ושמע אביה את נדרה

המאמר פותח בבמדבר ל, ה, מדיני נדרים: כאשר נערה בבית אביה נודרת, אביה יכול להפר את נדרה ביום שבו הוא שומע אותו. לפני שהוא עובר לפסוק, אדמו״ר הזקן שואל על תקנות חז״ל: מדוע התלמוד מלא כל כך בחומרות, בגדרים ובסייגים שהוסיפו חכמים לתורה שבכתב.

הוא משיב באמצעות פירושם של חז״ל לשיר השירים א, ב, ״כי טובים דודיך מיין״: כנסת ישראל אומרת שדברי סופרים — דברי חכמים ותקנותיהם — ערבים לה יותר מ״יין״ התורה.

״יינה של תורה״ הוא פנימיות התורה וסודותיה, שכן בתלמוד נאמר: ״נכנס יין, יצא סוד״ (בעברית, ל״יין״ ול״סוד״ אותו ערך מספרי — שבעים). הדבר מחדד את השאלה: גדרי חז״ל, שנראים כחלק החיצוני ביותר של התורה, יקרים לכנסת ישראל יותר מסודותיה.

הטעם הוא שכל גדר וחומרה של חז״ל, וכל ההדרכה המוסרית שבאגדה ובפרקי אבות, נובעים מ״אהבה רבה״ — האהבה שה׳ מכריז עליה במילים ״אהבתי אתכם״ (מלאכי א, ב). ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״לא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם״ בלקוטי תורה, כי תצא, העוסק באהבה המתבטאת במילים ״כי אהבך ה׳ אלקיך״.

משל: אב שאוהב את בנו מדקדק עמו יותר מאשר עם אחרים ומקיף אותו בגדרים נוספים, אפילו בניגוד לרצונו של הבן, כדי שיישאר נקי לחלוטין מעבירה. עצם ההקפדה היא ביטוי לאהבתו.

אותה אהבה גורמת לאב לרצות שבנו יצטיין עוד יותר במציאת חן ובשכל, כלשון משלי ג, ד. משל נוסף מבטא את אותו רעיון: ככל שהמרגלית יקרה יותר, כך שומרים עליה ביתר קפידה, בכלי בתוך כלי.

בהחלת המשלים: דווקא מחמת אהבתו הגדולה לישראל ה׳ מדקדק עמנו בדקדוקי סופרים. אין אלה תוספות שמחוץ לתורה, אלא דברי תורתו עצמם.

הם נמשכים מאהבה רבה, והגדרים נועדו לזכות אותנו ולהיטיב עמנו, כדי שנהיה נקיים לפניו. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״שחורה אני ונאוה״ (לקוטי תורה, שיר השירים) ולתחילת שמות רבה, המצטט את משלי יג, כד, ״ואוהבו שחרו מוסר״, כדי ללמד שמי שנמנע מלייסר את בנו מביא אותו לידי סטייה מן הדרך.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע כיום יש צורך גדול כל כך בדקדוקי סופרים. בזמן שבית המקדש היה קיים, דיני התורה עצמה הספיקו, משום שרוחם של ישראל הייתה נאמנה לה׳, וכוח האהבה שלהם לא נמשך לתאוות גשמיות.

באותה תקופה אהבת ה׳ נקבעה בקלות בלבו של כל אדם, והאנשים היו בלהט בעבודתו ובתורתו, בלי להזדקק לאהבה רבה נוספת, שדקדוקי הסופרים מעוררים.

במהלך הדורות התמעטו הלבבות השלמים באהבה בוערת לה׳ — ״רשפי אש״ (שיר השירים ח, ו). תחת זאת, אנשים נכוו ב״אש זרה״, באהבה ובתאווה לדברים גופניים, עד שאלה גברו עליהם.

כיום אדם יכול לעבוד את ה׳ באהבה רק אם תחילה מתעוררת בו אהבה רבה, והדבר נעשה באמצעות דקדוקי סופרים על כל פרטיהם. הם פועלים בשני כיוונים, על פי ״סור מרע ועשה טוב״: החומרות שבגמרא ובפוסקים שייכות ל״סור מרע״.

דברי המוסר שבאגדה ובפרקי אבות שייכים ל״עשה טוב״. בפרקי אבות ב, ט נמנים ״עין טובה״, ״חבר טוב״ ו״לב טוב״ בין הדרכים הישרות שאדם צריך לדבוק בהן, ובזכריה ח, יז יש אזהרה שלא לחשוב בלב על רעה לחברו.

כאן מתחילה הערת אגב ארוכה, המפנה למאמר ״כה תברכו את בני ישראל״ (לקוטי תורה, נשא). המאמר דן בדברי הגמרא (ברכות כ ע״ב), שבהם שואלים המלאכים כיצד ה׳ נושא פנים לישראל, והוא משיב שהם מדקדקים עם עצמם לברך ברכת המזון אפילו לאחר אכילת כזית, אף שהתורה מחייבת זאת לאחר אכילה לשובע.

המסקנה היא שכיוון שישראל מחמירים עם עצמם יותר ממה שהתורה שבכתב מחייבת, ה׳ משיב להם ב״ישא הוי׳ פניו״ (במדבר ו, כו) — אהבה רבה שמקורה למעלה מכל סדר העולמות. חריגה מעבר למידת הדין מעוררת אהבה שלמעלה ממידה.

המילים ״אליך״ מלמדות שאהבה נעלית זו מגיעה בפועל אל האדם ומתגלית בו. המאמר על ״שחורה אני ונאוה״ מוסיף שעל ידי כך מתעלה גם הנפש הבהמית, ואדמו״ר הזקן מפנה גם לסוף המאמר ״כי אתה נרי״ שבתורה אור, פרשת מקץ.

הקטע הזה משווה בין הדורות הראשונים לדורות המאוחרים (כאן מובאות רק מילות הפתיחה שלו), וקושר זאת לפסוק ״והוי׳ מאיר את חשכי״ (שמואל ב כב, כט) — אור שמקורו למעלה מסדר ההשתלשלות. זוהי ״נשיאת הפנים״ שהדקדוק עם עצמו מעורר מלמעלה, ולעניין זה מובא רעיא מהימנא על פרשת פינחס.

רעיא מהימנא על פרשת פינחס מפרש את ״ישאהו על אברתו״ (דברים לב, יא) כ״ישא ה׳ פניו״, וכאן מתבאר שנשיאת הפנים הזאת היא למעלה ממה שנמשך על ידי רמ״ח מצוות עשה, שעליהן נאמר בתיקוני זוהר שהן איברי המלך. בגמרא במגילה מסופר על חכמים שנשאלו במה זכו לאריכות ימים, והשיבו במעשים שקיבלו על עצמם.

בדומה לכך, במקום אחר מתבארת אמרת חז״ל ״כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו״ (ברכות יג ע״ב). כעת חוזר אדמו״ר הזקן לפסוק: ״הניא אביה אותה״ (במדבר ל, ו) מראה שהאב הוא שמפר את הנדר.

האב מסמל אהבה רבה. התרגום מפרש ״מפר״ כ״מבטל״, ואהבה רבה מבטלת את כל הקשרים הכובלים את כנסת ישראל. וכשם שאמרו חז״ל (ברכות ה ע״ב) ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״, כך השחרור צריך לבוא מ״אביה״ — מידת אהבה רבה.

הערת הסוגריים מגדירה את הקשרים האלה כחולשה של הנפש עצמה, שאינה מאפשרת לה לפרוץ מן ה״נרתיק״ ומן ה״מאסר״ הכובלים אותה.

המאסר הוא חומריות הגוף והנפש הבהמית. במאמר ״בחודש השלישי״ (תורה אור, יתרו) מוסבר שהתורה נותנת לנפש כוח ועוז להתיר את הקשרים האלה. במקום אחר הם נקראים ״סירכות״ ברעיא מהימנא — הנפש מסתבכת בהן, ולכן אינה יכולה לעלות.

נקודה זו מתבארת במאמר על הפסוק ״מי אל כמוך״ (מיכה ז, יח), העוסק בסליחת ה׳ על חטא. ההערה מציעה שהפרת הנדרים ביום הכיפורים רומזת לכך: התשובה ממשיכה את ביטול הקשרים האלה ומגלה בנפש אהבה רבה. הסבר נוסף לכך שהאב הוא שמפר מובא מהזוהר על פרשת אמור.

הזוהר שם (חלק ג, דף ק׳ ע״ב) אומר שייחוד כנסת ישראל עם המלך מתרחש כאשר היא מקבלת מבית אבא, האב העליון — חכמה — ולא כאשר היא מקבלת מבית אימא, האם — בינה. בינה ודעת, כוחות ההבנה, יכולות להביא רק לאתכפיא: הסטרא אחרא מרוסנת, אך אינה משתנה.

ההכנעה הזאת היא מה שהנדר משיג: ״נדרים הם סייג לפרישות״ (אבות ג, יג), והוא מרסן את האדם מלעשות דבר שמותר מצד הדין. אבל הפיכת החושך עצמו לאור אינה יכולה לבוא מבינה, שכן כפי שאומר הזוהר, ממנה מתעוררים דינים.

ההפיכה באה רק מחכמה עילאה, שעליה אומר אדמו״ר הזקן ״והחכמה תחיה״ (קהלת ז, יב): הביטול שלמעלה מהשגה. לכן האב, חכמה, הוא שמפר את הנדר; העניין מוסבר בדרוש ״ראה אנכי נותן״ (לקוטי תורה, ראה).

המסקנה היא שהאב, כלומר האהבה הגדולה של חכמה עילאה, לא רק מפר את הנדר אלא גם הופך את החושך עצמו לאור. מאותה בחינה נמשכת גם הבחינה של ״ואם היו תהיה לאיש״ (במדבר ל, ז) — ייחוד כנסת ישראל עם המלך, שהזוהר על אמור, שהובא לעיל, מקשר לזמן שבו היא מקבלת מבית אבא.

אולם הפסוק מדבר על האב ששומע את הנדר, ולכן הנדר קודם. הנדר הוא אתכפיא — ריסון עצמי של האדם בתחילת הדרך; רק לאחר הכנעה זו מתגלה ״אביה״ והופך את החושך לאור.

להרחבה בעניין ״אביה״ מפנה אדמו״ר הזקן לפרדס רימונים של רבי משה קורדובירו, המביא מסורת שמלכות יוצאת מכתר, הספירה העליונה ביותר, ולכן אפשר לומר עליה: ״בת אבי היא אך לא בת אמי״. לאחר מכן הוא מפרש באותו אופן את הפסוק הפותח את פרשת הנדרים: ״וידבר משה אל ראשי המטות... זה הדבר״.

״זה הדבר״ שייך לבחינת משה, ובאמצעותה אפשר להתיר נדר — כאן מדובר בהתרה, להבדיל מהפרת הנדר בידי האב. ״ראשי המטות״ הם רעותא דליבא, רצון הלב העמוק לה׳, שהוא אהבה רבה, כפי שנתבאר לעיל.