אתם נצבים היום כלכם וגו׳

המאמר פותח בדברים כ״ט, ט, שם משה פונה אל העם כולו שהתאסף כדי להיכנס בברית. פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, ואדמו״ר הזקן מוצא את החג מרומז במילים ״היום הזה״, שכן בתפילת ראש השנה נקרא ראש השנה ״היום הזה״: ״זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״.

בראש השנה כל נשמה, ואפילו כל ניצוץ של נשמה, מתרוממים בחזרה אל מקורם הראשון ועומדים ״לפני הוי׳״, כפי שנאמר בפסוק. בהערת קה״ת מצוין שבביטוי ״ניצוצות הנשמות״ אדמו״ר הזקן כולל לא רק נשמות שלמות אלא גם כל ניצוץ וניצוץ.

הפסוק מונה את העם לפי דרגותיו, מ״ראשיכם״ ועד ״חוטב עציך״ ו״שואב מימיך״. אדמו״ר הזקן מונה ברשימה זו עשר מדרגות ומשווה אותן לעשרת הכוחות שבנפש אחת: שלושת כוחות השכל — חכמה, בינה ודעת — ושבע המדות.

כשם שבנפש אחת יש עשרה כוחות, כך כל נשמות ישראל יחד יוצרות קומה שלמה אחת, בדומה לגוף אחד, והיא נקראת כנסת ישראל. היא נחלקת לעשר מדרגות. בראש השנה מתרוממות כל עשר המדרגות, גם הנמוכות ביותר — חוטבי העצים ושואבי המים.

חוטבי העצים ושואבי המים הם הדרגות הנמוכות ביותר בקומה הכללית הזאת, ואף על פי כן גם הם שותפים לעלייה. כאן אדמו״ר הזקן פותח הערת סוגריים המצטטת את המדרש על פרשת בא (שמות רבה ט״ו, ו), המשווה בין ישראל למלאכים: על המלאכים נאמר שהשרפים ״עומדים״ ממעל לו (ישעיהו ו, ב).

המדרש ממשיך ואומר שעל ישראל נאמר ״אתם ניצבים היום״, ולכן גם הנשמות זוכות לעמידה כשל המלאכים. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (לקוטי תורה, אמור), שבו מוסברת עמידת השרפים, ואומר שיש להבין באותו אופן את הפסוק ״אתם ניצבים היום לפני הוי׳״.

ההערה שבסוגריים מביאה מקורות נוספים שבהם נדרש הפסוק: איכה רבה, על ״אני הגבר״ ועל ״דוב אורב״; קהלת רבה, על ״אני קהלת״; והזוהר על פרשת יתרו. לאחר מכן חוזר המאמר לעניין המרכזי: בראש השנה כל המדרגות מתרוממות יחד אל המקור שממנו ״נחצבו״.

בדברים ל״ג, ה נאמר שה׳ היה מלך בישורון כאשר ראשי העם ושבטי ישראל התאספו יחד. אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״יחד״ כביטוי לאחדות: כל ישראל מתאספים כדי להיות לאחד. הערת קה״ת, על פי לקוטי שיחות, מצביעה כאן על שני אופני אחדות: ״להיות לאחד״ מתאים לאמירה בהמשך שכולם זקוקים זה לזה, ו״כאחד״ מתאים לאמירה ״כל ישראל קומה אחת שלימה״.

האחדות שייכת לקדושה מפני שבה הסוף קשור להתחלה, כפי שנאמר בספר יצירה (א, ז) על עשר הספירות: ״נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן״. במבנה כזה אין מעלה ומטה קבועים, ואין ״ראש״ ו״סוף״.

בקבלה, ״עיגולים״ הם אורות הערוכים כטבעות, שבהם אין נקודה אחת גבוהה מחברתה, בניגוד ל״יושר״, שיש בו ראש וסוף. אופן זה נמשך מבחינת סובב כל עלמין, המתייחסת לכול באופן שווה.

מכיוון שבקדושה אין אדם שהוא רק ״ראש״ או רק ״רגל״, לכל יהודי יש מעלות שחסרות לאחרים. לכן המשנה (אבות ד, י) מדריכה את האדם להיות שפל רוח בפני כל אדם: בכל מי שהוא פוגש יש דבר שאין בו.

כל אדם מצטיין בכוח מסוים, ולכן גם מי שנראה נמוך יותר נצרך למי שנראה גבוה ממנו. אדמו״ר הזקן ממחיש זאת באמצעות גוף האדם, שיש בו ראש ורגליים.

הרגליים הן החלק הנמוך ביותר בגוף והראש הוא החלק העליון ביותר, ובכל זאת יש לרגליים יתרון ממשי: האדם הולך בעזרתן, והן מחזיקות את הגוף ואף את הראש. הערת קה״ת, על פי לקוטי שיחות, מציעה שההליכה מבטאת את המשמעות האמיתית של ״הליכה״ — שהיא ללא גבול.

ברפואה של אותה תקופה טיפלו בכובד ראש באמצעות הקזת דם מן הרגליים, וכך הראש נרפא וקיבל מהן את חיותו. לכן הראש אינו שלם בלי הרגליים, ובאותו אופן כל ישראל הם גוף שלם אחד.

גם אדם הרואה את עצמו כ״ראש״ ביחס למישהו אחר חסר דבר שרק אותו אדם יכול להשלים לו. תחושת החסרון הזה מביאה אותו להיות עניו כלפי חברו.

כאשר כל אחד מניח את עצמו בצד בפני חברו, אין איש שהוא ראש ואין איש שהוא סוף; באמצעות הביטול הזה הם נעשים לאחד. אחדות זו ראויה לכך שאחדות ה׳ תשרה בה, משום שמה ששייך לקדושה אין בו ראש וסוף.

ההפך הוא אדם הרואה את עצמו נפרד בשל מעלתו, ומחלק את האנשים לראש ולסוף; גישה זו שייכת ל״עולם הפירוד״, לתחומה של הסטרא אחרא. ראש השנה הוא זמן של תשובה, במובן המילולי של שיבה: כל נשמות ישראל יחד שבות למקורן ולשורשן.

״ראשי״ העם מתפרשים כמחשבות ישראל, שכן הראש הוא מקום המחשבה. כשהמחשבות של בני אדם מתפזרות לכל עבר, הן שייכות לעולם הפירוד; כשהן מתאספות, הן נעשות ״רשות היחיד״ — מקום השייך לאחד — משכן לייחודו של ה׳.

אותו רעיון מסביר את הפסוק ״שמע ישראל״ (דברים ו׳, ד׳): ״שמע״ פירושו גם ״אסוף״, כמו בשמואל א׳ ט״ו, ד׳, שם שאול אסף את העם. כך הפסוק קורא לישראל להתאסף ולהתייחד עם אחדותו של ה׳. אדמו״ר הזקן מפנה לביאור המפורט יותר שלו בלקוטי תורה על פרשת ואתחנן ולפרי עץ חיים, ומסיים את ההסבר הכללי.

לאחר שהמאמר הציג את הרעיון הכללי, הוא שואל כעת שלוש שאלות מפורטות: כיצד מתהווה הייחוד, מהי תשובה, ומדוע היא מתרחשת דווקא בראש השנה.

התשובה עולה מן הפסוק הבא, דברים כט, יא: ״לעברך בברית״. כדי להסביר מה פועלת הברית, אדמו״ר הזקן מביא משל על שני ידידים שכורתים ברית כדי שאהבתם לא תיפסק לעולם.

אילו הגורם לאהבתם היה עתיד להתקיים בוודאות לעד, לא היה צורך בברית. כורתים ברית מפני שחוששים שהסיבה לאהבתם תיעלם, או שמשהו מבחוץ יפריד ביניהם.

לאחר כריתת הברית, האהבה נעשית קבועה, ושום דבר בתוך הקשר או מחוצה לו אינו יכול להפריד בין הידידים. המילים ״שלא תזוז לעולם ועד״ שאולות מתהילים קד, ה, שם הן מתארות את יסודותיה האיתנים של הארץ.

הברית פועלת משום שהיא יוצרת קשר שאינו מבוסס על טעם. הידידים קשורים זה לזה באופן שחורג מכל הסבר לסיבה שהם אוהבים זה את זה.

גם אם לפי הטעם האהבה הייתה אמורה להסתיים או להפוך לשנאה, הברית מחייבת אותה להימשך. אהבה שתלויה בטעמים מסתיימת כשהטעמים מסתיימים; הברית אינה מסתיימת כך.

במשלי י, יב נאמר ש״אהבה תכסה על כל פשעים״; אהבת הברית מכסה על כל פגיעה. זאת מפני שעם כריתת הברית נעשו השניים, כביכול, לבשר אחד.

אדם אינו מפסיק לאהוב את עצמו, והברית הופכת את הזולת לחלק ממנו. משום כך התורה מדברת על ״כריתת״ ברית: כפי שמתואר בירמיהו ל״ד, י״ח, עגל נחצה לשניים והצדדים עברו בין חלקיו; זהו סימן לכך ששניהם עוברים מעתה בתוך גוף אחד ונעשים לאחדים.

ה׳ כרת עם ישראל ברית כזאת ממש, ככתוב בשמות ל״ד, י׳: ״הנה אנכי כורת ברית; נגד כל עמך אעשה נפלאות״. אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״נפלאות״ כדבר שלמעלה מטעם ודעת, בדומה לדברי דוד ליהונתן: ״נפלאתה אהבתך לי״ (שמואל ב׳ א׳, כ״ו).

הברית הזאת נכרתה לאחר חטא העגל, כאשר משה המשיך את י״ג מדות הרחמים וביקש מה׳ ״וסלחת״ (שמות ל״ד, ט׳). הברית מעוררת את אהבת ה׳, כדי שחטאי ישראל לא יפרידו בינם לבינו (ישעיהו נ״ט, ב׳), שכן ״כי חלק הוי׳ עמו״ (דברים ל״ב, ט׳).

סעיף ג פונה לתפילות המיוחדות של ראש השנה. הגמרא (ראש השנה טז ע״א) מביאה את הוראת ה׳: לומר פסוקים של מלכויות כדי להמליך אותו עליכם, ופסוקים של זיכרונות כדי שזיכרונכם יעלה לפניו לטובה, ולעשות זאת באמצעות השופר.

ראש השנה הוא היום שבו נברא אדם הראשון, ״היום הראשון״ שעליו מזכירה התפילה ״זה היום תחילת מעשיך״. המדרש (פרקי דרבי אליעזר יא) מספר שאדם קרא לכל הברואים להמליך את בוראם, וכולם הכריזו יחד: ״הוי׳ מלך, גאות לבש״ (תהילים צג, א).

באותו ראש השנה הראשון התגלתה מלכות ה׳ באמצעות אתערותא דלעילא בלבד, ביוזמתו של ה׳ ולא בעקבות מעשה כלשהו של בני אדם. כעת, בכל שנה, ״זיכרון ליום ראשון״ צריך לבוא באמצעות אתערותא דלתתא: עם ישראל מעורר את גילוי מלכות ה׳ עליו, כשהוא מזכיר את הברית ואת הקשר שבינו לבין ה׳.

האמצעי לכך הוא השופר, שמסמל תשובה עילאה — צעקה מעומק הלב. הצעקה באה ממקום עמוק כל כך, שמילים אינן יכולות להכיל אותה: היא קול טהור בלבד.

לכן השופר אינו אומר מילים, בלשון תהילים יט, ד: ״אין אומר ואין דברים״. התקיעה היא קול פשוט ורצוף, וגם השברים הם קול בלבד, אלא שהוא נחלק לצלילי ה״גניחות״ שהגמרא (ראש השנה לג ע״ב) מתארת.

בתהילים כ״ז, ח׳ נאמר: ״אליך אמר לבי: בקשו פני״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״פני״ כקשור לפנימיות — למקום הפנימי ביותר שבלב, כפי שהוא מסביר גם באיגרת הקודש, סימן ד׳.

בצעקת הלב אל ה׳ יש שתי בחינות: חיצונית ופנימית. הבחינה החיצונית נובעת מן הדעת — מהתבוננות בגדולת ה׳ ובאופן שבו אורו האין־סופי מתפשט בבריאה.

מתבוננים בכך שה׳ מהווה הכול מאין ליש — הן את השמים העליונים והן את הארץ — מחדש את הבריאה בכל יום, כפי שנאמר בברכה שלפני קריאת שמע בבוקר, ומחיה את הכול, ככתוב בנחמיה ט׳, ו׳. אלה דברים שאדם יכול להבין.

כשאדם מעמיק את מחשבתו בעניינים האלה, לבו מתעורר לצעוק אל ה׳ ולהשתוקק לדבקה בו. זו הרגשה ממשית, אך היא נוצרת מתוך הבנה, ולכן היא הצעקה החיצונית.

בהושע יא, י נאמר: ״אחרי ה׳ ילכו, כאריה ישאג״. אדמו״ר הזקן קושר את השאגה לאריה שבחזון המרכבה של יחזקאל, שבה היו ״פני אריה אל הימין״ (יחזקאל א, י), והופך את השאגה לדימוי לזעקה החיצונית של הלב.

המלאכים שבצד האריה הם מחנהו של המלאך מיכאל, הניצב לימין, צד האהבה. ה״שאגה״ שלהם היא אהבתם העצומה וכמיהתם להתבטל ולהיכלל באור אין סוף, הבורא אותם ומחיה אותם.

אהבתם נובעת מהבנתם כיצד הם מתהווים מאין ליש ומתקיימים בכל רגע. מכיוון שהיא מבוססת על השגה, היא ״חיצונית״: היא מגיעה רק עד זיוו של ה׳, המתפשט על הבריאה, וכל נברא משיג אותו לפי יכולתו.

הנבראים יכולים להשיג רק זיו, ולא את ה׳ עצמו. אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים בפרשת ראה העוסקים ב״מפתחות החיצוניים״ וב״מפתחות הפנימיים״, ואז עובר לדבר על הקדוש ברוך הוא כפי שהוא בעצמו, הנעלה מכל אלה.

בתהלים קמח, יג נאמר: ״כי נשגב שמו לבדו״. גם שמו של ה׳, התגלותו, נותר ״לבדו״, מעבר להשגתה של כל מחשבה, כפי שנאמר בתיקוני זוהר. וכן ״אני הוי׳ לא שניתי״ (מלאכי ג, ו): ה׳ הוא כעת כפי שהיה קודם בריאת העולם, כשלא היו אלא הוא ושמו, כדברי פרקי דרבי אליעזר.

בברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית מתואר ה׳ כ״המלך המרומם לבדו מאז״. אדמו״ר הזקן מפרש את המילים ״מאז״ כמתייחסות לזמן שקודם לבריאה: אז ״המלך״, כלומר שמו, היה לבדו ומובדל.

גם עכשיו, כשהעולם קיים, הברכה ממשיכה ומתארת את ה׳ כ״משובח, מפואר ומתנשא מימות עולם״: הוא נותר מעל הבריאה ואינו מתלבש בתוכה בגלוי.

בדברים ד, כד, ה׳ מתואר כ״אש אוכלה״. מטבעה, האש מסתלקת כלפי מעלה ולא מתפשטת כלפי מטה, ולכן היא ממחישה את עצמותו של ה׳, שאינה יורדת אל תוך העולמות.

לעומת זאת, כל המשכה של אור אל העולמות היא תנועה ממקום גבוה לנמוך, כמו מים, דרך שרשרת הדרגתית של ירידה. כאן מפנה אדמו״ר הזקן לזהר על פרשת תרומה (ב, קל״ב ע״ב).

ירידה כזאת אפשרית רק לאחר צמצומים רבים ומסכים שמסתירים את עצמותו של ה׳. בלעדיהם היו העולמות מתבטלים לנוכח הגילוי וחוזרים לאין ולאפס שהיו קודם לכן.

עצמותו של ה׳ כפי שהיא לעצמה אינה משפיעה אל העולמות כלל, לא כאור שממלא אותם ולא כאור שסובב אותם. לכן הוא נקרא ״אל עליון״ (בראשית יד, יח): הוא נשגב ונעלה מכל דבר.

בסוגריים מציין אדמו״ר הזקן שהפרדס, בערכי הכינויים, מבאר כי ״אל עליון״ הוא בחינת כתר, הנעלה מכל האצילות. הוא מפנה גם לדרוש שלו על ״לסוסתי״ (לקוטי תורה, שיר השירים): ה״עליון״ שב״אדמה לעליון״ עדיין קשור ל״מראה אדם״, ואילו העליון לאמיתתו הוא ״כי לא אדם הוא״ (שמואל א טו, כט).

מאותה בחינה של ה׳, שלמעלה מכל השפעה, נמשכת צעקה פנימית של הלב — צעקה שלמעלה מן הדעת, שכל עניינה הוא שלא להיפרד מאחדותו של ה׳. הלב בוער ״כרשפי אש״ (שיר השירים ח, ו), כלהבה העולה מאליה.

לאהבה זו אין טעם: הנפש משתוקקת מעצמה להשתפך אל חיק אביה ולמסור את נפשה במילה ״אחד״ שבקריאת שמע. שורשה בכך שישראל הם ״חלק הוי׳״ ו״עלו במחשבה״, בבחינה הפנימית ביותר של ה׳.

תהילים כ״ז, ח׳ ממשיך: ״את פניך, הוי׳, אבקש״. אדמו״ר הזקן מסביר שהזעקה הפנימית ״בקשו פני״ נובעת מחיפוש פניו של הקב״ה עצמו, ואילו הזעקה החיצונית, ״כאריה ישאג״, נובעת מההליכה ״אחרי״ הוי׳ — מן האור והזיו הנמשכים ממנו.

הזעקה החיצונית היא שאגת האריה. הזעקה הפנימית, ״בקשו פני״, נמשכת מ״את פניך, הוי׳״ — מן הקדוש ברוך הוא עצמו, בכבודו ובעצמו, כפי שהוסבר בפסקה י״ב.

בחינה פנימית זו היא האהבה ״בכל מאדך״ (דברים ו׳, ה׳). זהו גם פירוש הפסוק בתהילים ק״ל, א׳, ״ממעמקים קראתיך״: קריאה מעמקי הלב, ולכן אומרים מזמור זה בעשרת ימי תשובה.

תשובה עילאה עולה מעומק הלב כאשר האדם חש עד כמה ״רע ומר״ לעזוב את ה׳ (ירמיהו ב׳, י״ט; ישעיהו א׳, ד׳), ועד כמה הוא רחוק מאור פניו. כאב זה מגיע ״בקרב איש ולב עמוק״ (תהילים ס״ד, ז׳).

זעקה מעומק כזה מעוררת למעלה תגובה מקבילה: ״קראתיך״ נעשה קריאה הממשיכה את הקב״ה מן ההעלם אל הגילוי. מה שמתגלה הוא פנימיות מלכותו.

בסוגריים מפנה אדמו״ר הזקן לשני מאמרים אחרים בלקוטי תורה ומבהיר את עניינם: ״כבוד הדר מלכותו״ שעתיד להתגלות הוא מלכות דאין סוף — מלכותו של הקב״ה כפי שהיא בעצמותו האין־סופית — והיא נמשכת במלכות דאצילות, משום ש״המלכות שבכתר נעשית הכתר שבמלכות״: הבחינה התחתונה של המדרגה העליונה נעשית הבחינה העליונה של המדרגה שמתחתיה.

גילוי זה בא ״עלינו״, כפי שנאמר בירמיהו ל״א, ג׳: ״מרחוק ה׳ נראה לי״ — דווקא מתוך הריחוק בא הגילוי. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על ״כי המצוה הזאת... לא רחוקה היא״ (דברים ל׳, י״א), ולשני מקומות בזוהר הדורשים את הביטוי ״מרחוק״.

זיכרון שייך רק לדבר מרוחק; אין אדם ״זוכר״ דבר שנמצא לנגד עיניו. לכן בתפילת הזכרונות במוסף של ראש השנה אומרים: ״אתה זוכר מעשה עולם״.

מעשי העולם רחוקים מאור פניו של ה׳, ולכן יש צורך ״לזכור״ אותם. באמצעות השופר, קול העולה מפנימיות הלב, אנו מעוררים את זיכרון אהבתו הפנימית של ה׳, שמקורה בעצמותו ממש.

סעיף 4 קורא את הפסוקים מתהילים ק״נ כתיאור של ירידת אור ה׳ אל העולמות, עד לסיום ״הללוהו בתקע שופר״. החלקים הבאים מסבירים כל אחד מן הביטויים.

״קדושתו״ היא קדושתו העליונה של ה׳, המובדלת ונמצאת ״לבדו״, מחוץ לכל השפעה אל העולמות. בסוגריים מובא המדרש על ״קדושים תהיו כי קדוש אני״: ״קדושתי למעלה מקדושתכם״, כפי שמוסבר במאמר על ״כי כארץ תוציא צמחה״, העוסק בטעם שאומרים ״המלך הקדוש״ בעשרת ימי תשובה.

קדושה זו היא ״אש אוכלה״ ו״אל עליון״ שנזכרו בפסקה 12. משם נמשך האור דרך ״רקיע עוזו״ — המסכים הרבים המסתירים את האלוקות, העלם אחר העלם, כדי שהעולמות יוכלו להתקיים.

הרקיע בבראשית א׳, ו׳–ז׳, המבדיל בין המים העליונים לתחתונים, הוא הדגם למסכים האלה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״שמע ישראל״ ולשני מקומות בזוהר העוסקים ברקיע.

״גבורותיו״ הן הצמצומים, המגבילים את האור. הם באים לאחר שאור אין סוף כבר הועלם והתלבש בלבושים ובדרגות רבות.

האור נמשך אז במנות קטנות ומדודות, ״קו לקו, זעיר שם זעיר שם״ (ישעיהו כ״ח, י׳). רק כך יכול כל עולם, עליון או תחתון, לקבל את החיות המתאימה לו.

״רוב גודלו״ הם העולמות הרבים לאין מספר שנוצרו לאחר המסכים והצמצומים. את ״ועולמות אין מספר״ קוראים כאן כ״עולמות שאין להם מספר״, והגמרא (חגיגה י״ג ע״ב) אומרת שאין מספר לגדודיו של ה׳, בעוד שבגדוד אחד יש ״אלף אלפים״.

הפסוק אומר ״כרוב גודלו״ ולא ״כגודל גודלו״, מפני ש״רוב״ מציין ריבוי: החיות מתחלקת לסוגים רבים של עולמות. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על קריאת שמע בפרשת ואתחנן.

כל שלבי ההלל הללו מובילים אל השופר, שממשיך את האור ממדרגה נעלית ביותר. תקיעת השופר היא קול פשוט, בלי אותיות, כמו זעקת פנימיות נקודת הלב — ״תשובה עילאה״.

זעקת חיצוניות הלב, הנובעת מטעם ודעת, אכן מקבלת צורה של מילים, משום שהאותיות והדיבור באים מן השכל. הביטוי שבזוהר, ״אבא יסד ברתא״, פירושו שחכמה, המכונה ״אבא״, מולידה את ״הבת״ — מלכות, מקור הדיבור.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״תקעו בחודש שופר״, ומציע קשר למדרש על מלך שחיבב את בתו כל כך, עד שכינה אותה תחילה ״בתי״, אחר כך ״אחותי״ ולבסוף ״אמי״. שתי זעקות הלב מקבילות לכינויים הראשון והאחרון.

״בתי״ מקבילה לזעקה הנובעת מן השכל — ה״בת״ שייסד אבא. ״אמי״ מקבילה לזעקה הפנימית, הנמצאת למעלה מן השכל הנמשך במדות; לשם כך מפנה אדמו״ר הזקן לזוהר על שמות (2:20a) ולערך ״צעקה״ בפרדס.

סעיף ה׳ שואל מה מאפשר להמשיך את עצמות ה׳, שהיא למעלה מכל השפעה לעולמות, ולהפוך את ישראל לחלקו שלו, המסוגלים לעורר את פנימיות מלכותו. התשובה היא העיקרון ״אין מלך בלא עם״: מלכות זקוקה לנתינים.

בסוגריים מפנה אדמו״ר הזקן למאמרו על ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך״ (הושע יד, ב), לפסקה העוסקת בתכלית הסופית המתבטאת במילים ״למען תורא״ (תהילים קל, ד).

מלך בשר ודם מולך על אנשים הדומים לו ושייכים לאותו סוג, אלא שמדרגתם נמוכה משלו; משום כך הם יכולים להיות ״עמו״ והוא מלכם. מלכות מצריכה מידה מסוימת של יחס בין המושל לנשלטים.

בין עצמות ה׳ לבין הנבראים אין שום יחס; לקרוא לו מלך עליהם דומה לקריאת אדם מלך על עצים ואבנים, שאינם מסוג הדברים שעליהם מולך מלך. לכן, מצד טבע הדברים, אי אפשר היה לקרוא לעצמות ה׳ מלך.

כאן נכנסת לתמונה הברית, כמו במשל על שני החברים: אחד מהם קושר את עצמו להיות חבר נאמן, אף שההיגיון אומר שהאחר אינו ראוי לכך. מלכות ה׳ על ישראל נשענת על ברית כזאת, ולא על השכל.

ה׳ קשר אליו, כביכול, את נשמות ישראל, כך ששורשן במחשבתו הפנימית ביותר ופנימיות מלכותו יכולה להתגלות עליהן.

זהו פירוש ״לעברך בברית״ (דברים כט, יא), בצירוף הכתוב ״עד יעבור עמך ה׳״ (שמות טו, טז): לעבור ממדרגה למדרגה, מאהבה הנובעת מן הדעת אל האהבה העליונה שלמעלה מן הדעת.

אל האהבה העליונה הזאת מגיעים רק באמצעות הברית שכרת ה׳ ״למען הקים אותך היום לו לעם״ (דברים כט, יב). מכיוון שאין מלך בלא עם, הברית היא שהופכת את ישראל לעמו.

הברית מעלה את ישראל למדרגת ״עם״ של המלך, כלומר למדרגת המחשבה העליונה, שבה ״עלו במחשבה״.

באותה שעה ה׳ השפיל את עצמו, כביכול, ״להיות לך לאלקים״. משתי התנועות יחד נובעים הקשר והייחוד בינו ובין ישראל, ״העם הקרוב אליו״ (תהלים קמח, יד).

אדמו״ר הזקן מפנה לשלושה מאמרים העוסקים בקשר הזה: על הפסוק ״כי כארץ תוציא צמחה״, על הפסוק ״שיר השירים אשר לשלמה״, ועל ״צאינה וראינה... במלך שלמה״.

אולם בתהלים פא, ה נאמר ״משפט לאלקי יעקב״: יש משפט למעלה מי ראוי לגילוי הזה ולקשר הזה. לכן יש לעורר זאת מחדש.

ההתעוררות מתרחשת בראש השנה, ״תחילת מעשיך״, ואז ״ויהי בישורון מלך״ (דברים לג, ה). כפי שמבואר במקום אחר, ישורון מציין מדרגה גבוהה מאוד, ואדמו״ר הזקן מפנה לזהר.

פירוש נוסף קושר את ישורון למילה ״שיר״, השייך ל״עיגולים״ הנמשכים מבחינת סובב כל עלמין. אדמו״ר הזקן מציע שזו בחינת הנשמות כפי שהיו במחשבתו של ה׳.

כך מתבארים דברי הגמרא: אומרים מלכויות כדי שישראל יוכלו להמליך את ה׳ מתוך פנימיות מלכותו, וזיכרונות כדי שיזכור את הברית שבזכותה ישראל עלו במחשבתו. הדבר נחוץ משום שהחטא הרחיק אותו, כפי שנאמר בישעיהו נט, ב: ״עוונותיכם מבדילים״.

ובכל זאת, אתערותא דלתתא מביאה אתערותא דלעילא, והאמצעי לכך הוא השופר: זעקה מעומק הלב, מתוך חרטה אמיתית העוקרת את הרצון מהדברים שאליהם הוא קשור בנקודה הפנימית ביותר שבלב. אז מתגלה פנימיות מלכותו של ה׳.

סעיף 6 מבאר את הפסוק בישעיהו מ, יב: ״ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים״. ההרים והגבעות הם שתי מדרגות של אהבה, והגבעות הן המדרגה הנמוכה מבין השתיים.

הגבעות נקראות ״אימהות״, המקבלות מן ההרים, שהם ״האבות״. הגבעות מסמלות את האהבה שבחיצוניות הלב, הנובעת מהבנה ומהתבוננות בגדולת ה׳.

כדי לזכך את הנפש, כך שאהבה זו תאיר בה, על האדם להמשיך עליו את אור התורה והמצוות.

המאמר המצוטט כאן מכנה את רמ״ח המצוות ״רמ״ח איברי המלך״: המצוות דומות לאיברים החיצוניים של הגוף, ואילו התורה דומה לאיבריו הפנימיים.

לכן ״תלמוד תורה כנגד כולם״: חיי הנפש תלויים יותר באיברים הפנימיים, שכן אפילו נקב קטן בהם הוא קטלני. התורה והמצוות דומות למשקולת שמניחים בכף אחת של מאזניים כדי להכריע את הכף, וכך כף האהבה יורדת והאהבה מאירה בנפש.

בסוגריים מקשר אדמו״ר הזקן את העניין למחצית השקל, שרעיא מהימנא מכנה אותה ״אבנא למשקל בה״ — אבן לשקול בה, האות יו״ד. הוא מפנה גם למאמריו על ״השמים כסאי... והארץ הדום רגלי״ (ישעיהו סו, א), ועל ״רני ושמחי״ (זכריה ב, יד), העוסקים ב״מאזני צדק״.

לעומת זאת, ההרים הם ״ההרים הגבוהים״: האהבה שלמעלה מטעם ודעת.

אהבה זו גבוהה מן התורה והמצוות, מפני שהתורה נובעת מחכמה ואילו אהבה זו למעלה ממנה. אפשר להגיע אליה רק באמצעות תשובה מעומק הלב, כאשר האדם חש את ריחוקו מה׳; אז, דווקא ״מרחוק ה׳ נראה לי״ (ירמיהו לא, ג).

פלס הוא מאזניים מסוג סטיליארד, הנקראים בלשון המדוברת בזמן: קורה ארוכה שרצועות תלויות בקצה שלה, ועליה שוקלים סחורה. מה שמטה אותה הם אורך הקורה, כובדה והמרחק שלאורכה.

בדומה לכך, המרירות שאדם חש על ריחוקו הרב מה׳, יחד עם עקירת הרצון ממה שהיה קשור אליו, פועלת כמרחק שעל גבי הפלס: היא מטה את כף המאזניים ומעוררת את האהבה רבה העליונה שלמעלה מהדעת.

בהערת אגב מציין אדמו״ר הזקן שהזוהר (חלק ב, קע״ה ע״ב) מזכיר את הפסוק הזה, ושמאורי אור, כפי שהובא בערכי הכינויים, מפרש שהפלס הוא בינה. הוא מציע שאפשר ליישב זאת עם פירושו.

היישוב הוא שהפרדס (שער ח׳, פרק א׳) אומר שבינה נקראת תשובה, משום שהסליחה והכפרה תלויות בה, מכוח הכתר העליון השופע עליה. לכן הפלס כבינה הוא הפלס כתשובה.

הוא מפנה גם לזוהר על ויקרא (חלק ג, ט״ז ע״א), המכנה את האם, בינה, ״תשובה״, ולמאמרו על ״צו את בני ישראל״ בפרשת פינחס, שבו מתואר כוח התשובה כהארה מסובב כל עלמין, האור המקיף את כל העולמות.

הארה זו נמשכת באמצעות המרירות על הריחוק. הוא מפנה עוד למאמר על ״כי המצוה הזאת״, לקטע העוסק ב״אנכי אנכי הוא״ ובכוח שיש בתשובה.

כמו בפלס, שבו הריחוק עצמו הוא שיוצר את המשקל, כך המרירות על היות האדם רחוק מה׳ היא בחינת ״נעוץ סופן בתחילתן״ (ספר יצירה א, ז): הנקודה הנמוכה ביותר קשורה לנקודה הגבוהה ביותר. באמצעותה נמשכת האהבה רבה העליונה.

בתהלים קד, יח נאמר: ״הרים הגבוהים ליעלים״. האהבה שלמעלה מטעם ודעת, ״ההרים הגבוהים״, נמשכת למטה באמצעות היעלים — השופר. המשנה פוסקת ששופר של ראש השנה הוא קרן ישרה של יעל, והוא מסמל תשובה מעומק הלב.

אדמו״ר הזקן שומע במילה יעל את המילה עלייה: השופר מעלה את האדם לאהבה שמעל לדעת. ו״ישר״ (פשוט) מזכיר את העיקרון שבגמרא (ראש השנה כו ע״ב), שככל שלבו של אדם נעשה פתוח ומשוחרר יותר, כך טוב יותר.

פשוט פירושו גם ״מופשט״: האהבה מופשטת מלבושה בגוף, כך שהלב זועק מתוכו, מוכן למסור את הנפש לה׳ ולהיבלע באחדותו.

הפסוק בדברים כ״ט, י״ב ממשיך: ״כאשר נשבע לאבותיך, לאברהם, ליצחק וליעקב״. האבות הם ״ההרים הגבוהים״, משום שכפי שנאמר ביהושע כ״ד, ב׳: ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״.

הנהר הוא הנהר ״היוצא מעדן להשקות את הגן״ (בראשית ב׳, י׳): זרימת אורו האין־סופי של ה׳ אל העולמות, במידה שהנבראים יכולים להשיג.

״מעבר הנהר״ הוא הבחינה שלמעלה מן הדעת, בחינת ״ההרים הגבוהים״. שם שורש האבות.

מאותה בחינה באו השבועה והברית של ה׳ ״להיות לך לאלקים״ בבחינה פנימית. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״ביום השמיני עצרת״ (במדבר כ״ט, ל״ה), המבאר את הפסוק ״אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״ (מיכה ז׳, כ׳).

המאמר מסתיים בסיכום (קיצור) של ששת חלקיו. חלק (א): ״אתם ניצבים כולכם״ פירושו להתכנס ״יחד״ ולהיות לאחד, כמו ״בהיאסף ראשי עם״, כך שלא יהיה איש ראש ולא יהיה איש סוף; חלק (ב): מטרת הדבר היא ״להעבירך בברית״.

הברית הופכת את הצדדים כאילו היו לאחד, ולכן ישראל נקראים ״חלק הוי׳״. זוהי הברית שבשמות לד, י: ״הנה אנכי כורת ברית״.

חלק (ג): מלכויות וזיכרונות מעוררות את גילוי מלכות ה׳ על ישראל באמצעות זכירת הברית, והדרך לכך היא השופר.

השופר הוא תשובה עילאה, זעקת הלב הפנימית: ״בקשו פני״. היא נמשכת מן ״את פניך הוי׳ אבקש״, כלומר מה׳ עצמו.

הצעקה החיצונית, בדומה לשאגת האריה שבמרכבה, נובעת מ״אחרי הוי׳ ילכו״ — מזיוו ומהארתו של ה׳. עדיין מדובר רק בצעקה של חיצוניות הלב.

ה׳ עצמו נישא מעל ״ימות עולם״. זהו פירושם של ״אש אוכלה״ ושל ״פניך הוי׳״.

מה׳ עצמו נובעת הצעקה הפנימית, והיא מעוררת בתורה את גילוי פנימיות מלכותו עלינו. עניינם של הזיכרונות הוא לעורר את זיכרון אהבתו הפנימית, הנובעת מעצמותו.

חלק (ד): מזמור קנ בתהילים, מ״הללו אל בקדשו״ ועד ״בתקע שופר״, מתאר את אותו תהליך. חלק (ה): כל זה הוא ״למען הקים אותך היום לו לעם״ (דברים כט, יב).

מאחר שאין מלך בלא עם, הברית עושה את ישראל לעמו של ה׳. זהו הקשר והאחדות בינו לבינם.

מאחר שיש ״משפט לאלקי יעקב״, יש לעורר מחדש את הקשר בראש השנה. הדבר נעשה באמצעות מלכויות, זיכרונות ושופרות.

סעיף (ו): השבועה לאבות נובעת מ״מעבר הנהר״ היוצא מעדן, מן הבחינה שלמעלה מן הדעת. זהו ה״מעבר״ אל תוך הברית, כפי שנאמר ״עד יעבור עמך״.

בחינה זו היא ״הרים הגבוהים ליעלים״, ולכן שופר של ראש השנה הוא קרן ישרה של יעל. על כך אומר ישעיהו: ״ושקל בפלס הרים״.