ביאור ע״פ כי כארץ

1ביאור על [הפסוק] ״כי כארץ״.

2כדי להבין את שורש הדברים שנזכרו לעיל, יש להבין תחילה את עניינם הכללי של ראש השנה, יום הכיפורים ועשרת ימי תשובה: זהו זמן התיקון, לתקן את הפגם שגרמו העוונות והחטאים. וכפי שאמרו חז״ל על הפסוק ״דרשו ה׳ בהימצאו״: ״אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים״.

ובתורה נאמר במפורש: ״כי ביום הזה יכפר״ וכו׳. כדי להבין כיצד נעשה התיקון הזה (וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״תקעו בחודש שופר״), יש להסביר שבראש השנה נבנית הנוקבא, שהיא מלכות שבאצילות.

כמו שכתוב: ״ויבן ה׳ אלקים את הצלע״ וכו׳. המשל הוא, למשל, לבית שניזוק במקום כלשהו באמצעו או בחלקו התחתון.

כדי לתקן את הנזק הזה, צריך לבנות מחדש את הבית כולו, מן היסוד ועד הגג; שכן בבנייה המחודשת אפשר לתקן את המקום שניזוק ולחזק אותו כך שיעמוד היטב לאורך זמן, וכו׳.

3מן המשל הזה יובן גם הנמשל: הפגם של העוונות והחטאים גרם לחיסרון ולקלקול למעלה, בעשר הספירות של אצילות. שלושים הכלים של ז״א ונוקבא דאצילות נעשים נשמה לבריאה, יצירה ועשיה: עשרת הכלים הפנימיים בבריאה, האמצעיים ביצירה והחיצוניים בעשיה.

אם כן, גם מי שיש לו רק נפש דעשיה, הפגם שגורם עוונו מגיע גם לאצילות, כלומר לעשרת הכלים החיצוניים של אצילות המלובשים בעשיה.

4וזהו [פירוש] הכתוב: ״הפושעים בי״ — בגופו של המלך. ועיינו בזהר, פרשת תזריע, ובעץ חיים, בדרוש הנגעים. והעצה לתקן זאת היא, בדרך משל, לבנות את הבית מחדש.

וזהו עניינה של ראש השנה, ״זה היום תחילת מעשיך״: בניינה של מלכות. וכך גם למעלה, עד רום המעלות, הכול נבנה מחדש, כדי לחדש את כל ההשתלשלות מאין כו׳, מעצמות המאציל ממש.

ובכך יתמלאו כל הפגמים שנעשו באורות ובכלים של עשר הספירות דאצילות, בריאה, יצירה ועשיה, כי ״אנת הוא שלימותא דכולהו״ כו׳.

(ועיינו בזה בזהר, פרשת בלק, דף קפ״ז ע״א: ״זילי נטורי ביתך״ כו׳; הוא מדמה גם את בחינת התלבשות מלכות בבריאה, ביצירה ובעשיה לבחינת בית כו׳.)

וגם מלכות עצמה נקראת בית, כידוע ומבואר במקום אחר על הפסוק ״מזמור שיר חנוכת הבית״; ועיינו שם. וכן עיינו במה שנכתב על הפסוק ״תבנה ותכונן עיר סיחון״ כו׳.

5ועיין בעץ חיים, שער מ״א, בפירוש הפסוק ״כי תבנה בית חדש״ וכו׳. ויש לומר כך: חז״ל אמרו, ״אל תקרי בניך אלא בוניך״,

שהם עוסקים בבניינו של עולם וכו׳. אך מי שחטא ופגם בבניין הזה, כנזכר לעיל, עליו נאמר ״כי תבנה בית חדש״: עליו לבנות את הבית מחדש;

כלומר, באמצעות תשובה מעומק הלב. ״ועשית מעקה״ — בדומה לתשובה של עשיית גדר, שהיא בחינת שמירה, כדי שלא ייפול, חס ושלום; וכמו שכתוב על הפסוק ״וגלחה את ראשה״ וכו׳, עיין שם.

6כדי להבין את ביאור העניין האמור, יש להקדים ולבאר את ירידת הנשמות, שהיא לצורך עלייה; כלומר, על ידי ״אשר קדשנו במצוותיו״, ועל דברי חז״ל: ״קדושים תהיו״ — ״יכול כמוני?״ וכו׳.

שורש נשמות ישראל נמשך מבחינת חכמה דאצילות, הנקראת מוחין דאבא. על כך נאמר ״בנים אתם לה׳״, וכן ״בני בכורי ישראל״; והבן נמשך מטיפה רוחנית שבמוח האב (ועיינו בספר של בינונים (תניא), חלק א, פרקים ב ויח).

וזהו פירוש ״בראשית״ — בשביל ישראל, הנקראים ״ראשית״, שכן בחינת חכמה נקראת ״ראשית״. ועל כך נאמר ״עלו במחשבה״.

וזהו גם מה שאמרו על רבי עקיבא (במנחות, פרק ג): משה רבנו, עליו השלום, שאל את הקדוש ברוך הוא: ״וכי זו תורה וזו שכרה?״ והקדוש ברוך הוא השיב לו: ״שתוק, כך עלה במחשבה לפניי״.

כלומר, במוחא סתימאה, שלמעלה הרבה מאוד מחכמה דאצילות וכו׳. [כלומר, על ידי מסירות נפשם עלו למחשבה העליונה של מוחא סתימאה. ועיינו בזוהר, פרשת נח (דף סה ע״א),

שיש מדרגות ורמות, זו למעלה מזו, הנקראות מחשבה עליונה וכו׳ (ועיינו בפרי עץ חיים, שער נפילת אפיים, סוף פרק ה [ו]פרק ו).]

והנה, משמעות הדבר שירידת הנשמות לגופים היא לצורך עלייה היא שעל ידי הבירורים האמורים הן יעלו למעלה עוד יותר — לבחינת אור הכתר, שלמעלה הרבה מאוד מבחינת חכמה עילאה. ועל כך נאמר: ״ואנשי קודש תהיון לי״.

(כי קודש הוא מוחא סתימאה, שהיא בבחינת כתר. והעניין הוא ש״קדוש״ בוי״ו הוא בחינת הארה בלבד, הנמשכת מהכתר כדי להוות את בחינת חכמה דאבא. היא יונקת מהמזל השמיני, שהוא בחינת שערות; בדומה לשערה, שהיא רק מותרי מוחין ואינה בערך לעצמיות המוחין.)

והדבר יובן ביתר שאת על פי הידוע, שלעתים משתמע שהכוחות החיצוניים יונקים מן השערות. לכן אמרו חז״ל: ״שער באשה ערוה״; ועיינו באדרא (דף קמ״ב ע״א). וכן אצל הלויים נאמר: ״והעבירו תער״, ובאשת יפת תואר: ״וגלחה את ראשה״.

ולעתים משתמע שהקדושה תלויה בשערות, כמו שנאמר בנזיר: ״קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו״. ועיינו בזוהר, פרשת תזריע (דף מ״ח ע״ב), ובמה שנכתב שם.

אלא העניין הוא כך: חז״ל אמרו: ״שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד״. כלומר, שיחת חולין דומה לבחינת הנובלות של אדם; ומכיוון שהוא תלמיד חכם, גם בנובלות שלו יש דבר חכמה.

לעומת זאת, שיחת החולין והנובלות של שאר בני האדם הן דברים בטלים וכו׳. כך גם בחינת השערות היא בחינת נובלות: המשכה בצמצום רב ועצום,

ולא מבחינת עצם המוחין, כנזכר לעיל. הדבר דומה לשיחת חולין, שאינה עצם השכל. ואף על פי כן, יש בחינה ומדרגה שבה השערות הן קדושה עליונה, שהרי י״ג מידות הרחמים נקראות תיקוני דיקנא.

7ונאמר: ״שער ראשו כעמר נקא״, משום שהם המשכות מבחינת הקדושה העליונה, בחינת כתר, שעליה נאמר: ״ישת חושך סתרו״. מהותה אינה מושגת כלל; רק לאחר שהיא נמשכת בדרך של צמצום ושערות, מתהווה החכמה מבחינת מזל השמיני, כפי שנזכר לעיל.

וזו בחינת קדוש: הו׳ היא בחינת קוצין ושערות הנמשכים מבחינת קודש. לכן שערות אלו הן קדושה נפלאה,

שכן רק באמצעות צמצום זה יכולה להיות איזו התגלות וכו׳; ואילו מה שלמעלה מן הצמצום, ״לית מחשבה״ של חכמה עילאה ״תפיסא ביה״. ואילו בבחינת

שערות שלמטה, אמרו חז״ל: ״שער באשה ערוה״, משום שיש יניקה לחיצונים, ״אחידן בשערהא״ וכו׳, כמבואר בזוהר פרשת אחרי (ד״ס ע״ב). ועל כך נאמר: ״כרחל לפני גוזזיה נאלמה״ וכו׳.

כי בחינת מלכות היא בחינת ממלא כל עלמין, המתלבשת בפנימיות העולמות. לכן, כאשר נמשכת בחינה זו, המלובשת בבריאה, ביצירה ובעשיה, באמצעות צמצום רב ועצום, בדומה לבחינת שערות, יכולה להיות ממנה גם יניקה לחיצונים וכו׳.

8וראה מה שנכתב על כך על [הפסוק] ״ויקח קרח״, ובמאמר המתחיל ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״. וממה שהתברר אפשר ללמוד גם את העניין האחר: שהשערות אינן בערך כלל לבחינת המוחין עצמם, שהרי ״שער באשה ערווה״ וכו׳,

ואילו בחינת המוחין של מלכות עצמה, בבריאה, ביצירה ובעשיה, היא מקור החיות של עולמות הקדושה וכו׳. והיינו משום [שהשערות] כבר נמשכו בצמצום גדול ועצום, עד שאין להן ערך ביחס לעצמות.

אם כן, מכאן נוכל להבין גם את עניין שערות תיקוני הדיקנא, הנקראות ״קדוש״ בוי״ו: גם הן אינן בערך כלל לבחינת קודש העליון, שהוא מוחא סתימאה של אריך אנפין, שממנו מקור התהוותן של שערות תיקוני הדיקנא וכו׳;

שכן אף ששערות אלו הן קדושה עצומה ונפלאה, מכל מקום אין להן ערך ביחס לעצמות הכתר ומוחא סתימאה; וכמו שכתוב במקום אחר, שהשערות הן רק בחינת הצומח שבמדבר וכו׳.

9והנה, שורש הנשמות הוא בחכמה דאצילות, המקבלת מבחינת השערות של מוחא סתימאה; ועלייתן היא לבחינת קודש העליון, שלמעלה מבחינת קדוש.

והדבר נעשה באמצעות התורה והמצוות: תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן, שהן תר״ך עמודי אור; כלומר, שורשן בבחינת כתר העליון, שממנו נמשכים תר״ך עמודי אור. העמוד מחבר את הגג עם הקרקע, ואפשר לעלות בו אל הגג, ועל ידו לעלות אל הגג וכו׳.

ועל כך נאמר: ״ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים״. ועל כך אמרו: ״יכול כמוני? תלמוד לומר: כי קדוש אני — קדושתי למעלה מקדושתכם״.

פירוש הדבר: אף שעל ידי המצוות מגיעים ועולים עד לבחינת אור הכתר, מכל מקום ״קדושתי למעלה״ וכו׳.

אך לאמיתו של דבר, גם דבר זה אינו מובן: מה בא המדרש ללמדנו? הרי ידוע שבחינת כתר נחשבת כלא כלום ממש ביחס לעצמות אין סוף ברוך הוא וכו׳.

שהרי הוא יתברך נקרא ״עושה פלא״, כלומר, הכתר, שהוא פלא עליון, נחשב אצלו יתברך כעשייה גשמית.

10אם כן, קדושתו יתברך נעלה לאין קץ מקדושתנו, אפילו לאחר עליית הנשמות אל הקודש העליון של כתר.

אך העניין הוא כך: ידוע שמלכות של אין סוף נעשית כתר לנאצלים. ובכללות, כתר הוא בחינת ממוצע בין עצמות אור אין סוף לבין הנאצלים; ובממוצע יש משהו מן הבחינה התחתונה שבמאציל,

והיא בחינת עתיק יומין; ויש בו גם בחינת שורש הנאצלים, והיא בחינת אריך אנפין, כפי שמבואר בהרחבה בעץ חיים, שער 41.

11והנה, בחינת עתיק יומין, בהיותה בחינה של אין סוף, נעלית מאוד מאוד מבחינת אריך אנפין, שורש הנאצלים [המדרגות הנאצלות];

ולכן הוא נקרא עתיק, מלשון ״המעתיק הרים״: שכן הוא נעתק ונבדל מבחינת הנאצלים וכו׳. ואף שבחינת עתיק יומין היא הבחינה התחתונה של אין סוף, בכל זאת היא נעלית לאין קץ משורש הנאצלים וכו׳.

12והנה, באמצעות המצוות העלייה היא לבחינת כתר, כנזכר לעיל. לכן, כשאמר ״יכול כמוני?״, אין כוונתו ״כמוני״ ממש, כלומר למהותי ועצמותי,

אלא ״כמוני״ פירושו בחינת אור אין סוף שבכתר, והיא בחינת עתיק יומין, הבחינה התחתונה שבמאציל, כנזכר לעיל; שהרי עתיק יומין כלול בבחינת כתר.

על כך אמר: ״תלמוד לומר: כי קדוש אני״ וכו׳, שכן באמצעות המצוות העלייה היא לבחינת אריך אנפין, שהרי תרי״ג המצוות נמשכות מתרי״ג ארחין דגלגלתא (הגולגולת).

13וזוהי בחינת הקדושה העליונה, שלמעלה מבחינת ״קדוש״, כפי שהוסבר באריכות לעיל. אבל על בחינת עתיק יומין נאמר: ״קדושתי למעלה״ וכו׳.

וזהו פירוש ״המלך הקדוש״ שאומרים בעשרת ימי תשובה: זו בחינת מלכות של אין סוף, שהיא בחינת ״קדושתי, שלמעלה מקדושתכם״. לכן זהו זמן התיקון, למלא את כל הפגמים שנוצרו בעקבות העוונות והחטאים.

מכיוון שקדושה זו, שמתגלית בעשרת ימי תשובה, היא המקור לקדושת המצוות ונעלית ממנה בהרבה, יש בכוחה להמשיך מחדש את מקור הקדושה ולמלא כל פגם וחיסרון וכו׳.

וזהו גם עניינה של הברכה על כל המצוות: להמשיך לבחינת קדושת המצוות, שהיא קדושת כתר, מבחינת מלכות של אין סוף, שהיא בחינת ״קדושתי, שלמעלה מקדושתכם״ וכו׳.

(וראו מה שכתוב במקום אחר על הפסוק ״ואתחנן״: ברכת המצוות היא מבחינת אתערותא דלעילא שבאה מאליה ומעצמה, כדי שעל ידה, באמצעות אתערותא דלתתא, תבוא אתערותא דלעילא; עיינו שם. לכן מובן היטב שהיא מבחינת ״קדושתי״ וכו׳, על דרך מה שהתבאר במקום אחר בפירוש ״האם יכול להיות כמוני? הפסוק מלמד״ וכו׳,

״קדושתי למעלה מקדושתכם״: יש אתערותא דלעילא שנמשכת על ידי אתערותא דלתתא; זוהי ההמשכה שנוצרת על ידי קיום המצוות, שכן באמצעות אתערותא דלתתא נמשכת אתערותא דלעילא — וזהו עניין ״קדושתכם״. ויש אתערותא דלעילא שקודמת לאתערותא דלתתא, כדי להעלות מלמטה למעלה; ומעלתה של אתערותא דלעילא זו גדולה בהרבה מזו שבאה על ידי אתערותא דלתתא, משום ש

אתערותא דלתתא אינה יכולה להגיע אליה וכו׳. ולכך התכוונו באומרם ״קדושתי למעלה מקדושתכם״. אם כן, ברכת המצוות, שהיא בחינת אתערותא דלעילא זו, שורשה בבחינת ״קדושתי״ וכו׳. ואין הדבר סותר את מה שכתוב כאן, שפירוש ״קדושתי״ וכו׳ הוא בחינת עתיק יומין, מלכות של אין סוף;

כי שורשה של אתערותא דלעילא זו נמשך באמת מבחינת עתיק יומין, מלכות של אין סוף וכו׳. אלא שבברכת המצוות ההמשכה היא רק כדי שעל ידה, באמצעות אתערותא דלתתא, תבוא אתערותא דלעילא וכו׳. ראו מה שכתוב על הפסוק ״לסוסתי״ וכו׳, במאמר על שיר השירים.

אבל בעשרת ימי תשובה, כשאומרים ״המלך הקדוש״, יש גילוי גדול מבחינה זו, כדי להשלים את כל הפגמים שנעשו באתערותא דלתתא, ובאתערותא דלעילא [שבאה] באמצעות אתערותא דלתתא.)

14(2) וזהו פירוש הפסוק: ״כמו שהארץ מצמיחה את יבולה, וכמו שגן מצמיח את מה שנזרע בו״. כלומר, מדובר בקדושה הנמשכת באמצעות המצוות, הנקראות ״זריעה״, ככתוב: ״זורע צדקות, מצמיח ישועות״. הזריעה היא אתערותא דלתתא, והצמיחה היא אתערותא דלעילא שבאה בעקבותיה.

רמה זו נמשלה למה שהארץ והגן מצמיחים, ככתוב: ״ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה״: ״לעבדה״ — אלו רמ״ח מצוות עשה; ״ולשמרה״ — אלו שס״ה מצוות לא תעשה.

שהרי אנו רואים בחוש שהזרע והגרעין אינם בעלי ערך כזה שמכוח עצמם יצמח מהם יבול כה רב;

אלא הדבר נעשה מכוח הצמיחה המצוי בארץ מכוח עשרת המאמרות, מן המאמר ״תדשא הארץ דשא״ וכו׳, שהוא מבחינת מלכות דמלכות דעשיה.

15וכוח הצמיחה הזה הוא בחינה של כוח היולי, בלתי מובחן, להצמיח כל מיני תענוג, טעם ומאכל וכו׳. והגרעין שנזרע אינו אלא

העלאת מ״ן, כדי להמשיך מכוח הצמיחה ההיולי את הכוח להצמיח את המין המסוים הזה, בהתאם לגרעין שנזרע וכו׳. וכוח זה מצוי בארץ מפני ש״נעוץ תחילתן בסופן״.

16וכפי שנכתב עניין זה באיגרת הקודש, במאמר המתחיל ״איהו וחיוהי״, בדברים ״ועוד זאת כו׳״: ״היא מראה את כוחה ויכולתה ביסוד העפר כו׳״, ״המצמיח תמיד יש מאין כו׳״; עיינו שם.

כך גם קיום המצוות הוא בבחינת ״זורע צדקות״: כל מעשה של צדקה, וכן כל המצוות, שנקראות בשם צדקה,

נמשל לזריעה: בגרעין אין כלל ריח וטעם, וכך קיום כל המצוות מלובש בדברים גשמיים; ואף על פי כן, הוא בבחינת העלאת מ״ן לשורש נשמות ישראל, שהיא בבחינת הארץ העליונה, מלכות דאצילות כו׳,

שבה נזרעות המצוות, ועל ידי כך ״מצמיח ישועות״ — גילוי אור אין סוף ברוך הוא. כלומר, בארץ העליונה יש כוח זה להצמיח כו׳;

כי ״נעוץ תחילתן בסופן״: שורשה של מלכות הוא בכתר, וכתר הוא בבחינת מקור התענוגים; ועל ידי כל מצווה צומח גילוי של התענוג העליון הפרטי שהוא מקור מצווה זו כו׳.

(ועיינו במה שנכתב על כך בהרחבה על הפסוק ״הבאים ישרש יעקב״, ועל הפסוק ״כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ״ כו׳, וכן באיגרת הקודש, במאמר המתחיל ״זורע צדקות״; עיינו שם.)

והנה, פירוש ״וכגנה זרועיה״ הוא שיש כאן שתי זריעות, שהן בבחינת כוונת המצוות ומעשה המצווה עצמו כו׳:

כוונת המצווה היא הזריעה המצמיחה גילוי של התענוג העליון בגן עדן העליון, שבו מאירה בחינת בינה; ומהמצווה עצמה

היא הזריעה שמצמיחה ממנה את הגילוי בגן עדן התחתון, שבו מאירה בחינת מלכות. ועיינו במה שנכתב על עניין גן עדן התחתון והעליון בסוף המאמר המתחיל ״ועתה יגדל נא כוחו של ה׳״.

17ועוד, יש בחינה שלישית: ״כפי שהארץ מצמיחה את צמחה״ — הדבר נעשה באמצעות ״מצוות אנשים מלומדה״, בלי כוונה וכו׳, כפי שהוסבר לעיל.

״כך ה׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהילה״ — זוהי בחינת ההתגלות של ראש השנה ויום הכיפורים, הנובעת מבחינת ״המלך הקדוש״, מבחינת ״קדושתי שלמעלה מקדושתכם״ וכו׳.

והדבר דומה למבואר בספרא דצניעותא שבזוהר, תרומה, [דף] 177a: ״בעת הזאת״ (כלומר ביום הכיפורים ובראש השנה; ראו שם):

״ה׳ הוי׳, אתה החילות להראות את עבדך את גדלך״ וכו׳. פירוש ״אתה החילות״ הוא בחינת אתערותא דלעילא בלבד, כמבואר באריכות במקום אחר על הפסוק ״ואתחנן״ וכו׳;

ראו שם. וזוהי בחינת ״קדושתי״ וכו׳ שנזכרה לעיל, שכן בחינה זו של אתערותא דלעילא דומה למה שהיה בתחילת הבריאה, ״כי חפץ חסד הוא״.

לכן בחינה זו מתגלה בראש השנה, שהוא ״יום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״, והוא בחינת ״כי חפץ חסד הוא״. לכן בכל ראש השנה מתעוררת התגלות זו.

18וזהו [פירוש] ״בעת הזאת: אתה החילות״ וכו׳. וזהו פירוש ״אד׳ הוי׳״: כי שם אד׳ מאיר בראש השנה,

כי ראש השנה הוא בניין המלכות, שהיא בחינת שם אד׳ — ״דינא דמלכותא״, [כאשר ״דינא״ מורכב מאותיות אד׳]. ושם הוי׳ בניקוד אלקים הוא בחינת בינה, שהיא בחינת יום הכיפורים, אימא עילאה וכו׳;

ולכן אין אכילה ושתייה ביום הכיפורים, כמו בעולם הבא, שאין בו אכילה ושתייה; והעולם הבא הוא מבחינת בינה וכו׳.

ועל כך נאמר: ״כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהילה״. אלו הם שני השמות שב״אד׳ הוי׳, אתה החילות״ וכו׳.

19וזהו עניינן של שלוש־עשרה מידות הרחמים, שעליהן נאמר: ״ויעבור ה׳ על פניו״. פירוש הדבר הוא שהוא עובר מלמעלה מבחינת פניו,

כלומר, מבחינת עתיק, שלמעלה מאריך אנפין; ומשם נמשכות שלוש־עשרה מידות הרחמים. עיקר הגילוי הזה הוא בתפילת נעילה של יום הכיפורים. והסיבה להמשכה ולמעבר הזה, לכך שהוא ״עובר על פניו״ וכו׳, היא מבחינת

״כי חפץ חסד הוא״. ובראש השנה מתחיל גילוי של בחינה זו, שהיא בחינת ״תחילת מעשיך״. פירוש ״תחילת מעשיך״ הוא על דרך ״אתה החלות״ וכו׳, והגילוי נשלם בנעילה של יום הכיפורים.

20כך יובן גם בנוגע לברכה על המצוות, שעליהן אמרו: ״מברך עליהן עובר לעשייתן״. משמעות המילה ״עובר״ היא גם על דרך המבואר לעיל בפירוש ״ויעבור ה׳ על פניו״ וכו׳: כלומר, הוא עובר מלמעלה מבחינת עשייתן, שהיא המצווה עצמה;

כלומר, מבחינת אור מקיף, שלמעלה מהמצווה עצמה, שהיא בחינת אור פנימי — רמ״ח איברים וכו׳. וכמבואר לעיל, שורש הברכה על המצוות נמשך גם מבחינת אתערותא דלעילא של ״אתה החלות״ וכו׳.

21וזהו עניינו של ״המלך הקדוש״, שאומרים דווקא בעשרת ימי תשובה. פירוש ״קדוש״ בוי״ו הוא המשכת י״ג תיקוני דיקנא, שהם בחינת יודי״ן ווי״ן: השערות הן בחינת ווי״ן, והאור שבתוך השערה הוא בחינת יו״ד, ככתוב בלקוטי תורה של האריז״ל, בתחילת פרשת תולדות.

אך כשאומרים ״המלך הקדוש״, הכוונה היא שהאור שבי״ג תיקוני דיקנא נמשך מבחינת מלכות דאין סוף, שהיא בחינת עתיק דאצילות, שלמעלה מאריך אנפין; ומשם מאיר האור הנמשך בי״ג תיקוני דיקנא וכו׳. וזהו ״המלך הקדוש״, והיא המשכה מבחינת ״קדושתי שלמעלה מקדושתכם״, כנזכר לעיל.

(ובכך מתיישבת הקושיה: שורש המצוות הוא בגלגלתא דאריך אנפין, ואם כן, כיצד יתוקן הפגם שנעשה בקיום המצוות על ידי גילוי י״ג מידות הרחמים, שהן י״ג תיקוני דיקנא, שאינם אלא המשכה בבחינת שערות בלבד? הרי השערות אינן בערך לעצמות המוח וכו׳)

אלא שהדבר הוא מהטעם שנזכר לעיל: האור הנמשך ומתלבש בהן נמשך מבחינת עתיק, שלמעלה מאריך אנפין. ובספר Mevo She’arim, Sha’ar 3, Part 2, chapter 5, נאמר שהפנימיות של י״ג תיקוני דיקנא נמשכת מאווירה, ששם מתגלה הדעת דעתיק וכו׳. ועיינו בעניין זה גם ב-Ramaz, Parshas Vayikra.

(בדף ט״ו ע״ב), ובפרשת אמור (בדף צ״ד), בשם לקוטי תורה של האריז״ל, שיש שתי בחינות בדיקנא: השערות והפנימיות; והפנימיות היא מעתיק, והיא מאירה בזמן הרצון וכו׳;

עיינו שם. ועיינו עוד בעניין י״ג מידות הרחמים בספר Pardes, Sha’ar HaTzachtzachos, מפרק א׳ ועד סוף פרק ד׳. מכל מקום, בראש השנה וביום הכיפורים, כשאומרים ״המלך הקדוש״, הכוונה היא שממשיכים [אור] בי״ג תיקוני דיקנא מבחינת ״קדושתי שלמעלה מקדושתכם״; ולכן הוא מכפר על הפגמים שנעשו בקיום המצוות וכו׳.

22ועוד אפשר לומר: התורה והמצוות עצמן הן בז״א ונוקבא דאצילות, בסוד ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, אלא ששורשן ממוחא סתימאה וגלגלתא דאריך אנפין; ואילו י״ג מדות הרחמים הן י״ג המכילין של אריך אנפין עצמו, והאור שנמשך ומתלבש בהן הוא מעתיק עצמו.

ועיין במה שכתוב בביאור על בגדי הלבן של הכהן הגדול ביום הכיפורים, בפרשת אחרי. ובכך יובן שיום הכיפורים נקרא ״שבת שבתון״, שהוא למעלה מבחינת שבת, כמו שנתבאר באריכות במקום אחר, במאמר המתחיל ״האזינו השמים״ וכו׳.

ואף על פי כן, יום הכיפורים נקרא ״מקרא קודש״, ואילו שבת היא קודש עצמה; עיין בזהר, פרשת אמור (דף צ״ד).

אלא [ההסבר הוא]: מאחר שדרגת הקדושה של יום הכיפורים היא מבחינת ״קדושתי״ וכו׳, כנזכר לעיל, לכן גם בחינת ״מקרא קודש״ של דרגה זו גבוהה הרבה יותר מעצם הקודש של ״קדושתכם״ וכו׳.

וכמו בי״ג מדות הרחמים: אף שהן בי״ג תיקוני דיקנא, שהם בחינת שערות בלבד, ובבחינת ״קדוש״ בו׳, אף על פי כן הן משלימות את הפגמים שנעשו בתורה ובמצוות, שהן מבחינת הקודש העליון עצמו וכו׳.

אלא מפני שנמשך ומתלבש בהן [אור] מבחינת ״קדושתי״ וכו׳, מבחינת עתיק. לכן, אף שההמשכה באה רק דרך בחינת שערות ו״קדוש״ בו׳, היא גבוהה מבחינת הקודש עצמה שנמשכת באמצעות התורה והמצוות, וכמו שכתוב: ״נושא עוון״ וכו׳.

23הדבר יובן גם על פי מאמר חז״ל בבראשית רבה, פרשה ס׳: ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים״. וכפי שנכתב לעיל, ״שיחה״ היא משל להמשכה שבבחינת שערות ונובלות; ואף על פי כן, ״יפה שיחתן״ וכו׳.

וזהו מפני ששורש האבות הוא בחג״ת דעתיק, כמו שכתוב במאמר המתחיל ״אם בחוקותי״, בעניין ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״; ועיינו גם בהרמ״ז על פרשת אמור

(צט, ב), על דברי הזוהר ״ואפיק לון מגו נהרא״ וכו׳. וזהו השורש והמקור של האור הנמשך בי״ג תיקוני דיקנא.

ולכן אמרו חז״ל: ״עד אברהם לא היה זקנה״ וכו׳, בגמרא, בפרק ז׳ דבבא מציעא (דף פ״ז ע״א), ובסנהדרין, בפרק חלק (דף ק״ז ע״ב), ובבראשית רבה, תולדות, פרשה ס״ה.

ולכן התיקון הראשון מי״ג תיקוני דיקנא הוא השם אל, שהוא חסד, בחינתו של אברהם, כמו שכתוב ״וחסד לאברהם״. וזהו עניין ״יפה שיחתן״ וכו׳ ״מתורתן של בנים״, כנזכר לעיל.

ועל דרך זה הוסבר במקום אחר, בעניין תנופת שתי הלחם על גבי שני הכבשים, שחכמה ובינה יונקות מהמזלות דא״א, שהם מבחינת י״ג תיקוני דיקנא, ובכך הן גבוהות יותר מאשר כשהן מלבישות את זרועות דא״א, שהן חסד וגבורה; עיינו שם.

ועיינו במה שנכתב בדרוש ליום טוב הראשון של ראש השנה שחל בשבת. ועוד אמרו חז״ל: ״שלושה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין העולם הבא: אלו הם אברהם, יצחק ויעקב״, כמובא בגמרא, בסוף הפרק הראשון של בבא בתרא (דף י״ז ע״א).

ועיינו במה שנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״קול דודי״. והעולם הבא נקרא ״דרך חיים״, שהיא למעלה מ״נר מצווה ותורה אור״, כמובא בגמרא, בפרק הראשון של ברכות (דף ה׳, סוף ע״א), ובבראשית רבה, סוף פרשה ט׳;

שמות, סעיף א. והבחינה של ״דרך חיים״ היא פנימיות התורה, שתתגלה לעתיד לבוא; ראו מה שנכתב על [הפסוק] ״תורה [משה] ציווה״ ועל [הפסוק] ״כי על כל כבוד חופה״.

24וזהו גם [הפירוש של] הנאמר על ״השמים החדשים״ וכו׳, ״העומדים לפניי״: שהם למעלה מבחינת ״השמים כסאי והארץ הדום רגליי״, שהיא עניין ״כי נר מצוה ותורה אור״ וכו׳.

ולכן ״יפה שיחתן״ וכו׳ ״מתורתן של בנים״. וזהו עניין ההמשכה שאנו ממשיכים בעשרת ימי תשובה, ב״ירח האיתנים״, שבו נולדו ״איתני עולם״, כדי להשלים את הפגמים שבתורתן של בנים.

ועיין עוד בזה בסוף הביאור על [הפסוק] ״תורה [משה] צוה״. אפשר לומר עוד, בעניין יום הכיפורים ושבת, בדרך אחרת: כי

הנה יש בחינת קודש, ויש בחינת קודש הקודשים, שלמעלה מבחינת קודש, וכמו שכתוב בזוהר, משפטים (דף קכ״א).

ושבת היא בחינת קודש עצמה, אבל ביום הכיפורים נמשכת הארה מבחינת קודש הקודשים; וזהו הטעם שהוא נקרא ״שבת שבתון״. ולכן ביום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס לבית קודש הקודשים וכו׳.

ולכן גם בחינת מקרא קודש זו, שמקודש הקודשים, גבוהה מעצם בחינת הקודש בלבד; ומשום כך היא ממלאת ומשלימה את כל הפגמים שנעשו בקודש וכו׳. ושתי הדרכים קרובות זו לזו, כמובן.

אמנם גם שבת נקראת ״שבת שבתון״, אלא שלא נאמר בה ״שבת שבתון הוא לכם״, כפי שנאמר על יום הכיפורים. והעניין מבואר בסוף המאמר הפותח במילים ״לבאר ענין יום הכיפורים״.

25(3) והנה נשמות ישראל שורשן במלכות של עולם האצילות; ומכיוון ש״נעוץ תחילתן בסופן״ וכו׳, שורש המלכות הוא בכתר, כמאמר ״כתר עליון הוא כתר מלכות״ (וכפי שנכתב לעיל בשם רעיא מהימנא, פרשת פנחס, דף רנ״ו ע״ב, ותיקוני זוהר תיקון עשירי וכו׳),

כלומר, מבחינת מלכות דאין סוף. לכן, באמצעות תשובה, הן יכולות להמשיך את שלוש עשרה מידות הרחמים מבחינת מלכות דאין סוף, שהיא פנימיות הכתר וכו׳.

וזהו ״במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״: באמצעות התשובה ממשיכים מבחינת עתיק, פנימיות הכתר, למקום שאליו העלאת מ״ן שבקיום המצוות אינה מגיעה.

וזהו עניין ״המלך הקדוש״. אומרים זאת בכל עשרת ימי תשובה, משום שיש עשרה עומקים לעשר הספירות, ובכל יום ממשיכים עומק אחד.

(והם בחינת הכתרים של עשר הספירות, שהם בחינת אצילות שבאצילות; ראו ברמ״ז, פרשת קורח) (דף קע״ו). וזהו מילוי כל הפגמים שנעשו בעשר הספירות: על ידי המשכת העומקים מתמלאים הפגמים וכו׳.

ומקור המשכה זו הוא ״ממעמקים קראתיך״. פירוש ״ממעמקים״ הוא שני עומקים, והם בחינת עתיק ואריך וכו׳. וזהו עניין ״המלך הקדוש״.

לכן אומרים זאת בכל עשרת ימי תשובה, כדי להמשיך לכל עשרת העומקים מן ״ממעמקים״ הנ״ל. וזהו עניין ״אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהילה״: שם אד׳ בראש השנה וכו׳.

(והעניין ששם אד׳ יצמיח את גילוי שלוש עשרה מידות הרחמים דעתיק יובן ממה שנכתב בביאור על ״ועתה יגדל נא כח אד׳״ וכו׳, בעניין ״אם עוונות תשמר י״ה, אד׳ מי יעמוד״; ראו שם, וכפי שיתבאר להלן.)

ושם הוי׳ מנוקד בניקוד אלקים ביום הכיפורים. כלומר, ״תהילה״ היא גילוי אור אין סוף ברוך הוא, כפי שנאמר: ״בהילו נרו״; זהו שם הוי׳.

ובאמצעות גילוי זה נדחה החושך, כפי שנאמר: ״רוממות אל בגרונם״ וגו׳; ולכן בא כאן ניקוד אלקים.

וזהו פירוש ״ותהילה נגד כל הגויים״. ועיקר העניין הוא כך: כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, ויש בו מבחינה תחתונה שבמאציל, והיא בחינת מלכות של אין סוף;

וזוהי הבחינה שבה הוא בבחינת מקבל מהמאציל, אין סוף ברוך הוא, ובחינה זו נקראת עתיק; ויש בו משרש הנאצלים, וזוהי הבחינה שבה הוא הראש והמקור לנאצלים, והיא נקראת אריך אנפין.

26וביחס לכך שהיא בחינת מקבל, היא נקראת אלקים, שכן אלקים הוא בחינת מלכות, ״סוף כל הדרגות״ וכו׳; וכך הוא גם במלכות דאין סוף.

וביחס לכך שהיא משפיעה וראש לנאצלים, היא נקראת הוי׳. ועיינו בעניין דומה בזוהר, בלק (דף קפ״ז, סוף ע״א): מלכות דאצילות שבתוך אצילות נקראת מלאך ביחס לאבא ואמא, וכשהיא יורדת לבריאה, יצירה ועשיה היא נקראת הוי׳ וכו׳.

וכידוע בפירוש ״ואמונה כל זאת וקיים עלינו״: שבבחינת אצילות המלכות נקראת ״זאת״, לשון נקבה (נוקבא), וכשהיא יורדת לבריאה, יצירה ועשיה היא נקראת בלשון זכר;

וזהו ״וקיים״, לשון זכר; והיינו ״עלינו״ — ״ראש לשועלים״ וכו׳. וכמו שכתוב על כך לעיל בפרשת עקב, בעניין ברכת המזון.

וכך יובן גם בנוגע לבחינת מלכות דאין סוף, שנעשית כתר לאצילות וכו׳. וזהו עניין הוי׳ בניקוד אלקים: בחינת הוי׳ היא שורש הנאצלים, והיותה בניקוד אלקים פירושו הבחינה התחתונה שבמאציל.

ובאותו אופן ממש מפרש עץ חיים (שער מ״א, סוף פרק ג׳) את עניין ״אני״ ו״אין״: בחינת ״אני״ נקראת מלכות דאדם קדמון, והיא נקראת בחינת ״אין״ כשהיא נעשית כתר לאצילות; וכך גם בעץ חיים, שער ב׳, פרק ב׳.

וזהו הטעם שיום הכיפורים נקרא ״קדוש הוי׳״, שהוא למעלה מבחינת שם הוי׳, כנ״ל. וזהו עניין אמירת ״הוי׳ הוא האלקים״ שבע פעמים בנעילה וכו׳.

ועל דרך זו יש לפרש את הנאמר בסבא דמשפטים (דף ק״ה), שבחינת ״שמו הגדול״ היא שם אלקים וכו׳; ו״שמו הגדול״ הוא בחינת אין סוף ממש, כמו שכתוב במקום אחר. וזהו ״אם עוונות תשמור י-ה, אדני, מי יעמוד״.

וזהו שכתוב: ״אד׳ הוי׳ יצמיח״ וכו׳, שכן הוי׳ בניקוד אלקים הוא ״מי״, כלומר בחינת בינה;

כלומר, משני שמות אלו נמשכת ההתגלות של ראש השנה ויום הכיפורים, כדי להשלים את כל הפגמים, כנזכר לעיל. ראו על כך גם בזוהר, בלק (דף קפ״ה ע״ב), וכן במקדש מלך וברמ״ז שם, שמאריכים בעניין זה.

וזהו ״מי ימלל גבורות״ וכו׳, כפי שמבאר הזוהר, יתרו (פ״ג ע״א): ״ימלל״ הוא מלשון ״וקטפת מלילות״, כלומר, הוא מרכך וממתיק את הגבורות; ועל ידי כך ״ישמיע כל תהלתו״ — ״יצמיח תהלה״ וכו׳.

וראו מה שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״היום הזה מצוך״, בעניין ״לתהלה״: ״תהלה״ פירושה אור. וראו גם במדרש רבה, בתחילת פרשת תצוה: ״מאירים למי שמאיר״ וכו׳.

והעניין יובן על פי מה שכתוב בזוהר חלק ג׳, נשא (ק״ל ע״א), בעניין ״באור הוי׳״: זהו אור אין סוף ברוך הוא, המאיר בשם הוי׳, כפי שנתבאר במקום אחר בעניין ״ושמרו דרך הוי׳״.

וזהו שכתוב: ״לעברך בברית״ וכו׳, ״למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלקים״.

27וכפי שכתוב במאמר ״אתם ניצבים״, ישראל עלו עד לבחינת המחשבה העליונה, והוא יתברך, כביכול, השפיל את עצמו ״להיות לך לאלקים״; כלומר, ישראל הם ״לי ראש״,

כלומר, הם מתעלים עד לבחינת אריך אנפין, שנקרא גלגלתא — הגולגולת, שהיא בחינת ראש. ועל כך נאמר: ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל״ וגו׳,

״לגלגלתם״; וזוהי בחינת שורש הנאצלים, שעד אליו עלו נשמות ישראל. והוא יתברך, המאציל העליון, השפיל את עצמו — כלומר, מלכות אין סוף התגלתה ונעשתה עתיק לאצילות.

28וזהו עניינו של ״המלך הקדוש״, וזהו ״להיות לך לאלקים״. הוא נקרא אלקים, שהרי הוא הבחינה התחתונה שבמאציל וכו׳.

אך אף על פי כן, זוהי הפנימיות העליונה ביותר שיכולה להתגלות באצילות וכו׳. עניין זה יובן ביתר מתיקות מן הפסוק שבפרשת בחוקותי: ״והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם״.

פירושו: ממש ״בתוככם״, מאחר שהם יתעלו עד לבחינת אריך אנפין, שבה מתלבשת ומתגלה בחינת עתיק.

29וזהו שנאמר ״עם לי״. ובכל מקום שנאמר בו ״לי״, אינו זז לעולם וכו׳, כפי שנכתב במקום אחר, משום שפירוש ״לי״ הוא בחינת עתיק וכו׳. וכך נאמר גם בתחילת פרשת וארא: ״ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים״ וכו׳.

״וידעתם כי אני הוי׳״ — כלומר, מה שכעת הוא בחינת ״לא נודעתי״, היינו רדל״א (רישא דלא אתיידע, הראש הבלתי נודע), יימשך בבחינת ״וידעתם״ וכו׳. וזהו שנאמר במתן תורה: ״וידבר אלקים״ וכו׳, ״אנכי הוי׳ אלקיך״ וכו׳.

וזהו גם שנאמר בברכת יצחק: ״ויתן לך האלקים מטל השמים״ וכו׳; עיינו בזוהר יתרו (דף פ״ג). וכן עיינו במה שנכתב על הפסוק ״שוש אשיש בהוי׳, תגל נפשי באלקי״.

שם מוסבר גם שגילה היא השמחה שבפנימיות, הגבוהה מן השמחה שבחיצוניות, כפי שנאמר: ״ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם״. בני ציון הם היקרים, ועליהם נאמר דווקא ״יגילו״ וכו׳.

30ועיינו במה שנכתב על [הפסוק] ״ציון במשפט תפדה״. ועל דרך זו נאמר: ״הוי׳ מלך, תגל הארץ, ישמחו איים רבים״.

הרי שעל הארץ, החשובה מן האיים, נאמר ״תגל״ וכו׳. ועוד כתוב: ״תגל נפשי באלקי״ — דווקא. ועל פי מה שנאמר לעיל הדברים מובנים היטב: הגילה נמשכת מגילוי פנימיות הכתר, בחינת עתיק; וזהו עניין ״באלקי״, כפי שנתבאר לעיל.

אך שם נתבאר באופן אחר: הוא נקרא ״אלקי״ מפני שההשפעה מעתיק, שהוא גילוי פנימיות הכתר, יכולה לבוא רק באמצעות גבורות וצמצומים וכו׳, בדומה לעניין שלושה־עשר תיקוני דיקנא וכו׳.

נמצא אפוא שלגבי ההשפעה מבחינת עתיק הוא נקרא בשם אלקים וכו׳. (ועל פי דרך זו יתבאר גם הטעם שאומרים על שם אלקים ״אלקינו״ — מה שאין כן בשאר השמות.)

והתשובה היא שפירוש ״אלקינו״ הוא ״שלנו״: שההשפעה תימשך אלינו בגילוי ממש. דבר זה נעשה דווקא באמצעות השם אלקים, שהוא בחינת גבורות וכו׳. לפני הסתלקותו אמר שכך עלה לו בחלום באותה שעה, ואמר שהתשובה פשוטה והשאלה טובה וכו׳.)