לבאר הדברים הנ״ל

מאמר זה מבאר את המאמר שקדם לו בלקוטי תורה. הנושאים שהוא עוסק בהם, כגון החכמה ש״מחיה״ והמנורה שבחזון זכריה, על הגביע שלה, שבעת נרותיה ושני עצי הזית שלה, מראים אילו עניינים הוא בא לבאר.

הפסוק ״החכמה תחיה את בעליה״ (קהלת ז, יב) יתבאר על פי הטעם שמביאה המשנה לסדר פרשיות שמע. הפרשה הראשונה, ״שמע ישראל״, מבטאת קבלת עול מלכות שמים; ורק לאחר מכן, בפרשה השנייה, ״והיה אם שמוע״, מקבלים את עול המצוות.

קבלת מלכות ה׳ פירושה להתייחס למצוות כאל גזירת המלך: מקיימים אותן מפני שהוא ציווה, ומקבלים על עצמנו את העול ברצון. אין הכוונה להמשיך את התענוג הרוחני שיש בכל מצווה, אף שתענוג זה אכן קיים.

עשיית המצוות לשם התענוג שהן מביאות הופכת אותן לעשייה לתועלת עצמית, ולא לעבודה. ובכל זאת התורה דורשת שמחה (דברים כח, מז); אדמו״ר הזקן מבהיר שהשמחה נובעת מן העבודה עצמה — מעצם הזכות לעבוד את המלך ולמלא את גזירותיו. ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים נוספים העוסקים בנושא.

הפסוק נדרש על פי ארבע אותיות השם הוי׳. שתי האותיות הראשונות, י׳ וה׳, הן ״הנסתרות״ ומקבילות ליראה ולאהבה, המתחוללות בתוך האדם; שתי האחרונות, ו׳ וה׳, הן ״הנגלות״ ומקבילות לתורה ולמצוות, המתבטאות בגלוי. התורה היא כנגד ו׳, שערכה שש, משום שיש בה שש בחינות, כשם שבמשנה שישה סדרים. הראשון שבהם, זרעים, מקביל לחסד.

המצוות הן כנגד הה׳ האחרונה של השם, בחינת מלכות — מלכות ה׳ המתבטאת במעשה. השפע לה׳ האחרונה נמשך באמצעות ו׳: המצוות נמשכות ומקבלות חיות דרך התורה, רעיון שהמאמר מפתח בהמשך. ההערה שבסוגריים מפנה לשני מאמרים ולשלושה מקומות בזוהר העוסקים בנושא.

כאן מתעוררת השאלה: ״עבודה״ מרמזת שהאדון זקוק למה שהעבד עושה, אך לה׳ לא חסר דבר. כפי שנאמר לאיוב: ״אם צדקת מה תתן לו״. אם כן, כיצד אפשר לכנות את מעשינו ״עבודת ה׳״?

ובכל זאת התורה מצווה ״לעבדו״. ההערה שבסוגריים מציינת מקומות נוספים שבהם מוסבר מהי עבודה, ובהם פרק טו בספר של בינונים (התניא), המגדיר מיהו ״עובד אלקים״.

התשובה היא שהעבודה אינה מעניקה לה׳ דבר שחסר לו. היא ממשיכה גילוי אלקות מתוך ההעלם, מדרגה שלמעלה מן ההשתלשלות; כל אור שכבר נמשך דרך סדר ההשתלשלות מתכסה במהלך ירידתו, כפי שיוסבר בחלק הבא.

בירידה דרך מדרגות רבות, האור האלוקי מתלבש בשמים ובארץ גשמיים, המסתירים אותו כל כך עד שהעולם נראה כאילו הוא מתקיים בזכות עצמו. כך אדם עלול לומר, כפי שהתורה מזהירה: ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״.

כדי להמשיך אלקות שלמעלה מהשתלשלות, צריך להיות גילוי כפי שהובטח לעתיד לבוא, כאשר, כלשון ישעיהו, ״והשמים ייגולו כספר״ ומה שהם מסתירים כעת יתגלה. בתחיית המתים גם הגוף הגשמי ירגיש אלקות.

גילוי כזה יכול לבוא רק ממעל להשתלשלות, בדומה לרוח ״הנשפכת מלמעלה״ שעליה מדבר ישעיהו. הטעם לכך הוא שכל ההשתלשלות מתפתחת מהקו, והקו עצמו נמשך מהדרגה האחרונה והנמוכה ביותר של מה שלמעלה ממנו — הארה שעברה צמצום רב.

משל לאדם מלומד גדול שיש בו סוגים רבים של חכמה, והוא מגביל את עצמו לביטוי הנמוך ביותר של חכמתו — החכמה המתבטאת בדיבור או בעשייה מעשית. כך גם ההשתלשלות נמשכת רק מהדרגה הנמוכה ביותר של מה שלמעלה ממנה.

הדרגה הנמוכה הזאת נקראת ״עשיה״ של מה שלמעלה מהקו. לאמיתו של דבר, אין שם חלוקות: לפני ה׳ כל העולמות, גם אצילות, שווים, וכולם נחשבים כעשיה, שהרי ״כולא קמיה כלא חשיב״. עיקר העניין הוא ״לפניו״: כך הדבר מצד ה׳.

מנקודת מבטנו, מאחר שהאור אכן מגיע אלינו, אפשר לתאר אותו כנמשך מהדרגה האחרונה הכלולה שם. הטקסט משווה זאת ל״טורא חשוכא״, שאותו הוא מזהה עם חסד, גבורה ותפארת בהעלם: מדות הנמצאות שם, אך נסתרות.

ההערה מביאה מקבילות קבליות: השער האחד־עשר בפרדס ושני קטעים בעץ חיים, העוסקים ב״בחינה היותר תחתונה״ של עולם ובדבר שהוא ״דוגמת עתיק דאצילות״. עתיק, הדרגה הפנימית של כתר, מתבאר בהמשך כדרגה האחרונה של המאציל; כאן הוא משמש דוגמה לנקודה התחתונה ביותר של עולם עליון, ההופכת למקור העולם שמתחתיו.

האדרא (זוהר חלק ג׳, סוף דף קכ״ח ע״ב) אומרת שהאות תי״ו ״רשים רשימו״ עבור עתיק יומין, והטקסט מציין הערה על כך שנמסרה בשם הרב ז״ל. עוד נאמר שלפי קבלת האר״י, ״עשר ספירות הגנוזות״ המוזכרות בפרדס הן בחינת שמותיו הקדושים של ה׳.

שמו של אדם נועד לכך שאחרים יוכלו לקרוא לו; אין הוא נוגע לעצמותו. כך גם מקורו של הקו הוא רק ״שם״ — הביטוי הנמוך ביותר של מה שלמעלה ממנו — וכשהוא משתלשל ומתלבש בעולמות הוא מתעלם. לכן גילוי אמיתי צריך להימשך מדרגה עליונה יותר, למעלה מהקו.

סעיף ב׳ פותח במנהג: מכתירים את המלך בכתר מלכות. מאחר שמנהגי העולם משקפים את שורשם הרוחני, כתר המלך משקף בהכרח עניין שלמעלה.

השורש הוא שעשר הספירות נמנות מכתר כלפי מטה עד מלכות, ואפשר למנותן גם ממלכות כלפי מעלה עד כתר. כשמונים מלמטה, מלכות עומדת בראש, ולכן היא נקראת כתר, כפי שכתוב בפרדס.

מלכות נקראת כתר לא רק משום שהיא הראשונה כשמונים את הספירות מלמטה. יש בה ממש איכות שבזכותה היא ראויה להיקרא כתר.

זו הסיבה שכתר — הרצון שבתוכו התענוג העליון — נמשך דווקא במצוות, השייכות למלכות. האדרא מכנה את מצחו של הגולגולת ״רצון״, ובהמשך מוסבר המשל.

כשם שהמצח הוא עצם המכסה על מה שבתוך הראש, כך הרצון מכסה על התענוג שבתוכו ומלביש אותו, כדי שלא ייראה. מכאן עוברים לחלוקה הידועה של כתר לשתי בחינות.

בכתר יש בחינה פנימית, עתיק, שהיא הבחינה האחרונה שבמאציל, ובחינה חיצונית, אריך אנפין, שהיא הבחינה הראשונה של הנאצלים. אריך אנפין מכסה ומקיף את הבחינה הפנימית, עתיק, שבתוכו.

אריך אנפין הוא הרצון העליון, ובתוכו מלובש תענוגו של אין סוף, שאין לו סוף כפי ששמו מעיד. התענוג הנסתר הזה הוא בחינת ״טעמי המצוות״ — התכלית הפנימית של כל מצווה — ועליו נאמר בספר איוב שמידת התורה ״ארוכה מארץ״: אין לה גבול.

כך מוסבר מדוע מלכות, שהיא בחינת ״עשייה״ שבאצילות, ובה מתקיימות המצוות בפועל, נקראת כתר: דווקא שם מתגלה הרצון העליון יחד עם התענוג המלובש בו. הדברים מפנים לביאור אחר על הפסוק ״מי מנה עפר יעקב״, שבו נדונים הביטויים ״אף עשיתיו״ ו״רובע ישראל״.

המצוות הן השלב האחרון, המעשה עצמו. התורה היא חכמה: החכמה שבכל מצווה וההלכות כיצד לקיימה כראוי, כדי שאפשר יהיה להמשיך לתוכה את התענוג העליון. משום כך התורה קרובה יותר לאין סוף.

מכאן האמירה שהדברים ״מתבררים באמצעות חכמה״. החומר הגשמי של המצווה בא מקליפת נוגה, תחום שאפשר להפנות לקדושה או שלא לקדושה: ציצית עשויה מצמר כבשים, שאנשים אוכלים, ואכילתן עלולה לעורר תאוות אכילה גסה שמקורה בקליפת נוגה.

החכמה, לעומת זאת, ״מחיה את בעליה״: באמצעות לימוד התורה התענוג העליון שורה במצוות הגשמיות. משום כך אמרו חז״ל ״גדול הוא הלימוד״, שכן הוא מביא לידי מעשה; בדומה לכך, אצל האדם השכל מתלבש תחילה במחשבה ובדיבור, ורק אחר כך במעשים.

הזוהר מתאר את מלכות ככלה: ״מכאן ואילך״, לאחר שנישאה, בעלה חייב לפרנס אותה. במונחים קבליים, מלכות היא הלבנה, שאין לה אור משלה והיא מקבלת מן השמש — ז״א, בחינת התורה. לכן המצוות, שהן בחינת מלכות, מקבלות את חיותן מן התורה.

תלות זו מתארת את מלכות רק לאחר שירדה, לאחר ה״נישואין״ שלה עם ז״א. הזוהר מפרש את ״ויבן ה׳ אלקים את הצלע״ כמעשה של אבא ואמא, שהכינו את הכלה לפני שהגיעה אל בעלה; רק ״מכאן ואילך״, לאחר ״ויביאה אל האדם״, הבעל מפרנס אותה.

אולם עצם מציאותה של מלכות מושרשת למעלה יותר, ברצון העליון, למעלה מז״א ומהתורה. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר העוסק בנושא זה על המילים ״מראש מקדם נסוכה״.

מכיוון ששורשה ברצון העליון, גם לאחר הנישואין נעשית מלכות ״עטרת בעלה״, למעלה מז״א. למלכות יש פרצוף חיצוני, המקבל מז״א, ופרצוף פנימי בשורשה, שאותו קושר אדמו״ר הזקן למנורה, תוך הסתמכות על לקוטי תורה של האריז״ל.

הסוגריים מפנים לשער בעץ חיים העוסק בתיקון הנוקבא (מלכות), למאמר על ״אחת היא יונתי״ העוסק בפרצוף הפנימי של מלכות, ולזוהר. באותה בחינת שורש פנימית, מלכות — בחינת המצוות — קודמת לתורה, בסדר הפוך לסדר הקיים למטה.

במנורה שבחזון זכריה, ״גולה על ראשה״ היא בינה, ההתבוננות, שהפסוק מכנה ״אם הבנים״. בניה הם שבעת הנרות: שבע המדות, ״שבעה רועים״, שהפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת...״ מונה אחת לאחת.

סעיף 3 פונה אל שני עצי הזית שלצד המנורה של זכריה. הזית מר, והמרירות שלו מסתירה את השמן שבתוכו; השמן יוצא רק לאחר שטוחנים וכותשים את הזית. הדימוי יבטא את המאבק עם טבעו של האדם, שבאמצעותו משתחרר אור נעלה יותר.

הזוהר מלמד שכאשר מכניעים את הסטרא אחרא, הצד המתנגד לקדושה, כבוד ה׳ ״מתעלה״; אדמו״ר הזקן מפרש שהכוונה לאור הנמשך ממקום גבוה יותר. זו אחת הסיבות לכך שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים; סיבה נוספת, המוזכרת כאן בקיצור בלבד, היא שנשמות ישראל באות מפנימיות.

על האדם שלמטה להכניע את טבעו בכל מעשיו, ואתערותא דלתתא זו מושכת אתערותא דלעילא ממקור גבוה יותר. הראיה לכך היא דברי השבח של ירמיהו לישראל, שהלכו אחר ה׳ ״בארץ לא זרועה״: הדגש הוא על המילה ״לא״, והחלק הבא מסביר מדוע.

אותיות י״ה של השם בצירוף ״שמי״ (350) עולות שס״ה, כמניין הלאווים; ו״זכרי״ (237) בצירוף ו״ה עולים רמ״ח, כמניין מצוות העשה. עשיית מצוות עשה, שהיא בחינת ״הן״, ממשיכה אור שאפשר להשיגו.

ההימנעות, בחינת ״לא״, ממשיכה דבר שאינו יכול להתלבש כלל בבחינת ״הן״ ונשאר רק בבחינת ״לא״. אור מסוג זה אינו יכול להימשך בתוך התחום של ״זה לעומת זה״, שבו לכל כוח של קדושה יש מקבילה.

מכאן שאור זה הוא היפוכו של תחום ה״זה לעומת זה״: הוא נעלה ביותר ואין לו מקבילה. רק בני ישראל יכולים להמשיך אותו למטה, כפי שיוסבר בחלק הבא.

למלאכים יש גוף מסוג מסוים, אך הוא אינו מסתיר מהם כלל את האלוקות; גם הגוף בטל כשהם אומרים ״קדוש״. כיוון שאין בהם דבר המתנגד, אין ביכולתם להגיע להכנעה שממשיכה את האור העליון.

לכן התורה ניתנה רק לאחר יציאת מצרים, לאחר שבני ישראל הוכנעו בעבודה הקשה ״בחומר ובלבנים״. הכנעה זו, ביטוש, מעוררת את שלוש עשרה מידות הרחמים, אורות שלמעלה מהשתלשלות; זהו עניין ״רחמיך הרבים״.

ההערה שבסוגריים מחילה את הדימוי מתהילים קל״ג, ״השמן הטוב יורד על הזקן״. שלושה עשר תיקוני הזקן העליון הם שלוש עשרה מידות הרחמים, והשמן הוא פנימיותם, המתגלה באמצעות ביטוש, כשם ששמן מופק מזית כתוש; במדרש בתחילת פרשת תצוה נמשלו ישראל לזית שנותן את שמנו רק לאחר שמכים וכותשים אותו.

כעת מוסבר עניינם של הזיתים כפי שהם למעלה. השמן מייצג את בחינת חכמה, ככתוב בפסוק ״שמן וקטרת ישמח לב״; השמן הוא גם מה שמאיר, כפי שממשיך החלק הבא.

צבע הלהבה תלוי באיכות השמן: השמן נותן את האור הלבן, ואילו הפתילה נותנת את האור השחור שבבסיס הלהבה. מכאן שגילוי האור בא מבחינת הזית.

השמן יוצא מן הזית באמצעות כתישה, המקבילה למעלה לביטוש הכלי. חכמה עצמה מתהווה באמצעות גבורות רבות מבחינת בוצינא דקרדוניתא, ״נר החושך״ שבזוהר, קו המידה הקובע את גבולותיו של כל דבר.

ההערה שבסוגריים מפנה לביאור על הפסוק שה׳ לא אבה לשמוע אל בלעם. הגבורות הן מרירות, כמו הזית, והמרירות מכסה על השמן עד שסוחטים אותו.

שני הזיתים הם הגבורות של אבא (חכמה) והגבורות של אמא (בינה), ואמא היא ״אם הבנים״. באמצעותם נמשכים השמן והמוחין של אבא ואמא שבתוך ז״א, כדי להאיר את שבעת הנרות, שהם שבע המדות.

הסוגריים מפנים לדיונים נוספים בעניין הזית: מאמר לחנוכה בפרשת וישב, לקוטי תורה של האריז״ל על פרשת עקב, מקומות בזוהר, פירוש הרמ״ז והערך ״כתית״ בספר פרדס. אדמו״ר הזקן מציין שהביאורים שם מציגים את העניין בדרך שונה במקצת.

סעיף 4 מסביר את ״שבעה ושבעה מוצקות״ שבחזון זכריה. בעקבות הזוהר בסוף פרשת מקץ, אדמו״ר הזקן קורא אותם כשתי קבוצות של שבע, ארבעה־עשר בסך הכול, ולא כפי שרש״י והרד״ק מפרשים — שבעה צינורות לכל אחד משבעת הנרות, ארבעים ותשעה.

שתי קבוצות הצינורות נושאות שני דברים: האחת שמן והאחרת זהב, כמתואר בחזון ב״צנתרות הזהב״ המריקות את הזהב. הזהב הוא בינה, כפי שנאמר באיוב ״מצפון זהב יאתה״, והוא מביא שמחה; ההתלהבות כאש שבעבודת הלויים, ״רשפי אש״, באה מבינה.

ההתלהבות של בינה נובעת מכלל קבלי: מה שהן גבורות באבא נעשה חסדים באימא, ולכן אהבת האש של בינה היא הצינור השני. ההערה שבסוגריים, הנמשכת עד סוף הפסקה, מתחילה בציון לכך שהפרדס מפרש את שתי הצנתרות כחכמה ובינה.

אם הצנתרות הן חכמה ובינה, שני עצי הזית צריכים להיות המקורות של חכמה ובינה: שני המזלות, צינורות ההשפעה הנקראים על שם ״נוצר״ ו״נקה״ שבשלוש־עשרה מידות הרחמים. המדרש מפרש את שתי שיבולי הזיתים כמשה ואהרן, והטקסט מפנה למאמרים העוסקים במדרגותיהם.

רשימת המאמרים על משה ואהרן נמשכת במאמר על הפסוק ״תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן״, ובמאמר על חנוכה העוסק ב״בהעלות״ וב״בהיטיבו״ של אהרן את הנרות. לאחר מכן הטקסט עובר לקשר של כל אלה לקבלת עול מלכות שמים בפרשה הראשונה של קריאת שמע.

הקשר הוא שבפרשה הראשונה של קריאת שמע, מ״ואהבת״ ועד ״ובשעריך״, יש ארבעים ושתיים תיבות, כנגד שם מ״ב שב״אנא בכוח״, כפי שנאמר בפרי עץ חיים. ארבעים ושתיים הוא גם מספר מסעות בני ישראל ביציאתם ממצרים, ויציאה זו צריכה להתרחש מדי יום — כשהאדם יוצא מן המיצר של תאוות הנפש הבהמית.

קריאת שמע עצמה מסתיימת ביציאת מצרים. ״אנא בכוח״ מורכב משבע שורות בנות שש תיבות כל אחת, ושבע השורות הללו הן שבעת נרות המנורה.

שם מ״ב הוא כוח של עלייה, בדומה לכנפיים שבהן השרפים ״יעופפו״. זוהי המשמעות של ״בהעלותך את הנרות״: עליית הנשמה ב״ואהבת... בכל מאדך״. המילה ״ואהבת״ שווה בגימטרייה פעמיים ״אור״, ושני האורות הם ההעלאה וההטבה של הנרות.

״וגולה על ראשה״ היא ההתבוננות, שהיא הפסוק הראשון של קריאת שמע: ״שמע״ פירושו להתבונן, ואותיות ״ישראל״ יוצרות את הצירוף ״לי ראש״. השמן, חכמה, הוא הביטול הנמשך בבינה ובדעת, כוחות ההתבוננות.

כך השמן שעל הראש, ״כשמן הטוב על הראש״ שבתהילים, הוא חכמה הנמשכת אל המוח, וכך ״החכמה תחיה״, שכן ״כי עמך מקור חיים״. הסוגריים שנפתחו בחלק 3 נסגרים כאן, בצירוף ההפניות לזוהר.

סעיף 5 מציע פירוש נוסף ל״והחכמה תחיה״. פנימיות אבא (חכמה) היא פנימיות עתיק, התענוג הפנימי שבכתר; ביחס לתענוג זה, אפילו הרצון העליון אינו אלא ״אחוריים״, צד חיצוני.

שלוש מאות ועשרה העולמות נמשכים משלושים ואחת מתוך שלושים ושתיים נתיבות החכמה, ואילו הנתיב הראשון עומד למעלה מכולן. המקור הוא מקדש מלך, פירוש על הזוהר, לפרשת מצורע.

הנתיב הראשון הוא פנימיות אבא. ספר יצירה מונה את שלושים ושתיים הנתיבות כעשר הספירות ועשרים ושתיים האותיות, ולכן הנתיב הראשון הוא העליון ביותר מבין עשר הספירות שבתוך החכמה עצמה.

הנתיב הראשון הוא מה שעליו אומר ישעיהו: ״עין לא ראתה, אלקים זולתך״ — הוא למעלה מכל מה שנברא מסוגל לראות. שלושים ושניים הנתיבים מקבילים לשלושים ושתיים הפעמים שבהן מופיע השם אלקים בסיפור הבריאה, והמאמר מוסיף שמשום כך התורה נקראת ״אור״.

מכיוון שבפנימיות אבא מצוי התענוג העליון, החכמה ״מחיה את בעליה״: בעליה הוא הרצון העליון, שמקבל חיות באמצעות גילוי התענוג העליון. הסוגריים מפנים לזוהר על חוקת, הדורש את הפסוק הזה.

הרמ״ז מפרש ״תחיה״ כהמשכת בחינת חיה, דרגה נעלית של הנשמה, ועמק המלך מפרש ״תחיה״ כהשפעת חיה. גם בזוהר על פינחס, המובא כאן, החכמה נקראת ״חיי המלך״.

סעיף 6: כל זה נמשך אחר כך אל מלכות באמצעות ז״א, בפרשה השנייה של קריאת שמע, ״והיה אם שמוע״: קבלת עול המצוות. רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח ״איברים״ של המלך.

כשם שאור וחיות נמשכים אל איבר, כך שהשכל נוכח ביד הכותבת, נמשכים זרמי אור אל רמ״ח המצוות. שורשם הוא חמשת החסדים, שם ע״ב, שהמקובלים מכנים שבעים ושניים גשרים לעבור בהם את מי החסד; הערת קה״ת מפנה לפרדס בעניין זה.

לכן ״ובכל מאדך״ מופיע רק בפרשה הראשונה של קריאת שמע: הפרשה הראשונה היא שם מ״ב, המבטא תנועה של עלייה, כמו בפסוק ״בשתיים יכסה״. הפרשה השנייה עניינה המשכה למטה, ואילו הראשונה עניינה עלייה.

מאותה סיבה אומרים את ״אנא בכוח״, התפילה שבה נזכר שם מ״ב, יחד עם קריאת שמע שעל המיטה, כדי שהנשמה תוכל לעלות במהלך השינה; וכן אומרים אותה לפני קבלת שבת. הערות קה״ת מפנות לפרי עץ חיים בנוגע לשני המנהגים.

העלייה צריכה להגיע אל האינסוף. לכן כל אדם צריך למצוא ברצונו שלו דבר־מה אינסופי, שמעבר לעצמו המוגבל; שאם לא כן, למעשה גשמי כמו לבישת טלית לא תהיה דרך לעורר דבר־מה למעלה.

כך גם בצדקה: החייאת רוח השפלים למטה מושכת חיות למעלה. הקשר בין למטה ובין למעלה אפשרי רק באמצעות ״בכל מאדך״, מעבר למה שהכלי של האדם מאפשר; זהו גם פירוש ״ממעמקים קראתיך״.

יוסף ״ליקט את כל הכסף״, ובאמצעותו ליקט את החסד. אך כיצד קשור הכסף לחסד? אותה שאלה עולה גם ביחס ליוסף, שהיה השליט ומכר תבואה לכל אנשי הארץ.

התשובה היא שיוסף היה במצרים, במקום של עומק ושפלות, וקרא ״ממעמקים״. משם אפשר להמשיך, בפרשה השנייה של קריאת שמע, את חמשת החסדים, ועל ידי כך להביא את ״מטר ארצכם״; ״ארצכם״ היא מלכות, שרגליה יורדות אל העולמות התחתונים ביותר.

״מטר״ מזכיר את ״מטרוניתא״, המלכה, היא מלכות, שעליה נאמר ״מלכותו בכל משלה״. המטר בא מהמשכת חמשת החסדים אל רמ״ח המצוות, שבהן מלובש התענוג העליון; ואז ״ואספת דגנך״ — למלכות ניתן הכוח לברר את הניצוצות שבקליפת נוגה.