עיני כל אליך ישברו וגו׳

המאמר פותח בתהילים קמ״ה, ט״ו: ״עיני כול אליך ישברו, ואתה נותן להם את אכלם בעתו״, שאותו הוא עתיד להסביר ביטוי אחר ביטוי. הוא מתחיל ממשלי ל״א, כ״ג: ״נודע בשערים בעלה״, שהזוהר מפרש כידיעת ה׳ אצל כל אדם בהתאם למה שהוא ״משער״ בלבו. המילה ״משער״ קשורה לשורש של ״שערים״.

הזוהר מוסיף שה״שערים״ הם אלה שבתהילים כ״ד, ז׳: ״שאו שערים ראשיכם״. בפרשת פינחס הוא מזהה אותם כשערים עליונים — שערי הבינה העליונה.

חמישים השערים של הזוהר הם ״חמישים שערי בינה״ הידועים מן התלמוד. מכאן עולה שאלת המאמר: בינה היא הבנה, כוח שבמוח; מדוע קושר הזוהר את שעריה למה שאדם משער בלבו?

התשובה נפתחת בדברי הרעיא מהימנא: הלב עצמו יודע ומבין. לכן הלב אינו רק מקום של רגש, אלא גם מקום של הבנה.

המדרש על קהלת א׳, ט״ז מונה פעולות שונות של הלב, ומביא פסוק כהוכחה לכל אחת מהן. הלב ״רואה״, כמו שאמר שלמה ״ולבי ראה הרבה חכמה״, והוא גם ״שומע״, כפי שביקש ״לב שומע״. בכך מיוחסות ללב יכולות שבדרך כלל מייחסים למוח.

ברשימת המדרש נאמר גם ״הלב חושב״. הטקסט מפנה אף לאבות ב׳, ט׳, שם נאמר שתשובתו של רבי אלעזר בן ערך, ״לב טוב״, כוללת את שאר התשובות. גם בתיקוני הזוהר נאמר במפורש שבינה היא הלב, ובאמצעותה הלב מבין.

כאן אדמו״ר הזקן מבהיר את ההבחנה. אדם מתבונן בכך שאור אין סוף גם מקיף את כל העולמות וגם ממלא אותם; כל עוד ההבנה נשארת במוח ואינה מעוררת את הלב, היא נקראת ״מוח הבינה״, אך עדיין אינה נקראת ״שערי בינה״.

שער הוא פתח שדרכו יוצאים. כאשר אור ההבנה נפתח ומאיר גם בלב, הבינה נעשית ״שערים״.

ההשגה שהחלה במוח נתפסת כעת גם בלב, כך שגם הלב ״משער״ ותופס את אותו רעיון עצמו. זהו ״מה דמשער בלביה״ שבזוהר.

שני מקורות תומכים בכך. הילקוט בתחילת משלי מביא את הדיון אם החכמה מצויה בראש או בלב, ומביא את הדעה שהיא בלב; הזוהר בפרשת שלח מתאר את הלב כמי שניזון מן המוח שלמעלה וקשור אליו.

ההפניה היא לביאור על פסוק הציצית בלקוטי תורה, פרשת שלח, הפותח במילים ״להבין ענין הלב״. גם ״שמע ישראל״ מתפרש כך: השמיעה הנזכרת היא ההבנה של הלב עצמו.

כעת נאמרת בפירוש כוונת הזוהר. ״כל חד לפום מה דמשער בלביה״ פירושו: לפי מידת מה שהלב עצמו קולט ותופס מן ההתבוננות שבמוח באור שסובב כל עלמין.

לכן הבחינות האלה נקראות חמישים ״שערי״ בינה. באמצעותן אור ההבנה עובר מן המוח אל הבנת הלב, כמו דרך שער פתוח.

הערת סוגריים מפנה למאמר על ספירת העומר: השערים הם שבע המדות, שכל אחת מהן כוללת את כל שבע המדות, ובסך הכול ארבעים ותשע. מאחר שהמדות שוכנות בלב, כאשר הבינה מגיעה ללב, היא נמשכת אל המדות.

לכן ארבעים ותשעת השערים מקבילים לשבע המדות. בהמשך מובאות הפניות נוספות: מאמר על העצמות, הגידים והבשר של הקרבנות; הפרדס, המביא את הדעה שהשערים הם שבע כפול שבע, ואילו הבינה עצמה היא השער החמישים; ומאמר על ״שעריך לאבני אקדח״ שבישעיהו.

המילה ״כל״ עולה בגימטרייה חמישים (כ״ף = 20, למ״ד = 30), ורומזת לחמישים שערי בינה. לכן ״עיני כל״ מתייחס לכנסת ישראל, שנקראת ״כל״ כנגד חמישים השערים; כל אחד מביט אל ה׳ לפי מידת הבנתו.

נקודה נוספת על המילה ״עיניים״: הראייה שייכת לחכמה, ואילו השערים שייכים לבינה. כיצד, אם כן, אפשר לתאר את השערים כעיניים שרואות?

התשובה היא שהשער החמישים מחבר בין חכמה לבינה וממשיך את התפשטות החכמה העליונה בכל ארבעים ותשעת השערים, כך שבהבנת הלב יש מעין ראייה. מובאים כאן דברי סיום המאמר על ספירת העומר ופירוש הרמ״ז על הזוהר בפרשת אמור, העוסקים בלב.

המגיד ממזריטש הסביר מדוע חזה הקרבן נקרא ״חזה״, מילה שפירושה בארמית ״ראייה״: ראיית החכמה נמשכת עד החזה, ומתחת לחזה מתחילה בחינת הירכיים. הסרעפת, המפרידה בין איברי הנשימה, מסמנת את הגבול הזה.

אלא שהחזה הוא חלק חיצוני של הגוף, ולכן שמו הוא המילה הארמית לראייה, ולא המילה העברית. בדומה לכך, המילה ״אחזה״ בפסוק של איוב ״ומבשרי אחזה אלוה״ היא לשון בסגנון ארמי, המציינת את האחוריים, כלומר את הצד החיצוני, של הראייה הממשית.

כאן מופיע הדימוי המרכזי של המאמר. כנסת ישראל נקראת לפעמים ״כל״ ולפעמים ״כלה״, כלומר ״כל״ בתוספת ה״א; ההבדל מקביל לשני שלבי הנישואין בעם ישראל: אירוסין ונישואין.

ארוסה קשורה לבעלה, אך בני הזוג עדיין אינם חיים יחד; רק לאחר החופה היא נשואה. ״כל״ בלי ה״א מציין את מצב האירוסין, ו״כלה״ עם ה״א מציין את מצב הנישואין.

אדמו״ר הזקן מיישם כעת את הרעיון בתפילה, שהתלמוד מכנה ״עבודת הלב״. כשההתבוננות שבתפילה מגיעה אל הלב, היא נעשית ״שער״, כפי שנאמר בזוהר: ״מה שהוא משער בלבו״.

הגעה אל הלב אינה סוף התהליך: האור עשוי לגעת בלב בלי להיקלט בעומק הפנימי ביותר שלו. הפסוק ״בכל לבי דרשתיך״ מתאר מצב שבו האור נקלט במלואו.

״בכל לבי״ פירושו ש״כל״ — חמישים שערי בינה — נכנס אל נקודת הלב ממש. אם האור נשאר רק בשכבה החיצונית של הלב, המצב נקרא ״כל״ בלי ה״א.

כשהאור נקלט, המילה נעשית ״כלה״ בה״א. הה״א מסמלת את פנימיות הלב, שמכניסה לתוכה את חמישים השערים. הדבר נמשל להיריון, שבו הנקבה מקבלת את הטיפה מן הזכר וקולטת אותה.

לכן מצב זה נקרא ״נשואה״: אור אין סוף שהשכל השיג נקלט בנקודה הפנימית שבלב, ביחוד שלם. המאמר ״עניין ראש השנה״ בפרשת תבוא מובא לעיון נוסף בנושא.

מצב האירוסין הוא כשהאור לא נקלט, והוא נקרא ״כל״. כך מתבאר גם הפסוק ״נודע בשערים בעלה״: ״נודע״ הוא לשון של יחוד, כמו בפסוק ״והאדם ידע את חוה אשתו״.

כך גם ״וידעת היום והשבות אל לבבך״ פירושו שדעת ה׳ מתייחדת עם הלב ונקלטת בו. בסוגריים מובא הסבר שלפיו היא נקראת ״נערה״ בה״א רק לאחר שקיבלה מן הזכר, והה״א מסמלת את ההשפעה שקיבלה.

גם לשון הקודש מראה שתוספת ה״א מסמנת לשון זכר: ״את״ היא לשון נקבה ו״אתה״ לשון זכר. רש״י מציין זאת בהקשר של דברי העם למשה: ״ואת תדבר אלינו״; הוא מסביר שמשה אמר להם שהחלישו את כוחו כנקבה. הדברים מצביעים גם על המשנה במסכת נזיר, פרק ד׳.

הגמרא בתחילת מסכת קידושין שואלת מדוע המשנה אומרת ״שלש״, בלי ה״א, ומשיבה שהיא מונה ״דרך״, שם עצם בנקבה; הצורה עם ה״א משמשת לשמות עצם בזכר. הפרדס מלמד שיסוד נקרא ״כל״, חמישים, מפני שהוא מקבל את חמישים השערים, ומלכות נקראת ״כלה״ כשהיא מקבלת אותם ממנו.

סעיף 2 מסביר מה מאפשר את הקליטה הזאת. היא מתרחשת רק לאחר החופה, המקרינה אור מקיף מלמעלה על החתן והכלה ומאפשרת להם להתייחד.

בעבודת האדם, ״חופה״ זו היא הארת הרצון העליון החופפת על הלב ומאפשרת לו לקלוט את האור בתוכו. גם למעלה, בכנסת ישראל, יש אור מקיף עליון הנקרא חופה.

הפסוק בישעיהו, ״על כל כבוד חופה״, רומז לכך: החופה שעל ״כל״ מאפשרת את הייחוד. אז נעשה ״כל״ ל״כלה״, בתוספת ה׳.

בקטע מוסגר מוסברת החופה בעבודת האדם, על יסוד המאמר על ״טוב לחסות״. סוג אחד של התבוננות נכנס ״בקרב איש ולב עמוק״, והלב נעשה כלי לאהבה שהיא מעוררת.

התבוננות גבוהה יותר נשארת בשכל, משום שהלב אינו יכול להכיל אותה: אילו הגיעה ללב, האדם היה כלה מרוב געגועים, ״כלה שארי ולבבי״. גבוהה ממנה התבוננות שגם השכל אינו יכול להכיל, והיא מתבטאת בתפילה הנאמרת בלחש ובחשאי.

אותה התבוננות נעלית היא ביטול השגת הנפש, שכן היא למעלה ממה שהנפש יכולה לשאת. מכיוון שהיא נשארת למעלה בבחינת אור מקיף, היא נקראת חופה. לדיונים נוספים בעניין מובאים המאמרים על ספירת העומר, ״לסוסתי״ ו״תורה צוה״.

עתה מוסבר הפסוק: ״עיני כל אליך ישברו״ מתאר את השלב שלפני שנקראת כלה, לפני הקליטה. ״כל״ משתוקקת מרחוק, כארוסה המשתוקקת לארוסה.

לאחר החופה מגיע זמן הייחוד, שבו האור מתקבל ונקלט וכנסת ישראל נעשית נשואה. זהו ״ואתה נותן להם את אכלם״, כאשר ״אכלם״ הוא לשון של זיווג.

הראיה היא משיר השירים ה, א: ״באתי לגני אחותי כלה, אכלתי״, שבו האכילה מתארת את הזיווג של החתן והכלה. בזוהר, בפרשת פינחס, נדרשים הן הפסוק הזה והן ה״מזון״ שבתהלים קמה (דף רכ״ו ע״א), ובדף ר״מ ע״ב נפתח מאמר בפסוק הזה; מובאים גם דברי הפירוש ״מקדש מלך״ שם.

״מזון״ זה הוא זרימת אור עליון, המתקבלת ונקלטת במלכות, הנקראת ״לב״; ואז היא נקראת כלה, כמו בפסוק ״לִבַּבְתִּנִי אחותי כלה״. ההמשכה של מ״ד נקראת ״אכלם״, כמו בתורה בפסוק על פוטיפר: ״כי אם הלחם אשר הוא אוכל״, שחכמים דרשו אותו על אשתו.

וכן במשלי ל, כ: ״אכלה ומחתה פיה״, שהגמרא מביאה כביטוי מעודן ליחסי אישות. בהמשך נאמר ״בעתו״, בלשון יחיד, ולא ״בעתם״ כדי להתאים ל״אכלם״.

לשון היחיד מתייחסת לעת רצון העליון של עצמות ה׳. המשכה זו אינה תלויה בהתעוררות מלמטה; היא באה מהתעוררות מלמעלה בלבד, כמו בשבת וביום טוב.

הרצון העליון הוא החופה, ולכן מובן שהתגלות זו מתרחשת בשבת וביום טוב, שבהם מתגלה הרצון העליון. תפילת החג ״והשיאנו... כאשר רצית״ מבטאת זאת, כפי שמוסבר במאמר ״תורה צוה״.

המאמר ״ויקהל משה״ מובא בקשר לפסוק ביחזקאל ״וביום השבת יפתח״, הנאמר על שער החצר הפנימית הסגור בששת ימי החול. מובא גם הזוהר (דף ח׳ ע״א), המתאר את הכלה המתקשטת במשך הלילה ונכנסת לחופה עם בעלה למחרת.

ברכת הלבנה רומזת לכך: ״חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם״. מובאים דברי הזוהר בפרשת אחרי ודברי הרמ״ז על פרשת תשא בעניין הביטוי ״זמן נתן להם״.

הטקסט קושר בין ״זמן״ לבין דברי הרמ״ז בפירוש דברי הזוהר: ״זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל״. מובא גם המאמר העוסק בפסוק בהושע ״והיה מספר בני ישראל״, בעניין ״פקדת הארץ״.

כעת מתבארת המילה ״ואתה״ שבתחילת הפסוק ״ואתה נותן להם״: היא מציינת המשכה מחכמה, ראשית זרימת מיין דוכרין. מובא הזוהר בפרשת בלק, שבו נדרש הביטוי ״הוי׳ אלקי אתה״, והמילה ״אתה״ מתפרשת כצד ימין.

את אותיות ״ואתה״ קוראים כל אחת בפני עצמה. ״את״ — אל״ף־ת״ו — רומזת לעשרים ושתיים אותיות האל״ף־בי״ת, הנמשכות אל הה״א האחרונה, הה״א התחתונה של השם, שהיא מלכות.

הווי״ו שבראש המילה ״ואתה״ מתארת את ההמשכה עצמה. צורתה היא יוד למעלה, שממנה יורד קו דק.

מובא הזוהר בפרשת תצוה (קע״ט ע״ב), האומר שהאורות העליונים והתחתונים הכלולים יחד נקראים ״ואתה״. מובא גם סוף המאמר ״והיה הוי׳ לי״, העוסק בכך שיעקב העמיד את האבן כמצבה.

אם כן, ״ואתה נותן… בעתו״ פירושו דווקא בעת רצון העליון, החופה הקודמת לייחוד. בעניין ״עיני כל״ מובא עוד מן המאמר ״כי ההרים ימושו״.

הביטוי הבא, ״פותח את ידיך״, מתבאר על פי ״מקדש… כוננו ידיך״. מלכות זקוקה לבית קיבול, לכלי, כדי לקבל את הזרימה הנקראת ״אוכלם״.

לפני הייחוד מלכות נקראת ״בתולה״, שהאדמו״ר הזקן קושר כאן ללשון אטימות, כפי שמובא בתלמוד על מי שלבו ״אטום כבתולה״. הפסוק ״באר חפרוה שרים״ מתאר פתיחה של כלי כזה.

המקורות הם מתורת האריז״ל. עץ חיים, שער ל״א (שער הארת המוחין), פרק ז׳, מסביר את ״באר חפרוה שרים״ ואת הסיבה לכך שהייחוד נקרא אכילה; פרי עץ חיים, בשער קריאת שמע שעל המיטה, פרק י״א, מסביר שהאישה נעשית כלי בייחוד הראשון, כאשר היד העליונה יוצרת את הכלי הזה.

״אתה פותח את ידיך״ פירושו שה׳ פותח את הידיים העליונות כדי לחפור, ולעשות למטה כלי ובאר לקבל את השפע המכונה ״מזונם״.

זהו גם ״מקדש... כוננו ידיך״. ה׳ אמר ״ושכנתי בתוכם״, וחכמינו זכרונם לברכה מציינים שלא נאמר ״בתוכו״.

חכמינו זכרונם לברכה אמרו גם שמאז חורבן בית המקדש יש לה׳ בעולמו רק ״ארבע אמות של הלכה״ — התגלות רצונו וחכמתו בתורה. התגלות זו היא המשכת מ״ד, טיפת חכמה עילאה.

השפע הזה זקוק לכלי שיקבל אותו — ללב המבקש את ה׳ בכל כולו, ככתוב: ״בכל לבי דרשתיך״; אז היא נקראת כלה. עשיית הכלי היא ״כוננו ידיך״, ומובאים כאן שני ביאורים נוספים: על הפסוק ״באר חפרוה שרים״ ועל הפסוק ״נשא את ראש בני גרשון״.

תיקוני זוהר דורש את ״ידיך״ כאילו נאמר ״יודיך״, כלומר יודי״ן שלך. ״פתיחו דיודי״ן״ היא התמשכות היו״ד כלפי מטה, עד שהיא נעשית וי״ו.

התמשכות זו היא המשכת הרצון העליון כדי לבנות למלכות כלי. כפי שאומרת הגמרא, ״אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי״.

הפסוק בישעיהו ״כי בעליך עושיך״ הוא הפסוק שהגמרא מביאה ללימוד שהאישה כורתת ברית עם מי שעשאה כלי. הפסוק בתהילים ממשיך: ״משביע לכל חי רצון״. ״כל חי״ הוא יסוד של נוקבא, המקבלת מיסוד של הדכורא, הנקרא ״חי עולמים״; ולאחר הקליטה באה השביעה, שהיא היפך התשוקה.

תשוקה קיימת רק מרחוק, כל עוד האדם עדיין לא השיג את הדבר שהוא רוצה, כמו שכתוב: ״ואל אישך תשוקתך״. לאחר הייחוד, כשהאור נקלט בתוכה, הוא מביא לה מנוחה, בלשון הזוהר בתחילת פרשת נח.

לפי זה, ״משביע לכל חי רצון״ מתאר את הרצון העליון, הנמשך ״בעתו״ ומביא שביעה במקום תשוקה. הביאור על הפסוק ״כה תברכו״ מובא לעיון נוסף.

מכל זה אפשר להבין את המאמר על נדרי ״אשה… בבית אביה בנעוריה״, ואת ההבדל בין אישה מאורסת לאישה נשואה. דיני הנדרים האלה מופיעים בפרשת מטות, הפרשה שבה נאמר המאמר.