שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה

המאמר פותח באחת משבע ברכות הנישואין, שבה מבקשים שה״עקרה״, ציון, תשמח כשבניה יתקבצו וישובו אליה. אדמו״ר הזקן מציין שאפשר לפרש את הפועל ״תשיש״ בשתי דרכים; לפי הראשונה הוא פועל עומד בלשון נקבה, והעקרה היא ששמחה בעצמה.

לפי הפירוש השני, ״תשיש״ הוא פועל יוצא המופנה לה׳: ״אתה תשיש את העקרה״, ושמחתה נובעת ממעשהו. ההערה שבסוגריים מסבירה את הדקדוק: בעברית אותה תחילית משמשת ל״אתה״ בזכר ול״היא״, ולכן לאותה מילה עשויות להיות שתי המשמעויות.

לפני ההכרעה בין הפירושים, המאמר שואל על הברכה עצמה: אם העקרה לא ילדה, אילו בנים יכולים להתקבץ לתוכה? התשובה תבהיר כיצד כנסת ישראל יכולה להיות ״עקרה״ במובן רוחני, ובכל זאת להיות לה בנים.

היסוד הוא דברי הגמרא על הפסוק הפותח את פרשת תזריע (ויקרא יב, ב): כשהאישה מזריעה תחילה, היא יולדת זכר; וכשהאיש מזריע תחילה, היא יולדת נקבה. המאמר יחיל כלל זה על הקשר שבין כנסת ישראל לה׳.

המאמר מיישם כעת את הכלל התלמודי בעבודת ה׳. כנסת ישראל, הנשמה הכללית של עם ישראל, היא ה״אישה״, וה׳ הוא ה״איש״, כפי שניבא הושע שישראל יקראו לה׳ ״אישי״ — האיש שלי (הושע ב, יח).

במשל האנושי, כשהאישה מזריעה תחילה הילד הוא זכר. בדומה לכך, כשכנסת ישראל, ה״אישה״, עושה את הצעד הראשון לקראת ה׳, התוצאה היא ״לידת״ זכר.

הזרעת האישה תחילה היא אתערותא דלתתא: השתדלותו של האדם להתעלות בכוחות עצמו, בדומה ל״ואל אישך תשוקתך״ שבבראשית ג, טז. בלשון הקבלה הדבר נקרא העלאת מ״ן, והיא מעוררת המשכת מ״ד, השפע הבא מלמעלה. כאשר אתערותא דלעילא באה כמענה לאתערותא דלתתא, נולד זכר.

ה״זכר״ הנולד מן החיבור הזה הוא אהבה בנשמות ישראל הנקראת אהבה רבה. היא מתבטאת בדברי המשורר: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי״ (תהילים עג, כה). אדמו״ר הזקן מפרש זאת כוויתור על כל דבר, אפילו על מה ש״עמך״, בקרבת ה׳, מתוך רצון בה׳ עצמו בלבד.

הפסוק ״כי עמך מקור חיים״ (תהילים לו, י) מלמד מהו ״עמך״: חיי העולם הבא, התענוג האלקי שהנשמות בגן עדן נהנות ממנו באמצעות השגתן הנפלאה את ה׳. נשגבת ככל שתהיה השגה זו, יש לה גבול.

השגת הנשמות מגיעה רק לבחינת ״עמך״: לדבר שטפל לה׳ ובטל לפניו, ולא לה׳ עצמו. כפי שנאמר בתיקוני זוהר: ״לית מחשבה תפיסא ביה״ כלל.

בגן עדן הנשמות משיגות רק את ״זיו השכינה״, הארה מנוכחותו של ה׳. לכן בעל האהבה רבה אומר: ״ועמך לא חפצתי״ — רצונו להתבטל ולהיכלל באור אין סוף עצמו, ״להשתאב בגופא דמלכא״, כלשון הזוהר.

״גופא דמלכא״ מציין את עצמותו של ה׳, שלמעלה לאין ערוך מכל הארה. שם הנשמה אינה יכולה להמשיך ״לשבת וליהנות מן הזיו״, כפי שמתואר מצב הצדיקים בעולם הבא (ברכות יז ע״א); אדרבה, מציאותה מתבטלת, כמו שלהבת נר שנבלעת באבוקה, כפי שמוסבר בתניא, פרק יט.

בלשון התניא, פרק י״ט, הנשמה משתוקקת לכך אף על פי שתהיה שם ״אין ואפס״. לעומתה, הנשמות ״יושבים ונהנים״ בגן עדן נשארות שלמות, כישויות קיימות.

ובכל זאת, רצונה וחפצה של הנשמה הוא להתבטל בעצמותו של ה׳, ולא ליהנות רק מזיו ה׳. התניא מתאר את הכיסופים האלה כחלק מעצם טבעה של הנשמה.

הסוגריים מפנים לשני מאמרים בלקוטי תורה. ״מצה זו״ (פרשת צו) משווה בין מוחין דאבא, שמתגלים בשבת, לבין מוחין דאמא, שמתגלים בשמחת החגים; ״כי תבואו אל הארץ״ (פרשת בהר) עוסק בנשמה שמקריבה את עצמה בתפילה, ״ונפש כי תקריב״ (ויקרא ב, א).

אהבה גדולה נקראת ״זכר״, משום שכאן הזכר מסמל דעת יציבה. הביטוי התלמודי ״נשים דעתן קלות״ (שבת לג, ב) משמש כאן לתיאור שני אופנים בנפש: האופן ה״נקבי״ הוא דעת שקל להשפיע עליה, ואילו ה״זכרי״ הוא בר דעת, מי שדעתו מיושבת.

אהבה רבה היא ״זכר״, משום שהיא נובעת מדעת חזקה — הכרה יציבה הבוחרת בעיקר, ה׳ עצמו, ולא בטפל, זיו ה׳. היא בוחרת בכך אף על פי שהאדם לא יישאר אז בבחינת יש, כלומר כישות העומדת בפני עצמה.

הוא אינו רוצה בטפל, אף על פי שהדבר יאפשר לו להישאר כפי שהוא וליהנות מזיו ה׳. אכן, גן עדן נקרא ״מקור חיים״, ונאמר שכדאי לעבור את כל ייסורי גיהינום כדי להגיע אליו. הדבר מזכיר את בקשתו של רבי מאיר על אחר בחגיגה טו, ב: שיידון, ואחר כך יבוא לעולם הבא.

גם גן עדן הוא רק בחינת ״עמך״, ואין לו שום ערך ביחס לאור אין סוף. הגמרא (מנחות כט, ב) אומרת שהעולם הבא נברא באות יו״ד, האות הקטנה ביותר, שהיא נקודה בלבד; לכן העולם הבא כולו אינו אלא ״נקודה״ לעומת ה׳.

מי שיש לו אהבה גדולה רוצה את ה׳ עצמו, ולכן לא יהפוך את הטפל — ההנאה שלו — לעיקר לשם עצמו. המשנה (אבות א, ג) מלמדת לעבוד ״שלא על מנת לקבל פרס״, ואדמו״ר הזקן שומע במילה ״פרס״ את המילה ״פרוסה״, חתיכה בלבד, כמו בפסוק בישעיהו: ״לפרוס לרעב לחמך״ (ישעיהו נח, ז).

ההנאה מזיו ה׳ בגן עדן היא רק ״פרוסה״ מאורו. מי שיש לו אהבה גדולה רוצה במקום זאת להיבלע בעצמותו של ה׳, ושם אותה פרוסה נחשבת לאין ממש, כטיפה באוקיינוס.

לעומת זאת, לידת ה״נקבה״ היא אהבה זוטא, אהבה קטנה יותר. היא אוהבת את ה׳ כדי לקבל פרס — את התענוג של גן עדן.

האהבה הקטנה יותר היא רצון אמיתי לקרבת ה׳ ולדבקות בו. אך היא רוצה שהנפש תישאר כפי שהיא — מציאות נפרדת הדבקה בה׳ בגן עדן — ולא תתבטל בו.

האהבה הפחותה מתוארת במילים ״נפשי השתוקקה אליך״ (ישעיהו כו, ט), שאדמו״ר הזקן מסביר בפרק מ״ד בתניא כהשתוקקות לה׳, כמו שאדם משתוקק לחיי נפשו שלו. מכיוון שאהבה זו מבקשת חיים לעצמו, היא מעדיפה את השכר — זיו העולם הבא, שנברא באות יו״ד, נקודה בלבד.

אדם שאהבה זו מאפיינת אותו רוצה לשמר את קיומו שלו כנפש. הוא אינו רוצה להיבלע ולהתבטל בעצמות ה׳, כמו נר שנבלע באבוקה.

לכן האהבה הפחותה נקראת ״נקבה״, שדעתה ״קלה״: היא הופכת את הטפל — השכר — לעיקר. היא פועלת כדי לקבל שכר, למען עצמה (לגרמיה).

הפסוק מסתיים במילים ״בלילה״, ואדמו״ר הזקן קורא אותן כתיאור של האהבה הנמוכה עצמה. גם היא עדיין ״לילה״, אהבה של חושך, בהשוואה לאהבה רבה.

כעת המאמר מסביר את הכלל שבגמרא. כל האהבה והיראה שאדם מעורר בעצמו הן רק אתערותא דלתתא, המעוררת אהבה ויראה מלמעלה, הניתנות כאתערותא דלעילא.

ההערה שבסוגריים מפנה לביאור על הפסוק ״וארא אל אברהם״ (שמות ו׳:ג׳), ולהערה על תיקון חצות, הקינה הנאמרת בחצות הלילה. כאשר האתערותא דלתתא באה תחילה, האדם עמל להוליד אהבה ויראה מ״רוח בינתו״, באמצעות התבוננותו שלו.

במקרה כזה האתערותא דלעילא נמשכת מבחינה גבוהה: מפנימיות האור שאור אין סוף מאיר באמצעותו בכנסת ישראל. זו לידת ה״זכר״: ״תֵּעָרֶה עליו רוח ממרום״ (ישעיהו לב, טו), והאהבה נעשית אהבה רבה, למעלה מהשגת הנפש עצמה, עם רצון להיכלל ולהשתאב בה׳.

לפעמים אין כלל אתערותא דלתתא, וה׳ שולח תחילה אתערותא דלעילא כדי לעורר את האדם. לכך קוראת הגמרא ״האיש מזריע תחילה״.

אתערותא דלעילא שמגיעה ללא אתערותא דלתתא נובעת רק מבחינת החיצוניות של האור שבו מאיר אין סוף. היא אכן מעוררת באדם מידה מסוימת של אתערותא דלתתא, ומכיוון ששתי ההתעוררויות נוכחות, נוצרת ״הולדה״ של אהבה.

מה שנולד, לעומת זאת, הוא רק בחינת ״נקבה״ — האהבה הזוטא: אהבה המבקשת להרוות את צימאונה לה׳. היא אינה מגיעה לידי כך שהנפש נשפכת וביטול ההשגה, כנר בפני אבוקה.

הזהר בפרשת תזריע (ג, מ״ה ע״א) מתאר דפוס דומה: כאשר כנסת ישראל מעוררת תחילה את רצונה, הכול מתמלא מצד ימין; וכאשר הקדוש ברוך הוא מעורר תחילה, הכול הוא מצד הנקבה. המאמר מפנה גם להסברים שבמאמר ״והיה מספר בני ישראל״ (הושע ב, א), בעניין בת קול המכרזת, וכן למאמר ״שבת שבתון הוא״.

כאשר כנסת ישראל נמצאת במצב של ״האיש מזריע תחילה״, היא נקראת ״עקרה״. אף שהיא מולידה ״נקבה״ — אהבה זוטא — הדבר נחשב כאילו לא הולידה כלל, משום שאהבה זו לא נבעה מאתערותא דלתתא שלה.

ההולדה התאפשרה רק משום שאתערותא דלעילא קדמה. לכן היא אינה מיוחסת לה, והיא נקראת עקרה.

זהו פירושה של הברכה ״ותגל העקרה בקיבוץ בניה״. גם כאשר כנסת ישראל היא בבחינת ״עקרה״, וההתעוררות מלמעלה באה תחילה, עדיין יתקבצו אליה בניה.

אותם ״בנים״ הם לידה של זכר, כלומר אהבה רבה. המילים האחרונות של הברכה, ״בשמחה״, מלמדות כיצד הדבר נעשה: באמצעות שמחה של מצווה היא יכולה ללדת זכר, אף כאשר ״האיש מזריע תחילה״.

כדי להסביר את כוחה של השמחה, המאמר מביא את האזהרה שבדברי התוכחה בפרשת כי תבוא: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב... ועבדת את אויביך״ (דברים כח, מז–מח).

לפי הפשט, הפסוק נראה כאומר שגם אדם שעובד את ה׳, אלא שאינו עושה זאת בשמחה, ייענש בשעבוד לאויביו. קשה להבין זאת: מדוע יבוא עונש מר כל כך רק בגלל חסרון השמחה?

התשובה היא שהעונש בא למעשה על החטאים, שכן ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז, כ). השמחה היא שהייתה יכולה למנוע אותו.

אילו עבד את ה׳ בשמחה של מצווה, שמחתו הייתה מעוררת שמחה למעלה, והשמחה שלמעלה מבטלת את הדינים. כמאמר הפסוק: ״באור פני מלך חיים״ (משלי טז, טו): כאשר פני המלך מאירות, יש חיים ולא דין.

בזהר (ב, קפ״ד ע״ב) נאמר ששמחתו של האדם למטה מושכת שמחה נוספת מלמעלה, והעולם התחתון מקבל מלמעלה בהתאם לאופן שבו הוא מאיר את פניו. כשאין שמחה, חל העונש על החטאים שאיש אינו נמנע מהם לגמרי.

אותו עיקרון חל גם על האישה ועל האיש. ההבדל שתואר לעיל — בין ״אשה כי תזריע״, שמולידה זכר, לבין ״איש מזריע תחלה״, שמולידה נקבה בלבד — מתקיים רק בתנאים מסוימים.

ההבדל הזה מתקיים רק כאשר אור אין סוף נמשך בסדר המדורג של השתלשלות. סדר זה פועל לפי ״קו המידה״, שהוא מידה מדויקת שבה מה שנמשך מלמעלה תואם למה שנעשה למטה.

לפי מידה זו, כאשר הדורות כשרים ויש אתערותא דלתתא, האתערותא דלעילא נמשכת מבחינה עליונה, ונולדת אהבה רבה — ״זכר״. כאשר הדורות אינם כשרים ואין אתערותא דלתתא, האתערותא דלעילא נמשכת רק מבחינת חיצוניות, ונולדת רק ״נקבה״.

שמחה של מצווה פועלת באופן אחר. היא מעוררת את השמחה העליונה, והשמחה מביאה לגילוי: האור יורד אל מחוץ לסדר הרגיל.

האור שהשמחה מגלה בא מעצמות המאציל — ה׳ כמקור כל האצילות — בתוספת גדולה, ולא באמצעות הסדר המדורג. הדוגמה היא מלך בשר ודם, ששמחתו מוציאה אותו מגבולותיו הרגילים ומן ההתנהלות המדודה שלו.

בשמחתו יכול מלך כזה להראות את עצמו לאדם קטן בדיוק כפי שהוא מראה את עצמו לגדול, בשווה גמור. כך גם למעלה, כאשר השמחה העליונה מתגלה.

כאשר השמחה העליונה מתגלה, כל האורות העליונים מתחברים ומתמזגים, עד שאין הבדל בין מעלה למטה, ימין ושמאל. במצב זה, מידת ההדרגה כבר אינה קובעת מה ייוולד.

השמחה גורמת שגם ה״עקרה״ תקבץ את בניה: גם כאשר האיש מזריע תחילה, נולד זכר. המאמר בתורה אור על ״רני ושמחי בת ציון״ (זכריה ב, יד) מסביר שזהו פירוש ״איש ואיש יולד בה״ (תהלים פז, ה).

זהו מה שמבקשים בברכת הנישואין. בקריאה הראשונה של ״תשיש״, העקרה — כנסת ישראל — שמחה ומשתעשעת בעצמה בשמחת מצווה למטה, ובאמצעות כך מתעוררת התגלות של שמחה למעלה.

המאמר מפנה לביאורו במקום אחר על ״שוש אשיש בהוי׳״ (ישעיהו סא, י). אז מתקיימת הקריאה השנייה: ה׳ משמח אותה והעקרה משתעשעת, כפי שנחתמת הברכה: ״משמח ציון בבניה״.

השמחה מגינה גם מפני ״ועבדת את אויביך״. השינויים והנפילות בעבודת ה׳, ממצב תודעתי מורחב (גדלות) למצב מצומצם (קטנות), ואף הנפילה לתאוות, הם משמעותו של הפסוק ״ועבדת את אויביך״.

כל אלה נובעים רק מכך ש״לא עבדת בשמחה״: האדם עבד מתוך תחושה של ישות, של עצמי שאוהב ומשיג, כלומר מתוך עבודה למען עצמו (״לגרמיה״). מתחושת הישות הזאת באה הנפילה.

השמחה בה׳ מונעת שינויים אלה. הסוגריים מפנים לזוהר (ויחי, דף רכ״א; אמור, דף ק״ז), בעניין ״מקום שמשתנה״. בחינת המקום המשתנה היא האהבה הקטנה, שמקורה ב״נשים דעתן קלות״ ובדאגה לעצמו, ולכן היא משתנה.

האהבה הקטנה משתנה, כפי שמוסבר בתורה אור על ״חכלילי עינים [מיין]״ (בראשית מט, יב); לעומתה, האהבה רבה, שהיא בחינת ״זכר״, אינה משתנה ונקראת ״עץ חיים״, כפי שמבואר על ״מקושש עצים״ (במדבר טו, לב). השמחה בה׳ גם מרחיקה את האדם מתאוות, כפי שמבואר על ״ה׳ לי בעוזרי״ (תהלים קיח, ז).

המאמר מפנה לביאורים נוספים: הביאור על ״צאינה וראינה״ (שיר השירים ג, יא), ולתורה אור על ״ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים״ (שמות יג, יז) ועל ״אסרי לגפן״ (בראשית מט, יא). ביאורים אלה מלמדים שהשמחה צריכה להיות כלולה ביראה ובביטול.