שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה׳

1״שיר המעלות: ממעמקים קראתיך, הוי׳״. ״ממעמקים״ הוא ביטוי המתאר מי שיוצר עומק: משם ״קראתיך, הוי׳״. ותיקנו לומר אותו בעשרת ימי תשובה. [פסוק זה נזכר בגמרא: בפרק הראשון של ברכות (11a),

בפרק השלישי של תענית (23b); ובמדרש רבה, סדר ויקרא, בסוף פרק ג; ובשיר השירים רבה, על הקטע ״אני חבצלת השרון״; ובקהלת רבה, על הפסוק ״שמור רגליך כאשר [תלך]״.

בזוהר, חלק ב, בפרשת בשלח (63b), ובמקדש מלך שם; ובסוף פרשת ויקרא (26a); ובפרשת אחרי (69a ו־70b);

ובפרשת ואתחנן (265b), ובפירוש הרמ״ז (רבי משה זכות) שם; ובפרשת ויחי, דף 221.] כי במשך כל השנה האדם נמשך אחר שרירות לבו, כמו שכתוב: ״כי פנו אלי עורף״.

אבל בעשרת ימי תשובה, בכל יום ויום, כל אחד ואחת מתקרבים לה׳ יתברך ומתעלים יותר מיום ליום, עד יום הכיפורים; וכל נשמות ישראל נעשות עם ה׳ יתברך פנים אל פנים. והדבר נובע מרצון: רצונו של כל אדם להתקרב לה׳ יתברך בבחינת פנים וכו׳.

[ועיינו במה שנכתב על כך בפרשת אחרי, במאמר הפותח במילים ״כי ביום הזה יכפר״; בסמוך, במאמר הפותח במילים ״שובה ישראל עד״; וכן במאמר הפותח במילים ״לבאר עניין יום הכיפורים״.]

2כעת עלינו להבין את עניינן של נשמות ישראל. אין זה כפי שסבורים אנשים, שהנשמה היא רק החיות והשכל שבתוך האדם, שבאמצעותם הוא משיג את ה׳ יתברך,

כמו שיש שכלים אחרים שבאמצעותם משיגים נושאים אחרים. בוודאי אין זה מה שנקרא ״נשמות ישראל״, שהרי הנשמה היא ״חלק אלוה ממעל״, והיא למעלה מן השכל. [ועיין במה שכתוב בעניין הנשמה בביאור על הפסוק ״ולא תשבית מלח״ בפרשת ויקרא.]

אלא העניין הוא שהנשמה היא בשתי בחינות, יעקב וישראל. נקדים ונבין את הפסוק ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״. מהו ״הדום רגלי״? זו המדרגה התחתונה, שהיא שרפרף. ו״השמים כסאי״ —

היא המדרגה העליונה. ואכן כך הוא: המלאכים העליונים עומדים תמיד באימה וביראה, בלי שום מחשבה זרה כלל, משום שהם משיגים תמיד אלקות בהתגלות. אבל בארץ אין התגלות אלקות באופן כזה.

3לכאורה הדבר תמוה, שהרי נאמר: ״אני הוי׳ לא שניתי״. אך התשובה לכך היא שיש שתי בחינות: סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.

והנה בבחינת סובב כל עלמין אין שום שינוי בין קודם הבריאה ולאחר הבריאה; הוא שווה בכל העולמות, העליונים והתחתונים, כמו עיגול המקיף ומגיע גם למטה. בחינה זו היא למעלה מן השכל ומן הזמן: ״היה, הווה ויהיה״ ברגע אחד, דבר שאין השכל משיג.

השינוי, לעומת זאת, הוא בבחינת ממלא כל עלמין. העולם נברא בעשרה מאמרות, שהשתלשלו זה אחר זה: המאמר ״יהי אור״ — ״ויהי כן״, ״יהי רקיע״ — ״ויהי כן״. השינוי הוא מצד המקבלים, שכן כל עולם משיג לפי שכלו.

וזהו ״השמים כסאי״: העולמות העליונים משיגים יותר אלוקות; ״והארץ הדום רגלי״ — זו המדרגה התחתונה, שאינה משיגה כל כך.

(ועיינו במה שנכתב בהרחבה על הפסוק ״השמים כסאי״. כלומר, מבחינת ״השמים״, שהיא האור המקיף העליון — סובב כל עלמין — נמשכת דווקא בחינת ״כסאי״, שהיא המקור לגן עדן העליון. ועיינו בעץ חיים, שער כסא הכבוד.)

ובנשמה, בחינה זו היא בחינת יחידה, שלמעלה מן השכל: ״בכל מאדך״, בחינת רצוא. בחינה זו נקראת ״השמים״. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״כי המצוה הזאת״, בביאור ״לא בשמים היא״ וכו׳. ובחינת ״ארץ״ היא ההמשכה למטה, בחינת שוב.

אפשר לומר גם ששתי הבחינות ״כסאי״ ו״הדום רגלי״ הן המקור לשתי הבחינות של עלמין סתימין ועלמין דאתגליין. ומכל האמור יובן כיצד שתי הבחינות של שמים וארץ שהוזכרו לעיל קשורות לשתי הבחינות של ישראל ויעקב, שיתבארו להלן בסמוך.

כי ״השמים״, שהם בחינת יחידה, הם בחינת ישראל; ויעקב הוא בחינת נפש, רוח ונשמה, המתלבשות בכלים, וזוהי בחינת ״והארץ הדום רגלי״ וכו׳. וזהו שנאמר: ״וישב יעקב בארץ מגורי אביו״ וכו׳, וכפי שנתבאר במקום אחר על פסוק זה, שהכוונה להמשכה בבחינת שוב.)

כעת, כשם שבחיות בכללותה יש שתי בחינות, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, כך גם בנשמת האדם יש שתי בחינות אלה. ועל כך נאמר: ״ויברא את האדם בצלמו, בצלם אלקים״; וזהו עניינן של שתי הבחינות, יעקב וישראל.

(וראו מה שנכתב בעניין זה, שבנשמה יש שתי בחינות כמו סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, במאמר הפותח ״ציון במשפט תפדה״. וראו מה שנכתב במאמר הפותח ״כי תצא״, שזהו עניין ״בצלמו, בצלם אלקים״. ועיינו בזוהר, וישלח.)

(דף 174א), שבחינת ישראל ובחינת יעקב הן בדומה לבחינת הוי׳ ולבחינת אלקים. נמצא שזהו עניין ״בצלמו, בצלם אלקים״ וכו׳,

שהיא בחינת סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. בחינת יעקב היא יו״ד עקב: היו״ד היא חכמה, כלומר השכל שבאמצעותו הוא משיג אלקות; ואילו מה שמאיר ומחיה את הגוף ב־248 איבריו הוא

רק עקב מן הנשמה, בחינת רגלי הנשמה. (כפי שמוסבר על כך בסוף המאמר הפותח ״שמאלו תחת לראשי״; וראו גם מה שנכתב על כך במאמר הפותח ״לא הביט און ביעקב״.)

ובחינת ישראל היא לי ראש, והיא בחינת הנשמה שלמעלה מן הגוף ולמעלה מן השכל. בחינה זו היא אחת, יחידה ומיוחדת עם ה׳ יתברך, בלי שום פירוד בשום אופן.

(וראו מה שנכתב על כך במאמר הפותח ״ולהבין״, בהוספת ביאור לעניין השופר. וראו מה שנכתב על פירוש ישראל כ״לי ראש״ בסוף פרשת שלח, במאמר הפותח ״אני״ שבפרשת ציצית. וראו מה שנכתב במאמר הפותח ״יונתי״. וראו עוד מה שנכתב על כך במאמר הפותח ״ואתחנן״, בעניין ״ועתה ישראל שמע״ וכו׳:

שבחינת ישראל ובחינת יעקב הן בדומה לשמש ולירח: כשם שאין בשמש שום שינוי, בחינת ״אני ה׳ לא שניתי״, כך גם בבחינת ישראל וכו׳; ראו שם. ועיינו ברמ״ז, ריש פרשת שמיני.)

בחינה זו קיימת בכל אחד ואחד מישראל, אפילו בשפל שבשפלים. ומה שנאמר ״הכרת תיכרת הנפש״ — משום שעיקר העבירות החמורות הן עבירות שחייבים עליהן כרת — נאמר על בחינת יעקב, שנכרתה משורשה;

אבל בחינת ישראל אינה נפרדת ממנו יתברך בשום אופן. [וראו מה שנכתב בדיבור המתחיל ״שחורה אני״, בעניין ״בני אמי נחרו בי״; ובדיבור המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, בעניין ״כי אבי ואמי עזבוני״ וכו׳.]

4ועל מה שנאמר: ״שוב, ישראל, עד הוי׳ אלקיך״ — לכאורה הדבר תמוה: ישראל, איזה חטא חטא? והרי הוא אינו נפרד; ולשם מה הוא זקוק לתשובה?

אלא זהו שאמר הנביא הושע: ״כי כשלת בעוונך״. משל לאדם שנכשל ברגלו באבן, והמכה ברגלו קטנה; אך בעקבות זאת נופל כל גופו, וראשו מגיע לארץ וסופג מכה חזקה, משום שהראש גבוה יותר.

כך הוא גם בנמשל: כאשר אדם נכשל בחטא קל, אפילו בביטול תורה — כשהוא יכול לעסוק בתורה ואינו עוסק בה — או בביטול מצוות עשה,

כגון צדקה, כשהוא יכול לתת ואינו נותן; וכל שכן כשעבר על מצוות לא תעשה, אף שבעיני האדם העבירה נראית קטנה; והוא

כמו מי שרגלו נדחפה ממקום עמידתה והחליקה מעט. כך גם כאן: כאשר הוא נכשל בחטא הנזכר, כלומר, [כאשר] רגלי השכינה — בחינת יעקב — [נכשלות], בשל כך הנשמה, בחינת ישראל, נופלת לצד אחר, ואינה מאירה בעקבו. [כלומר,

כמו הלבנה כשהיא מתרחקת מן השמש, והחצי התחתון שלה חשוך, משום שאינו מקבל את אור השמש. כך ״הרשעים ידמו בחושך״, והנשמה שבתוך הגוף אינה מאירה כלל; כלומר, לא מאיר בה דבר מבחינת ישראל, שהיא בחינת שמשא וכו׳.

5ברוח זו אפשר לבאר את משמעות הפסוק ״עוון עקבי יסובני״: אף שהחטא הוא בבחינת העקב והרגליים של הנשמה, בכל זאת הוא הגורם שגם הבחינה המקיפה והסובבת של הנשמה לא תאיר. וזהו עניינם של הדברים ״עווונותי עברו ראשי״.

(ועיינו בזוהר, פרשת מקץ, בסוף דף קצ״ח ע״א ובראש דף קצ״ט ע״א.)] ולשם כך דרושה תשובה. וזהו גם פירוש ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״.

לכאורה, מדוע נאמרים שלושה שמות? אלא פירוש הדברים הוא כך: ״שמע״ הוא לשון של הבנה. ״ישראל״ הוא בחינת הנשמה הנקראת ישראל. וכל אחד צריך לומר לנשמתו: הביני, את, ישראל, בחינת הנשמה: ״הוי׳ אלקינו הוי׳״,

שפירושו ״היה, הווה ויהיה״ ברגע אחד; ולכן הכול נרמז במילה אחת. הוי׳, שהוא למעלה מן השכל, הוא ״אלקינו״,

כלומר, כוחנו וחיותנו. ״הוי׳ אחד״ פירושו ״הכול אחד״ (כולא חד). ובחינת הנשמה הזאת, הנקראת ישראל, מתאחדת עם הוי׳ ברוך הוא. [כלומר,

שני שמות הוי׳ שבקריאת שמע הם על דרך מה שנאמר בזוהר, פרשת אחרי, דף ע״ג ע״א: ״הקדוש ברוך הוא סתים וגליא״, כלומר סובב כל עלמין וממלא כל עלמין; וכך גם ״ישראל סתים וגליא״.

והיינו שבחינת ישראל היא הבחינה הסובבת והמקיפה שבנשמה, והיא המתאחדת עם שם הוי׳ ברוך הוא, שהוא סובב כל עלמין.] וכאשר מתבוננים בכך, מתעוררת מכך מידת האהבה לה׳ יתברך.

וזהו [פירוש] ״ואהבת את הוי׳ אלקיך״: שהוא תמיד ״אלקיך״. אין הדבר כמו בן, שנלקח ממוח האב ולאחר מכן נעשה נפרד ממנו; ואף על פי כן האב אוהב את בנו,

אבל הדבר אינו שווה אצל כל הנשמות: יש בן שיכול למסור את נפשו מתוך אהבתו לאביו, ויש בן שאין בו מסירות נפש.

הוא גם אינו מחויב לכך על פי הדין, שהרי ״חייך קודמים״, ובמקרה של אבידה שלו ושל אביו, אבידתו קודמת, וכו׳. הסיבה לכך היא שהוא נעשה ישות בפני עצמה.

אבל הנשמה אינה כך, אלא ״כולא חד״, והיא אינה נפרדת ממנו ית׳ כלל. [ועיינו בזוהר, תרומה (סוף דף קלו ע״ב),

ובאדרא זוטא (דף רצא ע״א); ועל פי זה יובן גם בנוגע לנשמות ישראל. ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״אלה פקודי המשכן״ בעניין ״עדות לישראל״, ובמה שכתוב במאמר המתחיל ״וכל בניך״ בפירוש בינה כ״בן י״ה״, וכו׳.]

לכן מוכרחה להיות בה אהבה, אפילו ״בכל לבבך ובכל נפשך״, במסירות נפש ממש. אהבה זו, הנובעת מכך ש״הוי׳ אלקיך״, נמצאת בכל אחד ואחד מישראל, אפילו בקל שבקלים,

כמאמר ״אף על פי שחטא, ישראל הוא״. אלא שהאהבה מוסתרת אצלו (ועיינו במה שכתוב על כך במאמר המתחיל ״שחורה אני״, וכו׳), כמו אור נר שמסתירים אותו במקום חשוך. לכן צריך לעשות תשובה כדי להסיר את החושך ולגלות את מה שטמון בתוכו. וזהו ״שובה ישראל״.

62. הדרך לגלות את צפונות הלב ולהסיר את החושך היא כך: יש שני סוגי רחמים — ״אב הרחמן״ ו״אב הרחמים״. פירוש ״אב הרחמן״ הוא מי שמרחם על אדם במידה שהשכל מחייב לרחם עליו,

כמו למשל אדם שיש בו מידת רחמנות זו: הוא מרחם על חברו כאשר [החבר] מפייס אותו לאחר שפגע בו פעם או פעמיים, משום שהשכל מחייב אותו למחול לו, אך לא יותר מכך. וגם זו, כביכול, בחינת ״אב הרחמן״ אצל הקב״ה.

אבל מידת ״אב הרחמים״ היא רחמים גדולים בלי גבול, גם כשהשכל אינו מחייב למחול לו ולרחם עליו.

כלומר, לאחר שחטא פעמים רבות מאוד, אף על פי כן, כשמבקשים ממנו שלוש פעמים בכל יום ״סלח לנו, אבינו״, הוא מוחל וסולח לו. וזהו פירוש ״חנון המרבה לסלוח״. ועלינו לעורר רחמים גדולים,

כלומר, באמצעות י״ג מידות הרחמים: ״מי א־ל כמוך נושא עוון ועובר על פשע״ — ״נושא עוון״ פירושו שהוא מגביה את העוון; ״ועובר על פשע״ פירושו שהוא מעביר אותו. זהו ״מי א־ל כמוך״.

וזהו [פירוש] ״כי אבי ואמי עזבוני״ — זו בחינת ״אב הרחמן״; ואף על פי כן, ״וה׳ יאספני״ — זו בחינת ״אב הרחמים״.

אך כיצד מעוררים רחמים גדולים? הדבר נעשה על פי מה שכתוב: ״והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... והשבות אל לבבך״ וגו׳.

פירוש ״והשבות״ הוא שישיב את עצמו אל לבו: תחילה עליו לדעת מה מקומו ומה שורשו, היכן היה בתחילה וממנו התרחק עכשיו, כדי שיידע [כיצד] לחזור למקומו הראשון. הרי מי שאינו יודע היכן ביתו ותועה בדרך, אינו יודע לאן לחזור.

ועליו גם להכיר ולהבין היכן הוא נמצא כעת, ובאיזה מקום הוא תועה. וכשייתן דעתו לכך וימצא בעצמו שלבו פונה מן הדרך הישרה אל התאוות —

7ואם אדם לוחש לך ואומר: ״הרי ה׳ עשה זאת, שהוריד את הנשמה למטה; וגם את חורבן בית המקדש — ׳מי זה אמר ותהי, וה׳ לא ציווה?׳״, על כך משיב הפסוק: ״אשר הדיחך ה׳ אלקיך שמה״, כלומר, כוונת הקדוש ברוך הוא הייתה רק להדחה. וכאשר יתבונן

שהוא נמצא במקום נמוך, בגוף ובנפש הבהמית, בכך הוא מעורר על עצמו רחמים גדולים, על חלק אלוקה שיש בו, שהתאחד עם ה׳ ונפל והתרחק כל כך — ״מאיגרא רמא״, ממקום חיותו.

8וזהו [פירוש] ״וישוב אל הוי׳ וירחמהו״: כלומר, שירחם על ה׳ יתברך. ומשום כך אנו אומרים את כל הווידויים: ״אשמנו, בגדנו״ וכו׳.

לכאורה, מדוע לספר את הדברים? הרי ה׳ יתברך יודע את צפונות הלב! אך אנו אומרים את כל זאת כדי לעורר רחמים גדולים.

לכן, לפני ״אשמנו״ אומרים ״אלקינו״ — שהוא כוחנו וחיותנו — ו״אלקי אבותינו״, שהוא גבוה מעל גבוה (ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״אלה תולדות יצחק״).

והוא [נפל] ״מאיגרא רמא״ וכו׳. משום כך מתעוררים מלמעלה רחמים גדולים, וממילא מתעוררת גם באדם אהבה לבורא יתברך.

אך אין להסתפק בכך ולהישאר בלי לעשות דבר נוסף, כפי שיש הסבורים שאם יש לאדם מעט אהבה, הרי זו השלמות העליונה.

אלא העיקר הוא להמשיך את אלוקותו יתברך למטה, כדי שתהיה לו דירה בתחתונים. דווקא זהו תכלית הבריאה: לזכור תמיד ולהתבונן בכך שמלוא כל הארץ כבודו, ולהאריך בהתבוננות זו.

9וזהו התענוג העליון, וכן ״כל המאריך באחד״ וכו׳. אך כיצד נמשכת ההמשכה? באמצעות התורה והמצוות, שהן ״רמ״ח איברין דמלכא״, וכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.

וכל אחד יכול לעשות זאת, אפילו אדם פשוט, כשהוא אומר דברי הלכה ואגדה וכו׳, או כשהוא מקיים מצווה כלשהי, ובלבד שיתכוון להמשיך את אלקותו ית׳ אל תוך חיותו ואל חלקו ממעל,

כי ״חלק הוי׳ עמו״: שחלקו יתאחד ויידבק בה׳, ואלקותו ית׳ תתגלה לעיני כול, כמאמר ״כי עין בעין יראו״ ו״ונגלה כבוד הוי׳״. וזהו [הפירוש של] ״לשם יחוד״ וכו׳,

במובן הפשוט: שלא ירצה שום דבר [אחר], ככתוב ״מי לי בשמים״ וכו׳. אי אפשר להמשיך את אלקותו ית׳ אלא לתוך כלים, כלומר תורה ומצוות; וכל אותיות התורה הן כלים, ככתוב ״וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב״,

כלומר, השראת השכינה. בזמן שבית המקדש היה קיים, עיקר השראת השכינה היה בקודש הקודשים, ומשם היא התפשטה לכל העולם. וכעת, כשבית המקדש חרב, ״אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו

אלא ארבע אמות של הלכה״: שם עיקר השראת השכינה, ומשם היא מתפשטת בכל העולם כולו, כמו הנשמה שעיקר משכנה במוח, ומשם היא מתפשטת בכל הגוף כולו ומחיה אותו.

[ביאור העניין הוא שיש שתי בחינות של תשובה. הראשונה היא מלמטה למעלה, והיא נעשית באמצעות התפילה, שהיא בחינת ״סולם מוצב ארצה״ וכו׳,

עד שעל ידי כך בחינת הנשמה שבתוך הגוף מתחברת ומתאחדת עם בחינת מקורה ושורשה, בחינת מזלה, וכך מתקיים ״שובה ישראל״ דווקא: שהעבודה תהיה בבחינת ישראל ובמדרגתו,

שהיא הבחינה המקיפה והסובבת שבנפש. עיינו בעניין מדרגת עבודה זו בסוף המאמר המתחיל ״כי קרוב אליך הדבר מאד״ וכו׳. וזהו עניין מסירות נפש באמירת ״אחד״ בקריאת שמע.

10ואחר כך צריכה להיות תשובה מלמעלה למטה: להמשיך את גילוי אור אין סוף, ברוך הוא, מלמעלה למטה, אל הארת הנשמה שבתוך הגוף. הדבר נעשה באמצעות התורה והמצוות, כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״קומי לך, רעייתי, יפתי״ וכו׳.

ותשובה זו, שמלמעלה למטה, מבוארת בזוהר, פרשת ויקרא (16a). שתי בחינות התשובה הללו הן עניין ״יסובבנהו יבוננהו״, כפי שיתבאר.]

וזהו גם פירוש ״ימצאהו בארץ מדבר״. ״ימצאהו״ פירושו: [ה׳ מוצא] את חלק האלוקה במקום הקליפות, כאשר הוא נמשך אחר תאוות הגוף, שהוא הווה ונפסד.

״ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו״: פירוש הדבר הוא שמתעוררים רחמים גדולים, שהם בחינת כתר, המקיף ומסובב. [ועל ידי כך מתגלה גם הבחינה המקיפה והמסובבת שבנפש, כדי שתהיה ״שובה ישראל״ דווקא;

וזהו עניין ההתקשרות של הבחינה הנסתרת שבנשמה עם הבחינה הנסתרת של הקדוש ברוך הוא, כביכול, כלומר עם בחינת סובב כל עלמין. וזהו עניין ״יסובבנהו״. ואחר כך נמשכת הארה בפנימיות באמצעות התורה והמצוות;

וזהו עניין ״יבוננהו״, וכפי שתרגם אונקלוס: ״אלפינון פתגמי אורייתא״ — לימד אותם את דברי התורה; וכן יש כאן משמעות של בניין, על דרך הכתוב ״ויבן ה׳ אלקים״ וכו׳.

11ועיין גם במה שנכתב במאמר ״וכל בניך למודי״ בעניין ״אל תקרא ׳בניך׳ אלא ׳בוניך׳״; ועיין גם במה שנכתב על כך במאמרים ״יונתי״ ו״תורה צוה״. וכן, ״יסובבנהו״ פירושו שהקיף אותם בענני כבוד;

וזהו עניינו של חג הסוכות, שבא לאחר יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה: בעקבותיהם נמשכות התגלויות של מקיפים עליונים מבחינת סובב כל עלמין; ולאחר מכן הם נמשכים ומתגלים גם בפנימיות בשמיני עצרת וכו׳,

כפי שמוסבר במקום אחר.] ״יבוננהו״ פירושו שיתבונן בכך ש״מלא כל הארץ כבודו״, כדי להמשיך את אלקותו יתברך, כך שתהיה לו דירה בתחתונים באמצעות תורה ומצוות וכו׳.

״כנשר״ — זו רחמנות, רחמים גדולים; ״יעיר קנו״ וכו׳, ותהיה התגלות אלקותו; ואז ״ה׳ בדד ינחנו״ וכו׳. [ועיין במה שנכתב על כך במאמר ״כנשר יעיר״ וכו׳:]

12וזהו פירוש ״מן המעמקים״: מדובר באדם המעמיק, והעמקה זו מביאה אותו לעומק הלב. כלומר, מפני שיתבונן שהנשמה מיוחדת עם ה׳, ושחלק מן הנשמה מאיר בגוף,

והוא רחוק מאוד משורשה בגלל החושך והענן; הדבר מביא לגילוי עומק הלב, כך שירצה רק בגילוי אלקותו ית׳, כדי שהארץ כולה תהיה מלאה כבודו, באמצעות תורה ומצוות, כנזכר לעיל. [וגם,

כי שורש עומק הלב נמשך מן הבחינה המקיפה של הנשמה; כאשר היא מאירה בתוך הנשמה שבגוף,

אזי היא מתגלה בבחינת עומק הלב ובמעמקי הלב, כפי שמבואר במאמר המתחיל ״שמאלו תחת לראשי״, הנזכר לעיל, בעניין ״ובכל מאדך״, וכן במאמר המתחיל

״כי תצא״, בעניין ״לך אמר לבי: בקשו פני״ וגו׳, שפנימיות הלב היא הארה והמשכה מבחינת סובב כל עלמין. ועיינו גם במה שכתוב בביאור על הפסוק ״כי המצוה הזאת״.

ולכן הבחינה המקיפה של הנשמה נקראת בשם מזל, על שם שהיא מזילה וממשיכה וכו׳. וזהו גם הטעם שהיא נקראת ״מן המעמקים״: היא מביאה וממשיכה את בחינת עומק הלב.

ועיינו בזוהר, בשלח (דס״ג ע״ב): ״מן המעמקים״ — עומק הכול, המשפיע בבחינת ״עומק הבאר״ וכו׳. אמר רבי חזקיה: כאשר וכו׳, ״משכין את הכול וכולל את הכול בעומק עליון זה״.

והיינו גילוי בחינת סובב כל עלמין, ״סתימא דכל סתימין״ וכו׳, ועיינו שם. ועל דרך זו יובן גם בנפש: הגילוי מן הבחינה הנסתרת שבנשמה, שהיא מבחינת סובב והמקיף, הוא בבחינת עומק הלב, כנזכר לעיל.]

וזהו ״קראתי אליך, הוי׳״: כשם שאדם קורא לחברו שיבוא אליו, כך הוא קורא לה׳ יתברך [וראה מה שכתוב על כך במאמר המתחיל ״שובה ישראל עד״],

כדי שאלקותו תתגלה בעולם התחתון, ושיתגלה כבוד הוי׳ ויראו כל בשר יחד, כמו בעולם העליון.

13״ה׳, הקשב לקולי״ (שמעה בקולי). ״שמעה״ הוא לשון של הבנה: שיבין את מה שבקולי. ולא נאמר ״לקולי״, מפני ש״בקולי״ פירושו מה שבתוך קולי,

כלומר, האהבה המסותרת שיש בכל אדם, למסור את נפשו על קידוש ה׳, אפילו בקל שבקלים. (וראה מה שנכתב בעניין ״שמעה בקולי״ במאמר המתחיל ״תקעו בחודש שופר״; וראה מה שנכתב במאמר המתחיל ״לסוסתי״, בעניין ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״ — אמירה היא בלב וכו׳.)

14״תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני״. זו מדרגה נמוכה מכולן: אדם המבקש על עצמו, ולא מעורר רחמים על החלק האלקי שבו, שירד ״מאיגרא רמא״ וכו׳. לכן נאמר ״לקול תחנוני״ ולא ״בקולי״.

ותפילה זו אינה עולה למעלה מעצמה. משום כך נאמר ״תהיינה אזניך״ — אלו המלאכים, הנקראים ״אזני ה׳״ — ״קשובות לקול תחנוני״ דווקא, כלומר לתחינה שלי, שבה אני מבקש על עצמי: שהם יעלו את התפילות למעלה, לפני ה׳ יתברך. אמן.

(ולעניין ההבחנה המדויקת הזאת בין מה שנאמר ״שמע בקולי״ לבין מה שנאמר ״לקולי״, ראו עניין דומה בפרשת ראה, על הפסוק ״כי תשמע בקול״ וכו׳; ועיינו גם בזוהר, פרשת וישלח (סוף דף קס״ט ע״א).)