ואשה כי תדור נדר לה׳ כו׳ בנעוריה כו׳

1״ואשה, כאשר תידור נדר לה׳״ וכו׳, ״בנעוריה״ וכו׳. ״ואשה״ היא כנסת ישראל, מקורן של כל נשמות ישראל.

ולכן טעם הנגינה שלה הוא זקף גדול, המורה שהיא ממקום גבוה מאוד, כפי שאמרו חז״ל: ״ישראל עלו במחשבה״; ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״.

(ועיינו בזוהר, בתחילת פרשת בשלח) (דף מ״ד ע״א), על הפסוק ״והנה שם אשה גדולה״, ובפירוש הרמ״ז שם. ועיינו במדרש רבה, ויצא, פרק ע׳, על הפסוק ״הגדולה לאה״: גדולה במתנותיה וכו׳;

״ויהודה לעולם תשב״ וכו׳; יוסף — לשעה וכו׳. ועיינו במה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ויגש אליו יהודה״, ובמאמר המתחיל ״בכ״ה בכסלו״, בעניין ה״א קטנה — רחל.

2ועיינו במה שנכתב במאמר הפותח במילים ״שיר השירים״, בעניין השכינה העליונה; וזו הה״א הגדולה. וזהו עניינה של כנסת ישראל, כפי שנכתב על הפסוק ״אחת היא יונתי״.

וזהו עניינו של זקף גדול. עיינו במה שנכתב על הפסוק ״וזוקף לכל הכפופים״, ובמאמר הפותח במילים ״אדנ־י שפתי תפתח״, בעניין ״וזוקף בשם״. אך יש גם זקף קטן, והוא עניינה של תשובה תתאה: ״תשוב ה״א״ — הה״א הקטנה חוזרת.

3ויש כאן זקף גדול, שהוא עניין התשובה העליונה; וזהו על דרך המבואר בהמשך, בדיבור המתחיל ״אלה מסעי״, בעניין ״ואלה מסעיהם למוצאיהם״, ובדיבור המתחיל ״יונתי בחגוי״, בעניין ״קומי לך״.

וזהו [פירוש] ״ביום ההוא אקים את סוכת דוד״. וראה מה שכתוב בעניין הצדקה: ״כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול״.

וראה גם על הפסוק ״יתקע בשופר גדול״, ובעניין ״שמו הגדול״. ולכן כנסת ישראל נקראת ״אשה״, ככתוב: ״ביום ההוא נאום ה׳ תקראי אישי״ (בהושע, פרק 2).

וצריך להבין: מה פירוש ״ביום ההוא״ ולא עכשיו? וראה על כך בגמרא, בתחילת פרק 8 של פסחים. והרי יש שלוש גאולות (וראה פרשת וישלח, 169a, סוף העמוד):

הגאולה הראשונה הייתה בבחינת חסד, בזכות אברהם; הגאולה השנייה הייתה בזכות יצחק; ולכן לא הייתה גאולה שלמה.

הגאולה השלישית תהיה בזכות יעקב (ראה על כך באלשיך על תהלים, פרק 24). זהו פירוש מאמר חז״ל (פרק 8 של פסחים, 88a) על הפסוק ״והלכו עמים רבים״ וכו׳,

״אל בית אלקי יעקב״: לא כאברהם, שנאמר בו ״הר״ — ״בהר ה׳ יראה״; ולא כיצחק, שנאמר בו ״שדה״, ככתוב ״ויצא יצחק לשוח בשדה״; אלא כיעקב, שקרא לו ״בית״ וכו׳. וראה על כך בפרשת יתרו (69b, סוף העמוד), ובמק״מ שם.

(פקודי, 221b; 232a–b.) וראה מה שכתוב בעניין ״בית״ בסוף המאמר המתחיל ״השמים כסאי״, ובמאמר המתחיל ״מזמור שיר חנוכת הבית״; וראה מה שכתוב במאמר המתחיל ״יחיינו מיומים״, בעניין ״ביום השלישי יקימנו״.

וזו בחינתו של יעקב, הנבחר שבאבות. ועיינו במה שנכתב במאמר הפותח במילים ״כנשר יעיר״ וכו׳: ״הוי׳ לבדו הנחהו״; ונאמר: ״וישכון ישראל בטח בדד, עין יעקב״.

שהרי זו בחינת האמת, כמו שנאמר: ״תתן אמת ליעקב״. גם התורה נקראת אמת, כמו שנאמר: ״תורת אמת היתה בפיהו״; ״הוי׳ קרוב״ וכו׳, ״באמת״; ואין אמת

אלא תורה. כפי שאמרו חז״ל במדרש רבה, פרשת צו, פרק ז: ״אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות״, כמו שנאמר (בהושע, פרק ח): ״גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם״.

ויש להבין מדוע מידתו של יעקב נקראת אמת: וכי מידות האהבה והיראה, מידותיהם של אברהם ויצחק, אינן אמת, חלילה? ועוד, מהי מידתו של יעקב באדם?

(ועיקר פירושה של אמת אינו רק ההפך משקר, חלילה, אלא זהו כמו שנאמר: ״וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו״; כלומר, ההפך מ״נהרות המכזבים״ שבמשנה, פרק ח׳ דפרה, שהם נהרות שלפעמים פוסקים מלזרום. ועיינו בפרשת בשלח.)

(מד, ב), על הפסוק ״אל תכזב בשפחתך״: שנשמתו הייתה מצד נוקבא, הבחינה הנשית, שאין לה קיום, כי היא ״אתר דמשתני״, מקום שמשתנה;

ולכן הנהרות המכזבים פסולים לקידוש מי חטאת, שצריכים מים חיים, על דרך עץ החיים, שהוא ״אתר דלא אשתני״, מקום שאינו משתנה, כמו שנכתב בפרשת אמור, ק״ז.

וזהו עניין ״אני הוי׳ לא שניתי״. וזוהי עיקר האמת. (ועיינו במה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״אלה מסעי״.)

וכך גם בגאולת מצרים הייתה שירה, בלשון נקבה, ואילו לעתיד לבוא יהיה שיר, בלשון זכר, כמו שנאמר: ״שירו לה׳ שיר חדש״, כמובא במדרש רבה, בשלח, סוף פרק כ״ג. ועיינו שם, בפרשת בא, סוף פרק י״ח: ״ליל שמורים״ וכו׳ — נס חולף,

אבל לעתיד לבוא וכו׳. ועיינו במה שכתב הרמ״ז בפרשת תשא (דף קפ״ח ע״ב) בעניין שיר בלשון זכר; וכן במה שכתוב על הפסוק ״שפת אמת תכון לעד״, במאמר המתחיל ״ושבתה הארץ שבת לה׳״.

ובעניין שיעקב נקרא אמת, עיינו בביאור על הפסוק ״וידעת היום״; וכן בפרשת אחרי (דף ס״ו ע״ב) בעניין ״וזכרתי את בריתי יעקב״ וכו׳.

ועיינו במדרש רבה, ויצא, פרק ע׳: הקדוש ברוך הוא נטל את דברי האבות ועשה אותם מפתח לגאולת הבנים. אתה אמרת: ״והיה הוי׳ לי לאלקים״; חייך, את כל הטובות, הברכות והנחמות שאני נותן לבניך, אני נותן

אלא בלשון הזאת, כמו שנאמר: ״והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים״ וכו׳; ״והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול״.

נמצא שכל בחינה של העתיד לבוא היא על דרך הבחינה והעניין של ״והיה הוי׳ לי לאלקים״, שאמר יעקב. והטעם לכך הוא שהדבר יהיה באמצעות התגלות עצמות אור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מעלה מבחינת שם הוי׳; וזוהי ההתגלות שתהיה לעתיד לבוא,

וזהו באמצעות בחינת יעקב, כמו שכתוב על כך בסוף המאמר המתחיל ״שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך״. ועיינו במה שכתוב על המאמר בפרשת וישב (דף קפ״א ע״ב): ״ירום״ — מצד אברהם וכו׳;

״מאד״ — מצד יעקב. וזהו ״ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם״ וכו׳. ודוגמה לדבר היא מה שכתוב: ״כי כאשר השמים החדשים״ וכו׳, ״כן יעמוד זרעכם ושמכם״.

והנה יש שלושה קווים: תורה, עבודה וגמילות חסדים; ויעקב הוא בחינת תורה, כמו שנאמר: ״הקים עדות ביעקב״ וכו׳. ועיינו במה שכתוב בסוף המאמר הפותח במילים ״וארא אל אברהם״, שאהבה ויראה הן עדיין בחינת ״יש מי שאוהב״,

ואילו העיסוק בתורה הוא ביטול גמור, ואין האדם תופס מקום כלל; וזהו עיקר גילויה של בחינת האמת,

כלומר, כמאמר ״וכלא קמיה כלא חשיב״, כמו שכתוב בספר של בינונים [תניא], פרק ל״ה, בהגהה. והדרך שבה יזכה האדם לאור התורה היא באמצעות בחינת יעקב, כמו שכתוב בסוף המאמר הפותח במילים ״מי מנה עפר יעקב״.

42. שהרי נאמר: ״הגידי לי, אהובת נפשי״ וכו׳. כלומר, ״נפשי״ — הניצוץ האלקי שבכל אחד ואחד — יש בו

אהבה לדבוק בו. ואף שאדם אינו חש בה כלל, הסיבה לכך היא שהנשמה שבגופו נמצאת עמו בגלות, כמו שנאמר: ״ואני בתוך הגולה״, וכפי שאמרו חז״ל: ״גלו לאדום״ וכו׳.

וזוהי האהבה הטבעית שיש בכל אחד ואחד מישראל, בדומה לאהבת בן לאביו. אהבת בן לאביו אינה כרשפי אש, שהרי הוא ״ברא כרעא דאבוה״ — דבר בפני עצמו.

5והנה, אהבת בן לאביו: אף שהבן אינו מקבל סיפוק ותענוג, אלא רק זועק אל אביו שיקרב אותו אליו, האב מקבל מכך תענוג; וככל שהבן זועק יותר, כך האב מקבל תענוג רב יותר.

וזהו [פירוש] ״אכלתי יערי״, שהן הברכות שלפני קריאת שמע, ״עם דבשי״, שהיא קריאת שמע: זהו עניין המתיקות והתענוג שלמעלה מזעקת הבן, שרוצה שנפשו תשוב אליו, אף שנפשו אינה חשה כלל; שכן ניצוץ האלקות שבתוכו עטוף ומולבש ברצונות אחרים.

ולכן האהבה אינה כרשפי אש, שכן החמימות של רצונות העולם הזה מצננת אותה. (ראו מה שנכתב בפרשת שלח, במאמר המתחיל ״בפרשת נסכים״.)

וזהו [פירוש] ״זכרתי לך חסד נעורייך״ — זו דרך העבודה בראשיתה (וראו מה שנכתב בשיר השירים, במאמר המתחיל ״לריח שמניך״, בעניין ״נער״, ובמאמר המתחיל ״והיה אור הלבנה״, בעניין ״ונערים ממשתה נגינתם״ וכו׳); ״אהבת כלולותייך״ — בחינת כלה ולא אשה; ״לכתך אחרי במדבר״.

פירוש ״אחרי״ הוא שהוא עדיין בבחינת אחוריים, שהיא בחינת אתכפיא ולא בחינת אתהפכא, הפיכת החושך לאור, כפי שנכתב על כך במאמר המתחיל ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ וכו׳. ולכן הוא עדיין בבחינת מדבר ושממון, ״ארץ ציה״ וכו׳.

ומדבר הוא גם מלשון דיבור: הוא מדבר על דברים גשמיים; והמ״ם הפתוחה [של ״מדבר״] מורה שמכך באות אליו מחשבות זרות.

(ועל דרך מה שנתבאר במאמר המתחיל ״וארשתיך לי״, שסיבת המחשבות הזרות היא שהשכל והמחשבה פנויים, כמשל חצר שאין לה גג והיא פתוחה וכו׳; עיינו שם. וראו גם בעניין ״זכרתי לך חסד נעורייך״ וכו׳ בפרשת וישלח.)

(קע״ו ב׳) אמור (ק״ג ב׳) שלח לך (קס״ח ב׳) פינחס (רנ״ז א׳) עקב (רע״ד א׳) רבות במדבר פ׳ ב׳ (רי״ב ד׳). וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״קחו מאתכם תרומה״.

וזהו [פירוש] ״משכני״: כל אדם יודע בנפשו שהנפש האלקית שבו שקועה בחושך, ב״עור הנחש״, המכסה ומסתיר על אור הקדושה; ואסיר אינו יכול לשחרר את עצמו.

וזהו הטעם שכנסת ישראל מבקשת: ״משכני״ — משוך אותי מתוך גלותי, ואז ״אחריך נרוצה״. ועיינו במה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״כאשר אדם מכם יקריב קרבן״.

6וזהו [פירוש] ״איכה תרעה?״: הבקשה אינה למעננו בלבד; שאם לא כן, ״איכה תרעה?״ הרי כנסת ישראל נקראת ״רעיתי״, והקדוש ברוך הוא נקרא ״רועה ישראל״.

כמאמר רז״ל: ״ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים״; כלומר, שעל ידי עבודתם מתלבש אור אין סוף במדות העליונות, הנקראות ״גוף״: ״חסד — דרועא ימינא״ וכו׳. שהרי הוא יתברך מצד עצמו אינו שייך כלל למדות אלו.

ועיין מה שכתוב על הפסוק ״אני ישנה ולבי ער״ בעניין פירוש ״תמתי״ מלשון שלמות וכו׳, עיין שם; ובמאמר המתחיל ״הנך יפה רעיתי״; ולעיל, על הפסוק ״ראשי המטות״, בעניין ״לכו לחמו בלחמי״.

״איכה תרביץ בצהרים״: ״צהרים״ הוא לשון חמימות של רצונות אחרים (כי צהרים הוא זמן שבו החום בתוקפו, ויש גם תוקף של חום זר, של תאוות גשמיות, שעליו נאמר: ״ובושה החמה״. וחם הוא אבי כנען; ועיין בפרדס, ערך ״חם״, ועיין בכל זה בפרשת ויקרא).

(י״ז ב׳), ובפרשת בלק (קצ״ז א׳ ב׳), ובפרשת תרומה (קמ״ג ב׳), בעניין ״אי כה״. ועיין מה שכתוב על כך במאמר המתחיל ״שוש אשיש״.

וזהו [פירוש] ״שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך״: ״כעוטיה״ הוא לשון בושה, כמו ״העטית עליו בושה״ (תהלים, פרק פ״ט),

״ויעטו כמעיל בשתם״ (שם, פרק ק״ט), ״יעטו חרפה וכלימה״ (שם, פרק ע״א). ועיין בזוהר, בראשית (דף כ׳ ע״א).

וכן הוא לשון עטיפה ולבוש ב״עדרי חבריך״, שהם מחשבות ודיבורים הנובעים מרצונות אחרים, הנמשכים ונשפעים משרים עליונים; כי אין דיבור ומחשבה למטה שאינם נשפעים ונמשכים מלמעלה.

(ועיינו בזוהר, פרשת ויצא) (דף קס״ב), בסתרי תורה, על הפסוק ״והיה העטופים ללבן״ וכו׳: ״הם מתביישים ומתעטפים״. ובושה זו היא עניין בקשתנו: ״ולא נבוש לעולם ועד״; עיינו בפירוש שבמאמר הפותח במילים ״ראיתי״,

״והנה מנורת זהב״. ועיינו בזוהר, פרשת אמור (דף פ״ט ע״ב), על הפסוק ״לך אדני הצדקה ולנו בושת הפנים״; ובחינות אלו נקראות ״ללבן״.

וזהו עניין ״עדרי חבריך״, כמו שכתוב במדרש רבה על שיר השירים. לא כך הם ״הקשורים ליעקב״, הקשורים בקשר איתן וחזק אליו ית׳,

כמו שכתוב בזוהר, פרשת אחרי (דף ע״ג): ״שלוש דרגות הן, הקשורות זו בזו: הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל״. ועיינו במה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״נשא את ראש בני גרשון״, בעניין הקטורת.

7ג. והנה יש עוד בחינה של אהבה: אהבת אישה לבעלה, שהיא אהבה כרשפי אש, ואין לאדם שום רצון אחר כלל. אהבה זו באה באמצעות התורה, כמו שנאמר: ״ועמך לא חפצתי״, אלא ״ואל אישך תשוקתך״.

(ועיינו במה שנכתב על אהבה זו במאמר המתחיל ״נאוו לחייך בתורים״, בעניין ״תורי זהב״. וזהו [פירוש] ״ושם אשתו״ וגו׳, ״בת מי זהב״: שכן בחינה זו של אהבה דומה ליתרון הזהב על הכסף;

וגם את פירוש ״בת מטרד״ אפשר לבאר כטרדה של אהבה רבה זו, עד שאין לו שום רצון אחר כלל.) וזהו [פירוש] ״בכל לבבך״, כפי שנכתב במקום אחר, במאמר המתחיל ״עניין קריאת שמע״.

כלומר, מפני גודל תשוקתו ורצונו אליו ית׳, כרשפי אש, כלהבה המתלהטת בבחינת ״בהעלותך את הנרות״; ואהבה רבה זו נמשכת באמצעות התורה.

(כי ״ביום חתונתו״ הוא מתן תורה, והתורה היא בחינת ״מימינו אש דת״, שניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״, בעניין ״לזאת יקרא אשה״,

״כי מאיש לוקחה״; וכן במאמר המתחיל ״אחרי ה׳ אלקיכם תלכו״, בעניין ״ובקולו תשמעו״; ובמאמר המתחיל ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״, בפרשת בא.

ובחינה זו של אהבה רבה נקראת אמת, וזהו [פירוש] ״תתן אמת ליעקב״, כי ״הקול קול יעקב״ הוא בחינת התורה, כנזכר לעיל. ועיינו במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״.)

וזהו [פירוש] ״שתיתי ייני עם חלבי״, שהיא בחינת התורה. וזהו [פירוש] ״כי טובים דודיך״, כלומר אהבה רבה, והיא נמשכת מיין, יינה של תורה. וזהו [פירוש] הכתוב ״ויאמר האדם״: האדם שלמעלה.

כמו שכתוב: ״ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם״ וכו׳. ״הפעם הזאת״: התורה, שנקראת ״זאת״ (מנחות פרק ה, נג ע״ב); שכן לעתיד לבוא התורה תתגלה כשהיא מופשטת מלבושיה ומענייניה הגשמיים.

(ולכן נאמר: ״ביום ההוא תקראי אישי״ — בעלי. התורה נקראת אור, כמו שכתוב ״ותורה אור״; והיא נקראת גם מים, כמו שכתוב ״הוי כל צמא לכו למים״.)

והעניין הוא כפי שכתוב במקום אחר על הפסוק ״הללו אל בקדשו״, בעניין שלוש הבחינות: אור, מים ורקיע וכו׳; עיינו שם. וכך גם בתורה: התורה כפי שהיא למעלה היא בחינת אור, וכשהיא יורדת להתלבש למטה היא נקראת מים, היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״שיר השירים״, בעניין שתי בחינות של חתן. וכעת כנסת ישראל מקבלת את טיפת החכמה העליונה כשהיא מלובשת, בבחינות מים ורקיע;

אבל לעתיד לבוא, כשתתגלה פנימיות התורה, היא תהיה בבחינת אור. וזהו עניין ״תקראי אישי״: שהיא תקבל מבחינת אור, כמו שכתב הרמ״ז בפרשת פקודי (דף רכ ע״ב).

אך אף על פי כן, גם כעת האור נמשך באמצעות התלבשות וכו׳, כפי שנזכר לעיל. וזהו ״הפעם הזאת״: גם כפי שהתורה היא כעת, כשהיא מלובשת בלבושים רבים ובעניינים גשמיים, אף על פי כן היא ״עצם מעצמי״ — מעצמותי, שהיא פנימיות רצונו, כלומר התורה שבכתב.

8״ובשר מבשרי״: לשון הקשורה ל״בשרא סומקא״, בשר אדום, והיא רומזת לתורה שבעל פה, על חומרותיה וחילוקיה. ״לזאת יקרא אשה״: אש והאות ה״א, אהבה כרשפי אש,

״כי מאיש לוקחה זאת״; כמו שכתוב: ״כי הוי׳ יתן חכמה״ — זו תורה שבכתב — ״מפיו דעת ותבונה״ — זו תורה שבעל פה, כפי שנכתב במדרש רבה, כי תשא, פרק 41.

משום שהיא נתפסת ודבוקה במוחו בשעה שהוא לומד, וביתר שאת כשהוא זוכר אותה והיא אינה נשכחת ממנו — וזוהי בחינת ״זכר״, כמו שכתוב: ״זכר חסדו״ —

אזי חכמתו ובינתו יתברך נקלטות בו, וזוהי בחינת הטיפה הנמשכת ממוח האב. (ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״שחורה אני ונאוה״, ובמאמר המתחיל ״והדרת פני זקן״.)

וזהו פירוש ״ויהיו שניהם ערומים״: כלומר, באמצעות אהבה זו, שהיא בחינת רשפי אש, הוא מתפשט מכל הרצונות הזרים, ואין לו רצון אחר כלל, כמו שכתוב: ״ועמך לא חפצתי״.

לא כאהבה שבקרירות, שבה הוא עדיין מלובש גם ברצונות זרים, והיא רק בחינת אתכפיא, כלומר הכנעתם.

אבל באמצעות אהבה רבה זו, שהיא בחינת אתהפכא חשוכא, אין לו רצון אחר כלל מלבד לדבוק בו. נמצא שאינו מלובש בלבושים זרים. ועל ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא לעתיד לבוא, שאז ״לא יכנף עוד מוריך״.

9וזהו [המשמעות של] ״ושניהם היו ערומים, האדם ואשתו״: כלומר, לעתיד לבוא תתגלה פנימיות התורה בלי לבושים.

אך גם ״הפעם הזאת״, כשהתורה מלובשת בלבוש, כנזכר לעיל, הרי זה בכל זאת מעין ״ושניהם היו ערומים״. כי על ידי העיסוק בתורה, נשמתו של האדם מתלבשת בתורה.

10וכך גם, באמצעות זאת, אור אין סוף נמשך ומתלבש בתורה; וזהו עניינו של ״העוסק בתורה לשמה״ — לשם התורה.

נמצא אפוא שהקדוש ברוך הוא, כביכול, והאדם העוסק בתורה מתלבשים בלבוש אחד, בדומה לשניים שמתכסים ממש בטלית אחת, כפי שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״כי ביום הזה יכפר״. הדבר נכון דווקא כאשר האדם מופשט מרצונות זרים.

אבל כשיש לו רצון זר ולבושים צואים, הרי זה נקרא ״הוא בבגדו והיא בבגדה״, ו״יוציא ויתן כתובה״.

אבל כשהוא מופשט מרצון זר, כדי להיות במצב של ״ועמך לא חפצתי״, נמשכת גם מלמעלה המשכה, כנזכר לעיל. וזהו ״ולא יתבוששו״: שלא תהיה בחינת ״כעוטיה על עדרי חבריך״ הנזכרת לעיל.

וזהו ״ולא נבוש לעולם ועד״. וראה עוד על בחינה נעלית יותר בפירוש ״ולא יבושו עמי לעולם״, במאמר הפותח במילים ״ואכלתם אכול״.

114. וזהו [פירוש] ״ואשה כי תדור נדר״ וכו׳. כעת צריך להבין: מה עניינו של הנדר, לאסור על עצמה דברים המותרים?

והרי אפשר לומר: ״דייך במה שאסרה לך תורה״, כפי שכתוב בשמונה פרקים לרמב״ם, פרק ד, בשם הירושלמי, פרק ט של נדרים.

אך למעשה אין הבדל בין המותר לאסור, מלבד זאת שהדבר המותר יכול להתעלות לה׳. אבל כל עוד אינו מעלה אותו, גם הוא מכסה ומסתיר.

12וזהו פירוש ״נדרים סייג לפרישות״, כלומר: ״קדש את עצמך במה שמותר לך״. שכן הוא רואה שלא יוכל להעלות את הדבר, והוא יוריד אותו אל הגשמיות, וכתוצאה מכך גם האדם יימשך אחריו אל הגשמיות.

וזהו ״כובד ראש״: שכן ״ישראל לי ראש״, ובחינה זו נסתרת מחמת כובד הגשמיות, המכסה ומסתיר כמו משא כבד וכו׳ (ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״מנורת זהב כולה״). לכן צריכה להיות פרישות.

אולם מצב זה, שבו אינו יכול להעלות את הדבר, שייך לשלב שבו הוא עדיין בבחינת ״ואשה״ וכו׳, ״בנעוריה״, שהיא בחינת נוקבא.

(״עד שלא קיבלה זכר״, כפי שנתבאר על הפסוק ״לריח שמניך״), כלומר, האהבה הראשונה. ״בנעוריה בית אביה״, שהיא ״חסד נעוריך״; ״בית אביה״ — בדומה לאהבת בן לאביו.

״לא יחל דברו״ — מכיוון שהוא עדיין בבחינת אשה, נוקבא; ו״דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש״, שכן ״נשים דעתן קלות״, כפי שנכתב במאמר המתחיל ״שוש תשיש״ בפרשת תזריע, ובמאמר המתחיל ״ויקחו אליך פרה״.

13ולכן הוא אינו יכול לברר את המותר ולהעלותו למעלה, שכן עדיין אינו יכול להגיע לבחינת אתהפכא — הפיכת החושך לאור — אלא רק לבחינת אתכפיא. זהו עניין ״לכתך אחרי במדבר״, כפי שהוסבר לעיל.

ולכן, כל דבר שיש בו מעט מותרות יוריד אותו לגשמיות. ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״כי תצא למלחמה״ וכו׳, בעניין ״וגלחה את ראשה״ וכו׳.

14ובמאמר המתחיל ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״, בעניין ״שערך כעדר העזים״. לכן מסכת נדרים נמצאת בסדר נשים, שכן היא שייכת רק כאשר האדם נמצא בבחינת נוקבא. אבל נאמר: ״ואם היו תהיה לאיש״.

״ואם בית אישה נדרה״: כלומר, כאשר היא מקבלת את הזכר, ומקבלת את טיפת החכמה העליונה, שהיא התורה, שהיא חכמתו יתברך; ו״התורה היא היכל העליון של הקדוש ברוך הוא״.

ואז ״שניהם ערומים״, שכן הוא מופשט מכל רצון זר. ואז ״והפר את נדרה״: כלומר, הוא הופך חושך לאור, שכן ״בחכמה מתבררים״ וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״וכל בניך״, בעניין ״ורב שלום בניך״: ״אל תקרי בניך אלא בוניך״; כדי שיהיה ״ורב שלום״, הדבר נעשה דווקא על ידי ״בוניך״, משום ש״בחכמה מתבררים״ וכו׳, עיינו שם. וכך נאמר בפרשת תזריע)

(מ״ב, סוף ע״ב), על הפסוק ״אשה כי תזריע וילדה זכר״: אמר רבי אחא, ״אישה מיום שהתעברה אין בפיה

אלא ילדהּ שלה — אם יהיה זכר״. והרמ״ז מפרש שאף שהנוקבא היא בחינת גבורה, בכל זאת, באמצעות ייחודה עם החסדים, הגבורות שלה נמתקות ומתבסמות, עד

שרצונה ותשוקתה שילדהּ יהיה דווקא זכר, שהוא בחינת חסדים. ועיינו בפרשת שמיני (דף ל״ח, סוף ע״ב), על הפסוק ״ויקח אהרן את אלישבע״, ובפירוש הרמ״ז שם.

וכך הוא גם כאן: באמצעות הייחוד העליון בעיסוק בתורה, שבתוכה זורח אור האלקות, הנשמה נעשית בבחינת זכר, ו״דרכו של איש לכבוש״. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״, בפירוש ״למען תזכרו״ וכו׳: שתהיו בבחינת זכרים וכו׳.

את העניין של ״אביה הפר לה״ אפשר להסביר על פי הכתוב בפרשת אמור (דף ק׳ ע״ב), בעניין ״אחותי בת אבי היא״: ״בזמן שנוטלים מבית אבא״ וכו׳;

כלומר, בשבת, שאז מאיר בנפש אור מבחינת חכמה, וזהו עניין הנשמה היתרה; ואז היא יכולה להגיע לבחינת אתהפכא וכו׳, כפי שנכתב בהרחבה במקום אחר. ועיינו בעניין זה להלן, בסוף המאמר המתחיל ״ושמע אביה את נדרה״.

15וזהו הטעם לכך ש״מפרים נדרים בשבת״. הארת השבת מאירה בכל יום, בתפילה של כל יום, כפי שנכתב על הפסוק ״להקריב לי במועדו״.

ראו גם בספר של בינונים [תניא], בסוף פרק י״ח ובפרק י״ט; וכן ראו מה שנכתב על הפסוק ״והדל לא ימעיט״: שאור אבא, כלומר חכמה, מאיר בכל נשמות ישראל, וזהו עניינו של

״כי קרוב אליך הדבר מאוד״. והנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה: ״נערה המאורסה — אביה ובעלה מפרים את נדריה. הפר האב...״.

והעניין הוא, שנאמר במדרש רבה, בא, בסוף פרק ט״ו, שכעת זו הבחינה של ״וארשתיך לי״, ואילו על העתיד לבוא נאמר ״כי בועליך עושיך״ — בחינת נישואין. וכך נאמר גם בגמרא, בתחילת פרק ח׳ בפסחים,

על הפסוק ״ביום ההוא תקראי אישי״ נאמר: ״ככלה בבית חמיה״ — כלומר, בחינת נישואין; ואילו כעת היא ״ככלה בבית אביה״, שהיא בחינת אירוסין.

כלומר, התורה נסתרת וגלויה, וכעת התגלתה לנו רק החיצוניות של התורה; לכן הקשר נקרא אירוסין בלבד, כפי שנאמר לעיל בעניין ״הפעם הזאת״ וכו׳.

16ולכן צריך לומר ש״אביה ובעלה מפירין נדריה״. פירוש הדבר: ״אביה״ הוא על ידי העיסוק בתפילה, המעורר אהבה ויראה, כדי שהנשמה תהיה בבחינת ״בת אבי״; וכמו שנאמר: ״לא זז מחבבה עד שקראה בתי״. ואחר כך בא ״ובעלה״, כלומר העיסוק בתורה וכו׳.

לא כך [אצל] ״כל האומר: אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו״, וכמו שכתוב במאמר המתחיל ״וכל בניך״, שהוזכר לעיל, בעניין ״על שלא ברכו בתורה תחילה״.

17וזהו [פירוש] ״אביה ובעלה מפירין״: ״אביה״ הוא בחינת יו״ד, ו״בעלה״ הוא בחינת ו׳, שהיא קול התורה.

אולם לעתיד לבוא, כשיתגלה פנימיות התורה, זהו עניין ״בית אישה״ — בחינת ״תקראי אישי״. וכך גם אצל מי שהיה כרשב״י, שתורתו הייתה אומנותו,

כפי שאמר: ״בחד קטירא אתקטרנא״ וכו׳, שכן לא היה במצב של נפרדות אפילו לרגע אחד, בדומה למה שנתבאר במאמר המתחיל ״ואלה המשפטים״ בעניין נשמות דאצילות וכו׳;

עיין שם; ועיין במדרש רבה, סדר נח, פרק ל״ה. הוא לא היה צריך לעורר את האהבה, ולכן היה פטור מן התפילה. וזהו עניין ״ואם בית אישה״ וכו׳. ועיין במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״מה טובו״, בעניין ״משכנותיך ישראל״.

18סיכום. ״ואשה כי תדור״. ״ואשה״ היא בחינת נוקבא, כלומר ״בנעוריה״, לפני שקיבלה מן הזכר, כמו שנאמר: ״חסד נעורייך״ וכו׳;

״לכתך אחרי״ — בבחינת אחוריים. זו אהבה קרירה, כמו אהבת בן לאביו; ועל כך נאמר: ״משכני, אחריך נרוצה״. ״הגידה לי שאהבה נפשי״;

שאם לא כן, ״איכה תרעה?״ — ״ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים״ גם באמצעות אהבת הבן. ״אכלתי יערי עם דבשי״: שתי הברכות שלפני קריאת שמע, וקריאת שמע; תפילה בישיבה.

״למה אהיה כעוטיה״ — בושה; ו״העטופים ללבן״. בחינת ״לכתך במדבר״ היא מ׳ פתוחה. ואז ״כי תדור״: צריך ש״נדרים סייג לפרישות״, שכן ״אין אשה דרכה לכבוש״.

19אכן, ״ואם תהיה לאיש״: יש אהבה גדולה מאהבת הבן, שהיא בקרירות, אלא אהבה ברשפי אש, בבחינת אשה — ״ושם אשתו״ וכו׳, מטרד, ״בת מי זהב״. ״ועמך לא חפצתי״, אלא ״ואל אישך תשוקתך״.

והדבר נמשך באמצעות התורה, שניתנה כאש שחורה על גבי אש לבנה; ועל בחינה זו נאמר: ״ויהיו שניהם ערומים״, היפך הבחינה של ״כעוטיה״. ״ביום ההוא תקראי אישי״. וגאולה זו היא בזכות יעקב, שנקרא אמת.

והנה, ״זאת הפעם״: גם עתה, כשהתורה מלובשת בגשמיות, בכל זאת היא ״עצם מעצמי״ וכו׳. ומכיוון שכך, ״והפר את נדרה״.

20והנה, ״נערה המאורסה — אביה ובעלה מפירין נדריה״. פירוש הדברים הוא על דרך ״לא זז מחבבה עד שקראה בתי״: זו הבחינה הראשונה, ״בנעוריה בית אביה״.

לאחר מכן, ״לא זז מחבבה עד שקראה אחותי״; והדבר נעשה על ידי העיסוק בתורה. אז זוהי הבחינה של ״ואם היו תהיה לאיש״,

כמו שנאמר: ״אחותי בת אבי היא״ וכו׳, ״ותהי לי לאשה״. ועדיין מדובר בבחינת אירוסין, שהרי ״נובלות חכמה שלמעלה — תורה״.

ועיינו בזוהר חלק ג, פרשת אחרי, דף עז, סוף עמוד א, על הפסוק ״ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו״ וכו׳, ״חסד הוא״. זהו עניין יחוד ו״ה, ולכן ״אביה ובעלה מפירין נדריה״.

אבל ״לא זז מחבבה עד שקראה אמי״: זהו הפרצוף הפנימי של נוקבא, רצון הלב, ״בכל מאדך״. ״אחת היא יונתי, אחת היא לאמה״ — שכן היא כבחינת אימא, הכלה העליונה. וזהו עניין הנישואין, ״ואם בית אישה״.

וזהו ״ביום ההוא תקראי אישי״: כי ביום ההוא תהיה בחינת ו״ה כמו י״ה, ״תרין רעים דלא מתפרשין״ — שני רעים שאינם נפרדים.

״אהל בל יצען״ וכו׳. אם כן, מעלת ״אישי״ על בחינת ״בעלי״ היא כמעלת הרעים על הדודים.

ועיינו בזוהר חלק א, דף רלו, סוף עמוד ב, על הפסוק ״אישה יקימנו״: הדבר הוא על דרך ״ויהי בנסוע הארון, קומה הוי׳״ — העלאת המלכות.

כלומר, כפי שנכתב בפרשת ויקרא (6a, סוף העמוד), על הפסוק ״לא תוסיף קום״: אלא הקב״ה יקים אותה. וראו מה שנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״כי ההרים ימושו״.

ואז גם ״אישה יפירנו״, על דרך הנאמר בגמרא בסוף נדרים (דף 90a); זהו עניין ״וחפרה הלבנה ובושה החמה״ (ישעיהו 24:23). וכפי שמבואר בתיקוני זוהר (תיקון 8): זהו סמאל ונוקבא [שלו]; וכן נכתב בסוף תיקון 69.

וזהו כפי שנאמר: ״הוי׳ הפיר״ וכו׳. אולם, במדרש רבה (במדבר, פרק 2, עמוד 212b): מדוע נמשלו לכוכבים ולא לחמה וללבנה?

אלא, אברהם נמשל לחמה, יצחק ללבנה ויעקב לכוכבים. לעתיד לבוא החמה והלבנה יתביישו, כפי שנאמר ״וחפרה הלבנה״ וכו׳; ואילו הכוכבים לא יתביישו וכו׳, כפי שנאמר ״לא עתה יבוש יעקב״ וכו׳.

21ורש״י מפרש בסוף נדרים שם, שזה מפני שלעתיד נאמר: ״והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה״ וכו׳; כי באותה שעה אור הלבנה של עכשיו ייבוש.

ועיין במה שנכתב במקום אחר בעניין זה, שדווקא הכוכבים אינם מתביישים, מפני שהם נראים קטנים מאוד; כלומר,

כמו שלמעלה היש, ולמטה הכול נחשב לאין. אך לא כך בחינת החמה והלבנה, שממנה נמשכת מציאות של יש ודבר נפרד וכו׳.

וזהו ״אישה יפירנו״ — ״וחפרה הלבנה״ של עכשיו. ועניין ״ואישה יקימנו״ הוא שאור הלבנה שלעתיד יהיה כאור החמה וכו׳, ״שבעתיים״ וכו׳; וכן נאמר: ״ביום השלישי יקימנו״. ועיין במדרש רבה, וירא, פרק נ״ו.