בהעלתך את הנרות וגו׳

1״כאשר תעלה את הנרות״ וגו׳. רש״י מסביר: כשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו על שלא השתתף בחנוכה.

אמר לו הקב״ה: חייך, שלך גדול משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. ועיין במדרש. כדי להבין זאת, וכן את מה שכתוב בהמשך, ״האם ישחט להם צאן ובקר״ וגו׳:

מה התמיהה? הרי יש בעולם שבעים אומות, ומספרן רבבות על גבי רבבות — יותר משש מאות אלף — והן אוכלות בשר ומוצא להן די צורכן.

2וכן יש להבין את מה שנאמר: ״אם את כל דגי הים״ וגו׳ — והרי הם ביקשו בשר, ולא ביקשו כלל דגים?

העניין יובן בהקדמת ביאור עניין מעשה הקרבנות של הנשיאים, שכל נשיא העלה את שבטו באמצעות קרבנו.

3ההסבר הוא שעלינו להבין את דברי חז״ל, עליהם השלום: עם הארץ אסור לו לאכול בשר. כלומר, מפני שאינו יכול להעלות את הבשר וכו׳. אם כן, מובן מכך שהאדם מעלה ומגביה את המאכל.

היינו מפני שהאדם נעלה יותר, שכן הוא מדבר, והוא הראש לכל בחינות הדומם, הצומח והחי, כפי שנתבאר לעיל בפרשת נשא, על הפסוק ״כה תברכו״ וכו׳.

4אולם במקום אחר משתמע ההפך. שהרי חז״ל אמרו בתחילת הפרק השישי במסכת ברכות: ״אילן שאכל אדם הראשון — חיטה הייתה״, מפני שילד אינו יודע לקרוא לאביו ולאמו עד שיטעם טעם דגן.

הרי שהאדם מקבל דעת מן החיטה. וכך אמר גם רב נחמן: ״עד שלא אכלתי בשר שור״ וכו׳. אך העניין הוא ששני הדברים אמת: המזון נמצא למטה מנפש האדם, וגם [למעלה] ממנה.

5כלומר, הטעמים של כל מיני הצמחים והפירות, וכן בשרם של חיות ובהמות, מקורם בעולם התוהו, שהוא בחינת עולם הנקודים, שלמעלה מאצילות, שהוא ברודים;

כלומר, שורשו של כל חי הוא מחיות המרכבה: פני האריה הם מקור נפשות חיות הבר, פני השור הם מקור נפשות הבהמות, ופני הנשר הם מקור נפשות העופות.

6והנה החיות נושאות את הכיסא, ו״על הכיסא״ וכו׳ הוא ״כמראה אדם״: זוהי בחינת עשר הספירות דאצילות, של עולם התיקון, שתוקנו בצורת פרצוף אדם.

כלומר, בדרך משל: סדר והדרגה בהשתלשלות איברי האדם, שהם רמ״ח איברים ושס״ה גידים; וכפי צורת הגוף, כך גם מתלבשת בו הנפש.

שהרי התלבשות הארת הנפש בגוף מתחלקת לפי צורת הגוף: במוח שורה המחשבה, בפה הדיבור, ובידיים כוח העשייה.

וזהו הטעם שהוא נקרא אדם: האל״ף היא בחינת המחשבה, הדל״ת — הדיבור, והמ״ם — העשייה. וכך גם למעלה, בעשר הספירות

דאצילות: הן משתלשלות בסדר זה של בחינת אדם, והאור שורה בתוכן ממש כפי שהנפש שורה בגוף האדם. (ועיינו במה שנכתב על כך בפרשת אמור, במאמר הפותח במילים ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״.)

ויש בחינת מוחין דקטנות ומוחין דגדלות. לא כך אצל שאר הברואים, כגון בהמות וחיות: צורת גופם אינה דומה כלל לצורת גוף האדם, וראשם כפוף ושווה עם

הגוף. וכך גם סדר המשכתם ממקורם ושורשם: גם שם ההשתלשלות והמיזוג הם באופן שונה לחלוטין. (ועיינו בזוהר, בראשית, דף י״ט ע״א ודף כ׳ ע״ב.)

והנה החיות שבמרכבה נושאות את הכיסא. כלומר, כשם שהבהמות מגביהות את האדם הרוכב עליהן, כך הן מעלות ונושאות את בחינת אדם שעל הכיסא למעלה ממקומו שלו,

כלומר, לשורשן, שמקורו בעולם התוהו שלמעלה מאצילות. אך הן גם נישאות עם הכיסא; כלומר, הן מתרוממות ומתעלות יחד עם האדם שעל הכיסא,

שהרי הוא שמעלה ומרומם אותן, כשם שאדם בעולם הזה מעלה את בשר הבהמה: הבשר מתעלה באמצעות אכילת האדם [אותו], שכן הוא נהפך לדם הנפש ונכלל במדרגה ובדרגה של האדם המדבר. (וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״אני ישנה ולבי ער״, על משמעות המילים ״רעייתי״.)

אך העובדה שבאמצעות כך נפש האדם נקשרת בגופו, וכן [יש] תוספת שכל — זהו עניין בחינת ״נושאות״ וכו׳. (וראו מה שכתוב בעניין זה במאמר המתחיל ״ששת ימים תאכל מצות״ וכו׳.)

72. והנה הבשר הוא מבחינת גבורות, ולכן הוא אדום. משום כך, גם לאחר הבירור וההעלאה, הוא נכלל בגבורות של קדושה; כלומר, על ידו נמשכים התלהבות ורשפי אש.

הטעם לכך הוא שמקורם של כל הבהמות והחיות הוא באריה ובשור שבמרכבה, והם עצמם בחינת גבורות, ככתוב על המרכבה של יחזקאל: ״בוערות כמראה הלפידים״.

וכך גם השרפים — שמם הוא מלשון רשפי אש. לכן גם הבהמות והחיות שהשתלשלו מהם הן בחינת גבורות; ומשום כך ״הבשר אדום״ וכו׳.

8ועיינו ברבינו בחיי, פרשת בשלח, על הפסוק ״ויאמר משה: בערב ה׳ ייתן לכם בשר לאכול, ולחם בבוקר״: [אלה] מקבילים למידת הדין ולמידת הרחמים וכו׳.

וזהו [הפירוש של] מה שאמרו חז״ל, עליהם השלום, שעם הארץ אסור לו לאכול בשר: משום שאינו יכול להעלות את הבשר, שכן מן הגבורות יש יניקה רבה יותר לכוחות החיצוניים, וכפי שיתבאר בהמשך על הפסוק ״זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה״ וכו׳;

וכפי שכתוב בזוהר, פרשת נח (דף ס״ה ע״א): ״כל רצונה אינו אלא בבשר, תמיד״. ועיינו שם במקדש מלך, בשם רבי חיים ויטאל. וכיוון שאינו יכול להעלות את הבשר, הבשר מוריד אותו ומשפיל אותו, כפי שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״וגלחה את ראשה״.

אבל תלמיד חכם, שמקבל מבחינת חכמה, ו״בחכמה מתבררים״ — לכן הוא מברר את הבשר, ואז הבשר מוסיף בו התלהבות.

אבל משה רבנו, עליו השלום, אמר: ״מאין לי בשר?״ כלומר, הוא היה נעלה מאוד מבחינת הגבורות שבבשר, אפילו כפי שהן לאחר הבירור.

שכן ההתלהבות ורשפי אש האהבה הם עדיין בבחינת ״יש מי שאוהב״, ואילו על משה נאמר ״ונחנו מה״: בחינת אין, שהיא הביטול המוחלט.

9ואף שגם בו יש בחינה של התלהבות, במידת הגבורה, הרי ההתלהבות כלולה בבחינת ביטול ואין, והיא נקראת

בחינת הגבורות של אבא, כלומר חכמה. לעומת זאת, הגבורות שנולדות מבירור הבשר הן בחינת הגבורות של אמא, כלומר בינה, או הגבורות של ז״א, כלומר המידות, והן שייכות לבחינת יש ודבר, שבה ההתלהבות מורגשת וכו׳;

וזהו דבר קטן, והוא למטה ממדרגתו של משה רבנו עליו השלום, שהוא בחינת מ״ה — מה — תכלית הביטול, בחינת אין, כנזכר לעיל. (ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״והיה מדי חודש בחודשו״, בעניין ״יבוא כל בשר להשתחוות״.)

10זהו [פירוש] ״ויאמר משה: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו״. כלומר, שש מאות אלף רגלי

של דור המדבר היו תלמידיו, וגם הם היו מבחינת יסוד אבא, שהיא בחינת ביטול. וזהו ״אשר אנכי בקרבו״: משה הוא בחינת מה ואין, כפי שהוסבר לעיל.

״ואתה אמרת: בשר אתן להם״. כלומר, משה מדבר עם בחינת אור אין סוף המלובש בחכמה, שהיא בחינת משה.

וזהו ״ואתה״, שכן חכמה נקראת ״אתה״ וכו׳ (וראה בזוהר, פרשת בלק, עמ׳ 193ב). מכאן משמע שאתה, אור אין סוף המלובש בחכמה, תיתן בשר.

והרי אי אפשר שמדרגה כה גבוהה ונעלית, שהיא בחינת חכמה ואין, בחינתו של משה, תרד כל כך. ואם כן, איך ייתכן שהמזון הנמשך על ידה יהיה בשר? הרי הבשר הוא מדרגה נמוכה מאוד ביחס למשה, שכן הוא בחינת יש ובחינת גבורות וכו׳.

וזהו ״הצאן ובקר ישחט להם״. כלומר, מאחר שהם מבחינת גבורות, הם טעונים שחיטה (ראו לקוטי תורה של האריז״ל, פרשת ראה ופרשת שמיני); ואם כן, איך ייתכן שיהיו למאכל לאנשים שמושרשים ביסוד אבא, בביטול גמור, כפי שהוסבר לעיל?

״אם את כל דגי הים״ וכו׳. כלומר, הדגים הם מדרגה נעלית יותר מצאן ובקר, שכן אינם טעונים שחיטה. ואף על פי כן, הם נמוכים ביחס למדרגתם, ואי אפשר שיימצאו להם וכו׳. וראו על כך בהמשך.

11ג. ״ויאמר ה׳ אל משה: היד ה׳ תקצר?״ כלומר, אף שאמת הדבר שאתה נעלה מאוד מבחינת הישות של בשר, שהרי אתה בבחינת מ״ה וביטול, בכל זאת, ״היד ה׳ תקצר?״ — בתמיהה.

כלומר, היא יכולה להמשיך ולהשתלשל אף מן האין של חכמה, הנעלה מאוד, להתלבש ולהתגלות למטה מטה בגבורות ובישות של בשר, כך שגם בבחינת הישות של בשר יתגלה הביטול של חכמה.

כי יד ה׳ יכולה להשתלשל מטה מטה מאוד. (וכפי שמבואר במקום אחר בעניין ״המגביהי לשבת״, שמשום כך הוא ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״ במידה שווה; וכמו בעניין ״היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״ וכו׳. וכיוצא בזה נתבאר בפירוש ״לבי ובשרי ירננו אל אל חי״:

כדי שהביטול יימשך אל ״לבי ובשרי״, שהם גשמיים, הדבר מתאפשר דווקא כאשר הם ״ירננו אל אל חי״ — אל מהותו ועצמותו ית׳, כפי שמבואר במאמר המתחיל ״וארשתיך לי״ וכו׳. ובמתן תורה ״ההרים רקדו״, כלומר, אפילו הרים בעלי גבנונים, בפרק בתרא דפסחים.) (דף קי״ח ע״ב)

ועיין מה שנתבאר לעיל במאמר המתחיל ״עניין שניתנה תורה על הר סיני״. כל שכן שקל יותר שהביטול יימשך בבחינת בשר וכו׳. וזהו שנאמר לעתיד לבוא: ״והיה מדי חודש״ וכו׳, ״יבוא כל בשר להשתחוות לפני״.

והחידוש הוא שגם בבחינת ״כל בשר״, שהיא בחינת גבורות וישות, תימשך בחינת ההשתחוויה והביטול העליון, כפי שמבואר במקום אחר.

12וזה היה עניינם של השלווים: הם היו עופות שמנים מאוד, כמובא בגמרא, [מסכת] יומא, ע״ה ע״ב: הניחו אותו על שלושה עשר כיכרות, והכיכר האחרונה לא הייתה נאכלת אלא כשהיא מעורבת במאכל אחר, משום שהשומן הרב נספג בה; וכל שכן הכיכרות שמעליה.

13העניין הוא ששמן הוא בחינת חכמה, שעליה נאמר: ״חכם, אך לא בחכמה ידועה״ וכו׳. גם בעולם הגשמי השמן הוא בחינת חכמה, שהשתלשלה מבחינת החכמה שלמעלה. התורה, שהיא בחינת חכמה עילאה, נקראת שמן וכו׳.

14וזהו עניינו של השליו: השמן, שהוא בחינת חכמה, נמשך והתפשט בבשר. בשר השליו הוא בחינת גבורות, ואילו השמן שבו הוא בחינת חכמה, בחינת מ״ה ואין. כלומר, הביטול נמשך גם לבחינת היש שבבשר.

וזהו ״היד ה׳ תקצר?״: האם אין ביכולתו להמשיך מבחינת האין שבחכמה עילאה גם לתוך הבשר, אף שמצד עצמותו הוא בחינת יש וגבורות? וכפי שנכתב ב־Etz Chaim בעניין שיסוד אבא ארוך — כלומר, השפעת כוח הביטול.

15כלומר, גם השליו נמשך מבחינת פני הנשר שבמרכבה, שהיא שורש נשמתם של כל העופות;

אלא שמבחינת הנשר מתהווים כל העופות שאינם מעורבים בשומן במידה רבה, והם רק בבחינת בשר, גבורות ויש בלבד.

אבל השליו הזה מעורב בשומן במידה רבה כל כך; כלומר, נמשכת לתוכו מבחינת שמן החכמה העליונה, בחינת אין,

שהיא בחינת ההרכבה וההתכללות של חסד וגבורה יחד: לתוך הגבורות של היש שבבשר השליו נמשכת בחינת חסד שבחכמה, כדי להמתיק את הגבורות; וזהו השמן וכו׳.

16וכך גם בהעלאת נרות המנורה: השמן נספג ונמשך אל תוך הפתילה, ועל ידי כך הפתילה דולקת ומאירה.

גם כאן יש התכללות של חסד וגבורה: חסד שבחכמה הוא השמן, ואור הפתילה הוא בחינת הגבורות וההתלהבות. הפתילה היא בחינת יש, והיא נכללת באור; זהו עניין העלאת נפש האדם בבחינת רצוא והתלהבות.

אולם העלאה זו נעשית באמצעות השמן, שהוא בחינת חכמה עילאה; כלומר, גם בחינת הביטול של חכמה עילאה נמשכת אל תוך ההתלהבות וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב בעניין השמן והפתילה על הפסוק ״כי אתה נרי הוי׳״, ובמאמר המתחיל ״ת״ר מצות נר חנוכה״.) וזה דומה לעניין השליו, שבו השמן התפשט בגבורות שבבשר, כנזכר לעיל.

174. וזהו פירוש ״שלך גדול משלהם״, כלומר, גדול מקרבנות הנשיאים. הקרבן נקרא ״אכילת המזבח״: כשם שעל ידי האכילה הבשר מתברר, ומתוך כך נולדים התלהבות ורשפי אש, כך גם אכילת המזבח היא באותו אופן,

אלא שהיא בבחינה נעלית הרבה יותר, כפי שמבואר במקום אחר. ולכן אמרו חז״ל: ״משחרב בית המקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו״.

18וזה היה עניינן של קורבנות הנשיאים: כל נשיא רומם את שבטו באמצעות קורבנו. כלומר, באמצעותו נמשכו אל שבטו בחינת הרצוא וההתלהבות, מכוח הקורבן שהקריב, הנקרא ״אכילת המזבח״ וכו׳.

אבל בחינתו של אהרן, שהדליק והיטיב את נרות המנורה, גדולה מן הקורבנות שהוזכרו לעיל. שכן המנורה היא בחינת מלכות דאצילות, ושנים עשר השבטים הם מרכבה לבחינת המלכות,

והם נקראים שנים עשר הבקר: ״שלושה פונים צפונה״ וכו׳, ו״הים עליהם מלמעלה״. ״הים״ הוא מלכות דאצילות, הנמצאת מעליהם.

(ולכן הקריבו הנשיאים שנים עשר בקר לעולה, כלומר, כפי שנאמר: ״שם עלו שבטים״ וכו׳; ועלייה זו היא בדומה ל״והחיות נושאות את הכיסא״.) ואהרן, שהעלה את נרות המנורה,

פעל גם הוא למען שנים עשר השבטים בכללותם, הכלולים בבחינת המלכות; הוא השפיע גם בהם את העלייה, כדי שלכל אחד ואחד מישראל תהיה בחינת עלייה זו. גם עלייה זו היא בחינת גבורות ורשפי אש.

19אהרן עצמו הוא חסד, אך לכנסת ישראל הוא השפיע את בחינת הגבורות. זאת משום שהוא ״שושבין המלכה״, המגביה ומעלה את כנסת ישראל אל המלך הקדוש; והדבר נעשה באמצעות הגבורות, שהן בחינת העלאה.

וזהו עניין העלאת הנרות. אך גבורות אלו אינן בבחינת יש, כמו ההעלאה הנובעת מבירור הבשר, שהיא בחינת יש.

אלא הן בבחינת אין וביטול, שהרי הן מעורבות בשמן, בפתילה ובאור: אף שבירור הפתילה והעלאתה

הן בחינת גבורות של יש, מכל מקום, באמצעות השמן הנבלע בה, שהוא בחינת חכמה עילאה, ביטול ואין, נעשות ההעלאה והגבורות בבחינת אין וביטול וכו׳.

20ולכן היא גדולה מקרבנות הנשיאים, שנקראים ״אכילת המזבח״, שבהם ההעלאה נמשכת מבירור הבשר, והגבורות שבו הן עדיין בבחינת ״יש מי שאוהב״.

כלומר, שנים־עשר הבקר נמצאים בעולם הבריאה, ו״אימא מקננא בכורסיא״; הגבורות הנמשכות מבחינת בינה כפי שהיא מקננת בבריאה הן בבחינת יש וכו׳.

אבל אהרן, בהדלקת המנורה, המשיך אל מלכות, שהיא המנורה, גם מבחינת אבא, בהתאם למאמר ״אבא יסד ברתא״; שכן חכמה היא בבחינת אין וביטול.

21ולכן, אף על פי שהשפיע בה גם את בחינת גבורות דאימא, כדי שעל ידי כך תהיה העלאה — וזהו עניין ״שושבין של המלכה״ — מכל מקום, הגבורות אינן בבחינת יש,

כמו ההעלאה שעל ידי בינה לבדה, ש״מקננא בכורסייא״, כלומר בקרבנות הנשיאים; אלא הן בבחינת אין וביטול, על ידי גילוי חכמה עילאה, אבא ש״מקנן באצילות״ וכו׳. כלומר, הוא משפיע בה מבחינת אבא ואמא יחד, וזהו עניין השמן והאור.

(ראו לקוטי תורה של האריז״ל, פרשת בהעלותך, בסוף הקטע הפותח ״מצות הדלקת נרות״; ועיינו עוד בלקוטי תורה של האריז״ל, פרשת וירא, בעניין ״כי ארנון גבול מואב״ וכו׳, על דרך ״בחכמה יסד ארץ״.) נמצא שאהרן הוא ממוצע בין הנשיאים ובין משה רבנו עליו השלום.

משה הוא בחינת מה ואין, הביטול בתכלית, והוא נקרא ״שושבין של המלך״ (שושבינא דמלכא): כלומר, הוא נעלה מבחינת ז״א, הנקרא ״מלך״, שהרי הוא שושבינו; והוא הממשיך מלמעלה למטה.

22והנשיאים הם בחינת העלאה מלמטה למעלה מעולם הבריאה, מתוך גבורות ורשפי אש שמקורם בבחינת בינה השורה בבריאה, שהיא בחינת יש.

ואהרן נקרא ״שושבינה של המלכה״, שכן הוא שמעלה את נשמות ישראל ככללותן; ומכיוון שהוא המעלה אותן, הכרחי שהוא יהיה למעלה מהן וכו׳;

כלומר, הוא משפיע בהן מבחינת אבא ואמא, ועל ידי כך ההעלאה היא בבחינת אין וביטול וכו׳. לכן הוא בחינת ממוצע בין הנשיאים ובין משה רבינו:

כי מצד אחד הוא דומה לבחינת הנשיאים, בכך שהוא מעלה את כנסת ישראל מלמטה למעלה; ואילו בחינת משה עניינה להמשיך גילוי של אור אין סוף מלמעלה למטה.

אך למרות זאת, מצד אחד הוא דומה לבחינת משה, שכן העלאה זו נעשית באמצעות המשכת החכמה, שהיא בחינת ביטול ואין וכו׳; ודווקא באמצעות המשכה זו באה ההעלאה.

וזהו עניין ״שלך גדול משלהם״. (ועיינו במה שנכתב בדרך זו על [הפסוק] ״להקריב לי במועדו״: שתפילת כל ימות החול נמשכת משבת באמצעות המועדים, שהם בחינת ממוצע וכו׳,

בחינת מוחין של אמא, המחברים וממשיכים את הארת המוחין של אבא אל המדות. ועיינו ב״ביאורי הזהר״, בתחילת פרשת ויצא, על [הפסוק] ״ויצא יעקב מבאר שבע״ וכו׳.

והנה עניין זה קרוב גם למה שנתבאר לעיל במאמר הראשון על ״בהעלותך״ וכו׳, בעניין ההבדל בין אהבה רבה, שאהרן משפיע, לבין בחינת אהבת עולם. בחינת אהבה רבה נמשכת מבחינת ראייה, שכן הראייה היא בחינת חכמה.

ומכאן נמשכת האהבה רבה, שבה הגבורה ורשפי האש אינם נועדו רק להשביע את צימאון הנפש של האדם עצמו — זו בחינת ״יש מי שאוהב״; אלא האהבה היא שכבוד ה׳ יתגלה, ושהגילוי למטה יהיה כמו למעלה.

והנה, המתקת הגבורות האלה והבאת הגילוי למטה כפי שהוא למעלה הן בחינת משה, ״שושבינו של המלך״, כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״משה ידבר״ וכו׳; עיין שם.)

235. כעת, כדי להבין את עניין השליו בתוספת ביאור מעט: בהמשך מבואר שהעופות נמשכים מבחינת הכרובים. וראו גם את מה שנכתב על [הפסוק] ״שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך״, שגם הוא דומה למה שנתבאר במאמר זה,

כלומר, מכיוון שמדרגת התורה, שהיא בחינת שמן, גבוהה מאוד, היא יכולה להימשך מטה מטה, עד אפילו לבחינת עלמות, שהיא מדרגתו של מי שלבו אטום;

וזהו שעל ידי כך ״לבי ובשרי ירננו״ וכו׳, כנזכר לעיל. גם שליו קשור בלשונו למילה שלווה, כפי שנאמר בגמרא, במסכת יומא (דף ע״ה ע״ב): ״צדיקים אוכלין אותו בשלוה״.

ואת עניין השלווה אפשר להסביר על דרך מה שנכתב באיגרת הקודש בעניין ״ועבודת הצדקה השקט ובטח״ (עיינו שם היטב); וזוהי בחינת ״אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח״, כפי שנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״שובה ישראל עד״,

וזהו משום שהשמן והביטול נמשכים ממקום עליון, מבחינת חכמה עילאה דכולא, שהיא שקטה ונחה וכו׳. ועיינו בזוהר, פרשת נשא, דף קכ״ח ע״ב.

וזהו שנאמר: ״ויהי בערב ותעל השליו״ וכו׳, ״ובבקר היתה שכבת הטל״ וכו׳. הרי שיש קשר וזיקה מסוימים בין זה לזה.

וכן בתהילים, פרק ק״ה: ״שאל ויבא שליו ולחם שמים ישביעם״. ועיינו בזוהר, פרשת לך לך (דף פ״ח ע״א), על ״כשמן הטוב״ וכו׳, ״כטל חרמון״ וכו׳: ״איהו שמן ואיהו טל״ וכו׳.

ובמאורי אור, אות ש׳, סעיף נ׳, מבואר שלבשר יש שורש בשם אלקים, ואילו לשליו יש שורש בשני השמות הוי׳ ואלקים; עיינו שם. ויש לבאר זאת על פי מה שנתבאר כאן.

בכך יובן הסיפור על רבה בר בר חנה בבבא בתרא (עמ׳ עג ע״ב), על אותם אווזים שכנפיהם נשמטו מרוב השומן, ומתחתיהם נמשכו נחלים של שמן: ״אמרתי: האם יש לנו חלק בכם לעולם הבא?״ וכו׳.

כלומר, לעתיד לבוא תימשך ותתגלה חכמה עילאה גם למטה־מטה, בבחינת יש; וזהו עניין ״יבוא כל בשר להשתחוות״, כנזכר לעיל.

24ובתרגום שני למגילת אסתר, על הפסוק ״יש עם אחד״, בתוך דברי ההשמצה של המן, [נאמר] שבערב יום הכיפורים הם שוחטים בהמות ואווזים, ואוכלים ושותים וכו׳.

והטעם לכך שהוא אמר דווקא ״אווזים״ הוא שיש בהם רמז להתפשטותה ולהתגלותה של החכמה העילאה גם למטה, כמו שאמרו חז״ל בברכות, דף נ״ז ע״א: מי שרואה אווז בחלום יכול לצפות לחכמה, כפי שנאמר: ״החכמות משמיעות קול בחוץ״.

25כלומר, ״חכמות״ דווקא — שתיים. באמצעות גילויה של חכמה עילאה בחכמה תתאה, היא נמשכת גם ״בחוץ״. ראו גם את הנכתב על עניין ״חכמות בחוץ״ בפרשת יתרו, על הפסוק ״זכור את יום השבת לקדשו״.

וזהו גם מה שנאמר בפרק שירה: אווז הבר המשוטט במדבר, כשהוא רואה את ישראל עוסקים בתורה, אומר את השירה: ״קול קורא במדבר: פנו דרך הוי׳״. פירוש ״קול״...

הוא ההמשכה — ״הקול קול יעקב״ — הנמשכת בבחינת מדבר ושממה, שהיא העולם הזה. ״פנו דרך הוי׳״ פירושו שתימשך בו דרך הוי׳. וכפי שנכתב על כך במאמר המתחיל ״וידעת היום״ ובמאמר המתחיל ״ולא אבה״.

26וזהו עצמו עניינן של ״חכמות בחוץ״: שההשפעה תימשך אפילו לבחינת מדבר ושממה. והדבר נעשה משום שההשפעה באה ונמשכת מלמעלה מסדר ההשתלשלות, מבחינת ״שמן משחת קודש״.

ועל כך מרמז הסיפור על רבב״ח, שהאווזים היו שמנים מאוד, משום שהיה בהם עירוב והתכללות של השמן.

אך עיקר הגילוי של פנימיות החכמה העילאה נעשה על ידי עירוב והתכללות השמן בהם במידה המרובה ביותר, כנזכר לעיל. וזהו כפי שנכתב בזוהר, פרשת צו (לד, א), שהשמן שורה בתוך החכמה העילאה של הכול;

ולכן היא נמשכת ומתפשטת גם למטה יותר, עד שגם היש הגשמי יתבטל; שכן ככל שריבוי הגילוי מן החכמה העילאה גדול יותר, כך הביטול נמשך למטה יותר, וכו׳.

וכפי שנכתב בזוהר, באדרא דנשא (קלא, ב), בפירוש הפסוק ״חכמות בחוץ תרונה״: ״כאשר הוא נמשך מן המוח הסתום של אריך אנפין״ וכו׳.

ועיין עוד בעניין זה שם (קמ, א), ובפרשת ואתחנן (רסב, א), ובפרשת תולדות (קמא, ב), ובפרשת אחרי (עח, א).

ועיין במה שנכתב במקום אחר בעניין ״ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים״. ועיין במה שנכתב על [דברי] הרע״מ, פרשת נשא: ״אבנא למשקל בה — דא יו״ד״ וכו׳.

וגם לאווזים יש דמיון מסוים לשליו, שעל השליו נאמר ״ויגז שלוים מן הים״; וגם על האווזים אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (פרק אלו טריפות, נז):

״אווזים אלה שלנו דומים לעוף מים״ וכו׳. גם זה רמז למה שנאמר: ״ותימלא הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״.

וגם, האווזים לבנים, והלובן מצביע על שורש החכמה. לכן כינה רבא את רב פפא ואת רב הונא בריה דרב יהושע ״אווזים לבנים״ (Kesubos p. 85a; Gittin p. 73a, end of the side).

אך הוא אמר זאת עליהם לגנאי, משום שלא הגיעו אל האמת. הסיבה לכך היא שאף שהאווזים הם רמז ל״חכמות בחוץ״, האווזים הגשמיים עדיין לא נתקנו,

שכן הם מן הדברים שנפלו בשבירת הכלים, כמו שאר העופות והבהמות וכו׳. והנה, בפירוש העניין של ״עד שנשמטו כנפיהם״, רש״י מסביר שנוצותיהם נושרות מרוב שומן.

ועיינו ברש״י (חולין, פרק אלו טרפות, דף נ״ו ע״ב) בעניין הנוצה, ובתרומת הדשן, סימן קס״א. ויש לפרש שכעת ההמשכה מחכמה עילאה באה באמצעות צמצומים, בבחינת שערות;

אבל לעתיד לבוא תתגלה עצמות החכמה עילאה, בלי צמצומים; וזהו ״נשמטו כנפיהם״. ועיינו בספר אור תורה של המגיד נ״ע, על [הפסוק] ״ומחץ פאתי מואב״ וכו׳.

27ועוד אפשר לומר, על פי המבואר במקום אחר על הפסוק ״ויהי קול מעל לרקיע״ וכו׳, ״בעמדם תרפינה כנפיהן״: פירוש הדבר הוא, שהקול, שהוא ההמשכה, נמשך ממקום גבוה מאוד, כלומר למעלה מבחינת פרסא (מחיצה), הנקראת ״רקיע״, כמו שכתוב ״יהי רקיע״ וכו׳,

״ויהי מבדיל״ וכו׳. באמצעות המשכה זו, שמעל לרקיע, נמשכת בהם בחינת הביטול. וזהו ״בעמדם״ — בחינת התפילה הנאמרת בלחש.

ואז ״תרפינה כנפיהן״, כלומר האהבה והיראה, שהן בחינת ״כנפיים״ (גדפין) וכו׳. שכן אהבה ויראה, ורצוא ושוב, הן עדיין בבחינת ״יש מי שאוהב״ וכו׳;

אבל הביטול הוא למעלה מכך, כפי שהוזכר לעיל בעניין ״ונחנו מה״ שאמר משה, שהוא למעלה מבחינת רשפי אש. וכאשר הביטול נמשך בהם באמצעות הקול וההמשכה האמורים לעיל, אז ״תרפינה כנפיהן״, והאהבה והיראה נכללות בביטול זה וכו׳.

ועיינו במה שנכתב בעניין זה בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״וכל העם רואים את הקולות״. ועל פי זה יובן גם כאן: מכיוון שעניין האווזים שהוזכרו לעיל רומז לבחינת ״חכמות בחוץ תרונה״ וכו׳,

״תתן קולה״: קול והמשכה זו הם מבחינת מוחא סתימאה, מעל לרקיע, וכמו שכתוב שם בזוהר, תולדות. ועל ידי כך גם ״כל בשר יבוא״ לבחינת השתחוואה וביטול.

ומכך נמשך גם ״דשמטי גדפייהו״ — בחינת האהבה והיראה הנקראות כנפיים. וזהו ״משמנייהו״, ״משמנם״: השמן הוא המשכת החכמה העילאה, גילוי הביטול העליון וכו׳.

28ועיינו בעניין אגדה זו בספר עבודת הקודש, חלק ב, פרק מג. הוא ז״ל מפרש ששני האווזים הללו הם ״אחד הרים את ירכו לפניי ואחד...״

הם חכמה עילאה וחכמה תתאה, הנקראת ״חכמת שלמה״. זהו עניין ״חכמות בחוץ״: לשון הרבים ״חכמות״ מלמדת על שתיים, כפי שהוזכר לעיל. ועיינו גם במהרש״א, המובא בעין יעקב שם, שהעיר גם הוא, בנוגע לאווזים האמורים, על עניין השליו.