דרושים לראש השנה ועשי״ת ויוהכ״פ

כותרת זו מציגה סדרת מאמרים השייכים לתקופה אחת של דין ותשובה: ראש השנה, עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ויום הכיפורים עצמו. תשובה, המתורגמת לעיתים כ״חרטה״, פירושה ״שיבה״ אל ה׳.

הפסוק (תהילים פא, ד–ה) הוא הנושא של המאמר כולו, ובו יידונו הביטויים בזה אחר זה: ״בחודש״ במשמעות של התחדשות, ״בכסה״ במשמעות של כיסוי הלבנה והאור בראש השנה, ו״חוק לישראל״ ו״משפט לאלקי יעקב״ כשתי מדרגות בעבודת ה׳.

במקומות אחרים בתורה מדובר באופן כללי על ״חודשי השנה״, ואילו בפסוק זה נאמר רק ״בחודש״, בלי לציין איזה חודש. אדמו״ר הזקן מפרש שזהו חודש ההתחדשות בה״א הידיעה: המילה ״חודש״ קשורה למילה ״חידוש״, ותשרי מחדש את כל העולמות בכללותם, משום שראש השנה הוא ה״ראש״ של השנה.

הדברים מבוססים על שלושת הממדים שבספר יצירה: עולם (מקום), שנה (זמן) ונפש (האדם), המקבילים זה לזה. באדם, הראש והמוחין כוללים את החיות בכללותה, ומשם נמשכת חיות במידה מסוימת לכל איבר.

כל איבר מקבל חיות המתאימה למבנה המיוחד שלו. באותו אופן, גם לזמן יש ״ראש״: בראש השנה כלולה החיות של השנה כולה בכללות, וממנה מקבל כל חודש את חלקו המיוחד.

בכל ראש חודש מתחדשת הבריאה, אך באופן פרטי, המתאים לאותו חודש. בראש השנה מתחדשת החיות הכללית של השנה כולה, וממנה נמשכת החיות לחודשים.

הסוגריים מפנים לספר הקבלי פרדס רימונים, במילון המונחים שלו, ערכי הכינויים: שנים־עשר ראשי החודשים מקבילים לשנים־עשר הבקר מנחושת שבבית המקדש של שלמה, וראש השנה מקביל לכיור הגדול, ״הים״, שניצב על גביהם (מלכים א ז, כה). ההתחדשות הכללית עומדת מעל שתים־עשרה ההתחדשויות הפרטיות, כשם שהים עמד מעל הבקר.

מכיוון שראש השנה הוא בחינת ה״ים״, הוא זמן התשובה, שהמדרש משווה לים. כפי שמסכמות הערות קה״ת את שני המדרשים המובאים כאן, שערי התשובה פתוחים תמיד, כשם שהים פתוח תמיד.

החיות של כל שנה חדשה ואינה חזרה על השנה הקודמת. מטרתה היא שמלכות ה׳, האור המחיה כל עולם ועולם, תתגלה בכל העולמות, גם בעולמות העליונים ביותר.

כאן חל מפנה במהלך: התחדשות זו אינה מתרחשת מאליה, אלא תלויה במה שבני האדם למטה עושים, ומשום כך מצווה הפסוק לתקוע בשופר. כעת מתחיל אדמו״ר הזקן לבאר את עניינו של השופר.

התלמוד (ראש השנה יח ע״א) דורש את דברי ישעיהו ״דרשו את ה׳ בהימצאו״ על עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבהם ה׳ קרוב במיוחד. המאמר יסביר מדוע דווקא ימים אלה הם ימי תשובה.

בתהילים קמה, יג נאמר שמלכותו של ה׳ היא ״מלכות כל עולמים״, והמילה ״עולם״ קשורה למילה ״העלם״. קודם הבריאה היה רק ״הוא ושמו״; כדי לברוא עולמות מוגבלים, הסתיר ה׳ את אורו האין־סופי, והניח רק למלכותו — המדרגה הנמוכה ביותר — להתגלות.

ההפניה שבסוגריים היא לביאור במקום אחר על מנורת הזהב שבחזון זכריה. כל העולמות, העליונים והתחתונים, מקבלים חיות מאותה מדרגה אחת שהתגלתה — מלכותו — ולא משום דבר שמעבר לה.

ההסתר קיים רק מצד העולמות; ה׳ עצמו אינו משתנה בגללו. ״גם חושך לא יחשיך״ לפניו (תהילים קלט, יב), והתפילה ״אתה הוא ראשון״ מבטאת שהוא אותו הדבר לפני הבריאה ולאחריה.

כלשון הזוהר, ״הכול נחשב לפניו כאין״, ולכן הוא נותר ״לבדו״ גם עכשיו, כפי שהיה קודם הבריאה. כך מכנה אותו ברכת יוצר שבתפילת שחרית: ״המלך המרומם לבדו מאז״. היותו מלך על העולמות מתוארת בתהילים צג, א כמי שמתלבש בלבוש.

המלכות היא ״לבוש של גאווה״ שה׳ בחר ללבוש: הוא רצה להסתיר את אורו האין־סופי, כדי שיוכלו להתהוות עולמות, שלב אחר שלב בירידה, עד לעולם הזה השפל והגשמי שבו האדם חי.

מטרת הירידה היא להפוך את החושך לאור, שכן יש יתרון לאור שיוצא מתוך החושך על פני אור לבדו (קהלת ב, יג). ההפניה שבסוגריים היא לזוהר בסוף פרשת תצוה ולמאמר על ״וידעת היום״ בפרשת ואתחנן.

לרצון של ה׳ להוציא אור מתוך החושך אין הסבר שהשכל יכול לספק: זהו רצונו, שלמעלה מן החכמה. הזוהר (1:15a) מכנה את ההתעוררות הראשונה הזאת של הרצון האלוקי ״בריש הורמנותא דמלכא״ — בראשית סמכותו של המלך.

מעשה הבריאה הראשון היה מתנה חינם, כפי שנאמר בתהילים פט, ג: ״עולם חסד יבנה״. מאז ואילך, המשך ההמשכה של רצון ה׳ תלוי במעשיהם של בני האדם שלמטה.

המשכת רצון ה׳ מתרחשת בעיקר בראש השנה. בתחילת ליל ראש השנה מסתלקת החיות של השנה שעברה, ויש להמשיך חיות חדשה לשנה הבאה; איגרת הקודש, סימן י״ד, בתניא מתארת את אותה הסתלקות והתחדשות שנתית.

זו הסיבה שראש השנה הוא יום הדין (ראש השנה טז ע״א). לפני שניתנת חיות חדשה לשנה, יש קטרוגים המטילים ספק אם האדם ראוי לה.

השאלה היא אם האדם ראוי לכך שחיות תימשך אליו באמצעות רצון ה׳, בגילוי מלכותו. הקטרוג עליו הוא פריקת עול: הוא אינו מקבל עליו בעקביות את עול מלכות ה׳.

רבים מקבלים עליהם את מלכות ה׳ באהבה רק בזמנים קבועים, כגון בשעת התפילה, ובשאר היום פונים לענייניהם, כל אחד לפי מידתו. חמור מכך הוא מי שאינו נזהר בשתי החובות הבסיסיות של ״סור מרע״ ו״עשה טוב״.

כל אדם נידון לפי מדרגתו שלו. מלך מולך רק על מי שמקבלים את מלכותו; לכן, כאשר פורקים למטה את עול מלכות שמים, אין הרצון העליון יכול להימשך כדי לגלות את מלכותו.

ההפניה היא למאמר המתחיל ״יונתי בחגוי״ (שיר השירים ב, יד): כשישראל מקבלים עליהם את העול, ה׳ מתלבש ב״הוד והדר״ (תהילים קד, א); וכשהם פורקים אותו, ״אלביש שמים קדרות״ (ישעיהו נ, ג). אז מתגלה רק ״ממשלתך״ — שלטון מבחוץ — ולא ״מלכותך״, שמעצם הגדרתה מתקבלת ברצון.

ובכל זאת יש תקווה למי שנפלו: ״הוי׳ תומך בכל הנופלים״ (Psalms 145:14). הפסוק הבא, ״עיני כול אליך ישברו״, מתפרש כתיאור הדבר שעל האדם לקוות לו.

הדבר שעל האדם להשתוקק אליו באמת הוא שה׳ יאיר את לבו, כדי שיקבל עליו את עול מלכות שמים באהבה. עצם ההשתוקקות הזאת ממשיכה את מה שמתואר בפסוק הבא: ״פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון״.

רצון, במשמעות של רצון או חן, מתפרש כרצון העליון שמגלה את מלכות ה׳. משחק אותיות — ״אל תקרא ידיך אלא יו״דיך״ — קושר את הפתיחה לאות יו״ד; אדמו״ר הזקן מזכיר זאת רק בדרך אגב (״וכו׳״).

כתוצאה מכך, ״הוי׳ צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״ (Psalms 145:17): החסד העליון של ה׳ מתפשט גם אל ״מעשיו״ — תחום העשייה הגשמית. הסוגריים המרובעים מפנים למאמר על ״כי ההרים ימושו״ (Isaiah 54:10).

במשך השנה נמשך הרצון העליון כדי לגלות את מלכות ה׳ ולקיים את העולמות, באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות. התורה והמצוות אינן דבר חיצוני לה׳: הן רצונו וחכמתו ממש.

הרצון מלובש בחכמה, שהרי התורה נובעת מן החכמה. טעמה של כל מצווה, כלומר משמעותה הפנימית שתתגלה לעתיד לבוא, מבטא את מידת אור אין סוף הגנוז בה, בהתאם למדרגתה שלה.

בכללות, המצוות ממשיכות את אור אין סוף המלובש בחכמה עילאה. ברכת המצווה שתיקנו חז״ל מבטאת זאת, וכעת אדמו״ר הזקן מסביר את משמעותה של כל לשון בברכה.

הברכה מבקשת שהוי׳, האין־סוף, יהיה ״אלקינו״ ו״מלך העולם״. המשכה זו נעשית ״במצוותיו״: הקדושה והחכמה העילאה יורדות באמצעות המצוות שנתן לנו.

מאמר ידוע מכנה את רמ״ח מצוות עשה ״רמ״ח איברים דמלכא״, ואדמו״ר הזקן מפרש שהכוונה לאיברים שבאמצעותם נעשה מלך. איבר הוא ערוץ המוליך את חיות הנפש מן הראש אל חלק מסוים בגוף.

כשם שהאיברים מעבירים את חיות הראש אל הגוף, כך המצוות ממשיכות את החכמה העילאה עד שה׳ נעשה ״מלך העולם״. ההפניה שבסוגריים היא למאמרים על ציצית ועל הקדמת ישראל ״נעשה ונשמע״.

הדיון בשאלה אם ״מצוות צריכות כוונה״ מקבל כאן משמעות פנימית: לכל מצווה יש שתי בחינות. הראשונה היא ציות פשוט — לקיים אותה מפני שהמלך ציווה.

הבחינה השנייה היא הכוונה הפנימית של המצווה, טעמה, שבאמצעותה נמשך אור אין סוף המלובש בחכמה עילאה.

הדברים מבארים את הנוסח שאומרים לפני קיום מצווה: ״לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״. השכינה, הנוכחות האלוקית השורה בעולם, מקבילה לציווי המלך.

השכינה היא האור הממלא כל עולם ומחיה אותו לפי מידתו; ״הקדוש ברוך הוא״, הנעלה והמובדל, הוא האור הסובב את כל העולמות, הנמשך במצווה באמצעות טעמה. שני ההיבטים שבמצווה צריכים להתאחד.

הביטוי ״נעוץ סופן בתחילתן״ פירושו שהנקודה התחתונה ביותר קשורה לנקודה העליונה ביותר. כאשר אדם מקיים את המצווה רק מפני שהמלך ציווה עליה, האור העליון ביותר — אור אין סוף הנמשך במצווה — שורה בנפשו ומתגלה בה.

החלק השני עוסק במי שנכשל, אם בעבירה על איסור (״סור מרע״) ואם בהזנחת מצוות עשה (״עשה טוב״), כל אחד לפי דרגתו. אדם כזה אינו יכול להמשיך את רצון ה׳ באמצעות התורה והמצוות, בדרך הרגילה שתוארה קודם.

כאן באה לידי ביטוי מעלתם של ראש השנה ושל עשרת ימי תשובה: בהם ועל ידם נמשך הרצון העליון גם עבור אדם כזה. הפסקאות הבאות מסבירות כיצד.

השאלה היא: תשובה יכולה לבטל את העבירה על איסור, אך כיצד היא יכולה לתקן את אי־קיום מצוות עשה? בפרקי אבות נאמר שכל עבירה ״קונה לו קטגור״ — כוח שלילי שנוצר בעקבות החטא.

כשמדובר בעבירה על איסור, התשובה מעוררת רחמים רבים למעלה, המתוארים כ״מים טהורים״ המטהרים (יחזקאל לו, כה; ישעיהו ד, ד). המילים ״ישוב אל הוי׳ וירחמהו״ מהדהדות את ישעיהו נה, ז.

לכן בתפילות יום הכיפורים אנו מבקשים מה׳ ״למחוק ולהעביר את פשעינו״: הרחמים מוחקים את החטא ואת הקטגור שלו. תפילת הימים הנוראים, שבה מבקשים שהרשעה ״תכלה כעשן״, והבטחתו של זכריה ״להעביר את רוח הטומאה״, עוסקות באותה הסרה.

מצוות עשה שונות: הן צינור, ״איבר של המלך״, שדרכו אמור להימשך אור אלוקי. אי־קיום המצווה אינו משאיר כתם שיש לשטוף, אלא גורם לכך שהשפעה חסרה; השאלה היא מה יכול להשלים את מה שלא נמשך.

התשובה מתחילה בפסוק מתהילים קל, א: ״ממעמקים קראתיך הוי׳״. לקרוא לה׳ פירושו להמשיך אותו מן ההעלם אל הגילוי, כך שיתגלה בבחינת הוי׳.

הגילוי הזה, ההשפעה דרך איברי המלך, בא ״ממעמקים״: מן העומק העליון, מרצון שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות. הוא מתעורר מלמטה על ידי העומק המקביל שבאדם — עומק הלב, שהוא הרצון הפנימי ביותר של הנפש.

לאדם נגלית העמקות הזאת כשהוא מתבונן בגודל הפגם והחסרון שגרם, עד שהמרירות ממלאת אותו והוא זועק אל ה׳. זוהי הזעקה של ״צעק לבם״ (איכה ב, יח), שבה הלב עצמו זועק.

המדרש על קהלת מונה את פעולות הלב, וביניהן ״הלב צועק״, ומביא את הפסוק הזה. הזוהר, כפי שמצוטט בהערת קה״ת, אומר שזעקה גדולה היא מפני שהיא באה מן הלב. הפסוק בתהילים סד, ז מדבר על ״לב עמוק״, וכאן הוא מתפרש כעומק שמעבר למה שהנפש יכולה לשאת.

כל עוד הכאב נמצא בתחום שהנפש מסוגלת להכיל, האדם עדיין יכול לתת לו ביטוי במילים. כשהמרירות גדלה מעבר ליכולת הנפש להכיל, המילים כבר אינן מספיקות.

אז הנשימה פורצת בצעקה שאין בה מילים, כמו הפרות שהלכו ״גועות״ בדרך (שמואל א ו, יב), עד שאינו יכול לדבר כלל.

כל שנותר הוא צעקת הלב, המגיעה לנקודה שבה הנפש מתרוקנת לגמרי. הגמרא (עבודה זרה יז ע״א) מספרת על רבי אלעזר בן דורדיא, שלאחר חיים של חטא בכה בעוצמה כה רבה עד שנשמתו יצאה.

עליו אמר רבי: ״יש קונה עולמו בשעה אחת״. שעה אחת של תשובה כזו זיכתה אותו בכל חלקו בעולם הבא.

ההערה שבסוגריים מפנה לביאור המונח ״קונה״ במאמר תורה אור על הפסוק ״כי תקנה עבד עברי״, ולכוונת האר״י במילים ״קונה הכול״ שבתפילת העמידה (פרי עץ חיים). לא היו לזכותו של רבי אלעזר תורה ומצוות, ואף על פי כן קנה הכול.

תשובה כזו, מתוך חרטה, עקירת הרצון הקודם ומסירות נפש ממש, היא ביטול הרצון של האדם עצמו, והיא מעוררת בתגובה את הרצון העליון, שלמעלה מהשתלשלות. לכן בעלי תשובה עומדים במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו (ברכות לד ע״ב): כפי שאומר הזוהר, הם ממשיכים אותו בכוח רב יותר.

אדמו״ר הזקן מסביר כעת את שתי הבחינות של הרצון העליון. הראשונה מלובשת בחכמה, שהיא תחילתה של ההשתלשלות; ההפניה שבסוגריים היא לביאור על ״עבדים היינו לפרעה״.

הבחינה הראשונה נמשכת באמצעות התורה והמצוות, שהן הרצון המלובש בחכמה. זוהי מדרגתם של הצדיקים הגמורים, המקיימים תורה ומצוות כל חייהם.

אנשים אלה מעולם לא פגמו בעבודתם. מדרגת הרצון השנייה נעלית לגמרי מסדר ההשתלשלות ואינה מתלבשת כלל בחכמה.

הרצון הנעלה הזה נקרא גלגלתא — הגולגולת המכסה על המוח. בגוף, שלושת חללי המוח משמשים משכן לחכמה, בינה ודעת, ואילו הגולגולת מכסה עליהם בלי לשמש משכן לאף אחת מהן; וכך גם הרצון הזה נעלה מכל תחום השכל.

רצון זה מתגלה אצל בעלי תשובה באמצעות עומק הלב, שהוא מקבילו בנפש האדם: רצון הנעלה ממה שהנפש יכולה להכיל.

היא נקראת ״רעותא דלבא״, בארמית: ״רצון הלב״. מכיוון שרצון זה נעלה מכל סדר ההשתלשלות, הוא יכול למלא את החסרונות שנוצרו עקב הזנחת מצוות עשה, אף שמצוות אלה מושרשות בחכמה עילאה, המכונה ״הרי קודש״ (תהלים פז, א).

המשל הוא לנהר שהתייבש: אין ממלאים אותו מחדש על ידי שפיכת מים לתוכו, אלא חופרים עד למעיין שמזרים אליו את מימיו. כך מתמלא החסר בצינורות באמצעות גילוי הרצון שהוא המקור הנעלה מכל הצינורות.

כעת הפסוק ״ממעמקים קראתיך״ מתפרש במלואו: בהגעה לעומק מתגלים המקור והמעיין הנובע, ובאמצעותם נמשכת שוב הוי׳. אדמו״ר הזקן מיישם זאת לברכה שבתפילת העמידה של ימות החול: ״סלח לנו אבינו״.

הקושי הוא שהמילים ״כי חטאנו״ נשמעות כסיבה לסליחה, כאילו החטא עצמו הוא עילה למחילה. לכאורה היה צפוי הנוסח ״סלח לנו על שחטאנו״.

התשובה היא שמכיוון שחטאנו, נחסר השפע של האור באמצעות המצוות והתורה; לכן אנו מבקשים מה׳ ״לסלוח״, כלומר לעורר את מקור הרחמים והסליחות, שרק בכוחו להשלים את החסר.

מקור זה הוא הרצון העליון שמעל להשתלשלות, שבכוחו למלא כל חסרון. הסליחה אינה השבה של אותו רצון שהיה קיים לפני החטא.

אותו רצון שהיה קודם הסתלק בעקבות החטא, ואינו יכול פשוט לשוב. הסליחה באה ממקור נעלה יותר, ״רעוא דכל רעוין״, שמעל לרצון המלובש בחכמה; ההפניה היא למאמר בתורה אור על ״ועשית ציץ״.

בתהילים קל, ד נאמר ״כי עמך הסליחה״: הסליחה היא ״עמך״, בה׳ עצמו, למעלה מסדר ההשתלשלות, ולא בערוצי הבריאה.

כך גם נאמר ״כי עמך מקור חיים״ (תהילים לו, י): מקור כל החיים נמשך ממקור הכול, שמעל להשתלשלות. כאשר הסליחה מגלה מדרגה זו, אפשר להשיב את מה שאבד.

אז מתקיים ״למען תורא״: היראה השייכת למלכות ה׳ יכולה להתקיים. בלי סליחה שמקורה למעלה מסדר ההשתלשלות, מלכותו לא הייתה יכולה להתגלות אצל מי שפגם בתורה ובמצוות.

החלק השלישי מראה היכן מתגלה הרצון הנעלה הזה: בראש השנה, שהוא ״ראש״ השנה ומקביל לגולגולת, המכסה על מושב השכל. הרצון שאליו מגיע בעל התשובה הוא אותו רצון ממש שראש השנה מגלה.

הדבר מתגלה גם בעשרת ימי תשובה, שבהם מוסיפים לתפילות את מזמור ק״ל, ״ממעמקים״. כך מתבאר עניינו של השופר: תקיעה היא קול פשוט ורצוף, הבל הלב היוצא מנקודתו הפנימית ביותר.

קול השופר הוא צעקת הלב חסרת המילים, מן הפנימיות המתוארת לעיל, שלמעלה מהחכמה ואי אפשר לבטאה בדיבור. הדיבור נמשך מבחינת חכמה, כפי שמראה הפסוק ״הוי׳ יסד ארץ בחכמה״ (משלי ג, יט).

בתהילים קל, ב נאמר ״שמעה בקולי״ — כלומר, ״בתוך קולי״: מבקשים מה׳ שישמע את מה שבתוך הקול, את פנימיות הלב. הקול הנשמע עצמו נמשך מחיצוניות הלב, שלמטה מהחכמה והדעת.

כעת מפרשים את ״בחודש״ כ״חידוש״: חידוש העולמות בכל ראש השנה, הנעשה באמצעות דבר ה׳ והבל פיו (תהילים לג, ו), מתרחש על ידי התקיעה.

התקיעה ממשיכה את פנימיות התענוג והרצון של ה׳, שלמעלה מהחכמה, והם מתגלים באמצעות השופר. המדרש קושר בין שופר ל״שפרו מעשיכם״ (ויקרא רבה כט, ו), והגמרא מסבירה את שמה של המיילדת שפרה בכך ש״משפרת את הוולד״ (סוטה יא, ב).

סוגריים ארוכים על השם שפרה. בשמות א, טו נאמר ״שם האחת שפרה״, ואדמו״ר הזקן דורש ״האחת״ כ״ה״א אחת״ — הה״א הראשונה, כלומר ה״א עילאה של שם הוי׳. במאמר תורה אור על לך לך מבואר שבה״א זו מתגלה בחינה הנעלית אפילו מהיו״ד. המדרש מוסיף ששפרה ״העמידה ישראל״.

באיוב כו, יג מופיעה אותה מילה ביחס לשמים: ״ברוחו שמים שפרה״. רש״י מפרש שה׳ פרש אותם כאוהל, והרמב״ן מסביר שייפה וסידר אותם והסיר מעליהם את הענן. כל המשמעויות האלה מתאימות לראש השנה, שבו מתגלות המדות העליונות, הנקראות ״שמים״, באמצעות השופר.

כשם ששפרה ייסדה את ישראל, כך השופר הוא ״חוק לישראל״. המיילדות נקראות עבריות משום ששורשן הוא ״בעבר הנהר״, הנהר היוצא מעדן — כלומר, למעלה ממנו, במקור התענוג העליון; משם בא הכוח ״ליפות את הוולד״.

הדברים מסכמים את מה שבסוגריים: באמצעות השופר מתגלים התענוג והרצון שלמעלה מהשתלשלות, כדי שמלכות ה׳ תתגלה למטה.

תהלים מז, ו מחבר שתי תנועות. עליית אלקים, שם ההעלם וההגבלה, מלמטה למעלה, נעשית בתרועה, הנדרשת מלשון רעות — חיבה וידידות.

המשכת הוי׳ מלמעלה באה עם קול השופר ומביאה את התענוג העליון; זהו ״תרועת מלך בו״ (במדבר כג, כא) — הרעות של ה׳ עם ישראל. ואז ה׳ נעשה ״מלך בישורון״ (דברים לג, ה).

הפסוק מסתיים במילים ״יחד שבטי ישראל״, ו״שבט״ פירושו גם ענף: אפילו ענפים שהתפצלו מתחברים לאחד. זהו הייחוד שעליו מבקשים בתפילה ״יחד לבבנו״, הנאמרת לפני קריאת שמע של שחרית.

ההפניה שבסוגריים מפנה למאמר ״מי מנה עפר יעקב״ לעניין ״יחד לבבנו״, וכן למקומות בזוהר ובויקרא רבה (פרק כ״ט) העוסקים בפסוק זה על השופר.

אף על פי כן, ראש השנה הוא יום הדין: לפני שהתענוג והרצון העליון יוכלו להתגלות במלכות ה׳, יש לבחון את מעשיה של השנה שעברה.

יש לבדוק על מה יחול אותו תענוג ובמה יתענג. אם אדם פרק מעליו את עול מלכות ה׳, יש מכשולים וטענות נגדו.

זו תכליתם של עשרת ימי תשובה: להגיע לבחינת ״ממעמקים״, ולעורר את הרצון העליון ואת התענוג העליון, כך ששום דבר לא יעכב אותם.

עשרת הימים מכוונים כנגד עשר כוחות הנפש — הכוחות השכליים והמדות. הסוגריים מפנים לשני מאמרים בלקוטי תורה, על הפסוקים ״ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם״ ו״כי ביום הזה יכפר״.

המילים הבאות בפסוק, ״בכסה״, מתייחסות לליל ראש השנה, שבו הירח מכוסה, כפי שמפרש הפסוק ויקרא רבה כט, ו, ואור השנה שעברה מסתלק. הרצון העליון שמתגלה בראש השנה נמשך דווקא באמצעות הסתלקות זו.

לאחר מכן, באמצעות התפילות והשופר, נמשכת חיות כללית חדשה, והיא עולה מדרגה לדרגה עד נעילה, תפילת הסיום של יום הכיפורים, שבה מסתיימות העליות והסליחה נשלמת. תורת האר״י בפרי עץ חיים מתארת את אותה עלייה, המגיעה לשיאה בנעילה.

הפסוק בויקרא טז, ל, ״לפני ה׳ תטהרו״, מתפרש כך: ״לפני״, כלומר למעלה, מבחינת הוי׳ — הרצון שמעל להשתלשלות שהוסברה קודם. משם נמשכת ההשפעה אל ״ליום חגנו״, חג הסוכות.

חג הסוכות הוא ״זמן שמחתנו״, שבו השמחה מתגלה; והשמחה גדולה עוד יותר משום שהיא באה לאחר ההסתלקות בליל ראש השנה, כשם שאדם שהשתחרר מן השבי שמח שמחה כפולה.

לכן נאמר בישעיה יב, ג: ״ושאבתם מים בששון״, והגמרא קושרת זאת לניסוך המים על המזבח בסוכות (סוכה מח, ב). המים שנשפכו שם הם הביטוי הגלוי של ״המים הטהורים״ ביחזקאל לו, כה — הרחמים שהתשובה מעוררת.

חלקו האחרון של הפסוק, ״חוק לישראל, משפט לאלוקי יעקב״, נקרא כאן כמתאר שתי דרגות בעבודת ה׳. השם ישראל נדרש מן המילים ״כי שרית עם אלוקים״ (בראשית לב, כט): ישראל הוא כמו שר, השולט על בחינת אלוקים.

אלוקים הוא שם המבטא צמצום והסתר, המסתירים את ״פניו״ של הקב״ה כדי שהעולם הזה ותענוגיו יוכלו להופיע. מי שנמצא בדרגת ישראל כבר הסיר מעליו את ״הלבושים הצואים״ של התאוות הגשמיות; אצלו החשיכה נעשתה לאור, והוא דוחה את הרע ובוחר בטוב מכוח רצונה של נפשו האלקית, השולטת בקרבו. הערת קה״ת מפנה לדברי הגמרא שהצדיקים נשלטים בידי יצרם הטוב (ברכות סא ע״ב).

לאדם כזה נמשכים בראש השנה חוק מבחינת גלגלתא, הרצון העליון שלמעלה מן השכל, וכן מזון לכל השנה. ״חוק״ פירושו מנת מזון קצובה, כמו בפסוק ״הטריפני לחם חוקי״ (משלי ל, ח).

״חוק״ פירושו גם דבר קבוע וגם דבר חקוק. דברי הזוהר ״גליף גליפו בטהירו עילאה״ עוסקים באותיות חקוקות, ולא כתובות; אותיות אלה הן ״כלים״ המכילים את האור האלוקי.

שורש הנשמה נמצא שם: בברכת הבוקר ״נשמה שנתת בי טהורה היא״, המילים ״טהורה היא״ מתפרשות כמלמדות שהנשמה באה מטהירו עילאה, האור העליון. כך נעשית נפשו של מי שנמצא בדרגת ישראל כלי ומשכן קבוע לה׳.

אור אין סוף שורה בו בקביעות: נפשו בטלה תמיד לפני ה׳, והוא ״מרכבה״, מסור כליל לרצונו של מי שרוכב עליה. התורה היא עיסוקו הקבוע, יומם ולילה.

הוא לומד בלי הפסק ומתפלל באהבה בוערת העולה מאליה, כלהבה. כל דיבוריו, מעשיו ומחשבותיו מכוונים לה׳, ושכלו שלו נקשר בחכמה, בינה ודעת האלוקיות — ״חב״ד בחב״ד״.

הקשר הזה הוא עצם חיותו וקיומו, כפי שהמזון מחיה את הגוף; זהו עניינו של חוק כמזון. בחינת יעקב שונה: השם נדרש כיו״ד עקב — היו״ד, נפשו האלקית, עדיין יורדת אל ה״עקב״ ומתלבשת בלבושי העולם הזה.

אדם כזה עובד את ה׳ בדרך של אתכפיא — הוא מכניע את הרע שבתוכו במקום להפוך אותו. יש בחייו עליות וירידות ומלחמה פנימית, בדומה למאבקם של יעקב ועשו ברחם, שעליהם נאמר: ״עם יגבר על עם״ (בראשית כה, כג).

הגמרא מלמדת שהיצר הרע מתגבר על האדם בכל יום, ו״אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו״ לא היה יכול להתגבר עליו (קידושין ל ע״ב). עבור בחינה זו נמשך בראש השנה משפט, שהזוהר מכנה רחמים, כדי שה׳ יעזור לאדם במשך השנה כולה להכניע את היצר.

ההפניה לאסתר רבה ולפסוק ״משפטיו בכל הארץ״ מראה שמשפטו של ה׳ הוא רחמיו הנמשכים לעולם, ומפנה למאמר על הפסוק ״ציון במשפט תפדה״ (ישעיהו א, כז). בהערת קה״ת מובא שבכתב־יד של מאמר זה, שנכתב בלי ההגהות, חסר כל הקטע מכאן ועד הסוף; ומוצע שהקטע החותם הוא מאת הצמח צדק.

אפשר לסדר מחדש את אותיות תשרי וליצור מהן ״ישרת״, כלומר יושר, כמו בביטוי ״ישרת לבב״ (מלכים א׳ ג, ו): החודש מיישר את הלב. זו העבודה את ה׳ ״בכל לבבך״, שהמשנה מפרשת כ״בשני יצריך״ — ביצר הטוב וביצר הרע (ברכות ט, ה).

המטרה היא שהרצון העליון יתגלה גם במקומות הנמוכים ביותר, כך שאפילו היצר הרע ייכנע ויעבוד את ה׳. ההפניה היא למאמר על ״כי תשמע בקול ה׳ אלקיך... לעשות הישר בעיניו״ (דברים יג, יט), שבו ״ישר״ מהדהד את ״ישרת״.