ביאור ע״פ שוש אשיש

1ביאור על הפסוק ״שוש אשיש״.

2כהסבר נוסף, כדי להבין את עניין השופר, יש להקדים תחילה את עניין ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. לכאורה הדבר אינו מובן: הרי פירושו של סובב אינו שהוא מקיף ומסבב מלמעלה, אלא שהוא

נמצא למטה כפי שהוא נמצא למעלה, אלא שההבדל הוא בבחינת העלם ובבחינת גילוי, וכפי שמבואר במקום אחר. אם כן, כיצד אפשר להבין בשכל את הידוע, שיש רבוא רבבות בחינות ומדרגות, וצמצומים רבים ושונים, עד שמגיעים מבחינת סובב,

שהוא בבחינת העלם, אל בחינת ממלא, שהיא בחינת גילוי? הרי הכול נמצא במקומו, ואין ביניהם מרחק מקום, ושום דבר אינו חסר

מלבד המעבר מהעלם לגילוי. אם כן, כיצד אפשר לדבר על רבוא רבבות רבות כל כך של מדרגות וצמצומים רבים ושונים, עד אין קץ ותכלית, כידוע?

אלא שהעניין יובן באמצעות משל: ״מבשרי אחזה״ — אנו רואים בחוש שבאדם הגשמי יש שכל וחכמה שבעזרתם הוא מבין כל דבר שהוא עומד לעשות;

ולפי מה שחכמתו הכריעה, כך נוטה רצונו לעשות את הדבר שהחכמה חייבה. כשם שחכמתו חייבה את הדבר, כך יש לו רצון ותשוקה אליו, מפני שהחכמה מנהיגה את

הרצון, כידוע. ובהתאם לרצונו הוא חושב ומהרהר כיצד להשלים את מה שעלה ברצונו, שכן פעולת הדבר אינה נגמרת אלא באמצעות הרהור באותיות המחשבה, ואותיות אלה הן בדרגה נמוכה מן הרצון, כידוע.

3והנה, מקום משכנו של השכל הוא במוח, וכך גם מקום משכנו של הרצון הוא במוח; גם הרהור באותיות המחשבה — האדם מהרהר וחושב במוח. הרי שבמוח אחד יש

שלושה סוגי התלבשות: תחילה [כוח הנפש] מתלבש בחכמה, החכמה מתלבשת ברצון, והרצון מתלבש באותיות המחשבה — והכול במקום אחד, המוח. הרי מצאנו כמה בחינות והשתלשלות מעילה לעילה במקום אחד.

4הסיבה היא שהתלבשות של דבר רוחני אינה דומה להתלבשות של דבר גשמי. דבר גשמי תופס מקום, וכשהעליון מתלבש בתחתון, התחתון נמצא למטה ממנו ובמרחק ממנו; ואילו הרוחני אינו תופס מקום מצד עצמו,

אלא שהוא נתפס ונקלט במסגרת ובבחינת מקום, כאשר המקום אינו אלא כלי ומשכן להשראת הרוחני בתוכו. לכן יכולים לשרות במקום אחד כמה סוגים של כוחות, ולהתקיים בו כמה התלבשויות.

5מכאן יוכל המשכיל להבין ביחס למעלה כיצד כמה סוגים של צמצומים, השתלשלות והתלבשות של מדרגות רבות מאוד מתקיימים באור אין סוף, ברוך הוא, במקום אחד ממש. ובאמת, הוא יתברך הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו.

הדבר יובן עוד יותר באמצעות משל נוסף, מכוח השכל שמתלבש במעשה: למשל, מעשה הכתיבה, שבו היד כותבת את מה שעלה בשכלו;

והרי כוח השכל מתלבש שם, וגם אותיות המחשבה, שהרי על כל פנים צריך להרהר באותיות המחשבה כדי לכתוב את אותיות הכתב.

6יש לו גם תשוקה מסוימת בשעה שהוא כותב; ויש גם כוח פעולה, שהוא כוח היד הכותבת. נמצא שיש כאן ארבעה סוגים של התלבשות וצמצום: שכל, מחשבה, מדות ומעשה.

ארבע בחינות אלה של צמצום והתלבשות קיימות גם בדיבורו של אדם: הוא אומר את מה שחכמתו הכריעה לומר, חושב על האותיות שבהן ידבר, ויש לו רצון ותשוקה לדבר על אותו עניין.

7והנה, ארבעת הצמצומים האלה הם אלה שנתפסים בשכלנו, שכן אנו תופסים רק ארבעה סוגי צמצום, כנגד ארבע אותיות הוי׳; כלומר, הצמצומים שבהשתלשלות, מחכמה ולמטה.

אבל באמת יש רבבות רבבות של מדרגות וצמצומים למעלה מההשתלשלות, עד שיכולה להתהוות בחינת הוי׳.

כי התהוותו והתלבשותו של אור אין סוף ברוך הוא בחכמה כרוכות בצמצום גדול יותר מזה שבו הצטמצמה החכמה כדי להתלבש במדות, והמדות במחשבה וכו׳, כידוע.

8אנו מוצאים גם התלבשות של שני הפכים בנושא אחד: למשל, אהבה וכעס, ששניהם נמצאים בלב, ולעיתים הם אף מצויים באותו רגע — למשל,

אב שמכה את בנו בכעס מתוך אהבתו אליו, מפני שהוא רוצה בטובתו; והאהבה והכעס שבלב מתלבשים שניהם גם בידו של האב המכה את בנו.

המסקנה הכללית היא שאנו מוצאים בחוש כמה אופנים של התלבשות במקום אחד, ואף הכללה של שני הפכים בנושא אחד והתלבשותם במקום אחד, כפי שנתבאר לעיל.

92. מכל זה יובן גם בנוגע לאור אין סוף ברוך הוא. הצמצום, המקום הפנוי והחלל הם באור אין סוף ברוך הוא — כלומר, באור ובשפע הנמשכים ממנו כדי להיות [ב]בחינת גילוי —

ולא, חלילה, באין סוף עצמו, כפי שידוע. כלומר, הזיו והשפע הצטמצמו, כך שלא יהיו בגילוי אלא באמצעות קו וחוט; ומה שאינו מגיע לידי גילוי נקרא סובב כל עלמין, שכן אף שהוא

נמצא למטה, הוא בבחינת העלם ולא בבחינת גילוי. [וכעין זה נאמר בתיקוני זוהר: ״וכאשר אתה מסתלק מהם״ וכו׳;

שכן אין הכוונה כפשוטה, כאילו דבר מסתלק ממקום זה ועובר למקום גבוה יותר, שהרי הוא יתברך אינו מוגדר במקום; אלא הכוונה היא שהאור נעשה נסתר מהם ואינו מתגלה בכלים של עשר הספירות.

10כמו בעשר הספירות של עולם אצילות, שבו אור אין סוף מאיר בגילוי רב, עד ש״הוא וכליו אחד״; ואילו בעשר הספירות של עולם בריאה אין הגילוי באופן כזה.

וזהו עניין ההסתלקות וההעלם. כל זה אינו בגדר מקום. נמצא, שהסתלקות והתפשטות זו אינן כפשוטן, כאילו הסתלק האור ואינו

נמצא עוד במקום זה, שכן כלל לא שייך לומר כך על אור אין סוף ברוך הוא; אלא מדובר רק בעניין של העלם וגילוי.

11משל חלקי לכך הוא גילוי כוח הראייה בעין. כאשר עוצמים את העין וכוח הראייה אינו מתגלה כדי לראות, אין פירוש הדבר שכוח הראייה הסתלק מן העין; שכן באמת הוא נמצא בעין, אלא שכוחו אינו מתגלה.

12וכך גם בעניין ההעלם והגילוי: האור מתגלה בכלים ובעולמות, או שאינו מתגלה בהם. והעלם זה הוא ביחס לכלים ולעולמות,

ואילו ביחס לאור עצמו אין שום שינוי, וכל שכן במהותו ועצמותו ית׳, שלמעלה מעלה מבחינת האור והגילוי. ועיינו במה שכתוב בד״ה ״שחורה אני ונאוה״ בעניין ״ישת חושך סתרו״.

[ועיינו בזוהר, פרשת אחרי, דף ע״ג ע״א, בעניין שהקב״ה סתים וגליא כו׳; ועיינו במה שכתוב על כך בד״ה ״כי קרוב אליך הדבר״.]

13וכדי להסביר כיצד הדבר נמצא למטה אף שאינו מתגלה: העניין הוא, כידוע, שנשמת משה רבנו עליו השלום הייתה מבחינת עולם האצילות, וכך גם נשמת אברהם. כלומר, אצל משה רבנו עליו השלום ואצל אברהם האצילות האירה למטה באופן גלוי.

נמצא אפוא שגם למטה יש בחינת אצילות. וכך נאמר גם בספר הגלגולים, פרק כ׳, שיש בחינת אצילות אפילו בעשיה.

14והנה, מצד אור האצילות עצמו אין שום מניעה: אילו היו משה ואברהם עמנו כאן גם היום, אור האצילות היה מתגלה בהם. אלא שבדור הזה אין אור האצילות מתגלה למטה.

אף על פי כן, מוכרח להיות שאור האצילות מצוי בפועל גם למטה, אלא שאינו מתגלה בדורנו זה.

15כך גם שלמה, שעליו נאמר: ״ויחכם מכל האדם״, ״וידבר שלשת אלפים משל״; כלומר, התגלתה לו חכמה גדולה כל כך,

אף שגם הוא היה בעולם הזה, בבחינת עשיה. מכאן שמציאות החכמה קיימת גם למטה, בעולם הזה, ולכן היא התגלתה לשלמה; אלא שהיא הייתה נסתרת מעיני כל חי מלבדו.

וכך גם בנוגע לנבואה: יש מציאות של נבואה גם בעולם הזה, אלא שאצל הנביאים היא הייתה בבחינת גילוי — הנבואה התגלתה בהם משום שהיה להם הכוח לקבל אותה. ואילו כיום המניעה היא מצד המקבלים,

אבל מצד האור והשפע אין מניעה, שהרי האור והשפע קיימים במציאות גם כיום; אלא שהם מתגלים ונראים רק לפי מידת כוחם של המקבלים.

16מכל הדברים האלה יובן גם למעלה עניינה של בחינת סובב כל עלמין. פירושו של סובב הוא דבר שאינו בא לידי גילוי, כפי שהוזכר לעיל. גם חכמת שלמה, ביחס לערכנו, נקראת בחינת סובב.

כך גם בחינת המדבר [האדם], ביחס לבחינת החי, נקראת סובב: בחינת המדבר אינה מתגלה בבחינת החי, משום שההארה הצטמצמה עד שאין בו אלא בחינת החי, ולא בחינת המדבר. הסיבה לכך היא שבחינת המדבר קיימת בפועל גם בעולם הזה,

אלא שבבעלי החיים היא הצטמצמה ואינה נראית ומתגלה, ולכן בחינה זו היא עבורם בחינת סובב, שאינה מתגלה. ובבחינת הצומח הצטמצמה ההארה עוד יותר, עד שאין בה אפילו בחינת החי; ובדומם ההארה מצטמצמת עוד יותר.

17כל ארבעת הצמצומים האלה בדומם, בצומח, בחי ובמדבר פירושם שההארה ירדה והתמעטה מדרגה לדרגה — והכול מצד ההארה והגילוי: מה שהתגלה באדם, בדרגת המדבר, ירד והתמעט בבעל החיים; ומה שהתגלה בבעל החיים ירד והתמעט בצומח.

הרי בעלי החיים חשים כאב כשכורתים מהם איבר, מפני שהחיות מתגלה בהם, מה שאין כן בצומח. וכך גם הגילוי שבצומח ירד והתמעט בדומם.

18ומכיוון שהצמצום אינו אלא מיעוט הגילוי, ולא היעדר מוחלט של מציאות — שהרי באדם מתגלה בחינת המדבר, אף שהוא נמצא במקום אחד עם הדומם, הצומח והחי — לכן בחינת המדבר נקראת ביחס לבעלי החיים בחינת סובב;

וכך גם חכמת שלמה ביחס למידתנו, וכך גם מדרגת הנבואה: אילו היו משה רבנו וכל הנביאים נמצאים כאן איתנו היום, הנבואה הייתה מתגלה בהם.

נמצא שלא חסר אלא הגילוי, ואילו מצד אור הנבואה עצמו אין שום מניעה; לכן הוא נקרא בחינת סובב וכו׳.

מכאן יובן שכל מיני הצמצומים וההשתלשלות התרחשו באור ובגילוי בלבד, ולכן כולם נמצאים גם במקום אחד, כפי שהוזכר לעיל.

193. כעת עלינו להבין את עניינו של השופר. תחילה יתבאר עניינן של המצוות במשך כל השנה. והעניין הוא:

במצוות מתלבש התענוג העליון, ברוך הוא, שאין לו סוף. כידוע, יש תענוג שלמעלה מתענוג, שהרי ״אין לך עשב״ וכו׳, ו״גבוה מעל גבוה״ וכו׳.

מן העדן התחתון נעשה גן לעדן העליון שבעולם הבריאה; ועדן הבריאה, שהוא החכמה של מלכות דאצילות — והוא בחינת עדן ביחס לבחינת הגן של הבריאה — הוא בחינת גן לעדן דאצילות, שהיא החכמה דאצילות עצמה.

(כמו שכתוב בזוהר, פרשת ויקהל, דף 210b, ופרשת חוקת, בסוף דף 182b; וראו באדרא זוטא, בתחילת דף 296a.)

והתענוג העליון נעלה מעלה מעלה מבחינת החכמה דאצילות; הוא בחינת כתר. ושם נמצאים תר״ך עמודי אור, בדומה לעמוד המחבר את העליון עם התחתון,

כמו שני עמודי התווך שעליהם נשען הבית בסיפור שמשון. כך נמשכים תר״ך עמודי אור מכתר עליון, להתלבש במצוות, ששורשן ועיקרן במלכות — ״מצוות המלך״.

וזהו משום ששורש ומקור המצוות הוא בבחינת כתר, שהוא הרצון העליון, ושם מתלבש התענוג העליון: ״נחת רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני״. וגם תענוג זה מתלבש בסוף המעשה, כשנעשה רצוני,

כלומר, במצוות המלך, שכן עיקר המצוות הוא במלכות. לכן אמרו בגמרא: ״מצוות צריכות כוונה״ כדי לצאת ידי חובה; ואף לגבי קריאת שמע נאמר בפרי עץ חיים שלפני קריאת שמע יש לכוון לצאת ידי חובה.

אף שתוכנם של פסוקי שמע — ״אחד״ ו״ואהבת״ — הוא דברי אמת מצד עצמם, אין די בכך שאדם קורא אותם מפני שהוא רוצה לומר דברי אמת; עליו לומר אותם כדי לקיים את מצוות המלך, שציווה אותנו על כך, וכדי לעשות את רצונו.

ובכך ממשיכים את הרצון העליון, ברוך הוא, ואת התענוג המלובש בו, אל מלכות. [ואם לא כן, אין ממשיכים דבר, כפי שנכתב על כך

במאמר המתחיל ״ועתה יגדל נא כוח ה׳״.] ואלה הם עצמם תר״ך עמודי אור — תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן, כידוע — המחברים את הרצון העליון, ברוך הוא, אל מלכות.

20והנה, הרצון העליון, ברוך הוא, שהוא בחינת כתר, נקרא ״גלגלתא דחפיא על מוחא״ — הגולגולת המכסה על המוח — שכן הוא נעלה מאוד מאוד מבחינת חכמה, הנקראת ״מוח״.

אך עדיין דרוש ביאור, שהרי הקושיה ידועה ומבוארת בעץ חיים, שער כ״ב, פרק ה׳: אנו רואים בחוש שבאדם הגשמי הגולגולת היא רק עצם החופפת על הראש, וחיותה מועטה, ואילו המוח הוא משכן כלל חיותו של האדם;

ואם ניקב קרום המוח, הבהמה נעשית טריפה, משום שהחיות מסתלקת אפילו דרך נקב בלבד; לעומת זאת, הגולגולת אינה עושה את הבהמה טריפה אלא אם כן נתרסק רוב העצם, מפני שהחיות אינה תלויה בה כל כך. אם כן, מדוע מעלת הגולגולת גדולה ונעלית ממעלת המוח?

אך העניין הוא שאכן מעלת המוח גדולה מאוד, שהרי המוח הוא עיקר החיות,

והוא בבחינת פנימיות, ואילו הגולגולת היא רק בבחינת חיצוניות; ואף על פי כן, היא כלי ומשכן להשראת התענוג העליון, ברוך הוא, יותר מבחינת חכמה.

21העניין הוא שהתענוג העליון אינו מתלבש באופן פנימי, אלא נשאר בבחינת אור מקיף מלמעלה, ושורה על החיצוניות של הכלים.

לכן עצם הגולגולת, שהיא בבחינת החיצוניות של הכלי, מתאימה יותר לשמש כלי ומשכן להשראת האור המקיף שעליה.

[ועיינו בעץ חיים, שער 22, בסוף פרק 6: ״אור רוחני מקיף עליו״; ועיינו בזוהר, פרשת אמור, בסוף דף 96ב, בעניין ״הראש והגולגולת״ (רישא וגולגלתא), ובפירוש מקדש מלך שם; וכפי שנכתב על כך במקום אחר.] וכך יובן גם באדם.

הרי לא הנשמה כולה מתלבשת באדם, אלא רק הארה ממנה; ומה שמתלבש, מתלבש במוח באופן פנימי, ואילו עצם הנשמה, שהיא בבחינת אור מקיף, שורה על הגולגולת ומקיפה אותה.

22מכאן יובן גם לגבי הרצון: ברצון אין גילוי פנימי של התענוג; הוא נמצא בו רק בבחינת חיצוניות,

אלא שהתענוג שורה שם בבחינת השראה ומקיף בלבד: ״נחת רוח לפניי שאמרתי״ וכו׳. התענוג הזה, השורה ומקיף את בחינת הרצון העליון, ברוך הוא, הוא הנמשך באמצעות המצוות.

23בכך יובן ההבדל בין מצוות השופר בראש השנה לבין המצוות של כל השנה. על ראש השנה ועשרת ימי תשובה נאמר: ״דרשו הוי׳ בהימצאו״,

שכן זהו הזמן לתיקון כל הפגמים והחסרונות — כאשר אדם החסיר מצווה מסוימת או לא קיים אותה כראוי. לתיקון הפגמים והחסרונות לא די בהמשכה חיצונית, כמו ההמשכה של מצוות כל השנה, שהן הרצון העליון, הנמצא בבחינת חיצוניות, והוא

אלא כלי ומשכן להשראת התענוג העליון, השורה עליו ומקיפה אותו מלמעלה. וכידוע בעניין נהר שנחרב ויבש, שיש לחפור עמוק יותר וכו׳.

לשם כך באה מצוות השופר — ״גנוחי גנח״ ו״ילולי יליל״ — כדי לעורר את שלוש־עשרה מידות הרחמים, שהן שלושה־עשר תיקוני דיקנא, מותרי המוחין; והמוחין הם בחינת פנימיות.

אף ששלושה־עשר תיקוני דיקנא הם המשכות שנמשכו למטה מבחינת הגולגלתא, מכל מקום, מאחר ששורשם בבחינת המוחין שבמו״ס, הם תיקונים הבאים לתקן את בחינת חיצוניות הגולגלתא. שהרי במו״ס התענוג העליון מלובש בפנימיות, ולא רק בבחינת הארה, כמו במוחין שבראש.

שכן המוחין שבראש, בדרך משל, הם אלה שמגיעים לגילוי של שכל והבנה, בטעם ודעת שאפשר לתפוס ולהבין; ואין שם גילוי של תענוג אלא כהארה בלבד: כשאדם משכיל בדבר כלשהו, נופל עליו תענוג.

אבל מו״ס הוא בחינת ״שתוק, כך עלה במחשבה״, שאין אפשרות להבין ולהשיג אותה, או לתפוס את טעמה ודעתה, מפני שהיא מהות אחת עם התענוג המלובש בה,

ואינם נפרדים. [והתענוג ההוא הוא בבחינת פנימיות התענוג. ועיין במה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״אני הוי׳ אלקיכם״ שבפרשת ציצית.]

והדברים יובנו גם על פי הכתוב בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע, פרק ט״ו, שהפנימיות של אבא נחשבת כמו עתיק וכו׳; עיינו שם.

וכך כתב גם הרמ״ז על פרשת ואתחנן (בדף ר״ס ע״ב); ובהגהת מהר״ן באוצרות חיים (בדף ל״ח ע״א), בדרוש עתיק, נאמר שמשמעות הדבר היא

כמו הפנימיות של עתיק; וכך עולה במפורש גם מפרי עץ חיים שם. וכך כתב גם הרמ״ז בפרשת כי תצא (בדף רע״ו ע״ב),

בשם פרי עץ חיים וכללי הרח״ו, סימן ס״ג, שהפנימיות של אבא נחשבת כמו הפנימיות של עתיק; עיינו שם. וכן בפרשת בא (דף מ׳), על הקטע הפותח ״זמין איהו״, ובתוך פנימיותו וכו׳.

ויש לומר שמכל שכן מוחא סתימאה, המקור והשורש של בחינת אבא, שעליו נאמר באדרא זוטא (בתחילת דף ר״צ ע״א): ״ועדן זה״ — כלומר אבא — ״נמשך מעדן העליון, הסתום מכל הסתומים״; עיינו שם.

ולכן המשכה זו היא למעלה מההמשכה שעל ידי המצוות של כל השנה, שהיא מבחינת אריך אנפין, הגולגולתא וכו׳,

כאמור לעיל.] והמשכת תענוג זה נמשכת בראש השנה באמצעות השופר, ״גנוחי גנח וילולי יליל״; ומשום כך נמשכת בעשרת ימי תשובה, הבאים לאחר ראש השנה, התיקון של כל הפגמים.

ולכן יש חרדה בשופר, כי המשכה זו היא ממוחא סתימאה, שבו נמשכות הגבורות של עתיק ומתלבשות במוחא סתימאה, כידוע.

24ד. כעת נעבור לביאור הפסוקים. ״אשיש מאוד בהוי׳״: זוהי המשכת התענוג העליון מן הרצון אל מלכות, הנמשכת באמצעות

בחינת הוי׳, שהן עשר הספירות שבעולם האצילות. [ראו באדרא רבא, דף קל״ג ע״א; וראו עוד בזוהר, תרומה, דף קל״ז ע״א, בעניין ״ישיש״: מצד האור הקדמון, שאין בו דין כלל.]

״תגל נפשי באלקי״ — זו בחינת השופר, שהיא בחינת ״אלקי״, בחינת גבורות וצמצומים; שהרי ההמשכות הפנימיות נעשות באמצעות גבורות וצמצומים, ככתוב: ״וגבורתך ידברו״. [ועיינו במה שנכתב על כך בביאור הפסוק ״קול דודי״ וכו׳,

בעניין פסח, בעניין ״מה הם פירות המצוות?״; וראו בזוהר, חלק ג, דף רל״ט ע״א בסופו וע״ב, ודף רס״ז ע״ב.] ״כי הלבישני בגדי ישע״.

פירוש ״ישע״: ש״ע נהורין, בתוספת יו״ד המורה על העתיד. כלומר, ש״ע הנהורין שיהיו לעתיד לבוא, בימות המשיח; שהרי יש כמה בחינות בש״ע הנהורין וכו׳.

[ראו בפירוש הרמ״ז לזוהר, בתחילת פרשת שמיני, ובפרשת בראשית על דף ד׳ ע״ב, בעניין ״בההיא שעתא ארח״ וכו׳; וראו מה שנכתב בדרוש המתחיל ״בכ״ה בכסלו״ בעניין ״וכובע ישועה בראשו״; ובאגרת הקודש על הפסוק ״וילבש צדקה״ וכו׳.]

וש״ע הנהורין האלה נעלים ביותר מן ההשתלשלות. את ״וישע ה׳ אל הבל״ מתרגם התרגום: ״והוה רעוא מן קדם ה׳״.

״רעוא״ היא בחינת הרצון העליון. ״והלבישני״ — להמשיך גם את נפש האדם למעלה מן ההשתלשלות. ״ומעיל צדקה יעטני״. מעיל הוא לבוש כמו שאר הלבושים, אלא שבשוליו יש פעמונים ורימונים להשמיע קול.

25כך גם צדקה היא בחינת לבוש, כמו שאר המצוות שהן בחינת לבושים; אלא שיש בצדקה מעלה נוספת זו,

שהיא מן הדברים שאוכלים את פירותיהם גם בעולם הזה, והם בחינת הזגים והרימונים וכו׳. הטעם לכך הוא ש״נעוץ תחילתן בסופן״ דווקא, כלומר בצדקה, שהיא במלכות.

ועוד, מכיוון שמלכות היא בחינת דל, שאין לה משלה כלום, החיות הנמשכת בה בגילוי היא בבחינת השמעת קול ההמשכה, המודיע שגם במקום שאין לו משלו כלום נמשכת חיות. [ועיינו בזהר, פרשת פקודי (דף רל״א ע״א),

בעניין ״ונשמע קולו״ וכו׳, ובמק״מ שם; ובזהר, בראשית (דף נ׳ ע״ב), ובפרשת ויגש (דף ר״ט ע״ב וראש דף ר״י), ובמק״מ שם.]

ועוד אפשר לומר בעבודת ה׳, ש״בגדי ישע״ ו״מעיל צדקה״ הם שתי בחינות לבושים המבוארות במקום אחר על הפסוק ״כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה״:

כלומר, לבושי המדות של הנפש, הנקראים לבושי הגוף, ולבושי הג״ר — ראייה ושמיעה, ״לאסתכלא ביקרא״ וכו׳.

וכך מבואר בזהר, פרשת יתרו (דף צ׳ ע״ב): ״מהו בגדי ישע״ וכו׳ — ״ישע, אסתכלותא הוא״.

וזהו הנמשך על ידי תשובה, שעל ידה ״תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע״ — לבושי הראש, וכעניין

״וכובע ישועה בראשו״. וקיום שאר המצוות ממשיך את בחינת לבושי הגוף, וזהו עניין ״ומעיל צדקה״ וכו׳. ועיינו בזה במאמר המתחיל ״אסרי לגפן״] ״כחתן יכהן פאר״:

זהו תפארת דאימא, שנעשית כתר לז״א [ויסוד דאימא מסתיים בחזה דז״א, שהוא תפארת דז״א]. ״יכהן״ פירושו המשכת החסדים, שהיא התורה שבכתב וכו׳,

בבחינה פנימית. [ועיינו עוד בעניין ״כחתן יכהן פאר״ בפרשת צו, במאמר המתחיל ״להבין עניין משמח חתן״ וכו׳.] ״וככלה תעדה כליה״: לא נאמר ״תתעדה בכליה״,

אלא ״תעדה כליה״, משום ש״כליה״ הם הצדיקים [עיינו בזוהר, פרשת בלק, דף קצ״ט ע״ב; וכן בזוהר, ויחי, סוף דף רמ״ו ע״ב ודף רמ״ב ע״א, ובפרשת פקודי, דף רל״ח ע״א],

כמו האבות, שהם עצמם המרכבה, בביטול אליו ית׳; והם כלים ומשכן לשכינה השורה עליהם. והכלה היא השכינה, שתעטר אותם בעטרות, שכן ״צדיקים יושבים״ בגן עדן ״ועטרותיהם בראשיהם״,

וזוהי בחינת המקיפים [ועיינו במאמר המתחיל ״אלה פקודי״ בעניין ״משכן העדות״]. הכוונה היא שכשם ש״החתן יכהן פאר״ — המשכה פנימית באמצעות העיסוק בתורה — כך ״הכלה תעדה כליה״ בבחינת המצוות, באמצעות מקיפים.

כך גם ״שוש אשיש בהוי׳״ הוא המשכת התענוג העליון, כדי ש״תגל נפשי באלקי״ — הבחינה הפנימית.

26ו״כי הוא הלבישני בגדי ישועה״ — בבחינת המקיפים שלעתיד לבוא; והכול מבחינת העונג העליון, כנזכר לעיל. [כלומר, יש כמה בחינות, זו למעלה מזו, במדרגת הלבושים הנעשים מקיום המצוות, כמו שכתוב במאמר המתחיל ״ועשית בגדי קודש״ וכו׳.

וכך גם בבחינת הפנימיות הנמשכת על ידי העיסוק בתורה; וראו מה שכתוב בביאור על הפסוק ״אני הוי׳ אלקיכם״ שבפרשת ציצית, בעניין ״חפצו בתורת הוי׳ ובתורתו יהגה״ וכו׳; עיינו שם.

27כעת, ההמשכה בגן עדן באמצעות התורה והמצוות, [אורות] פנימיים ומקיפים, היא מבחינת ז״א ונוקבא דאצילות; וזהו עניין ״כחתן״ וכו׳, ״וככלה תעדה״ וכו׳.

אבל לעתיד לבוא תימשך המשכה פנימית מבחינת מוחא סתימאה דעתיקא, ואורות מקיפים מכתר דאריך אנפין. ועל כך נאמר: ״שוש אשיש״ וכו׳, ״תגל נפשי״ וכו׳, ״כי הלבישני״ וכו׳, כנזכר לעיל.

28ועיינו במה שנכתב במקום אחר, בביאור הפסוק ״כי על כל כבוד חופה״, שבו מבוארים פירושו ותוכנו של העניין שתפארת דאימא נעשית כתר לז״א, ושבדומה לכך יש בחינה עליונה יותר, הנמשכת מכתר וממוחא סתימאה;

וזהו עניין ״שוש״ וכו׳, ״ותגל״ וכו׳, ״כחתן״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב במקום אחר, בביאור הפסוק ״ונאוה״ וכו׳, ״כיריעות שלמה״.

29ביאור העניין: במקום אחר הוסבר, במאמר המתחיל ״שיר השירים״, פירוש הביטוי ״צהלת חתנים״ בלשון רבים: התורה נקראת חתן, וכדי שתימשך אור אין סוף ברוך הוא אל התורה שלפנינו, יש בכללות שתי בחינות של ״חות דרגא״ — ירידה מדרגה, וכו׳; עיינו שם בהרחבה.

אולם לעתיד לבוא תהיה ההתגלות למטה כפי שהיא למעלה; מכאן שגם הבחינה הראשונה של ״חות דרגא״ תתגלה למטה ממש.

30וזהו פירוש ״וארשתיך לי״, כפי שנכתב על כך בפרשת במדבר; והעניין מתבאר בהמשך, בסוף המאמר הפותח במילים ״להבין מה שכתוב ביום השמיני עצרת״. ועל דרך זו יובן גם פירוש ״שוש אשיש בהוי׳״ וכו׳,

״כחתן יכהן״ וכו׳. הכוונה היא שכעת ההמשכה למטה, בעולם הגלוי (עלמא דאתגליא), היא מבחינת ז״א דאצילות, הנקרא חתן — ״חות דרגא״, כלומר יורד מדרגה.

וזוהי הירידה השנייה. אבל לעתיד לבוא תהיה התגלות גם למטה מבחינת כתר, המחבר וממשיך את אין סוף, ברוך הוא, אל הנאצלים; וזוהי הירידה הראשונה, להיות ראשית האצילות וכו׳;

והתגלות זו עצמה ממש תהיה למטה. ועל כך נאמר בזוהר חלק ג׳ (דף קל״ג ע״א): ״שוש אשיש בהוי׳״ נאמר על עתיק יומין.

שהוא בחינת ״המרומם לבדו, המתנשא מימות עולם״; התגלות זו תהיה גם למטה. ועל דרך זו יובן עניין ״וככלה תעדה כליה״.

וזהו עניין ״ביום ההוא יהיה״: שגם בחינת ו״ה תהיה בבחינת י״ה. ועיין במה שכתוב במאמר הפותח ״והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים״ וכו׳, וכן במה שכתוב על הפסוק ״כמשוש חתן״ וכו׳.]