עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת…

המאמר פותח בדברי רבי אליעזר בתלמוד: העולם דומה לאכסדרה — מרפסת המוקפת משלושה צדדים ופתוחה בצדה הרביעי, שכן בצדה הצפוני אין קיר; וכשהשמש מגיעה לפינה הצפון־מערבית, היא פונה ועולה מעל לרקיע. אדמו״ר הזקן מבקש להסביר מדוע הצפון נותר פתוח, והוא מתחיל מן הדרום, שבו החום עז במיוחד.

הדברים מתארים את התוצאות הגופניות של החום: בדרום האנשים כהי עור והארץ ברובה אינה מיושבת, ואילו בצפון האנשים בהירי עור ושם נמצא עיקר יישובן של שבעים האומות — המניין המסורתי של עמי העולם. התופעות הנראות לעין הן נקודת המוצא להסבר הרוחני שיבוא בהמשך.

בקבלה הכיוונים מקבילים לספירות: הדרום הוא חסד והצפון הוא גבורה, והפסוק בירמיהו ״מצפון תיפתח הרעה״ מציין את הצפון כצד הדין. הטעם לכך הוא כיוון פניו של מי שעומד ופונה מזרחה, ה״קדמה״ — מילה שפירושה גם מזרחה וגם לפנים: הדרום נמצא לימינו, בצד החסד, והצפון לשמאלו, בצד הגבורה.

זהו עיקרון יסודי בקבלה: חסד וגבורה כלולים זה בזה, וכל אחד מהם מכיל משהו מן השני. בהקשר של הכיוונים, פירוש הדבר הוא שבדרום, אף שהוא בחינת חסד, חייב להיות גם מרכיב של גבורה.

המרכיב הזה הוא החום העז של הדרום, שקשה לאדם לעמוד בו. בגמרא המובאת שם, החכם אבלט מוצא את שמואל שוכב בשמש ושואל אותו: ״האם ייתכן שמה שרע יהיה טוב?״ התוספות בכתובות מביאים את המדרש שבו רבי מברך את אנטונינוס שיינצל מן הקור, ואנטונינוס משיב שבגד נוסף פותר את הבעיה; אך כשרבי מברך אותו שיינצל מן החום, הוא מסכים שזו תפילה של ממש.

מבחינה גשמית, חום הדרום נובע מן הרקיע המקיף את העולם, המצמצם את אור השמש, כך שבמקום להתפשט בכל מקום, הוא מכה במלוא עוצמתו במקום שבו הוא זורח. כל צמצום מסוג זה נעשה מכוח הגבורות, הכוחות המגבילים ומגדירים.

גם הכלים שבקבלה, הצורות המקבלות את האור ומכילות אותו, נובעים מן הגבורות, שכן כלי הוא במהותו גבול. הגבורה המצמצמת מופיעה דווקא בדרום, מפני שהדרום מצד עצמו הוא חסד, ולכן הוא כולל בתוכו את היפוכו.

לעומת זאת, הצפון הוא מצד עצמו גבורה, ולכן נכלל בו חסד, המתבטא בקור, שכן הקור שייך לחסד. ואף על פי כן, הגבורה העצמית של הצפון ניכרת גם בתוך הקור, בעוצמתו הקשה המקפיאה ומקרישה.

לכן המים מצויים בצפון: על פי הקבלה, המים נמשכים מחכמה, מקור החסדים, ולכן היא נקראת ״ים החכמה״. גם באדם, מקור הלחות הוא במוח, ואילו מקור החום הוא בלב, ב״רשפי אש״ שלו; החום קשור לבינה, שממנה נובעת גבורה: ״אני בינה, לי גבורה״.

לעומת זאת, הדרום יבש, אך מכיוון שמהותו היא חסדים, יש בו בכל זאת נהרות, וגן עדן נמצא בקו המשווה. אדמו״ר הזקן מוסיף שגם הצימוד של קור לחסד ושל חום לגבורה נובע בעצמו מחילוף בין המדות, והוא דוגמה נוספת להתכללותן.

לסיכום: התכללות החסד בגבורה והגבורה בחסד היא ה״תיקון״ העיקרי שה׳, המאציל, קבע בעולמו. תיקון הוא מונח קבלי לעולם מסודר, שבו המדות משולבות זו בזו ואינן עומדות כל אחת לעצמה.

השילוב הזה הוא שמאפשר לעולם להתקיים. צפון שהיה כולו גבורה, בלי שום חסד, לא היה יכול להתקיים.

לכן הוטבע חסד בצפון. אדמו״ר הזקן משווה זאת לדברי חז״ל, שכאשר האשה מזרעת תחילה הוולד זכר, וכאשר האיש מזריע תחילה הוולד נקבה: כל צד מוליד את היפוכו, כפי שנתבאר במקום אחר.

כך מוסברת גם העובדה שבגמרא הצפון מתואר כפתוח. המחיצה של הרקיע, המצמצמת ומקיפה, עשויה מגבורות; ואילו הצפון הוא המקום שבו מתפשטים החסדים של חכמה — אותם חסדים שמביאים אליו את המים — ולכן הוא נותר פתוח. את יתר הדברים מניח אדמו״ר הזקן להבנת הקורא.

מכיוון שהצפון פתוח, אור השמש אינו מתרכז בו אלא מתפשט לכאן ולכאן, ולכן הצפון קר. הסוגריים מביאים את דברי הזוהר בפרשת וארא (2:24a), המתאר אש בצפון ומים בדרום, ואומר שהקדוש ברוך הוא עשה שכל אחד ייתן לחברו משלו. מצוינים גם פירושי הזוהר הרקיע, אשל אברהם ומקדש מלך על הקטע, וכן דרוש באיגרת הקודש הפותח במילים ״מה רב טובך אשר צפנת״ — צפנת, מאותו שורש של צפון.

בזוהר על פרשת במדבר נאמר שהצפון נכלל בדרום, כדרך שהיד השמאלית נאחזת בימנית (3:118b); וכן מתואר שם שהשכינה נתונה בין הצפון לדרום, כשהצפון מתחת לראשה והדרום מחבק אותה (3:120a). בפרשת וישב (1:186b) נדרש הפסוק ״העירותי מצפון״ על התעוררות מצד הצפון, שנענית בנשמה קדושה הנשלחת מלמעלה. בפרשת תרומה מוסבר שהשולחן עמד בצד צפון מפני שהשמחה מתחילה משם והמים באים מצד שמאל (2:154b); ואת הפסוק ״מצפון זהב״ דורש הזוהר על ראש השנה, יום הדין (2:135a).

הטקסט מפנה גם לדיון במקום אחר בשם מ״ב ושם ע״ב שבשתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע, וקושר אותו לדברי הזוהר ״החליפו את מקומם״: בפרשה הראשונה, העוסקת באהבה ולכן בחסד, יש מ״ב מילים, אף ששם מ״ב שייך לגבורה; ובפרשה השנייה, העוסקת באזהרה ולכן בגבורה, יש ע״ב מילים, אף ששם ע״ב שייך לחסד. לאחר מכן מובא הזוהר בפרשת קרח (3:178b) בעניין הצפון הפתוח, ומצוין שהזוהר שם עוסק בנקודה שונה מזו הנידונה כאן.

הסוגריים מסתיימים בשלוש הפניות נוספות: ללקוטי תורה של האריז״ל על יחזקאל; לדרוש לחנוכה ״בכ״ה בכסליו״ בפרשת וישב, המבאר את המילים ״צפונה לפני ה׳״ שנאמרו על העולה (ויקרא א, יא); ולפירוש הרמ״ז לזוהר בתחילת פרשת צו.