אם את כל דגי הים כו׳

זהו הפסוק שבו משה משיב לאחר שה׳ הבטיח לעם בשר: ״אם את כל דגי הים ייאסף להם״ (במדבר יא, כב). השאלה היא מדוע משה מדבר על דגים, בשעה שהעם ביקש רק בשר. התשובה מתחילה בקריאתו הקודמת של משה: ״מאין יהיה לי בשר?״, שאותה אדמו״ר הזקן מבאר כאמירה הנוגעת למשה עצמו.

לפי הביאור הזה, ״מאין יהיה לי בשר?״ פירושו שמשה עמד במדרגה כה גבוהה, עד שלא היה יכול לרדת כדי לקבל חיות מן הבשר. הבשר מגשם את האדם וקושר אותו יותר אל הגשמיות.

הגמרא פוסקת שעם הארץ אסור באכילת בשר, ואילו מי שעוסק בתורה יכול לאוכלו (פסחים מט, ב); כאן מוסבר שתלמיד חכם מסוגל להעלות את הבשר שהוא אוכל. עבור אדם כזה, אכילת הבשר היא עלייה לבשר, אבל במדרגתו הגבוהה הרבה יותר של משה, אפילו העלאה זו הייתה נחשבת לירידה.

דבריו הקודמים של משה (במדבר יא, כא) נקראים כעת באותו אופן: העם מונה שש מאות אלף, ומשה נמצא ״בקרבו״.

הדגש הוא על המילה ״אנכי״: דרגתו הנעלית של משה נוכחת בתוך העם. מאחר שדרגתו שורה בקרבם, כיצד אפשר לתת להם בשר, שעלול להוריד אותם ממדרגתם?

במשמעותו הפשוטה, ״ומצא להם״ שואל אם בעלי החיים יספיקו להם, אך אדמו״ר הזקן דורש זאת מלשון מציאה: הצאן והבקר ״ימצאו״ את העם וישיגו אותו, כמו רודף שמשיג את מי שהוא רודף אחריו. אכילת הבשר הזה תמשוך את העם למטה, והם ייפלו ממדרגת משה השורה בקרבם.

משום כך המשיך משה לדבר על דגים. חז״ל מלמדים שלכל מה שיש ביבשה יש מקבילה בים (חולין קכז ע״א), ולכן הדגים הם ה״בשר״ של הים; אלא שהים, המכסה את היצורים החיים בתוכו, שייך לעולם המכוסה (עלמא דאתכסיא), ואילו היבשה שייכת לעולם הגלוי (עלמא דאתגליא).

אכילת בשר מן היבשה כדי להעלותו היא ירידה גדולה אל העולם הגלוי, ויש בה סכנה ליפול אל הגשמיות במקום להעלות את הבשר.

הדרך לרדת כך בבטחה היא לרדת תחילה אל העולם הנסתר, המיוצג בדגים, ומשם להמשיך ולרדת. זו, אומר אדמו״ר הזקן, הסיבה למנהג ישראל לאכול דגים לפני בשר.

אצל משה, לעומת זאת, אפילו הדגים נמוכים מדי: גם על הדגים נאמר ״ומצא להם״, כלומר, אפילו המדרגה הנסתרת הזאת תמשוך את העם ותוריד אותו למטה ממדרגת משה.

ההסגר מבאר את הסיבה: שורשו של משה הוא באדם העליון שבעולם האצילות, שעליו נאמר ״ורדו בדגת הים״ (בראשית א, כח); לכן הוא ניצב למעלה אפילו מן הנשמות העליונות הנקראות ״נוני ימא״ ו״עוף השמים״.

מאחר ששורשו של משה גבוה אפילו מן ״נוני ימא״ הרוחניים שבעולמות העליונים, אכילת דגים או בשר גשמיים היא ירידה עבורו.

הלחם, לעומת זאת, נמוך מן הבשר בטבעו אך שורשו גבוה יותר, כפי שמוכח במקום אחר משתי הלחם שהוקרבו על גבי שני הכבשים, וכן מן העובדה שברכת המזון בשלמותה נאמרת רק על לחם. גם המן ירד בזכות משה (תענית ט ע״א), והוא מזונה של חכמה; נוסף על כך, מופנים הקוראים למאמר המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״ (משלי ח, ל).

במקום בשר בהמה הזרים ה׳ שליו, שהם עופות וניצבים במדרגה גבוהה יותר. בשר הבהמה נובע מבחינת ״פני שור״, אחת מארבע הפנים של החיות שבמרכבה בחזון יחזקאל (יחזקאל א, י), ואילו העופות נובעים מבחינת הכרובים.

השליו היו גם שמנים מאוד: הגמרא (יומא עה ע״ב) מתארת שליו שמן כל כך שהניחו אותו על שלושה עשר כיכרות. לשומן יש משמעות, מפני שבשר אדום מקביל לגבורה, ואילו השומן מקביל לחסד.