מעט ביאור על זאת חנוכת המזבח

הכותרת מציגה הערות קצרות על ״זאת חנוכת המזבח״ — הפסוקים העוסקים בקרבנות הנשיאים בעת חנוכת מזבח המשכן, שאותם מבאר המאמר הקודם. ההערות הבאות משלימות נקודות הנוגעות לשמן המשחה, לקטורת ולאכילת המזבח.

הרמ״ז (רבי משה זכות), בפירושו על הזוהר, מסביר ששמן המשחה נמשך ממוחא סתימאה, ״המוח הנעלם״ — החכמה הנעלמת בתוך כתר; ואילו הריח שבו נמשך מבחינת הגבורה דעתיק יומין, עתיק הוא הדרגה הפנימית ביותר שבכתר, המלובשת במוח הנעלם הזה. אחר כך מפנה אדמו״ר הזקן לשני מקומות שבהם הוא דן בשמן ובריח: המאמר על ״לריח שמניך״ והביאור על ״מי יתנך כאח לי״ בפרשת תרומה.

באיגרת הקודש, איגרת כ״ח, מבואר שהקרבנות שעל המזבח מעלים מיין נוקבין, כלומר התעוררות מלמטה, ובעקבות זאת יורדים מיין דוכרין, כלומר המשכה מלמעלה, מ״אדם שעל הכיסא״, שהוא ז״א דאצילות. ״אכילת״ הקרבנות בידי המזבח היא חילוף זה, ומה שהיא ממשיכה הוא אור פנימי — אור שנכנס לכלים ונקלט בהם.

הקטורת מוקרבת כריח, והריח עולה עד לבחינת ה״חוטם״ של עתיק, הדרגה הפנימית ביותר שבכתר. כפי שמסביר אדמו״ר הזקן על הפסוק ״אריתי מורי״, חוש הריח נעלה מחוש הטעם, כשם שהאף נמצא מעל החך. לכן הקטורת מעלה מ״ן אל האור המקיף, המתואר בתפילות במילים ״המלך המרומם לבדו״.

המילים ״והמתנשא מימות עולם״ משלימות את תיאור הדרגה המקיפה, הנמצאת למעלה מהעולמות. שמן המשחה, לעומת זאת, משלב אור פנימי ואור מקיף: בדומה לשמן ה״יורד על הזקן״, הוא נמשך מהמזלות, הזרמים של הזקן העליון, היוצאים ממו״ס, שבו מלובשת הגבורה של עתיק יומין, כפי שנאמר בהערה שבראש המאמר.

כדי להראות כיצד שתי דרגות מנוגדות יכולות להשתלב, אדמו״ר הזקן פונה לרקיע השביעי והעליון ביותר, שהגמרא מכנה ערבות. השם קשור לשורש שמשמעותו ״לערבב״.

הפרדס מסביר שערבות נקרא כך משום שחסד וגבורה, נתינה וריסון, מתערבים בו יחד, וכך נאמר גם בזוהר: הרקיע השביעי כולל יחד אש ומים, מהדרום ומהצפון. הדבר מזכיר את ״עושה שלום במרומיו״, המחבר בין הפכים, ואת מדרש חז״ל הקורא לשלמה המלך ״המלך שהשלום שלו״.

ערבות יכול לאחד הפכים משום שהוא ההיכל השביעי, היכל קודש הקודשים, הכולל את שלוש הספירות הראשונות, שמעל המדות. לכן נאמר בפסוק על ה׳ שהוא ״רוכב בערבות״, בשם י־ה, שאותיותיו יו״ד וה״א מציינות את חכמה ובינה.

בחינה זו נמצאת למעלה מהמדות לחלוטין; ה׳ עצמו ״אינו מכל המדות הללו כלל״. לכן שם המדות מאבדות את נפרדותן ו״היו לאחדים״, כפי שנאמר בברכת דוד: ״לך, ה׳, הגדולה והגבורה״ — כל המדות הן ״שלך״.

באותו אופן אפשר לומר שתערובת הפנימי והמקיף נובעת מהבחינה של ״כי גאה גאה״ — ה׳ נעלה מכל מה שנעלה. לפניו, אור המתלבש בכלים ואור המקיף אותם מבחוץ שווים, ולכן אפשר לחבר ביניהם.

״היד הרמה״ נדונה במאמר על ״שאו את ראש בני גרשון״, מוקדם יותר בפרשה: זו בחינה גבוהה משתי הידיים, חסד וגבורה, המחברת ביניהן. זו בחינה נוספת, שמעל לשני הפכים ומאחדת אותם.

הקטורת מתוארת כ״ממולח טהור קודש״, והתרגום מפרש ״ממולח״ כ״מעורב״. רבי פנחס הלוי, רב פרנקפורט על המיין ותלמידו של המגיד, מפרש את הביטוי בספרו ״פנים יפות״.

לפי פירושו, ״קודש״ היא חכמה ו״טהור״ היא בינה — השתיים שהזוהר מכנה ״שני רעים שאינם נפרדים״. אם כן, ״מעורב, טהור, קודש״ מתאר את חכמה ובינה כשהן מחוברות.

במקום אחר מסביר אדמו״ר הזקן את ברכת הבוקר ״נשמה שנתת בי טהורה היא״: בשורשה הנשמה היא בבחינת ״טהורה״, ובאמצעות המצוות, שעליהן אנו אומרים ״אשר קדשנו במצותיו״, היא עולה לבחינת ״קדושה״. לכך הוא מפנה לשני מאמרים: ״ושמתי כדכד״ ו״שבת שבתון״.

מן המעבר מ״טהורה״ ל״קדושה״ אפשר להבין את ״מעורב טהור קדוש״ שבתרגום, הקרוב לרעיון של התערבות האור הפנימי והאור המקיף שנזכר לעיל. הדבר גם מסביר מדוע נאמר על מקצת הקרבנות ״ביום המשח״ ועל אחרים ״אחרי המשח״.

הקטורת והקערות שהביאו הנשיאים מעלות מ״ן כדי להמשיך את האור המקיף, ולכן הן קשורות ל״ביום המשח״. גם שמן המשחה בא ממוחא סתימאה דעתיק, ולכן השמן, הקטורת והקערות הם כולם בחינה אחת.

אכילת המזבח, כלומר הקרבת בעלי החיים, ממשיכה מ״ד מז״א, בחינה נמוכה ופנימית יותר, ולכן נאמר עליה שהיא באה ״אחרי המשח״. בזוהר על פרשת וארא מוסבר הקשר בין שנים־עשר הבקר לעולה לבין שנים־עשר האבנים היקרות ושנים־עשר השבטים; אדמו״ר הזקן מפנה גם לקטע בזוהר בפרשת בהעלותך.

אותו ביטוי, ״ביום המשח״, מופיע גם בפרשת הקרבן של אהרן ובניו. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק הזה בפרשת צו להרחבה בנושא.