וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה

המאמר פותח בפסוק המתאר את עשיית המנורה: היא הוקשתה מזהב, מבסיסה ועד פרחיה (במדבר ח, ד). תחילה מסביר אדמו״ר הזקן מה מסמלת המנורה: את כנסת ישראל, את קדושת כל נשמות ישראל יחד, כפי שמראה חזון המנורה מזהב של זכריה, שבו שואל המלאך את הנביא אם הוא יודע מה הם חלקיה.

תשובת המלאך, ״זה דבר הוי׳״, מתפרשת כהגדרה: המנורה היא הדיבור האלוקי. זהו אותו דיבור שבאמצעותו, כפי שנאמר בתהילים, נעשו השמים, והוא המקיים את כל העולמות.

הדיבור האלוקי נקרא כנסת ישראל מפני שהוא מכנס בתוכו בחינה נעלית יותר של אלוקות, הנקראת גם ״ישראל״: סובב כל עלמין, אור שמקיף את כל העולמות ונעלה ממה שעולם יחיד מסוגל להכיל. הפסוק שבו קרא יעקב למזבח שלו ״אל, אלקי ישראל״ מובא כדי להראות ש״ישראל״ הוא שם של בחינה באלוקות.

מכיוון שהמנורה כוללת כל נשמה, מגדול הצדיקים ועד הפחותים בערכם, דברי המלאך מופנים ״אל זרובבל״. אדמו״ר הזקן דורש את השם כמתאר אדם מבולבל, שמעורבים בו טוב ורע: בלשון ירמיהו, ״זרע אדם וזרע בהמה״ — מי שמשים את עצמו כבהמה בכך שהוא נמשך אחר שיחה נאה.

״וזו מלאכת המנורה״ נעשה כאן להוראה עבור אדם כזה: מי שרוצה להתרחק מן הרע ולעשות את עצמו למנורה צריך ללכת לפי סדר עשיית המנורה. תחילה היא הייתה ״מקשה״: רש״י מסביר שהיא התחילה כגוש זהב אחד, במשקל כיכר, והיכו בו בקורנס עד שנמשכו ממנו ענפיה ושאר חלקיה, ולא חיברו חלקים נפרדים זה לזה.

מכות הקורנס מורידות את הזהב שמלמעלה כלפי מטה ומעלות את הזהב שמתחת כלפי מעלה, עד שכל הגוש מתערב וצורתו הראשונה נעלמת. כך צריך האדם לעשות עם מדותיו: לשבור אותן עד שיאבדו את צורתן הקודמת, כפי שאומרת המשנה: ״בטל רצונך מפני רצונו״, וכך מה שהיה העליון ביותר באדם יורד למטה והכול מתערב מחדש.

אחרי ״מקשה״ נאמר בפסוק ״זהב״ — השלב הבא: להגיע ליראת ה׳, שזהב מסמל. כסף מסמל אהבה, שכן המילה קשורה ל״נכספה״: הנפש נכספת להידבק במקורה, ב״אור החיים״. זוהי האהבה המסותרת, המצויה תמיד בלבו של כל יהודי, כפי שמבואר במאמרים אחרים.

זהב מסמל יראה, כפי שנאמר באיוב: ״מצפון זהב יאתה״; הפסוק ממשיך: ״על אלוה נורא הוד״, וקושר כך בין הזהב ליראה. כדי להגיע ליראה זו יש להתבונן בגדולתו של אין סוף: כיצד הוא ממלא כל עולם.

הצד השני של ההתבוננות הוא שהכול נחשב לפניו כאין, כפי שאומר הזוהר; שני הצדדים יחד מביאים את האדם ליראה ולתחושת בושה לנוכח גדולתו של ה׳. משום כך תיקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה הקבועה, עם פסוקי דזמרה, אף שמדין תורה נדרשים רק קריאת שמע ותפילה קצרה.

בזמן בית ראשון לא נזקקו לסדר תפילה זה: שכלם היה צלול ומאיר, ״בהיר בשחקים״, כך שבמשך כל היום ראו והבינו את נפלאותיו של אין סוף.

בתחילת תקופת בית שני ראו אנשי כנסת הגדולה שהשכלים נחלשו והלבבות התקרבו אל החומר, ורואים רק את הגשמי. לכן תיקנו את התפילות ואת ברכותיהן, המספרות שוב ושוב בשבחי ה׳, כדי שהאדם יגיע באמצעותן ליראה.

שיר השירים מתאר מיטה מלכותית שעמודיה כסף ורפידתה זהב; רפידת הזהב היא אותה יראה. כשם שמי שמציע מיטה מניח כל פריט מצעים במקומו, כך מי שמסדר את שבחי ה׳ בתפילה נותן לכל נברא את מקומו, כדי למצוא בו את גדולת ה׳, שכן הכול נברא לכבודו.

הטקסט מדבר על ״שבעה מיני זהב בזקן״. דוד, הרגל הרביעית של המרכבה האלוקית, מייצג את בחינת האלוקות הנקראת ״מלכותך מלכות כל עולמים״, והזקן מייצג את מה שנמשך מן השכל. לכן יש בבחינת דוד שבעה מיני שכל — שבע דרכים להבין — ובאמצעותם יכול אדם להגיע ל״זהב״, שהוא יראה.

שבעת קני המנורה הם שבעת ״ימי הבניין״ — שבע המדות שבאמצעותן נבנה העולם בשבעת ימי הבריאה. כל אחת מהן מורכבת מעשר, וביחד הן שבעים, כנגד שבעים הנפשות שבמשפחת יעקב. בהתאם לכך, לנשמות ישראל יש שבעים שורשים, וכל יהודי קשור לאחד מהם.

מכיוון ששבעים השורשים מורכבים משבעה, כל אדם יכול להגיע ל״זהב״ — יראה — באמצעות אחד משבעת הנתיבים, וכך להיות ״רפידתו זהב״. אז לבו יכול לבעור בגלוי ב״רשפי אש״, שכמו יסוד האש, הם חמים ויבשים; אולם את האהבה שנזכרה לעיל אי אפשר להשיג בלי בחינת המים, הקרים והלחים.

כעת נבאר את המילים האחרונות בפסוק: ״עד ירכה עד פרחה״. הירך היא הרגל הנמוכה ביותר, והפרחים הם העיטורים העליונים ביותר, אך יחד הם מנורה אחת. הצדיקים הגדולים הם ״פרחה״, משום שתורתם ותפילתם ״פורחות״ למעלה מכוח יראה ואהבה — משחק מילים על המילה הארמית שמשמעותה לעוף.

היראה והאהבה הן הכנפיים שעליהן התורה והתפילה עפות, כפי שמבואר בזוהר. ואף על פי כן, גם הירך, הנמוכה בדרגתה, היא באמת חלק מן המנורה, בתנאי שכולם יהיו זהב טהור, ללא סיגים, כפי שנאמר בפסוק אחר שהמנורה צריכה להיות ״מקשה אחת, זהב טהור״; זהב המעורב בסיגים של מתכת אחרת משנה את צבעו.

זהב שאינו טהור מקבל גוון צהבהב־ירקרק, וכך גם הרע משנה את האדם, כפי שאומרת הגמרא: ״סימן לעבירה — הדרוקן״, נפיחות בגוף. לכן על האדם לסור מרע לחלוטין, והדרך לכך היא להאמין בכל בוקר, כפי שנאמר באיכה, שהנבראים ״חדשים לבקרים״ — שהעולם נברא היום מחדש.

ברכת הבוקר משבחת את ה׳ כ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״, משום שהעולם אכן מתהווה בכל יום מאין ליש. אדם שתופס שגם הוא עצמו נוצר היום, כמו אדם הראשון, בוודאי יהיה ירא ויתבייש מלחטוא לפני ״עיני כבודו״, ולא יחפוץ בעולם שזה עתה נברא מאין.

גם העיניים רואות את ההתחדשות הזאת מדי יום: תחילה באה חשכת הלילה, ולאחר מכן, כמו במאמר הראשון ״יהי אור״, בא אור השמש של היום.

זהו פירוש ״בכל יום אברכך״: כשרואים בכל יום כיצד ה׳ ״גולל אור לפני חושך, וחושך לפני אור״, כפי שאומרים בתפילת ערבית, האדם מכיר בהתחדשות הבריאה בכל יום, ומתוך כך בא לברך אותו.

אל לאדם לומר שאינו יכול להיפרד מן הרע ומן התאוות, מפני שכבר השתרש באיסור. כנגד זאת אנו אומרים בתפילת שחרית: ״אמת, ממצרים גאלתנו, הוי׳ אלקינו״. מצרים נקראת ״ערוות הארץ״ — זהו הביטוי שבו השתמש יוסף כלפי מצרים כשאשים את אחיו בריגול.

״מצרים״ שבנפש היא מצב שבו המחשבה דבוקה בתאוות, והרע מקיף אותה כך שאי אפשר לצאת או להסיח את המחשבות מהן. כמו ארץ מצרים, זהו מקום שאי אפשר להימלט ממנו בכוחות עצמו, אלא רק ברצון ה׳.

ישעיהו מקונן ש״נשים משלו בנו״; אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״נשים״ בלשון רבים כריבוי התאוות שעלולות לשלוט באדם, הן המותרות והן האסורות. גם אז, כשהן שולטות בו, הקדוש ברוך הוא מוציא אותו ממצרים.

יהודי אינו מגיע ל״מצרים״ הזאת מצד טבעו שלו: ישראל נקראים בנים למקום, כפי שנאמר במשנה, וטבעם לעשות את רצון אביהם שבשמים.

אדרבה, היצר הרע ניתן על ידי ה׳ עצמו, כפי שחז״ל מפרשים את המילים ״אשר הרעותי״ כמתייחסות ליצר הרע. כך היה גם בגלות מצרים, שנוצרה בעקבות שרשרת אירועים שה׳ הניע עם האבות, עד שהוריד אותם לשם.

על כך נאמר בירמיהו: ״ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת״. שורק נכתב כמו שור״ק, שם של סימן ניקוד, והמאמר מעמיד את השור״ק העקום כנגד סגול. גם כאשר אדם נופל לתאוות, חס ושלום, ומתעקם, הוא עדיין כולו זרע אמת ויכול להשתנות, להפוך זאת לסגול, שממנו נרמזת ״סגולה מכל העמים״ של ה׳.

כך היה במצרים, כאשר ה׳ אמר ליעקב: ״אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה״. ההדגשה ״אנכי״ נקראת כרומזת לעצמותו של ה׳: מי שהוא באמת ״אנכי״ הוא זה שיורד.

״ואנכי אעלך״ פירושו שה׳ עצמו עוזר לאדם לצאת. ״גם עלה״ פירושו שאפילו מדרגת ״גם״ — מה שנראה היה רע, כמאמר ״גם זו לטובה״ — תעלה בעצמה; ההערה שבסוגריים מפנה למאמר המתחיל ״ויעש משה נחש נחשת״, המבאר עניין זה.

לכן נאמר בתפילה ״אמת ממצרים גאלתנו״: היהודי הוא ״כולה זרע אמת״, כפי שנתבאר לעיל. ״הוי׳ אלקינו״ מתפרש כתוכן הגאולה עצמה: שהוי׳, כפי שהוא למעלה מכל גבול, נעשה אלקינו שלנו.

״מבית עבדים פדיתנו״ מתייחס לשעבוד לתאווה. הגאולה באה באמצעות ״כל בכוריהם הרגת״: בעולם הבכור, ״פטר כל רחם״, הוא הראשון, ובנפש הראשון הוא השכל, ככתוב ״ראשית חכמה״.

״כל בכוריהם״ הם השכלים של מצרים: הטיעונים שבאמצעותם כל אדם מנסה להצדיק את רצונו שלו. המילים ״הרגת״ מתבארות בהמשך.

״הרגת״ פירושו שהשכל המשרת את האדם את עצמו נופל ממעמדו ומרצונו; נפילה זו נקראת מיתה. ״ובכורך״ הם ישראל, ששכלם הוא אלקות ומשמש אותם להתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא בתפילה, שהזוהר מכנה אותה ״מיטה״; שכן הזוהר מוצא בתפילה מיטה, כיסא, מנורה ושולחן.

הסוגריים מציינים את המקומות בזוהר (חלק ב, מד ע״א וקלג ע״א). ״רפידתו זהב״ — היראה — שייכת ל״מיטה״ זו של התפילה; ו״גאלת״, כהמשך ל״ובכורך גאלת״, פירושו גאולה אמיתית: שהאדם יישמר מן הרע לא במקרה, משום שדבר מה מנע ממנו לעשותו, שכן זו עדיין גלות.

הגאולה צריכה להיות חירות אמיתית, ובכלל זה חירות משעבוד הפרנסה, כדי ששום דבר לא ימנע מן האדם להתפלל; כי בלי תפילה אי אפשר להיות ״סור מרע״.

לכן תיקנו וידויים בכל יום כחלק מן התפילה: לפני התפילה האדם מתבונן בשפלותו, בכך שהוא ב״מצרים״, ובגדולת אין סוף ברוך הוא, ובוודאי יתחרט על הרע; אחר כך יתודה בפיו בתפילה. ואז הוא יהיה מנורה אחת של זהב טהור, ירכה ופרחיה מנורה אחת.

אך העיקר הוא אחדות גמורה בין יהודי לחברו, כדי שאדם לא יביט ברעת חברו; בפסקה הבאה מתבאר מדוע.

האחדות הזאת מבוססת על הידיעה שגם למעלה יש ״מנורה מקשה״, שבה מה שלמעלה יורד למטה ומה שלמטה עולה למעלה, כמו הזהב שתחת הפטיש. כך הרע יורד לפעמים ונכנס באדם רע, אף שלא התחיל אצלו; ולהפך, כפי שמוסבר בהמשך, אדם רע עושה מצווה.

מצווה שעושה אדם רע עולה לפעמים למעלה, ואדם אחר מקבל אותה. לכן כל אדם צריך לייחס את החיסרון לעצמו: ייתכן שהטוב שיש בו בא למעשה מאדם אחר ועלה אליו, ואילו הרע שהוא רואה אצל אחרים הוא אולי שלו, והוא ירד אליהם.

אז הבסיס והפרחים יהיו באמת אחד: כל אדם יראה את עצמו כבסיס ואת חברו כפרח, וחברו יעשה כך גם הוא. אז אהרן הכהן יוכל להדליק אש בכל שבעת הנרות — שבעת הנתיבים של הנשמות שתוארו לעיל.

אהרן יכול לעשות זאת משום שהוא כהן גדול, ״רב חסד״, וכל החסדים נמצאים בו: הוא יכול להמשיך מן ״האהבה רבה״ — אהבה שהיא מעבר ליכולת האדם עצמו, וניתנת מלמעלה — אל ״אהבת עולם״, אהבה שאדם מעורר באמצעות התבוננותו שלו. ואז, ממילא, פנימיות הנשמה תהיה ״רצופה אהבה״, ואהבתה תתגלה בגלוי כמו ״רשפי אש״; וזהו ״בהעלותך את הנרות״: אהרן מעלה אותם.