כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא…

המאמר פותח בדברים ל, יא, מתוך נאומו האחרון של משה לעם בפרשת ניצבים. הפסוק מדבר על מצווה מסוימת אחת ואומר שהיא קרובה ונגישה; המאמר ישאל באיזו מצווה מדובר ומדוע היא נפתחת במילה ״אנכי״ (״אני״).

כאן מובאות שתי שאלות. ״המצווה הזאת״ בלשון יחיד אינה יכולה להתייחס לכל התורה, שאז היה הפסוק אומר ״כל המצוות״; וגם יש להסביר מדוע הפסוק משתמש במילה ״אנכי״ — ״אשר אנכי מצווה אותך״.

התשובה מתחילה מעיקרון: כל מצווה נקראת ״מצוות הוי׳״, כפי שנאמר בפסוק ״וזכרתם את כל מצוות הוי׳״ (במדבר טו, לט). תיקוני הזוהר מכנה את רמ״ח מצוות העשה רמ״ח ״איברי המלך״, והמלך הוא הוי׳; לכן כלל המצוות שייך לבחינת שם הוי׳.

כדי להבין את המילה ״אנכי״, המאמר פונה לדיבר הראשון בעשרת הדיברות: ״אנכי ה׳ אלקיך״ (שמות כ, ב). מדוע ה׳ צריך להודיע מי הוא, כאילו הוא מציג את עצמו? הצגה כזאת מתאימה רק לאדם.

לאדם יש גוף וצורה מוגדרת, ולכן אפשר להצביע עליו ולומר: ״זה הוא״. לה׳ אין צורה כלל: בלשון תיקוני הזוהר, ״לית מחשבה תפיסא ביה״, ובני ישראל ״לא ראו כל תמונה״ במעמד הר סיני (דברים ד, טו); לכן המילים ״אנכי ה׳״ אינן יכולות להצביע על דבר שניתן לראות.

התשובה מתחילה בידיעה שה׳ ברא את הכול מאין וממשיך לברוא אותו. המילים ״מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ לקוחות מן הברכה שלפני קריאת שמע של שחרית, ברכת יוצר.

כל יהודי ידע זאת עוד לפני מתן תורה, שכן התלמוד (שבת צז ע״א) מכנה את ישראל ״מאמינים בני מאמינים״. אין זו רק מסקנה של חשיבה; הידיעה מורגשת בנפש, ולכן לא היה צורך להודיע אותה במעמד הר סיני.

הידיעה המורגשת הזאת נמשלה לראייה: אנו רואים את השמים ואת הארץ ויודעים ששום דבר אינו מביא את עצמו לידי קיום. דברי איוב ״מבשרי אחזה אלוה״ (איוב יט, כו) מבטאים את האפשרות לתפוס את ה׳ מתוך מה שאדם רואה בעצמו.

אנו חשים בנשמתו של אדם כשרואים שגופו חי ומוסיף להתקיים; באותו אופן אנו חשים בה׳ כחיותו של העולם. כאן מפנה הטקסט לדיון המורחב בלקוטי תורה, פרשת ואתחנן, במאמר על ״וידעת היום״.

לכן ההכרזה במעמד הר סיני חייבת לבטא דבר נוסף, והשלב הראשון הוא להבין את משמעות השם הוי׳. כפי שמבואר בפרדס רימונים, משמעותו היא ״המהווה את כל ההוויות״: השם והמילה ״הוויה״ נובעים מאותו שורש.

השם הוי׳ בנוי על המילה ״הווה״, והיו״ד שבראשו, המשמשת תחילית לפעולה מתמשכת או עתידית, מורה שהפעולה אינה נפסקת. כך גם ״יעשה״ בפסוק ״ככה יעשה איוב כל הימים״ (איוב א, ה) מתאר מנהג קבוע של איוב. לכן הוי׳ פירושו שה׳ מהווה את העולם מאין בכל רגע ומחדש אותו תמיד.

בכתוב נאמר שגדולתו של ה׳ אינה ניתנת לחקירה (תהילים קמה, ג), ובכל זאת העולמות שהוא בורא מוגבלים וניתנים למנייה. אפילו המלאכים שבחזון דניאל, ״אלף אלפין״ המשמשים אותו (דניאל ז, י), נמנים במספר.

הגמרא (חגיגה יג ע״א) אומרת שהמרחק מן הארץ לרקיע הוא מהלך של חמש מאות שנה — מרחק עצום, אך סופי. ואף על פי כן, ה׳ המחיה את העולמות המוגבלים הללו אומר ״אני הוי׳ לא שניתי״ (מלאכי ג, ו); הוא אינו דומה לנשמה, המושפעת ממה שקורה לגופה.

ה׳ אינו משתנה בעקבות העולמות, משום שהוא עצמו אינו נכנס לתוכם. אור אין סוף עצמו אינו מתלבש בעולמות כדי להעניק להם חיות וקיום.

מה שנכנס לעולמות הוא רק קרן אור משמו. את הפסוק ״כי נשגב שמו לבדו, הודו על ארץ״ (תהילים קמח, יג) דורשים כך: שמו נשגב למעלה, ורק ״הודו״ — זיו והארה — מגיע לארץ.

גם הארה זו מגיעה רק ל״ארץ״, למדרגות התחתונות; ואף המדרגות העליונות ביותר, מ״ריש כל דרגין״ ולמטה, מתהוות רק מהארה. את שאלת איוב ״והחכמה מאין תמצא״ (איוב כח, יב) קוראים כאן כך: החכמה נמצאת מן האין — ממדרגה שבטלה עד כדי כך שהיא נקראת ״אין״.

הארה זו אינה תופסת מקום לעצמה, שכן היא בטלה לחלוטין למקורה. כאן מופנים לשני מאמרים המרחיבים בעניין: המאמר על ״וירא ישראל את היד הגדולה״ (שמות יד, לא), והביאור על ״אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו״ (דברים יג, ה) בלקוטי תורה, ראה.

הזיו נמשך בשני שלבים, כנגד אותיות השם. היו״ד והה״א הראשונה הן צמצום והעלם, כדי שתתגלה רק הארה; הווי״ו והה״א האחרונה הן ההמשכה וההתפשטות שבאות לאחר מכן.

נמצא שהשם הוי׳ מתאר את כל השתלשלות העולמות ככלל, וגם כל שלב ושלב בתוכה, שבהם כל עילה מביאה לידי העילה שאחריה באמצעות צמצום ולאחריו התפשטות. בכל מקום שיש בו התהוות, פועלת התבנית של הוי׳.

אך להוי׳ עצמה יש גורם. הכתוב אומר ״אני הוי׳, זה שמי״ (ישעיהו מב, ח), ושם קיים רק כדי שאחרים יוכלו לקרוא לאדם בשמו; הוא אינו מבטא את מהותו העצמית.

מה שמביא להתהוות הצמצום ולשם הוי׳ הוא אנכי, עצמותו של ה׳ — ״מי שאנכי״: לא שמו, אלא הוא עצמו, שאין לו שם כלל. השאלה כעת היא כיצד אנכי נעשה הוי׳.

התהוות הוי׳ מאנכי פירושה ששם הוי׳, ממלא כל עלמין, המחיה כל עולם לפי מידתו, נמשך כדי לברוא את העולמות, מדרגה אחר מדרגה.

הוי׳ זו נמשכת מאנכי, ששום עולם אינו יכול לתפוס, שהיא קדושה ומובדלת ואין לה שם. המאמר עומד להסביר מדוע הדבר נעשה כך.

הסיבה טמונה במילה ״אלקיך״: כאשר יהודי ממשיך אלקות לתוכו והופך את ה׳ לאלוקיו, הוא גורם בכך להוי׳ להימשך מאנכי. זהו העיקרון שלפיו המתרחש למעלה תלוי באתערותא דלתתא.

האתערותא דלתתא היא קיום המצוות, שכל אחת מהן מושרשת באות מסוימת בשם הוי׳ — יש ביו״ד ויש בה״א. כאשר אדם מקיים מצווה למטה, הוא מעורר למעלה את האות המקבילה.

קיום המצוות ממשיך את הוי׳ מלמעלה. כאן מפנים למאמר בתורה אור ״רני ושמחי בת ציון״, המבאר את הפסוק ״ה׳ צלך״ (תהלים קכא, ה): כשם שצל נע בעקבות האדם שמטיל אותו, כך מה שנמשך למעלה בא בעקבות מעשיו של האדם למטה. במילים ״ועשיתם אותן״ (במדבר טו, לט), המילה ״אותן״ כתובה בלי ו׳, ואפשר לקרוא אותה ״אתם״. הגמרא (סנהדרין צט, ב) דורשת זאת כאילו האדם עושה את עצמו, והזוהר דורש כאילו הוא ״עושה״ את ה׳ למעלה.

בדומה לכך, הזוהר דורש את הפסוק ״ויעש דוד שם״ (שמואל ב ח, יג) כך שבקיום מצוות התורה דוד, כביכול, ״עשה״ את השם הקדוש למעלה. כאן מפנים גם לאגרת הקודש, המבארת את הפסוק, ולדיון נוסף בעניין ״וזכרתם״.

הפרק השני פותח בדברים י״ח, י״ג: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״. המאמר מפרש זאת לאור הפרק הראשון: כאשר הוי׳ נמשכת למטה ונעשית ״אלקיך״ — דבר המתרחש באמצעות המצוות — האדם נעשה תמים ושלם.

שלמות פירושה שלמות בכל איברי הנפש, שכן לנפש יש איברים רוחניים כפי שלגוף יש איברים גשמיים; ההפניה שבסוגריים מציינת קטעים בזוהר העוסקים בפסוק הזה. מי שהחסיר אפילו מצווה אחת, או פגם בה, דומה לאדם שחסר לו איבר.

כל מצווה היא אחד מ״איברי המלך״, והמשכתה מעניקה חיות לאיבר המקביל בנפש. בלי המצוות אין לאיברי הנפש קיום ואין להם חיות.

כעת המאמר שואל מה קורה לאחר חטא — בין אם האדם עשה דבר שהתורה אוסרת ובין אם נמנע מלעשות דבר שהיא מצווה עליו. כך או כך, מצווה נפגמה ואיבר בנפש ניזוק.

פגם וחיסרון טעונים תיקון, ו״כי המצווה הזאת״ היא התיקון: הכוונה לתשובה, שעליה מדבר הפסוק הקודם. כך נענית השאלה הראשונה של הפרק הראשון: ״המצווה הזאת״, בלשון יחיד, היא המצווה האחת שמתקנת את האחרות.

הפסוק שלפני פסוקנו הוא ״כאשר תשוב אל ה׳ אלקיך״ (דברים ל׳, י׳). המילה ״תשובה״ נדרשת כ״תשוב ה׳״, כלומר, הה״א תשוב; והה״א הזאת ממולאת ביו״ד, כפי שמוסבר בפסקה 9. התשובה היא המצווה הניתנת מ״אנכי״ — ״מי שאנכי״.

ההערה מוסיפה חיזוק מראשית חכמה, המביא את דעת הרמב״ן ש״המצווה הזאת״ היא התשובה. נימוקו של הרמב״ן, על דברים ל׳, י״א, הוא שכל התורה כולה הייתה נקראת ״כל המצווה״; לכן ״המצווה הזאת״ חייבת להתייחס לתשובה.

כדי להסביר מדוע תשובה נעלית משאר המצוות, המאמר מכנה אותה רפואה, על פי הושע יד, ה: ״ארפא משובתם״. המילה ״משובתם״ באה מאותו שורש כמו ״תשובה״. כאן מפנה המאמר למאמר בתורה אור, ״צאינה וראינה״, שבו מבואר העניין בהרחבה.

הרפואה יקרה מן המזון: המזון מקיים את האדם, אך הרפואה מתקנת את כוח החיים עצמו לאחר שנפגע, כדי שיוכל לחיות שוב באופן בריא.

המצוות דומות למזון: הן ממשיכות חיות לנפש משם הוי׳, ואילו התשובה דומה לרפואה. חטא, שנעשה באמצעות אי־קיום מצווה הקשורה באחת מאותיות השם, פוגם בהוי׳ עצמו; לכן התיקון צריך לבוא ממדרגה שלמעלה מהוי׳, כפי שמוסבר בפסקה הבאה.

מאחר שהחטא פגם בהוי׳ עצמה, התשובה צריכה להגיע מעל הוי׳, אל אנכי — עצמותו של ה׳ — ולהמשיך משם מחדש את הוי׳. רק מקור גבוה מן הבחינה שנפגמה יכול למלא את הפגם והחיסרון.

מזמור קל פותח במילים ״ממעמקים קראתיך הוי׳״, והזהר מפרש את ״המעמקים״ כ״עומקא דבירא״ — עומק הבאר. כשם שכאשר מימיו של מעיין התמעטו צריך לחפור עד למקור, כך התשובה מגיעה אל ״עומקא דבירא״ ואל ״מקורא דכולא״ — מקור הכול.

המקור העמוק ביותר הוא אנכי, ומשם האדם ״קורא״ להוי׳, כלומר ממשיך מחדש את שם הוי׳. כך מתחדשת התהוות החיות שהחטא פגם בה.

התחדשות זו היא בחינת ראש השנה, שעליו אומרים בתפילה: ״זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״. ביום זה מתחדשת החיות הכללית של השנה כולה, וזהו המקור שממנו התשובה ממשיכה מאנכי.

עיקרה של התשובה הוא בלב: ״ממעמקים״ פירושו מעומק הלב, לצעוק אל ה׳ בעת צרה. איכה ב, יח אומר: ״צעק לבם״, ומדגיש את הלב; והמילה ״צעק״ משמעה גם ״אסף״.

בשופטים יב, א, ״ויצעק״ פירושו שאנשי אפרים נאספו והתכנסו; כך גם צעקת התשובה אוספת אל ה׳ את לבו, רוחו ונשמתו של האדם, על פי לשונות מאיוב לד, יד ומתהילים סד, ז. המילה ״ממעמקים״ היא בלשון רבים, ומלמדת שיש עומקים לפנים מעומקים; את זאת יבינו ״מבקשי הוי׳״, כפי שנאמר במשלי כח, ה.

כאשר האדם פונה פנימה, אל הנקודה האמיתית שבלבו, פנימיות הלב הולכת ומתחזקת, עד שאין עוד אפשרות לעצור את הרוח, כלשון קהלת ח, ח.

זוהי בכייה המתעוררת מאליה. ירמיהו אומר על העתיד לבוא: ״בבכי יבואו״. בדומה לפרות ש״הלוך וגעו״, האדם בוכה בלי להחליט על כך; זוהי בחינת ״תעלומות הלב״.

דברי האר״י שמי שאינו בוכה בימים הנוראים נשמתו אינה שלמה מתייחסים לבכי הפנימי הזה. ב״תשוב ה׳״, הה״א היא בחינת תשובה עילאה, הנובעת מעומק הלב, והיו״ד הממלאת את הה״א היא תעלומות הלב העמוקות עוד יותר.

ההערה שבסוגריים מפנה למקורות נוספים: ספר הדרת מלך בעניין שתי המעמקים; פירוש הרמ״ז על דברי הזוהר בעניין ״לך אמר לבי״ (תהלים כ״ז, ח׳); מקור הביטוי ״תעלומות לב״ (תהלים מ״ד, כ״ב); ומאמר לקוטי תורה ״ביום השמיני שלח״.

בישעיהו מ״ג, כ״ה נאמר: ״אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך״; הכפילות של ״אנכי״ מקבילה לשני מעמקי הלב. דרכם מתלבשת עצמותו של ה׳, כביכול, בבחינה הנקראת ״הוא״, כדי למחות את החטא.

כאן מובאים מקורות על הבחינה הנקראת ״הוא״: הפרדס, עץ חיים ומקומות בזוהר העוסקים בפסוקים ״ועבד הלוי הוא״ (במדבר י״ח, כ״ג) ו״הוא עשנו״ (תהלים ק׳, ג׳). על פי דברי הזוהר, ״הוא״ הוא הנסתר, שאינו נקרא בשם.

בחינת ״הוא״ נמשכת כדי למחות את החטאים באמצעות שלוש עשרה מידות הרחמים, שעליהן נאמר במיכה ז׳, י״ח: ״נושא עוון ועובר על פשע״. כעת מבאר המאמר מהיכן נובע כוחה של התשובה.

ספר יצירה אומר על הספירות שסופן נעוץ בתחילתן ותחילתן בסופן. התשובה עולה מלמטה למעלה ומחברת את התחתון ביותר לעליון ביותר — ״סופן בתחילתן״; ועל ידי כך נמשך העליון אל התחתון — ״תחילתן בסופן״.

הזוהר (ויקרא ט״ז ע״א) שואל על הפסוק ״ישוב ירחמנו״ (מיכה ז׳, י״ט): ״מי ישוב?״, ומשיב שעתיקא קדישא חוזר להתגלות ולגלות את מה שהיה נסתר קודם לכן; כל זה נקרא תשובה. המאמר מפנה גם למאמר ״צו… את קרבני״ שבפרשת פינחס.

כך מתיישבת השאלה השנייה שבפרק א׳. שאר המצוות הן ״מצוות הוי׳״, ואילו התשובה מגיעה לבחינת ״אנכי״; לכן נאמר עליה בפסוק ״אשר אנכי מצווך״.

המילה ״מצוך״ נקראת כקשורה למילה ״צוותא״, שמשמעותה חיבור: באמצעות תשובה ״אנכי״ מתקשר לאדם. הדבר מתרחש ״היום״, בעולם הזה, עולם המעשה, שכן כפי שאומרת הגמרא (Avodah Zarah 3a) על המילים ״אשר אנכי מצוך היום״, היום נועד לעשייתן, והשכר מגיע לאחר מכן.

השכר שייך לעולם הבא, שעליו אומרת הגמרא (Menachos 29b) שהוא נברא באות יו״ד, היו״ד של הוי׳. שם כבר אין לאדם בחירה חופשית; גילוי ״אנכי״, שהוא למעלה מהוי׳, מתאפשר באמצעות מעשיו של האדם בעולם הזה.

הפרק השלישי פונה למילים הבאות בפסוק: ״לא נפלאת היא ממך״. אדם עלול לחשוב שתשובה, המגיעה עד ״אנכי״ — עצמותו של ה׳ ממש — נעלה מכדי שיוכל להשיגה אי פעם.

התשובה קוראת את ״נפלאת״, שפירושה ״נסתרת״, בזיקה ל״יפליא״ שבפסוק ״כי יפליא לנדור נדר״ (במדבר ו, ב), המתאר את נדר הנזיר; המילה מבטאת הפרשה. הפסוק אומר שמדרגה זו אינה מופרשת ממך כלל, ו״לא רחוקה היא״ מוסיף שגם מבחינת ההבנה היא אינה רחוקה ממך.

הפסוקים הבאים אומרים שהמצווה ״לא בשמים״ ו״לא מעבר לים״. ״שמים״ מסמלים מקיף עליון — אור מקיף שנשאר למעלה ואינו מתגלה למטה, כשם שהשמים, שהם ״לרום״ (משלי כה, ג), אינם נראים ממש מן הארץ.

הכחול שאנו רואים הוא צבע האוויר, ולא צבע השמים עצמם. הסוגריים מפנים למאמר על ״בעצם היום הזה נמול״, שבו נדרש הפסוק ״מי יעלה לנו השמימה״ (דברים ל, יב), כפי שמובא בתיקוני זוהר, כך שראשי התיבות שלו יוצרים את המילה ״מילה״, וסופי התיבות את השם הוי׳.

״הים״ הוא ים החכמה, ו״מעבר לים״ הוא המקיף שמעל החכמה. המאמר מבהיר שאנכי הוא אכן בחינה מקיפה, ואף מקיף של המקיף.

אף על פי כן, אנכי אינו רחוק כמו ״שמים״ ו״מעבר לים״, שהרי ״הדבר קרוב אליך״. הה״א של ״הדבר״ רומזת לשתי ההי״ן, מחשבה ודיבור, ולכן ״הדבר״ הוא הדיבור האלוקי שברא את העולם; במשנה באבות ה, א נאמר שהיה יכול להיבראות בדיבור אחד. ״בפיך״ פירושו באמצעות התורה, ככתוב ״ודברי אשר שמתי בפיך״ (ישעיהו נט, כא).

לימוד התורה למטה נענה מלמעלה: כפי שמלמד תנא דבי אליהו, כאשר אדם ״קורא ושונה״, הקדוש ברוך הוא ״קורא ושונה״ כנגדו. כך נמשך אור אין סוף אל התורה שבכתב — ״קורא״, שהיא החכמה העליונה — ואל התורה שבעל פה — ״שונה״, שהיא החכמה התחתונה.

כל הגילויים האלה מאין סוף תלויים בלימוד התורה של עם ישראל למטה. כאן מפנה המאמר לדיון המפורט במאמר ״לכן אמור לבני ישראל״ (שמות ו, ו).

מצד עצמו ה׳ נעלה כל כך אפילו מן החכמה העליונה, עד שביחס אליו החכמה היא כעשייה גשמית בלבד. כך נדרש כאן הפסוק ״כולם בחכמה עשית״ (תהילים קד, כד). בלי לימוד התורה של ישראל, לא היה נמשך אפילו אל החכמה.

לכן פירוש ״ודברי אשר שמתי בפיך״ הוא שהדבר תלוי בפיו של האדם. כשהוא מדבר דברי תורה, גם ה׳ ״קורא ושונה״ עמו.

״ובלבבך״ פירושו שהמשכה זו תלויה גם בכמיהת הלב, שכן ״רוח מביאה רוח״: הכמיהה של האדם מלמטה מושכת רוח מלמעלה. המילים ״אם ישים אליו לבו״ הן מאיוב לד, יד.

הכמיהה שבלב היא תשובה, שעיקרה בלב; ועל ידה באים ״לעשותו״ (דברים ל, יד) — ״לעשות״ את הדבר, את הדיבור האלוקי, שתואר לעיל. כאן מופנית שוב תשומת הלב למאמר ״לכן אמור״.

״קרוב אליך הדבר״ מוסבר באמצעות ״עושי דברו״ (תהלים קג, כ): במעשיהם ישראל עושים וממשיכים את דבר ה׳. כך מתקיים ״את הוי׳ האמרת היום להיות לך לאלקים״ (דברים כו, יז).

המאמר הנזכר פותח בדברי הגמרא (שבת פח ע״א): כשישראל הקדימו ״נעשה״ ל״נשמע״, הם השתמשו בסוד המלאכים, ״עושי דברו לשמוע בקול דברו״. הזוהר (בלק קצ״א ע״א) מוסיף ש״עושי דברו״ מתקנים את הדבר ומשיבים אותו לצורתו המקורית.

״בפיך״ רומז גם לשופר של ראש השנה, שקולותיו נמשכים באמצעות פיו של התוקע. הטקסט מציין שהדבר נתבאר במקום אחר.