ביאור על הנ״ל

הכותרת מציגה מאמר זה כביאור נוסף למאמר שקדם לו, המאמר הראשון לפרשת בהעלותך. הוא חוזר לנושאים שנידונו שם — שמן המנורה ואהבתו הגדולה של אהרן — ומבאר מהו מקורם.

הפסוק המצווה על נתינת שמן למנורה מכנה אותו ״כתית״: השמן יוצא מן הזיתים רק כאשר כותשים אותם. אדמו״ר הזקן מזהה את השמן עם חכמה סתימאה, חכמה נעלמת שלמעלה מן השכל הגלוי, ותומך בכך בביטוי ״שמן משחת קודש״.

בקבלה, ״קודש״ הוא כינוי לחכמה שבאצילות. שמן המושח את הקודש נמצא למעלה ממנו, ולכן השמן הוא מוחא סתימאה, ״המוח הנעלם״, המקור שממנו מתהווה החכמה עצמה.

הכתישה מפרידה: הפסולת והסיבים נותרים לעצמם, והטוב — השמן — יוצא בפני עצמו. לכן השמן המופק מכתישת הזיתים מצביע על בירורים, כלומר הפרדה בין הטוב לפסולת.

למעלה זהו המאמר ״בחכמה אתברירו״. עיקר הבירור מתרחש במוחא סתימאה: עולם התיקון מתברר מתוך עולם התוהו, שכליו נשברו ונפלו לעולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — כפי שמוסבר באיגרת הקודש, סימן כ״ח.

לכתישת הזית יש מקבילה גם בעבודת האדם את ה׳. המדרש בתחילת פרשת תצוה משווה את ישראל לזית, המוציא את שמנו רק לאחר שחובטים בו וכותשים אותו.

ה״כתישה״ של האדם היא השפלת עצמו עד עפר והרגשת מרירות על ריחוקו מה׳. בכך הוא ממשיך את ה״שמן״ — מוחא סתימאה של אריך אנפין, החכמה הנעלמת שבבחינת כתר — וממנה באה העלאת הנרות: האהבה רבה שאהרן עורר בישראל.

בסוגריים מוסיף המאמר, כפי שמוסבר במאמר ״כי אתה נרי״, שגם יראה עילאה נמשכת משמן זה, מפני שגם שורשה במוחא סתימאה. לאחר מכן עובר המאמר לתהילים קל״ג: השמן הטוב שעל הראש יורד על הזקן, זקנו של אהרן.

על פי הקבלה, השערות צומחות מ״מותרות״ המוחין: מן האור של המוח הנעלם, שהוא מעבר למה שהראש יכול להכיל בתוכו. התהוותן היא מן האור החוזר של הבירורים — אור שחוזר לאחור במקום להיקלט.

מכיוון שהכלי אינו יכול לסבול את האור החוזר המתחדש בעקבות הבירור, האור יוצא אל מחוץ לכלי בדמות שערות. ההערה בסוגריים מפנה לדיון במקום אחר בביטוי מן הזוהר, שבו המוח הנעלם שורה ״כחמר טב על דורדייה״.

השערות מייצגות את צירופי אותיות התורה. חז״ל דורשים את ״קווצותיו תלתלים״ — ״תילי תילים״ של הלכות — הנלמדות מכל קוץ שבאותיות.

התפילה שבסוף תפילת העמידה הולכת באותו סדר. ״ונפשי כעפר לכל תהי׳״ היא כתישת הזיתים; ״פתח לבי בתורתך״ הם השערות והלכות התורה; ועליהם נמשך ״השמן הטוב״, שמן המשחה של חכמה.

לאחר שהשמן מגיע אל הראש והזקן, נאמר במזמור שהוא נוזל ״על פי מידותיו״, והאדמו״ר הזקן מפרש שהמידות הן המידות הרגשיות. זהו עניין העלאת שבעת נרות המנורה, ולקוטי תורה של האריז״ל מסביר את מטרתה.

העלאת הנרות ״אל מול פני המנורה״ ממשיכה אור מלמעלה אל כתר שבמלכות — הרצון שבתוך המלכות — כדי לבנות את המלכות לכדי מבנה שלם. כאן מתחיל ההסבר מדוע הדבר נדרש: הקדוש ברוך הוא עצמו נישא למעלה מן העולמות.

אין לה׳ צורך להתגלות לעולמות, הנחשבים בעיניו לאין, כשם שאין לאדם עניין להציג את עליונותו על זבוב; והפער בין ה׳ לעולמות גדול לאין ערוך. לכן נדרשת אתערותא דלתתא, כדי לעורר למעלה את הרצון להיות מלך על עם.

ההתעוררות מלמטה היא האהבה רבה שאהרן הכהן הגדול הדליק בכנסת ישראל. כפי שהוסבר במאמר הקודם, זוהי תשוקה מופלאה שאור אין סוף יתגלה למטה, בעולם הזה.

תפקידו של אהרן הוא שהאור ייראה ויתגלה למטה. אהבה זו, שאנשי עמו חשים, מעוררת למעלה את הרצון העליון להימשך ולהתגלה.

הרצון העליון הוא כתר, הנקרא ״רצון כל הרצונות״, והוא נמשך אל כתר שבמלכות — הרצון להיות מלך. זהו, אומר אדמו״ר הזקן, פירוש ״אל מול פני המנורה״.

אהבתו של אהרן, הממשיכה את הרצון העליון למלכות, היא השמן הזולג ״על פי מדותיו״ של ה׳. בעבודתו של האדם, עבודה מתוך אהבה זו ממשיכה גילוי אלקות לתוך נפשו ומחוללת שינוי במדותיו, עד שהוא נעשה ברייה חדשה ונשמר מאוד מן הרע.

המנורה עמדה בצדו הדרומי של המשכן, והדבר רומז לסדר בעבודת ה׳: אי אפשר להגיע לאהבה רבה של אהרן בלי להשיג תחילה אהבת עולם. המאמר הקודם מכנה אותה אהבת עולם משום שהיא נמשכת מהתבוננות בעולם — במרחב ובזמן שלו — ובהתבטלותו לפני ה׳.

אהבת עולם היא בחינתו של אברהם, שעליו נאמר בתורה שהלך ״הלוך ונסוע הנגבה״. כאן מפנים לדיון הקודם על ״הנגבה״, למדרש על לך לך ולזוהר שם, המתאר את המסע כהתקדמות ממדרגה למדרגה, עד שהגיע לדרום, לחלקו.

כאן מפנים גם לזוהר על ויגש, על הפסוק ״להנחיל אוהבי״, ולזוהר בתחילת פרשת יתרו, העוסק במיכאל, ״הכהן הגדול״.

למעלה ממיכאל יש מדרגה גבוהה עוד יותר — מדרגת הכהן הגדול. מיכאל הוא בחינת אהבת עולם, הנמשכת מחסד, ״חסד לאברהם״; וזהו פירוש ״הנגבה״.

מקומו של מיכאל בימין, צד החסד, נאמר במדרש רבה, במדבר. רק לאחר מדרגה זו באה בחינתו של אהרן הכהן הגדול, המדליק את המנורה באהבה רבה — השמן שיורד ״על פי מדותיו״.

במאמר הקודם נאמר שאהבתו הרבה של אהרן יכולה לנבוע מאותה התבוננות שמביאה לאהבת עולם, בתנאי שהאדם חש גם מרירות על החושך המסתיר את האלוקות. כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע המרירות היא שעושה את ההבדל.

מקורה של אהבה זו הוא בחכמה סתימאה, שבה ״בחכמה מתבררים״. הבירור הוא דווקא כתישת הזיתים.

המרירות והזעקה אל ה׳ בשעת צרה הן הכתישה. דווקא באמצעותן נמשך השמן הטוב ממוחא סתימאה, שורש אהבתו הרבה של אהרן.

המאמר ״שוש אשיש״ מביא רעיון דומה בעניין ״גנוחי גנוח״, תיאור תרועת השופר בגמרא: הבכי מעורר את שלוש־עשרה מידות הרחמים. אהבתו הרבה של אהרן מושרשת שם, במידה ״ורב חסד״.

כעת עובר אדמו״ר הזקן לפירוש ״בהעלותך״. הוא מבסס אותו על דברי הזוהר בפרשת במדבר, המפרש את ״ששם עלו שבטים״ כמתייחס לשנים־עשר השבטים, ״שנים־עשר תחומים שלמטה״.

״ששם״ מתייחס לירושלים שבאותו מזמור, המייצגת את מלכות. השבטים, שהם שנים־עשר תחומים בעולם הבריאה, עולים אליה.

הזוהר בפרשת וישב מסביר ״כעיר שחוברה לה יחדו״ בכך שאימא (בינה) מתחברת עם הבת (מלכות), והן נעשות כאחת. כאן מפנה המאמר לעיון רחב יותר בנושא במאמר ״אלה פקודי המשכן״.

הקישור של אימא עם הבת, שתואר זה עתה, נמשל לביטוי שבזוהר ״לקשרא שביעאה בשביעאה״. הגהה בפרי עץ חיים, בסוף שער קריאת שמע, מסבירה את הביטוי.

ההגהה מסבירה שהקישור מגיע ממלכות ועד בינה. לאחר מכן מושווית עליית השבטים למה שכתוב בפרי עץ חיים על הביטוי ״כתפלה אריכתא דמיא״.

הביטוי מתייחס לעליית ההיכל העליון ביותר של בריאה, קודש הקודשים שבו, לאצילות, עד שהוא נעשה אצילות עצמה. עלייה דומה של העולמות מתרחשת גם בקבלת שבת.

כאן מובאים מקומות נוספים בזוהר העוסקים בשנים־עשר השבטים ובפסוק ״ששם עלו שבטים״, בפרשות ויחי, ויצא, פקודי ואחרי.

העלאת הנרות בידי אהרן עולה על העלייה שהשבטים עולים מצד עצמם. עלייתם, ״ששם עלו שבטים״, מגיעה רק עד מלכות, ירושלים.

אהרן מעלה את המלכות עצמה, על ידי שהוא ממשיך לתוכה את אור החכמה. בזוהר על פרשת אמור מתואר הבדל דומה.

הזוהר מבחין בין שני מצבים של המלכות: כשהיא מאירה מאבא עילאה, כלומר מחכמה, וכשהיא מקבלת מ״בי אימא״, כלומר מבינה. המצב הראשון נעלה יותר, והוא זה שמחוללת העלאת נרות אהרן.

זהו ההבדל בין קרבנות שנים־עשר הנשיאים, שהביאו מתנות לחנוכת המזבח, לבין הדלקת הנרות והטבתם בידי אהרן. כאן מפנים למאמר אחר העוסק בהבדל בין מוחין דאימא למוחין דאבא, המוחין הנמשכים מבינה ומחכמה.

המאמר ההוא, העוסק במצה שבהגדה, מסביר שהמצה היא המוחין של אבא. הטקסט מפנה גם לדיונים בדברי חז״ל על הפסוק ביחזקאל, ש״פתח במזבח וסיים בשולחן״, וכן בפסוקים על ״יין ישמח״ ועל ״שמן״; כל אלה מסייעים להבין את ״בהעלותך״.

במדרש הנעלם קורא הזוהר את הפסוק ״משקה את ההרים מעליותיו״ ושואל מהי העלייה, כלומר החדר העליון: עדן. עדן הוא חכמה עילאה, ולכן ״בהעלותך״ פירושו העלאה אל החכמה.

כל אחד משנים־עשר הנשיאים הביא קרבן משלו, ובאמצעותו העלה את שבטו. שבעת נרות המנורה של אהרן, המסמלים את נשמות ישראל, מעלים את כולן יחד.

הזוהר בפרשת בהעלותך מציב את שנים־עשר קרבנות הנשיאים על המזבח מול שבעת נרות המנורה. אותה הבחנה מופיעה גם בקריעת ים סוף, שבה, כפי שאומר המדרש, הים נקרע לשנים־עשר חלקים, נתיב לכל שבט.

לעתיד לבוא אומר ישעיהו שה׳ יניף את ידו על הנהר ויכה אותו לשבעה נחלים. במקום אחר מוסבר שקריעת ים סוף היא בבחינת מלכות: היא מעלה ומחברת את שנים־עשר השבטים, הנמצאים בבריאה, אל שורשם שבאצילות — ״שנים־עשר גבולי האלכסון״ של ז״א. זהו מונח מספר יצירה המציין את שנים־עשר הקצוות שבין ששת הכיוונים.

לכן הים נקרע לשנים־עשר חלקים. הנהר שלעתיד לבוא, לעומת זאת, הוא בבחינת בינה, המעלימה את אור החכמה.

הכאת הנהר, כלומר בינה, מגלה את אור החכמה, שבו מלובש אור אין סוף. מכיוון שגילוי זה נמשך משבע הספירות התחתונות של עתיק, הנהר מתפצל לשבעה נחלים, כנגד שלושת האבות וארבע האימהות. נראה שהפסוק מובא מפני שהוא מציב את האבות ״בעבר הנהר״, שכאן פירושו מעבר לבינה.

אותו הבדל קיים בין קרבנות הנשיאים לבין הנרות. הקרבנות הם בבחינת ״שם עלו שבטים״, מבריאה לאצילות, ולכן לכל שבט הייתה העלאה משלו, מתוך קבלה משורשו שלו שבאצילות; כאן מפנים למאמר על הפסוק ״יהודה, אתה יודוך אחיך״.

העלאת הנרות נעשית באמצעות אור החכמה, שלמעלה מבינה, וממנה בא השמן. לכן היא נמשכת דווקא בבחינת שבעה נרות, בדומה לשבעת הנחלים שלעתיד.

ידוע ששורש השמן שבחכמה נמצא בעתיקא קדישא, הרובד הפנימי ביותר של כתר, כפי שנכתב במקום אחר בשם הזוהר הרקיע על הפסוק ״כשמן הטוב״. הרמ״ז, בפירושו לזוהר בפרשת אמור, בדיבור המתחיל ״ההוא שמן״, מביא הבחנה דומה.

הרמ״ז מבחין בין שני מיני שמנים: שמן למאור, שמקורו בכתר העליון, ושמן המשחה, שמקורו במוחא סתימאה. מכאן ששמן המנורה מגיע עד לכתר עצמו.