כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת…

המאמר פותח במקרה המתואר בתורה: לאיש יש שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והבן הבכור שלו הוא בנה של השנואה. אדמו״ר הזקן מבקש להבין מדוע הבן הבכור, הראשון והחשוב שבבנים, צריך לבוא דווקא מן האישה ״השנואה״; בסוף המאמר יתברר ששתי הנשים הן שתי הנפשות שבכל יהודי.

הוא פותח בדברי רבי חיים ויטאל, תלמידו המרכזי של האריז״ל, בחיבורו על הקדושה (שערי קדושה): לכל יהודי יש שתי נפשות, כפי שנרמז בלשון הרבים ״נשמות״ בפסוק בישעיהו. הראשונה היא הנפש החיונית והבהמית, השוכנת בדם ומחיה את הגוף.

נפש זו אינה מגיעה לאדם ישירות מה׳, אלא יורדת דרך שלבים מתווכים רבים, ובהם ה״שרים״ והמזלות — מערכות הכוכבים שבאמצעותן ה׳ מנהיג את הטבע. דברי חז״ל על העשב מלמדים שגם הדבר הקטן ביותר למטה מקבל את חיותו באמצעות מתווך כזה מלמעלה.

הפסוק מקהלת מתאר היררכיה שבה כל כוח נתון למרותו של כוח גבוה ממנו — תמונה של החוליות הרבות שבין מקור הנפש לבין העולם הזה. כל ירידה נוספת כרוכה בהסתרה ובצמצום נוספים של אור ה׳, עד שהנפש מתלבשת לבסוף בגוף גשמי, בשר ודם.

מכיוון שהנפש הבהמית התרחקה כל כך ממקורה, היא תערובת של טוב ורע. המידות הרעות באות מן ה״יסודות הרעים״ שבה — הצדדים השליליים של היסודות שמהם מורכב כל דבר גשמי — וכך גם השכל האנושי הרגיל.

כמו כל נפש, גם הנפש הבהמית כוללת שכל — חכמה, בינה ודעת — וכן מידות. נפש זו היא שמאפשרת לאדם לפעול בניגוד לרצון ה׳; הפסוק ״ונפש כי תחטא״ מובא כדי להראות שהיכולת לחטוא שייכת לנפש.

שורש החטא הוא תחושת קיום עצמאי. מכיוון שאור ה׳ מוסתר כל כך בדרגה זו, האדם מרגיש את עצמו כ״יש״ — דבר העומד בפני עצמו, ולא כמי שאין לו מציאות בפני ה׳. מתוך תחושה זו מתאפשרת העבירה.

הנפש השנייה, המצויה בכל יהודי, היא הנפש האלקית, המכונה, במילים הלקוחות מאיוב, ״חלק אלוקה ממעל״. בניגוד לנפש הבהמית, היא מגיעה לאדם ישירות מה׳, בלי מתווכים; אדמו״ר הזקן מפרש כך את הפסוק ״האלקים עשה את האדם ישר״: ״ישר״ פירושו גם ישר בדרך, כלומר ישיר.

הסוגריים מציינים את מקום הפסוק: סוף פרק ז׳ בקהלת. שני מקורות נוספים מלמדים שהנשמה באה ישירות מה׳: ברכת הבוקר ״אתה נפחתה בי״, שבה ״אתה״ פירושו ה׳ בעצמו, והפסוק בבראשית שבו ה׳ ״נפח באפיו נשמת חיים״.

המשל הוא הבל הפה: הוא יוצא מעומק האדם, ואף על פי כן, כשהוא יוצא, הוא נשאר קשור אליו. כך גם הנפש האלקית, אף שיצאה מה׳, נשארת מאוחדת עמו בלי הפסק, משום שכפי שמוסבר בתניא (פרק כא), דיבורו של ה׳ לעולם אינו נפרד ממנו, שהרי אין שום דבר מחוץ לו.

מכיוון שהנפש האלקית מאוחדת תמיד עם ה׳, מקורה — המאציל שלה — אין בה מקום לחטא. אילו הייתה לאדם נפש זו בלבד, לא היה יכול לחטוא ולפעול בניגוד לרצון ה׳.

החטא נעשה אפשרי רק מפני שהנפש הבהמית ״מלבישה״ את הנפש האלקית ומסתירה ממנה את אור אין סוף, כפי שבגד מסתיר את מה שהוא מכסה. אדמו״ר הזקן מפנה ללקוטי אמרים, החלק הראשון של התניא, שבו הדבר מוסבר בהרחבה.

שתי הנפשות נרמזות גם בפסוק ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. הנפש האלקית מקבילה ל״צלם״, והנפש החיונית ל״דמות״.

זו תכלית הדברים: הנפש האלקית ירדה לעולם כדי להיכנס לנפש הבהמית, להילחם בה ולברר אותה, להפריד את הטוב שבה מן הרע ולהעלותה לה׳. המטרה, בלשון הזוהר, היא ״להפוך חושך לאור״: לא רק לנצח את החושך, אלא להפוך אותו. משום כך נקראת הנפש בשם ישראל.

כששונה שמו של יעקב לישראל נאמר לו: ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״; אדמו״ר הזקן מפרש ״שרית״ מלשון שלטון: על הנפש האלקית למשול בנפש הבהמית ולהפוך את מחשבותיה ורגשותיה, שאינם מופנים לה׳, מרע לטוב. ״אלקים״ כאן פירושו המדות, כפי שמראה הפסוק על ״בני האלקים״. בנוסח הנדפס כאן המילה ״ויראו״ מופיעה פעמיים, ככל הנראה כפל; במהדורת קה״ת מופיעה במקום הראשון המילה ״ויבאו״, ביטוי שהמהדורה קושרת לאיוב א׳:ו׳: ״ויבאו בני האלקים״.

אונקלוס, התרגום הארמי הקלאסי של התורה, מתרגם ״בני האלקים״ כ״בני רברביא״, ובכך מראה ש״אלקים״ יכול להתפרש ככוחות; לכן ה״אלקים״ שעמו ישראל נאבק הם המדות העזות שבנפש. ״אנשים״ מייצגים את כוח המעשה, את בחינת אנוש — אדם בן תמותה רגיל. את כל אלה יש להפוך לטוב באמצעות הנפש האלקית, שאינה מוסתרת ממקורה.

הנפש האלקית מבררת את הנפש החיונית ומעלה אותה, עד שגם היא מתבטלת ונכללת באור ה׳. את השם ישראל דורשים כשתי מילים: ״ישר אל״ — ״ישר״ ו״אל״; ״אל״ הוא שם המציין חוזק ושלטון, והנפש האלקית זקוקה לחוזק הזה כדי לנצח במלחמתה עם הנפש החיונית.

המלחמה מתנהלת מדי יום. בתהילים נאמר: ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״, ואדמו״ר הזקן מדגיש את המילה הנוספת ״בהם״: ימינו עוברים בשתי הנפשות, ובכל יום מתחולל ביניהן מאבק חדש. בכך מוסבר מדוע משך חייהם של בני אדם שונה.

משך חייו של אדם תלוי במלחמה שעליו לנהל: ככל שיש בנפשו הבהמית יותר רע, כך עליו להילחם בה שנים רבות יותר, עד שתהפוך לטוב.

את הפסוק ״ועתה ישראל״ דורשים תוך הדגשת ״ועתה״ — עכשיו. דווקא בתקופה הנוכחית, שבה הטוב והרע מעורבים זה בזה, נקראת הנשמה ישראל, שם המבטא שלטון וניצחון, משום שעליה לנצח את הנפש הבהמית ולהפוך אותה.

בזמן העתיד, כפי שמבטיח זכריה, ה׳ יעביר מן העולם את רוח הטומאה. כשלא יישאר רע, לא תהיה עוד מלחמה.

אז הנשמה כבר לא תיקרא ישראל, שם המבטא מאבק. אדמו״ר הזקן מציע, בלשון ״ואפשר״, קשר לדברי הגמרא (בבא בתרא ע״ה ע״ב), שלעתיד לבוא ייקראו הצדיקים בשמו של הקדוש ברוך הוא; הרשב״ם שם מסביר ששמם יהיה כשמו של ה׳.

כעת עולה שאלה: גם לפני ירידתה הייתה הנפש החיונית בטלה במקורה באור ה׳. מדוע, אם כן, היה עליה לרדת נמוך כל כך, עד שהנפש האלקית נדרשה לרדת בעקבותיה כדי לברר אותה ולהעלות אותה?

לפני התשובה, אדמו״ר הזקן מבאר את המלחמה עצמה ואת הזמן שבו היא מתנהלת. הזוהר מלמד שזמן המלחמה הוא זמן התפילה, ותיקוני הזוהר אומרים שמי שהורג את הנחש — את הרע שבתוכו — מקבל את ״בת המלך״, שהיא התפילה.

המלחמה מתחילה בתפילת הבוקר. בפסוקי דזמרה, פרקי התהילים ופסוקי השבח הפותחים את התפילה, האדם מפריד בין הרע שבנפש הבהמית שלו לבין הטוב שבה. ספר תהילים מתאר את נאמני ה׳ כמי ש״רוממות ה׳ בגרונם וחרב פיפיות בידם״: השבח עצמו הוא החרב.

ל״שתי הפיות״ של החרב יש שתי פעולות: להעלות את הטוב למעלה ולחתוך את הרע ולהפרידו למטה. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לרעיא מהימנא, חלק מן הזוהר, בתחילת פרשת שופטים, ואז מסביר כיצד השבח פועל כך: באמצעות התבוננות בגדולת ה׳.

האדם מתבונן בכך שה׳ מחיה את כל הנבראים ומהווה אותם תמיד, ולכן הם בטלים לפניו, וכדברי הזוהר: ״הכול נחשב לפניו כלא״. אפילו המדות העליונות המנויות בפסוק ״לך, הוי׳, הגדולה...״ בטלות לפניו, כפי שנאמר בתפילת אליהו בתיקוני הזוהר: ה׳ אינו אף אחת מן המדות הללו.

ה׳ עצמו נעלה לאין ערוך אפילו מהמידות העליונות. כשהמלאכים בחזון ישעיהו קוראים לו ״קדוש״, פירוש המילה הוא מובדל: למעלה אפילו משתי הדרכים שבהן אורו מתייחס לבריאה — ממלא כל עלמין, האור שממלא כל עולם מבפנים, וסובב כל עלמין, האור שמקיף את כל העולמות מלמעלה. מאמר חז״ל שענוותנותו נמצאת במקום שבו נמצאת גדולתו מצביע על אותו רעיון.

אף שגדולתו של ה׳ אינה מוגבלת, הוא נעלה ממנה כל כך, עד שהגדולה עצמה נחשבת לענווה ולשפלות לעומתו. כאשר אדם מתבונן בכך לעומק, הרע שבנפשו ״מתפזר״ מאליו, כלשון הפסוק בתהילים, בלי שיצטרך להילחם בו ישירות.

הדבר מתאפשר משום שלרע אין חיים משל עצמו. הרע והסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה, שואבים את חיותם רק מ״אחור״ של הקדושה — מצדה החיצוני ביותר, ולא מ״פניה״ — וחיות זו מגיעה אליהם באמצעות שס״ה מצוות לא תעשה שבתורה.

מכיוון שהרע תלוי בקדושה, הוא נעלם בפניה כשם שהחושך נעלם בפני האור. אך הפרדת הרע היא רק השלב הראשון; צריך גם לכלות אותו לגמרי.

הציווי שבתורה ״החרם תחרימם״ והאמירה בזוהר ״להפוך חושך לאור״ מתארים את השלב השני, וקריאת שמע פועלת אותו. קריאת שמע נקראת ״רומח״, כמו הרומח שפנחס לקח בידו: רמ״ח התיבות שבה, כמניין רמ״ח, יחד עם שש התיבות של ״שמע ישראל״, שמניינן ו׳, מצטרפות למילה ״רומח״. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לספר מאורי אור, מילון למונחים קבליים.

הרומח נוטל מאדם את חיותו לגמרי, וכך קריאת שמע אינה רק דוחה את הרע הצדה, אלא מכלה אותו לחלוטין.

כדי להראות כיצד, אדמו״ר הזקן מבאר את הפסוק ״שמע ישראל, הוי׳ אלקינו, הוי׳ אחד״. את המילה ״אחד״ דורשים לפי אותיותיה: א׳ מורה על ה׳ האחד, ח׳, שערכה שמונה, על שבעת הרקיעים והארץ, וד׳, שערכה ארבע, על ארבע רוחות העולם. במובן זה, ״אחד״ פירושו שה׳ הוא המציאות האחת בכל העולם הנברא, ולכן הביטוי שייך רק לאחר שיש עולמות.

כך גם בעולמות הרוחניים העליונים: לאחר שהמדות העליונות נאצלו, גם הן נכללות באחדותו של ה׳. ח׳ מקבילה לשבע המדות המנויות בפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה...״, וד׳ לארבע החיות — היצורים הקדושים שבחזון המרכבה של יחזקאל — שפניהן פני אדם, אריה, שור ונשר. הוא מייחד את כולן, מפני שכולן בטלות לפניו.

אבל עצמותו ומהותו של ה׳, כפי שהוא קודם לכל בריאה, היא למעלה אפילו מגדר ״אחד״, המתאר אחדות בין רבים; הוא אינו בגדר עולמות כלל. ספר יצירה שואל: ״לפני אחד, מה אתה סופר?״ — עצמותו נעלית לאין סוף מכל ספירה.

עצמות זו היא שאליה מתייחסת הוי׳ הראשונה בקריאת שמע: ״הוי׳ אלקינו״, בדגש על ״אלקינו״. אפילו המלאכים אינם יכולים להשיג אותה; הם יכולים רק לומר ״קדוש״ — נבדל לחלוטין — ולשאול ״איה מקום כבודו?״. רק נשמות ישראל, שנמשכו מאותה מדרגה עצמה, קשורות אליה.

כפי שהוסבר בפסקה הראשונה, נשמות ישראל באות מה׳ בלי שום הסתר, ולכן הן נקראות ״חלק הוי׳״. אדמו״ר הזקן קושר זאת למתואר בתלמוד על מעמד הר סיני, שבו נשמע קול מן השמים: ״מי גילה רז זה לבני?״, ומזהה זאת עם הסוד העליון של ״ישת חושך סתרו״, הנסתר אפילו מן המלאכים.

״שמע״ פירושו גם ״הבן״. האדם המשכיל צריך להתבונן לעומק ולקבע את מחשבתו בחוזקה בכך שה׳, כביכול, הניח את כל העליונים ואת כל התחתונים כדי להיות באמת ״הוי׳ אלקינו״.

עליו להתבונן גם בכך שהנשמה, שהיא ״חלק אלוקה״, ירדה ממקום גבוה כל כך למקום נמוך כל כך, והתלבשה בתוך הנפש החיונית. מחשבות כאלה צריכות לעורר את נפשו ורוחו לכלות אל ה׳, מתוך געגוע לשוב אליו.

מכך הוא מגיע ל״ואהבת את ה׳ אלקיך״, שאדמו״ר הזקן מפרש בשני אופנים. כפועל עומד, הדבר מתאר את מצבו של האדם עצמו: הוא רוצה שהוי׳ יהיה אלקיו. כפועל יוצא, פירושו ״לעשות״ אהבה — לעורר את אהבת ה׳ למעלה, ככתוב במלאכי: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״.

אהבה זו בוערת כרשפי האש המתוארים בשיר השירים, עד שהנפש משתוקקת להתבטל ולהיבלע באור ה׳, בסיוע האהבה הבאה מלמעלה: ״הגידה לי שאהבה נפשי״. מכאן הוא עולה ל״בכל מאדך״: מן המילה ״מאד״, שמשמעה ״הרבה מאוד״, נלמדת אהבה שאין לה גבול, למעלה מהשגת השכל.

פסוקו של איוב מתאר זאת: ״מגלה עמוקות מני חושך״. כאשר האדם מגלה בלבו את המדרגה העמוקה ביותר, ״הוי׳ אלקינו״, הגנוזה בחושך של ״ישת חושך סתרו״, החושך של הנפש הבהמית נהפך לאור, והרע שבה, שהוא ״צלמות״, נהפך לטוב.

בדורות הקודמים הרע היה חלש יותר, וקריאת שמע לבדה הספיקה כדי לבטל אותו לחלוטין. עכשיו, ב״עקבתא דמשיחא״ — התקופה שלפני הגאולה — הרע התחזק מאוד, וקריאת שמע לבדה כבר אינה יכולה לבטלו לגמרי.

לכן תיקנו חז״ל את שמונה עשרה הברכות, תפילת העמידה. בברכות אומרים ״ברוך אתה״, ואת המילה ״ברוך״ מפרשים כלשון של המשכה: אנו מבקשים שה׳, שאליו אנו פונים ישירות בתואר ״אתה״ — הוי׳ אלקינו — יימשך לתוכנו ויתגלה בלבנו, וכך הרע ייעלם מאליו, כמו שהחושך מתבטל בפני האור.

ברכת ״סלח לנו״ אינה בקשה להינצל מעונש. היא דומה לאדם המבקש את סליחת חברו: הדבר החשוב לו יותר מכול הוא שרצונו הטוב של חברו כלפיו ישוב ויתגלה, והוא מבקש זאת על ידי שהוא מעורר את רחמיו.

בדומה לכך, אנו מבקשים שרצונו של ה׳ — אהבתו ורצונו הטוב כלפינו — יתגלה באמצעות שלוש עשרה מידות הרחמים, הנקראות בלשון הקבלה ״שלושה עשר נהרות של אפרסמון טהור״. הן מנקות את עוונות ישראל, כדי שלא יישאר מסך המפריד בינינו לבין התגלות רצונו.

ימי אלול מיוחדים לעורר את שלוש עשרה מידות הרחמים, וביום הכיפורים מתגלה רצונו של ה׳ במלואו. כך היה לאחר חטא העגל: ביום הכיפורים נמסר לישראל שה׳ סולח להם, משום שזהו הזמן שבו הרצון מתגלה.

אדמו״ר הזקן חוזר לאהבה רבה של ״בכל מאדך״ שתוארה לעיל. היא גדולה וחזקה יותר, וגבוהה בהרבה מן האהבה שהייתה לנשמה לפני שירדה לעולם הזה.

אהבה זו באה דווקא על ידי בירור הנפש החיונית וביטול הרע שבה: הדברים העמוקים מתגלים ״מתוך החושך״. קהלת אומר ״כיתרון האור מן החושך״: לאור הבוקע מן החושך יש יתרון שאין לאור לבדו.

זוהי תכלית ירידת הנשמה: לברר ולזכך את הרע שבנפש הבהמית, וכך להגיע לאהבה רבה זו, הנעלית מכל מה שהיה לה במקורה. בכך באה תשובה לשאלה שנשאלה בסוף הפסקה הראשונה.

מדוע נפש הבהמית המעודנת מגיעה למדרגה כה גבוהה? משום ששורשה גבוה מאוד: היא באה מ״המלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל״, שהם, על פי הקבלה, האורות שנשברו בשבירת הכלים. בעקבות הנפילה בשבירה, לתוך הסתרות וצמצומים רבים, היא מכסה ומסתירה כעת את אחדות ה׳.

לכן, לאחר שהנפש האלקית ביררה את הנפש החיונית והפרידה ממנה את הרע שבה, הנפש החיונית מגיעה מאליה לאהבה הגדולה שתוארה לעיל.

לאהבה זו יש יתרון המעלה של שורש הנשמה, כפי שהיה לפני ירידתה. זהו פירוש הפסוק: דווקא מן הנפש הבהמית, שהיא האישה ה״שנואה״, בא ״הבן הבכור״, הראשון והגבוה ביותר, משום ששורשה במדרגה של ״לפני מלוך מלך״.

בפסוק המילה ״שנואה״ כתובה תחילה ״שנואה״, בוי״ו, ואילו כאן כתוב ״לשניאה״, ביו״ד, והאדמו״ר הזקן דורש זאת כמילה אחרת. הדבר מזכיר את דרשת הגמרא על השם סיני: מן ההר הזה ירדה שנאה לעובדי האלילים. האדמו״ר הזקן לומד מכך על תיעוב מוחלט של הרע בנפש, הנובע מגילוי רצון ה׳ ומהאהבה שלמעלה מן הדעת.