והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני…

המאמר פותח בפסוק העוסק בקרבן חג השבועות (ויקרא כג, כ): שתי הלחם מן החיטה החדשה, ״לחם הביכורים״, הונפו יחד עם שני כבשים שהובאו כשלמים. הגמרא (מנחות סב ע״א) מביאה את הדעה שכמו בכל מקום, הלחם מונח למעלה.

המאמר לומד מן הגמרא שהכבשים והלחם מונפים יחד. הוא שואל מה משמעות החיבור הזה: מה משותף לקרבנות מן החי ולכיכרות לחם, עד שמניפים אותם יחד?

התשובה מתחילה מעיקרון יסודי: הבריאה קיימת כדי שהיש, הנברא שמרגיש את עצמו כ״משהו״, יתבטל לאין — לאלקות שאף נברא אינו יכול להשיג. בכל עולם ביטול זה מתגלה במידה המתאימה לו.

ביטול אמיתי אינו תחושת ענווה, אלא היכללות ממש באור אין סוף והתאחדות עמו. הדוגמה לכך היא הגוף: איבריו מאוחדים עם הנפש החיונית המתלבשת בהם, משום שאין להם חיות משל עצמם מלבד חיות הנפש.

מכיוון שאין לאיברים חיות נפרדת, הם נשמעים לרצון הנפש מיד וללא התנגדות. כך גם הנפש החיונית של האדם וכל כוחותיה צריכים להיות בטלים באור אין סוף, השורה על נפשו ומקיף אותה.

מילות הפתיחה מפנות את הקורא למאמר אחר, העוסק בפסוק ״והקרבתם עולה אשה״, כדי להרחיב בנושא. מכאן הדיון פונה לכיוון אחר: בטבעו של האדם מלידה אין ביטול כזה, ואף לא דבר דומה לו בעולם הגשמי.

אדם אינו מוותר מטבעו על רצונו שלו מפני רצונו של אדם אחר באופן כה מוחלט, עד שנראה כאילו אין לו רצון משלו.

בהמות הבית אכן מגלות תכונה זו: הן הולכות לכל מקום שהמנהיג שלהן מוליך אותן, וממשיכות למלא את תפקידן. אדמו״ר הזקן מסביר שהדבר נובע מכך ששורשן הוא ״בהרי קודש״ — מילים הלקוחות מתהילים פז, א.

״הרי קודש״ אלה הן מדרגות נעלות באור אין סוף, שבהן שורשן של הבהמות בטל בתכלית. הסוגריים מפנים למאמר על הפסוק ״ויאכילך את המן״, העוסק ב״בהמה רבה״ ששורשה למעלה מן האדם. שורשים אלה נפלו מתחת למדרגת האדם, ולכן הביטול שלהם מתגלה כאן כהכנעה לאדם.

זוהי המשמעות הפנימית של הקרבנות: כשהקריבו את הבהמה על המזבח, החיות שבה עלתה בחזרה אל המקור והשורש שלה.

שורש זה הוא ביטול מוחלט באור אין סוף. משום כך הקריבו רק בהמות — מן הבקר ומן הצאן — ולא חיות בר, כפי שהגמרא לומדת מן הפסוק (זבחים לד ע״א): בבהמה יש יותר ביטול מאשר בחיה.

מבין בהמות הבית, רוב הקרבנות היו כבשים, מפני שהביטול נמשך בהם בעוצמה רבה יותר. הבקר, לעומת זאת, שייך ל״פני שור מהשמאל״ בחזונו של יחזקאל על המרכבה האלוקית (יחזקאל א, י); צד שמאל הוא גבורות, מידות של ריסון ודין.

החומרה שבשור מתבטאת בכך שהוא נוגח בקרנו, וגם העזים שייכות לגבורות. הכבשים שייכות לרחמים: הפסוק ״ויעקב הפריד את הכבשים״ (בראשית ל, מ) קושר אותן ליעקב, שמידתו היא רחמים.

קול פעייתו הנוגה של הכבש מעורר רחמים אצל מי ששומע אותו. אדמו״ר הזקן רואה בכך סימן לכך ששורש הכבש הוא במדרגה עליונה יותר, מקור הרחמים.

מכיוון ששורשם במקור הרחמים, כאשר חיות הכבשים ירדה לעולם הזה נשמר בהם הקול שמעורר רחמים, וחולשתם הטבעית ממחישה את הביטול שבהם. התוספת שבסוגריים מביאה סימן נוסף לשורשם הנעלה: הצמר שלהם.

הזוהר, על קרבנו של הבל מ״בכורות צאנו״ (בראשית ד, ד), אומר שמחשבתו כוונה למדרגה שעליה נאמר בדניאל (ז, ט) שעתיק יומין ישב, ״ושער ראשו כעמר נקא״; מכיוון שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, הקרבן התקבל. בהערת קה״ת מצוין שהזוהר גדול המצוטט כאן הוא דפוס קרמונה.

הסוגריים המרובעים מסתיימים בהפניות נוספות: למאמר בלקוטי תורה, פינחס, על ״צו את בני ישראל״, המסביר מדוע קרבן התמיד הוא כבש; למשנה בסוף הפרק השישי של כריתות, על כך שהכבשים נזכרים לפני העזים; לזוהר, משפטים (קכה ע״א), על גדי וחלב אמו; ולמאמר על ״שערך כעדר העזים״, העוסק בשיער כעודף שממנו יונקים הכוחות החיצוניים.

התורה כותבת ״כבש״ בשתי צורות: ״כבש״ ו״כשב״. הכתיב ״כבשים״, שבו הבי״ת קודמת לשי״ן, מתאר את הכבשים לאחר ירידתם אל הגשמיות: הבי״ת, האות הפותחת את המילה ״בית״, מייצגת את החכמה, שכן ״בחכמה ייבנה בית״ (משלי כד, ג); והשי״ן, ששלוש זרועות לה, מייצגת את שלושת קווי המדות, הנפרדים זה מזה כשהם מתפשטים למטה. במקורם הם אינם נפרדים, אלא אחד.

במקורן נקראות הכבשים כש״ב, כשהשי״ן קודמת: שם המדות אינן נולדות מן החכמה, אלא עומדות למעלה ממנה ולמעלה מכל שכל. הזוהר מכנה את המדות הנסתרות האלה ״הרי חושך״; החושך כאן פירושו שהן למעלה מהשגת השכל.

ההפניה שבסוגריים המרובעים היא לשני מאמרים אחרים: הביאור בתורה אור, פרשת תולדות, על הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ (שיר השירים ח, ז), העוסק בדעת עליון, וכן למאמר על הפסוק ״שניך כעדר״.

כעת מקבל הפסוק ״והכבשים הפריד יעקב״ משמעות פנימית: יעקב ממשיך את הכבשים ממצבם המאוחד במקורם, כש״כבשים״, אל מדרגת הפירוד, שבה הם נקראים ״כבשים״.

מטרת הירידה הזאת היא שהביטול יגיע גם ל״עולם הפירוד״ — העולמות התחתונים, שבהם כל דבר נראה כקיים בפני עצמו. משום כך קרבן התמיד מורכב משני כבשים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים (במדבר כח, ד).

הבוקר מסמל את אברהם, שמדתו היא חסד עליון, חסד הנמשך בלי גבול; הזוהר מכנה אותו ״בוקר דאברהם״. באמצעות החסד מתפשט אור אין סוף בלי גבול, למעלה ולמטה.

כאשר החסד מתפשט כלפי מטה לאורך רצף המדרגות, כשכל מדרגה מלובשת בזו שמתחתיה, הכוחות המתנגדים לקדושה מוצאים בו אחיזה וניזונים ממנו. ״אהלי קדר״ (שיר השירים א, ה), הנקראים על שם אחד מבני ישמעאל, מסמלים יניקה כזאת מן הקדושה; ותפילתו של אברהם, ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ (בראשית יז, יח), מבטאת חסד ללא גבול המגיע אפילו לישמעאל.

לכן יש להקדים כבש, המבטא ביטול המשולב ברחמים: קרבן התמיד של הבוקר מבטיח שאור החסד הבלתי מוגבל יימשך רק אל מי שבטל אליו. אור אין סוף שורה ומתגלה רק במי שבטל אליו; הגמרא (נדרים לח ע״א) מונה ענווה בין המידות של מי שה׳ משרה עליו את שכינתו.

ההפניה שבסוגריים המרובעים היא למאמר על ״אנכי מגן לך״ (בראשית טו, א) בתורה אור, המסביר את חסדו הבלתי מוגבל של אברהם כלפי ישמעאל, ולשני קטעים בזוהר, בפרשת בלק ובסוף פרשת מקץ, העוסקים ב״בוקרו של אברהם״.

את הכבש השני מקריבים בין הערביים, בזמן שמידת יצחק, גבורה, גוברת; הביטול שלו ממתיק את הגבורות האלה. שתי ההמשכות — כבש הבוקר וכבש הערב — נעשות על ידי יעקב.

יעקב הוא ״הבריח התיכון״ של המשכן, שעבר בכל הקרשים מקצה לקצה (שמות כו, כח): מידתו מחברת את שני הקצוות, חסד של אברהם וגבורה של יצחק. לכן דווקא הוא מוריד את הכבשים ממקורם המאוחד ככשבים אל עולם הפירוד, ככבשים, המחולקים לשני קרבנות המוקרבים בשני זמנים.

בשבועות הכיוון מתהפך: הכהן מניף את שני הכבשים כלפי מעלה, בחזרה לשורשם ככשבים, ושם הם מתבטלים ומתייחדים באור אין סוף עצמו. הדבר נעשה יחד עם הלחם, וכעת המאמר מסביר מהו הלחם.

שתי הלחם מסמלות את שני חלקי התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, משום שהתורה נקראת לחם: ״לכו לחמו בלחמי״ (משלי ט, ה).

בכל אחד מחלקי התורה יש מעלה גבוהה שאינה קיימת בחלק האחר. בתורה שבכתב בלבד יש טעמי המקרא, הנקראים כאן בשמותיהם לפי תחילת הרצף המסורתי: זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא. הם ניגון טהור, מתיקות ותענוג.

את ״ויהי שירו חמשה ואלף״ של שלמה (מלכים א׳ ה, יב) ואת ״ובלילה שירה עמי״ (תהלים מב, ט) דורשים כמתייחסים לשירת התורה הזאת: הטעמים הם מנגינה הנובעת משמחה ותענוג גדולים. הם מצויים רק בתורה שבכתב.

התורה שבעל פה אינה אומרת לנו מה פירושה של השירה הזאת; היא נותרת מעבר להסבר. בסוגריים מובאים ארבעה מאמרים המפתחים את הנושא: על ״תורה צוה״, על ״ויהי מקץ״, על שיר השירים ועל ״ואהיה אצלו אמון״.

לתורה שבעל פה יש מעלה מיוחדת משלה: היא מבארת את המצוות, את יסודן ואת שורשן. אי אפשר לקיים מצווה מן התורה שבכתב בלי להיעזר בה.

רק התורה שבעל פה מורה כיצד לקיים מצווה ובאיזה אופן. בשבועות מניפים את שתי בחינות הלחם כלפי מעלה, אל מקורן, כדי שייכללו ויתאחדו באור אין סוף.

בשורשן, שתי בחינות התורה מאוחדות עם ה׳ עצמו באחדות מוחלטת, המתבטאת באמירות ״הוא וחיוהי חד״ ו״הוא היודע והוא המדע״: שם חכמתו של ה׳ אינה דבר נפרד ממנו.

באמצעות הלחמים, כלומר באמצעות התורה, מתאחדת ומתבטלת גם החיות של הכבשים במקורה העליון. משום כך מניפים את הכבשים יחד עם הלחם: באמצעות התורה הכול חוזר לביטול.

כך מתבאר מדוע שתי הלחם של שבועות נאפים חמץ, בניגוד למנחות אחרות (ויקרא 23:17). הם מתעלים למקור החיות, היוצר את העולמות הנפרדים יש מאין, והוא, כלשון ברכת השחר, ״המתנשא מימות עולם״.

העולמות חשים את עצמם נפרדים דווקא משום שאור אין סוף מתנשא מעליהם ואינו מתלבש בתוכם ממש; התעלות זו היא שמאפשרת להם להתהוות כישויות בפני עצמן.

אך כאשר הם מועלים בחזרה אל המקור הזה, הם מקבלים את ההתנשאות שלו, מפני שכעת הם כלולים בו ומאוחדים עמו; העלייה הקדושה הזאת היא החמץ של שתי הלחם של שבועות. ההפניה שבסוגריים מפנה למאמר על שבועות העוסק בפסוק ״וידבר אלקים״, להרחבה.

המאמר מסביר כעת הבדל בהלכה. שני הכבשים של חג השבועות (עצרת) הם שלמים, שנאכלים, ואילו שני כבשי התמיד (במדבר כח, ג) הם עולות, שנשרפות כליל על המזבח.

כבשי התמיד הם אלה שנמשכים אל עולם הפירוד. אכילתם הייתה מורידה אותם עוד יותר, למקום שבו הסטרא אחרא יכולה לאחוז בהם ולינוק מהם.

לכן יש להקריב את כבשי התמיד כליל על המזבח. לעומת זאת, כבשי חג השבועות מונפים ״על לחם הביכורים״ כלפי מעלה, אל מקורם, ככבשים.

שם, כשהם נכללים בשתי הלחם של התורה, אין לכוח המתנגד לקדושה שליטה או יכולת לינוק מהם. לכן הם יכולים להיות שלמים, הנאכלים אפילו לבעלים.