו ייתן״.

ההערה שבסוגריים מפנה לזוהר בפרשת לך לך, שבו מתבאר ״וייתן עוז למלכו״ כעוז עליון הניתן למלך המשיח. היא מפנה גם לפירוש הרמ״ז על הזוהר בפרשת אמור, בעניין ״דרשו ה׳ ועוזו״.

הדברים ממשיכים את הסוגריים שנפתחו בסוף הפסקה הקודמת. כפי שהתבאר לעיל, החסד של אריך אנפין נקרא ״היד הגדולה״ — הביטוי בתורה המתאר את קריעת ים סוף — והוא מתאים לפסוק ״ה׳ — יחתו מריבו״, המנוגן בטעם גרשיים.

אפשר לקרוא את ״ויתן עוז״ כ״היד החזקה״, ואת ״וירם קרן משיחו״ כ״היד הרמה״, כך שביטויי הפסוק מקבילים לשלוש ה״ידיים״. הפסוק ״ולו יקהת עמים״, מברכת יעקב ליהודה, מובא בהקשר של הרמת קרנו של המלך המשיח.

המשכת החסד של אריך אנפין למטה, כדי שיתגלה שם, אינה חלק מהסדר הטבעי של ההשתלשלות. רק צדיקים גדולים יכולים להמשיכו באמצעות תפילתם.

זו הייתה עבודתו ויגיעתו של משה בתפילה: להמשיך את י״ג מידות הרחמים, והוא שהמשיכן. כאשר הן התגלו, נאמר בתורה: ״וימהר משה ויקד ארצה וישתחו״, וכעת מובאים דברי האידרא.

האידרא מתפעלת מעוצמתו הגדולה של משה, שהוריד את מידות הרחמים למטה. הטקסט מפנה גם לזוהר על פרשת שלח.

אותו זוהר מבאר את תפילת משה לאחר חטא המרגלים: ״ועתה יגדל נא כח אד׳״, פסוק שגם אדמו״ר הזקן מבאר בפרשת שלח. ההבדל הוא שלאחר חטא העגל, בפרשת כי תשא, משה המשיך את י״ג מידות הרחמים — י״ג תיקוני הדיקנא של אריך אנפין; ואילו לאחר חטא המרגלים, בפרשת שלח, נזכרים רק תשעת תיקוני הדיקנא של ז״א. בדימויי האידרא, ה״דיקנא״ היא מערכת הצינורות שבהם הרחמים נמשכים למטה.

האידרא רבא מלמדת שכאשר השמן הקדוש יורד מן הדיקנא העליונה והיקרה של עתיקא קדישא אל הדיקנא של ז״א, היא מסודרת בתשעה תיקונים. לאחר מכן מובאת האידרא זוטא.

האידרא זוטא אומרת שמשה אמר את תשעת התיקונים האלה בפעם השנייה, ואף שלא אמר כעת את שלושה־עשר התיקונים, ״הדבר תלוי בכוונה״: הוא לא הזכיר אותם, אך כיוון את דעתו למזלא ובכך עורר אותו.

לכן ״כוח ה׳״ בתפילתו של משה הוא המשכה מהמזל של אריך אנפין, כדי להאיר בתשעת התיקונים של זקן ז״א; בזוהר על פרשת שלח הוא מכונה הכוח הבא מעתיקא קדישא. הסוגריים מסתיימים בהפניות נוספות: לאידרא רבא, לסוף פרשת נשא בזוהר ולפירוש מקדש מלך שם.

גם בגן עדן בחינה זו של אריך אנפין מתגלה רק לצדיקים הגדולים. הם יורשים את ״ארבע מאות עולמות הכיסופים״, הנמשכים מאריך אנפין.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״, הפסוק החותם את פרשת ציצית בפרשת שלח. שם נדון החסד העליון שעליו מדובר כאן.

מקורות נוספים בעניין ״הוי׳ — יחתו מריביו״: התלמוד בראש השנה מייחס את דברי חנה למי ששלחו ידיהם בבית המקדש. אדמו״ר הזקן מפנה גם למאמרו ״ויאבק איש עמו״, ולאחר מכן לירושלמי העוסק בברכות של ראש השנה.

הירושלמי לומד את תשע הברכות של תפילת מוסף לראש השנה מתשע ההזכרות של השם בתפילת חנה, שבסופה נאמר ״הוי׳ ידין אפסי ארץ״, מפני שראש השנה הוא יום הדין. התלמוד הבבלי בברכות מביא גם הוא את אותה דרשה.

על ראש השנה כתוב ש״ויבואו בני האלקים להתייצב על הוי׳, ויבוא גם״ השטן ביניהם. הזוהר בתחילת פרשת בא מפרש שהיום הזה הוא ראש השנה, שבו הקדוש ברוך הוא עומד לדון את העולם, ו״בני האלקים״ הם השרים הממונים המשגיחים על מעשי בני האדם.

גם בזוהר על פרשת תצוה ועל פרשת פנחס מדובר על כך. עיקר הקטרוג הוא על פריקת העול למטה, שבגללה בני האדם אינם ראויים להתגלות מלכות ה׳; אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״תקעו בחודש שופר״, ועל כך נאמר: ״הוי׳ יחתו מריביו״.

״ויתן עוז למלכו״ הוא העוז שבו ה׳, כביכול, מתלבש כשהוא מולך, כפי שנאמר: ״הוי׳ מלך גאות לבש, לבש הוי׳ עוז״. תשע ההזכרות של השם בתפילת חנה ממשיכות תשע ספירות במלכות, שהיא במהותה נקודה אחת; הן נמשכות מתשע הספירות העליונות.

כך גם ״ועוז מלך משפט אהב״: עוזו של המלך הוא כמו ״ארוממך אלקי המלך״ — רוממות מלכותו — וכמו ״ועתה יגדל נא כח ה׳״. בשמות רבה, כפי שמובא בהערת קה״ת מתוך אור התורה, הפסוק מתייחס לדוד, שהקדוש ברוך הוא רומם את מלכותו.

מובאים מקומות נוספים במדרש: בפרשת יתרו, שם, כפי שמצטט אור התורה, הפסוק מתייחס לניסים שהתרחשו בימי שלמה; ובפרשת נשא, שם נדרש ״עוז״ כמלכות. מובא גם המדרש באיכה על הפסוק ״גדע בחרי אף כל קרן ישראל״.

הרמת הקרן באה באמצעות התשובה. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו בתורה אור, פרשת יתרו, על ״זכור ושמור״, שבו ״רמה קרני״ היא בחינת עתיקא.