אדם כי יהיה בעור בשרו

המאמר פותח בפסוק שבו מתחילות הלכות נגעים, נגעי העור שבתורה, והאדם הלוקה בהם נקרא אדם. אדם הוא הכינוי הנעלה ביותר לאדם, משום שפירושו ״שלמות הכול״: מי שכולל את כל המעלות — חסד, גבורה ורחמים — ואת כל התכונות ואופני ההנהגה הנדרשים ממושל.

מושל צריך להיות מסוגל להגיב לכל מצב בחסד, בגבורה או ברחמים, לפי הנדרש. מי שקשור רק לאחת מן התכונות האלה או לשתיים, גם אם הן נעלות, חסרה לו השלמות הכוללת הזאת, ולכן אינו נקרא אדם.

משה נקרא איש — ״משה האיש״, ״איש האלקים״ — ולא אדם. הזוהר בפרשת תזריע מסביר שהוא נקרא איש מפני שהוא נקרא עבד המלך, ואילו אדם הוא ״שלמות הכול״. לכן, אף שמדרגת משה גבוהה ביותר, מדרגת אדם, הכוללת את כל הדברים, גבוהה ממנה; אדם כזה יכול להעלות הכול למעלה באמצעות ענייניו ומעשיו.

מכיוון שאדם כולל את הכול, הוא יכול גם להעלות דברים למעלה וגם להורידם למטה, והעולם כולו תלוי בו. המוסגר מפנה לזוהר בתחילת פרשת משפטים, שבו מי שזוכה ביותר נקרא אדם ״בדרך אצילות״ ושולט בכל צבאות מעלה ומטה, וכן למדרש על ״אדם אחד מאלף מצאתי״, המפרש שאדם זה הוא משה.

כעת פונה המאמר לנגעים עצמם. אדם שבמדרגת אדם עשוי לברר את כל כוחותיו הנעלים, ובכל זאת ב״עור בשרו״, השכבה התחתונה והחיצונית ביותר שלו, עשויים להישאר רע ופסולת שטרם נבררו; שארית זו מתגלה כסימנים גשמיים בבשרו, שאינם נוצרים בדרך הטבע.

מחלות עור רגילות נתפסו כנובעות מליחות הגוף, כלומר מן ה״מרות״ של הרפואה העתיקה, ואילו הנגעים אינם נובעים מכך. אדמו״ר הזקן מביא את דברי הרמב״ם, שמצוות הנגעים אינה נוהגת לאחר החורבן, משום שכבר אין מצוי שינוי בבשר עצמו בלי שתהיה מאחוריו ליחה — שינוי שהלובן בו נראה עמוק יותר בעור, כשם שאור השמש נראה עמוק מן הצל.

לכן הנגעים הם מאורעות ניסיים. הם באים למי שכבר בירר בעבודתו הרוחנית את הרע מן הטוב בכל הדברים, ורק הפסולת שנותרה בקצה לבושיו — השכבות החיצוניות ביותר המכסות את פנימיותו — עדיין לא נבררה.

מכיוון שהעבודה הפנימית הושלמה, השארית האחרונה מתגלה בחוץ, בבשרו. מכאן גם נקודה נוספת: הנגעים נעלים מצד עצמם, שכן על פי ההלכה הנגע מטמא את האדם רק לאחר שהכהן מכריז עליו שהוא טמא. לכן, עד אז אין זו טומאה כלל.

לפני שהכהן מדבר, הנגע הוא אור עליון, ״דין קשה של קדושה״: חומרה השייכת לצד הקדושה. בעץ חיים נאמר שהנגע אינו הטומאה עצמה, אלא דינים קשים של קדושה, שממנה כוחות הטומאה יונקים; וגם הרמ״ז על הזוהר מדגיש שטומאת הצרעת שונה מכל הטומאות האחרות.

הפסוק ממשיך: ״והובא אל אהרן הכהן״. הכהן מייצג את החסד העליון, שתיקוני הזוהר מכנה ״הזרוע הימנית״, והחסד יכול להמתיק דינים קשים: כשהכהן מכריז על האדם שהוא טהור, הנגע עצמו נטהר והופך לטוב גמור. אולם יש נגעים שהכהן אינו יכול להעלות ולהמתיק.

כך מוסבר מדוע נגעים אינם מצויים בזמננו. נגע יכול להופיע רק כאשר הרע כבר התברר מפנימיות הגוף והנפש ונשאר רק בחיצוניות, שם הוא יכול להופיע על העור.

בזמננו, אפילו מי שהוא צדיק וטוב עדיין יש בו מעט רע בפנימיות, ולכן התנאי להופעת נגעים אינו מתקיים. הטקסט מפנה לסוף המאמר בתורה אור ״כי אתה נרי״ (מקץ), המשווה בין הנשמות הנעלות של הדורות הקודמים, שיכלו להתגבר על הרע שבתוכן, לבין הדורות המאוחרים של עקבתא דמשיחא, הזקוקים לעמל גדול; וכן לתניא, פרק י, העוסק בצדיק שאינו גמור, שנותר בו מעט רע, הכפוף לטוב.