אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳

המאמר פותח בפסוק הראשון בפרשת תזריע (ויקרא יב, ב) ובדברי הגמרא עליו, המובאים בברכות ס ע״א ובנידה לא ע״א: כשהאישה מזריעה תחילה, הילד הוא זכר. אדמו״ר הזקן מבאר את המילה ״תזריע״ שבפסוק כפשוטה, והמאמר מבקש להסביר מדוע מזריעה של האישה נולד זכר.

הפילוסופים הסבירו את הכלל באופן מכני: אם האישה מזריעה תחילה, זרע האיש בא אחר כך ונמצא ״למעלה״, והזרע העליון, שבא מאוחר יותר, גובר; לכן הילד דומה לאיש ונולד זכר. אם האיש מזריע תחילה, זרע האישה בא אחרון וגובר, והילדה נקבה.

אדמו״ר הזקן מקשה שהסבר זה דחוק בלשון. הביטוי ״אישה מזריעה תחילה״ משמעו שהזכר בא מזרעה שלה, ולא רק שהיא מזריעה ראשונה, כך שהזרע המאוחר יותר של האיש יכריע את התוצאה.

ראיה נוספת מובאת מהגמרא בנידה לא ע״א, על הפסוק המונה את הילדים שילדה לאה (בראשית מו, טו). שם הבנים נקראים ״בני לאה״, על שם אמם, ואילו דינה נקראת ״בתו״ — בתו של יעקב.

הגמרא מסבירה את הפסוק לפי אותו כלל: הבנים מיוחסים ללאה משום שהאישה מזריעה תחילה, ולכן הזכר בא מזרעה שלה. בסוגריים מובא מדרש רבה על פרשת תזריע (ויקרא רבה יד, ט), שאומר במפורש שהנקבה מן האיש והזכר מן האישה.

כאן מתחיל ההסבר הפנימי: הזכר הוא חסד, המידה של נתינה והתרחבות, כפי שרומז הפסוק ״זכר חסדו״: ״זכר״ פירושו גם זכר וגם זיכרון. הנקבה היא גבורה, מידה ומשפט, כפי שרומז הכלל ״דינא דמלכותא דינא״, המתפרש כאן כקביעה שהמלכות, הבחינה הנשית, היא דין. הגמרא מספרת גם ששרה נעשתה נידה ביום שבו באו המלאכים לבשר לה על בנה, ואדמו״ר הזקן מכנה זאת בחינת גבורות.

הגמרא (בבא מציעא פז ע״א) מבחינה בין ״קמח״ ל״סולת״ שבפסוק, ולומדת שאישה צרה יותר מאיש כלפי אורחים — כלשון הגמרא, ״עיניה צרה״. לפי דברי אדמו״ר הזקן, אברהם ביקש סולת ושרה נתנה קמח. הוא מסביר זאת בכך ששורשה בגבורות, המידות של גבול וריסון.

אדמו״ר הזקן עובר כעת להסביר כיצד ילד נוצר משני הוריו. הגמרא (נדה לא ע״א) מלמדת שהאב מספק את ה״לובן״, שממנו באים העצמות, הגידים והמוח, והאם מספקת את ה״אודם״, שממנו באים העור והבשר.

כאן עולה קושי: תרומת האב היא חסד ותרומת האם היא גבורה, והן הפכים. חסד נמשל למים וגבורה לאש, והמים מכבים את האש. השאלה היא כיצד שתי השפעות הפוכות כל כך יכולות להתחבר בילד אחד.

התשובה מבוססת על עיקרון ידוע: כל אחת מעשר הספירות כוללת בתוכה את כולן. לכן חסד אינו רק חסד; יש בו חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכן הלאה.

גם גבורה כוללת חסד שבגבורה וגבורה שבגבורה. דוגמה מוכרת לכך היא ספירת העומר: שבע מדות, שכל אחת מהן כוללת את כל שבע המדות, מרכיבות את ארבעים ותשעת ימי הספירה.

דוגמה לגבורה שבחסד: אב המכה את בנו ומחנך אותו עושה זאת מתוך אהבה, כדי שהבן ישוב אל ה׳ וילמד את תורתו, ובכל זאת המכות מכאיבות באמת. המניע הוא חסד, ואילו המעשה הוא גבורה; וכך גם אצל ה׳: ״את אשר יאהב ה׳ יוכיח״.

ההפך, חסד שבגבורה, הוא האם, שמידתה גבורה, ובכל זאת היא מרעיפה על בנה כל טוב ומניקה אותו הרבה. זהו מעשה חסד, אך אין הוא לטובתו כלל.

כך מוסבר כיצד יכולים הטבעים המנוגדים של ההורים להשתלב. בחיבור ביניהם, האב, שמידתו חסד, נותן מן הגבורה שבו, והאם, שמידתה גבורה, נותנת מן החסד שבה.

מכיוון שכל אחד נותן מן הבחינה המתאימה לטבעו של האחר, הם יכולים להתחבר. חסד טהור — חסד שבחסד — וגבורה טהורה — גבורה שבגבורה — לא היו מוצאים דבר משותף, ולא היו יכולים להתחבר כלל.

כך מתיישב הכלל שבגמרא. כפי שהתבאר בפסקה 4, ההשפעה של האם באה מן החסד שבה, ולכן כאשר זרעה בא תחילה, ההשפעה המובילה היא חסד.

חסד הוא הזכר, ולכן היא יולדת זכר. כאשר זרעו של האיש בא תחילה, ההשפעה המובילה היא שלו, והיא באה מן הגבורה שבו; גבורה היא הנקבה, ולכן היא יולדת נקבה.

כעת אפשר לקרוא את הפסוק כפשוטו: ״כאשר אישה תזריע״, הרי באמצעות זריעתה שלה היא יולדת זכר. פירוש הפילוסופים, שלפיו הזרע המאוחר יותר של האיש הוא הקובע, אינו עולה מלשון הפסוק.

אותו רעיון מנוסח כאן במונחי הקבלה. השמות מ״ה (45) וב״ן (52) הם שתי דרכי מילוי של אותיות שם הוי׳, והם נקראים על שם ערכם המספרי. הזכר נמשך ממ״ה, והנקבה מב״ן. ההערה שבסוגריים מפנה לסוף המאמר המתחיל ״קול דודי״, שבו נדון העניין בקשר לאבות ולאימהות.

כמו בחסד ובגבורה, כל אחד מן השמות כולל גם את האחר. ההשפעה של האיש היא ״ב״ן שבמ״ה״ — הב״ן הכלול במ״ה שלו. מכיוון שהיא מבחינת שם ב״ן, שהוא בחינת הנקבה, היא מביאה ללידת נקבה, בדומה להשפעה שלו מבחינת גבורה.

האישה, שהיא עצמה שם ב״ן, משפיעה את המ״ה הכלול בב״ן שבה, כשם שהיא משפיעה מן החסד הכלול בגבורה שבה.

מכיוון שההשפעה שלה היא מבחינת שם מ״ה, בחינת הזכר, היא מביאה ללידת זכר. ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא לדיון בפסוק בזוהר על פרשת תזריע (חלק ג, מב ע״ב, מג ע״ב ומה ע״ב).