וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר…

המאמר פותח בפסוק המצווה על ספירת העומר: מיום שלאחר היום הראשון של פסח, שבו הניפו בבית המקדש את קרבן העומר מן השעורים, סופרים שבעה שבועות עד שבועות. אדמו״ר הזקן מוצא במילה ״וספרתם״ את המילה ״ספיר״: ספירה היא גם ביטוי לבהירות, וכך גם המילה ״ספירות״, שמה של המידות האלוקיות.

כלומר, משמעות הציווי היא להמשיך את עשר הספירות למטה, כדי שיאירו לנו כאן. בסוגריים מביא אדמו״ר הזקן את המקורות לדבריו: הפרדס, המצטט את ספר הבהיר, דורש את השם ״ספירות״ מן הפסוק ״השמים מספרים״, והזוהר מסביר ש״מספרים״ שם אין פירושו מספרים, אלא מאירים.

כדי להסביר מדוע יש צורך בספירה זו, אדמו״ר הזקן מציג את שני החגים שהיא מחברת ביניהם. פסח הוא יציאת מצרים, ושבועות הוא מתן תורה; אפשר היה לקבל את התורה רק לאחר שנספרו שבעה שבועות שלמים.

הזוהר על פרשת אמור, שמצוין כאן, מתאר את שבעת השבועות כתהליך של היטהרות שישראל היו צריכים לעבור לפני קבלת התורה. העיקרון שמאחוריו נלמד ממראה יחזקאל: החיות, יצורי הקודש של המרכבה האלוקית, ״רצו ושבו״; כל החיים שלמעלה נעים בתנועה כפולה זו של רצוא, עלייה כלפי מעלה, ושוב, ירידה בחזרה.

פסח הוא רצוא ושבועות הוא שוב. רצוא פירושו תנועה של ריצה והיחלצות כלפי מעלה, ויציאת מצרים הייתה בחיפזון; אפילו את קרבן הפסח היה צריך לאכול בחיפזון.

החיפזון נבע מכך שבעת יציאת מצרים התגלתה האלוקות מלמעלה, כפי שנאמר בהגדה: מלך מלכי המלכים נגלה עליהם וגאל אותם עוד לפני שבצקם הספיק לתפוח. לעומת זאת, על הגאולה האחרונה מבטיח ישעיהו שהיא לא תהיה בחיפזון ולא במנוסה.

ההפניות שבסוגריים מרכזות את המקורות על הניגוד הזה: מדרש רבה, המכילתא והילקוט לפרשת בא, המשווים בין החיפזון של יציאת מצרים לבין זמן הגאולה; ותניא, פרק לא, המסביר שבני ישראל ברחו משום שהרע שבנפשם עדיין היה בתוקפו. לאחר מכן מפנה אדמו״ר הזקן למאמר בתורה אור על הפסוק ״ונתתי לך מהלכים״.

המאמר ההוא מסביר שכיום עבודת ה׳ מתנהלת בתנועת רצוא ושוב, אבל לעתיד לבוא, כשיתגלה סובב כל עלמין, גם השוב יהיה בגדר ״הליכה״ מתמדת, כמו הרצוא. מאמר נוסף בלקוטי תורה מוסיף שלעתיד לבוא האתערותא דלתתא תתעלה לאין שיעור; יחד הם מסבירים מדוע הגאולה האחרונה לא תהיה ״בחיפזון״.

רצוא הוא תנועה מלמטה למעלה: הנפש שואפת לצאת מגבולותיה, כמו ביציאת מצרים. שבועות הוא שוב, תנועה מלמעלה למטה: רצון ה׳ מתגלה בעולם, כמו במעמד הר סיני, שבו ״וירד ה׳ על הר סיני״.

התורה מצווה לזכור את יציאת מצרים כל ימי חייו, וחז״ל אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים. לכן יציאת מצרים אינה רק אירוע מן העבר: בכל יום על האדם לצאת ממצרים בעצמו, והפסקה הבאה ממקמת זאת בקריאת שמע.

יציאת מצרים היומיומית מתרחשת בקריאת שמע: האהבה שבה, ״ואהבת״, היא הרצוא, וקריאת שמע מסתיימת במילים ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״. התפילות שלפניה, מ״ברוך שאמר״, הפותח את פסוקי דזמרה, ועד קריאת שמע, מכינות את האדם להגיע לאהבה הזאת.

ההכנה נעשית באמצעות התבוננות. התפילות מתארות את כל צבא השמים משתחווה לה׳, את האופנים וחיות הקודש — מדרגות של מלאכים — העולים ברעש גדול, את החיות הרועדות לפני הכיסא האלוקי, שאותו הן נושאות והוא נישא על ידיהן, ואת המלאכים המשרתים אותו ברבבות; כולם בטלים לפניו תמיד.

הפסוק מתהילים קמ״ה, הנאמר ב״אשרי״, מדבר על ״הדר מלכותו״: הביטול המוחלט של צבאות השמים לפניו. ביטול זה נובע מהשגת הפסוק הבא: ״מלכותך היא מלכות כל העולמות״.

״מלכותך״ פירושה שהעולמות מקבלים את חיותם רק ממלכות ה׳, שאינה אלא הארה משמו. שם מבטא את האדם כלפי חוץ, בלי להכיל אותו עצמו; כך העולמות מקבלים רק הארה, בשונה מן הגוף, שבתוכו מתלבשת עצם החיות של הנשמה. ואילו הווייתו של ה׳ נשארת נשגבת מהם.

מאחר שהעולמות מקבלים רק הארה, ה׳ עצמו אינו מתלבש בהם, ובריאתם לא חוללה בו שום שינוי. מלאכי אומר: ״אני הוי׳ לא שניתי״, ובתפילת שחרית אומרים: ״אתה הוא קודם שנברא העולם, ואתה הוא לאחר שנברא״.

שום דבר בבריאה אינו יכול לכסות עליו או להסתירו. חיותם וקיומם של כל העולמות באים רק מהארת ״שם כבוד מלכותו״, המילים שאומרים לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע.

העולמות עצומים עד שאי אפשר למנותם: איוב שואל אם אפשר למנות את צבאות ה׳, והגמרא אומרת שהמרחק מן הארץ לרקיע הראשון הוא מהלך של חמש מאות שנה.

ובכל זאת, אין לכל העולמות שום ערך ביחס לאורו האין־סופי. גם למספר אחד יש ערך מסוים ביחס למאה מיליון — רבוא רבבות — שכן הוא חלק קטן ממנו.

אבל לשום מספר סופי, גדול ככל שיהיה, אין שום ערך ביחס לאין־סוף, ולכן העולמות הרבים מספור נחשבים כאין לפני אורו של ה׳. זהו פירוש ״מלכותך מלכות כל עולמים״: כולם יחד מתקיימים מהארה בלבד.

המלאכים בטלים תמיד מפני שהם משיגים את גדולת ה׳. האדם מגיע לכך באמצעות התבוננות בעומק הדעת — הכוח הקושר את השכל לרעיון עד שהוא מורגש.

התבוננות כזאת מביאה מאליה לרצוא של קריאת שמע: ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך״. אהבה זו היא כמיהה לצאת מכל המֵצרים והגבולות, ויש כאן משחק מילים עם מצרים.

כל נברא, גשמי או רוחני, ואפילו המרחקים העצומים שבשמים, הוא גבול המסתיר את ה׳ וגורם לעולם להיראות כמציאות בפני עצמה. אהבת קריאת שמע היא כמיהה לצאת מכל הגבולות האלה ולדבוק רק בו, באין סוף.

לכן היא נקראת יציאת מצרים: מצרים נדרש מלשון מיצרים, כלומר גבולות, והיציאה מהם היא יציאת מצרים. פרעה, שליט הגלות ההיא, אמר: ״אינני יודע את הוי׳״.

שם הוי׳ כולל את האותיות של היה, הווה ויהיה: ה׳ שלמעלה מן הזמן והשינוי. פרעה הכיר רק את אלקים, השם שבאמצעותו ה׳ מסתיר את עצמו בטבע ומאפשר לדברים להיראות כאילו הם קיימים בפני עצמם.

כלומר, גלות מצרים הייתה גלות של דעת: הידיעה של הוי׳ הייתה נסתרת. לכן מסתיימת קריאת שמע במילים ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם״: היציאה ממצרים היא גילוי הוי׳.

בגמרא נאמר שהאבות תיקנו את שלוש התפילות היומיות. אדמו״ר הזקן מפרש את ״האבות״ כחסד, גבורה ותפארת — המקורות לאהבה, ליראה ולרחמים, שכל אחד מהם התגלם באברהם, ביצחק וביעקב.

לפי זה, התפילה בנויה משלושה סוגי פסוקים. הסוג הראשון הוא פסוקים של חסד, המובילים לאהבה שבקריאת שמע — ״ואהבת״.

ההתבוננות מגלה אהבה בנפש, מידתו של אברהם, שה׳ מכנה ״אוהבי״; אהבה זו היא רצוא. בעקבותיה באים הפסוקים הבאים של קריאת שמע: ״הדברים האלה״ צריכים להיות על לב האדם, ו״ודברת בם״ פירושו לימוד תורה.

הפסקה השנייה של קריאת שמע עוסקת באיסוף התבואה, כלומר בעבודה לפרנסה. ואף על פי כן, האהבה של הפסקה הראשונה מאפשרת לאדם לעשות את התורה לעיסוק הקבוע שלו ואת מלאכתו לעיסוק חולף, כפי שהגמרא משבחת את הדורות הראשונים; הפסוק ״כי האדם עץ השדה״ מראה כיצד.

תכליתו של האילן היא פירותיו. יש בו גם קוצים, עלים וגזע, אך הם קיימים רק למען הפירות.

הפרי של האדם הוא תורה ומצוות, כפי שהגמרא מפרשת ״פרי״ כמצוות. שאר צורכי הגוף שלו הם כמו עלים לעומת הפרי, ולהתייחס אליהם כך פירושו לעשות את התורה לעיסוק הקבוע.

כל זה נובע מאהבתו של אברהם, מן הכתוב ״ואהבת״. יצחק הוא בחינת גבורה, שממנה נובעת יראה בנפש — ״פחד יצחק״, כפי שיעקב כינה את אלקי אביו.

יעקב הוא מידת הרחמים, וזו הדרך למי שלבו כלב האבן: גם לאחר שהוא מתבונן בכל מה שנאמר, הוא אינו מגיע לאהבה.

לבו נותר קשה מפני שהוא קשור מאוד להבלי העולם, עד שהוא חש את עצמו ליש בפני עצמו. העצה היא לעורר רחמים רבים על נפשו, והפסקה הבאה מסבירה כיצד.

ישעיהו מדבר על ״יעקב אשר פדה את אברהם״, ואדמו״ר הזקן מפרש זאת כרחמים — מידתו של יעקב — הפודים את האהבה, מידתו של אברהם. הדבר נעשה באמצעות תפילות הרחמים שבברכות שלפני קריאת שמע: ״המלך המרומם לבדו מאז״ ו״ברחמיך הרבים רחם עלינו״.

ברכת אהבה רבה מבקשת: ״אבינו אב הרחמן... ותן בלבנו בינה... ולא נבוש לעולם״. כדי להסביר את הבושה מביא אדמו״ר הזקן את הפסוק ״כי לא יראני האדם וחי״ ואת דברי חז״ל: בחייהם בני האדם אינם רואים את ה׳, אך לאחר מותם הם רואים.

בחיים הנפש מלובשת בגוף, והגוף מסתיר את האמת, כך שנדמה שהעולם הזה מתקיים בפני עצמו.

כשהנפש יוצאת מן הגוף, היא רואה שהווייתו של ה׳ לא השתנתה מעולם וששום דבר לא יכול היה להסתיר אותו. כל הרושם כאילו העולם מתקיים בפני עצמו היה ״מקח טעות״ — מונח משפטי למכירה שנעשתה בטעות.

אז הבושה מציפה: כל מחשבותיו ומטרותיו של האדם הופנו להבלי העולם ולעסקיו שלו, כאילו העולם עצמאי באמת. השקפה כזאת, לפני ה׳, היא חוצפה גדולה.

לכן אנו מתפללים לבינה, שחכמינו מגדירים כהבנת דבר מתוך דבר: להסיק את הנסתר מתוך הנראה.

הבקשה היא להבין, בעוד הנשמה בגוף, שבאמת הכול בטל בתכלית, ולא השתנה מאז שקודם הבריאה. זהו תוכן הבקשה ״ולא נבוש לעולם״: לדעת זאת עכשיו, ולא רק לאחר המוות, כשהנשמה רואה את האמת.

כך לא תהיה אחר כך בושה לעולם. רחמים אלה, המשחררים את האהבה, הם עניינו של ״יעקב אשר פדה את אברהם״; אדמו״ר הזקן מפנה להרחבה במאמר ״מה יפו פעמיך״ בלקוטי תורה על שיר השירים.

3. הרצוא שתואר עד כה, יציאת מצרים, שייך לנפש האלקית בלבד. הנפש האלקית היא הנתונה בגלות בתוך הגבולות המסתירים את האלוקות.

דברי פרעה ״אינני יודע את הוי׳״ מתארים את הגלות הזאת. הבטחת ה׳ ״ארד עמך למצרים ואעלה אותך״ נאמרה ליעקב, המייצג את הנפש האלקית.

את השם יעקב דורשים כ״י׳ עקב״, יוד ועקב: בקבלה מדובר בעשרה ניצוצות אור — יוד היא עשר — הנתונים בעקב, החלק הנמוך ביותר. ״יעקב הוא חבל נחלתו, כי חלק הוי׳ עמו״ מתאר את הנפש האלקית כחלקו של ה׳, הקשור אליו כחבל; ועל הים דווקא ״ישראל״ ראה את היד הגדולה — ישראל בלבד, הנפש האלקית.

ישראל, הנפש האלקית, ״עלה במחשבה״ [של ה׳] עוד לפני הבריאה, ואותיות השם ישראל יוצרות את המילים ״לי ראש״. לכן רק הוא ראה את אשר עשה הוי׳; הנפש הבהמית לא ראתה זאת.

גם האהבה שבקריאת שמע שייכת רק לנפש האלקית. נפש הבהמית, שהיא מקור החיות והדחפים של הגוף, עדיין רוצה לאכול כדרך בהמה.

כדי לקבל את התורה, שהיא גילוי רצונו של ה׳ למטה, היה צורך שגם נפש הבהמית תתבטל תחילה. לשם כך מפנה אדמו״ר הזקן לביאורו על ״אדם כי יקריב מכם קרבן״ וכו׳, ״מן הבהמה״ וכו׳, ״תקריבו״.

הביטול הזה נעשה באמצעות הנפת העומר וספירת העומר. הפסוק אומר שהכהן מניף את העומר ״לפני הוי׳״, ״לרצונכם״, ״ממחרת השבת״, והפסקאות הבאות מבארות כל אחד מהביטויים.

העומר היה עשוי משעורים, שהן מאכל בהמה. גם למעלה יש ״בהמה״: המרכבה העליונה שראה יחזקאל, ובה פני אריה מימין ופני שור משמאל.

אריה הוא חיית פרא ולא בהמה מבויתת, אך התלמוד פוסק שחיה נכללת במונח ״בהמה״, ולכן אפשר לכנות את המרכבה כולה ״בהמה״. הים שעשה שלמה, הכיור הגדול מנחושת שבמקדש, עמד על שנים עשר בקר, שלושה שפנו לכל אחד מן הכיוונים.

הבקר הם המרכבה העליונה, והים שמעליהם הוא הים העליון, המכונה ״בהמה רבה״. זהו שם ב״ן, שם הוי׳ הנכתב באופן שסכום ערכן של אותיותיו הוא 52, כמניין ״בהמה״ (ב=2, ה=5, מ=40, ה=5).

שם ב״ן הוא השורש של המרכבה שפניה כפני אריה, והמרכבה הזאת היא המקור לכל הבהמות ולנפש הבהמית שלמטה. לכן בירור הנפש הבהמית קשור ל״בהמה״ העליונה הזאת.

הזוהר דורש את המילה שעורה מלשון ״שיעור ה׳״. השעורה מסמלת את הבירורים — ניצוצות הקדושה שמתבררים מן העולם שלמטה ונבלעים בבהמה רבה שלמעלה. בדומה לכך, לשון ההווה בברכת הבוקר ״יוצר מלאכים משרתים״ מלמדת שיש מלאכים שמתבטלים בכל יום ונבלעים בבהמה רבה.

הם נבלעים כשם שהשעורה נאכלת בידי בהמה שלמטה, ונוצרים מחדש בכל יום.

״הכהן יניפנו״: הכהן מסמל את החסד העליון, ובאמצעות עומר השעורים הוא מעלה את הבהמה רבה למעלה. הטקסט מפנה לזוהר על פרשת בלק, העוסק בהנפת העומר ובשעורים שלו.

״לפני הוי׳״ פירושו כאן למעלה מהוי׳: העומר מעלה אותה למדרגה הגבוהה אף משם הוי׳. לכן הפסוק מונה ״ממחרת השבת״, היום שאחרי היום הראשון של פסח, ולא ״ממחרת יום טוב״: הדבר רומז למדרגה שלמעלה משבת.

לאחר ההנפה, הספירה המשיכה אורות מקיפים — אור גבוה מכדי להיקלט בפנים, המקיף ופועל מחוץ לאדם. מילות הספירה, ״היום יום אחד לעומר״, רומזות לכך, שכן ״יום״ מסמל חסד, כמו שנאמר: ״ביום ה׳ מצווה את חסדו״.

זהו חסד עליון, הנמשך מן המדרגות הגבוהות ביותר אל העומר, כדי שגם רצון הנפש הבהמית יתבטל.

״לרצונכם״ נקרא כאן מלשון רצון: המטרה היא שרצונכם יתבטל, באמצעות האורות המקיפים הנמשכים על ידי הספירה.

״וספרתם לכם״ פירושו להמשיך את אור המקיפים הללו, הבא מ״ממחרת השבת״ — מדרגה שלמעלה משבת — ״לכם״, כאן למטה, כדי שגם הנפש הבהמית תתהפך, עד שרצונכם יתבטל.

״מיום הביאכם את העומר״ פירושו: מהיום שבו הונף העומר ״לפני הוי׳״, למעלה מהוי׳. מכאן ואילך, ״וספרתם״ פירושו שתמשיכו לעצמכם, באמצעות הספירה, שבעה שבועות — ארבעים ותשע המדות, כאשר כל אחת משבע המדות כוללת את כל שבע המדות.

כך יכול היה מתן תורה לבוא לאחר מכן בשבועות: רצונו ממש של ה׳ מתגלה מלמעלה למטה. גילוי זה נעלה מן התפילה, שהיא בחינת יציאת מצרים — הרצוא מלמטה למעלה.

גם אהבה ״בכל לבבך״ אינה ביטול מוחלט, משום שעדיין יש כאן מי שאוהב: העצמי נשאר נוכח. לימוד התורה שונה, שכן אז דבר ה׳ עצמו נמצא בפיו של האדם.

ה׳ אומר: ״ואשים דברי בפיך״ — דבריו ממש. מאמר אחד נותן לכך קול בלשון המשנה: ״אני המשנה המדברת בפיך״. וחז״ל אומרים על שני הצדדים שבמחלוקת: ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ — שניהם מגלים את רצונו למטה.

לכן ״ודברת בם״ פירושו לדבר בדברי ה׳ עצמם. זהו ״ובכל נפשך״: לקשור את מחשבתו של האדם במחשבת ה׳, שהתורה היא ביטויה; על כך מפנה אדמו״ר הזקן למאמר ״וארא אל אברהם״.

אולם חז״ל אומרים שמי שאומר שאין לו אלא תורה, אין לו אפילו תורה. הטעם הוא שהוא עדיין חש את עצמו כישות בפני עצמה.

אצל אדם כזה, גם דברי התורה שהוא אומר אינם דבר ה׳ ואינם מגלים את רצונו. תחילה צריך להיות הרצוא — היציאה הפנימית ממצרים, מלמטה למעלה, שתוארה לעיל.

באמצעות הרצו הזה, בלשון המאמר הארמי, ״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״: אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא, שממשיכה את רצון ה׳ אל תוך העולם.

אך רצון ה׳ מתלבש בעניינים גשמיים, כגון תרומות, מעשרות וקרבנות — מצוות הקשורות לתבואה ולבעלי חיים. ו״אין זו דרכו של המלך לעסוק בדברי הדיוט״: כיצד יכול רצונו להתלבש בדברים נמוכים כאלה?

לשם כך היה הכוהן צריך תחילה להניף את העומר, את השעורה שהיא ״מאכלה של הבהמה הגדולה״, ״לפני הוי׳״, כלומר להעלותה למעלה מהוי׳. בכך מתיישבת השאלה: שורש מדרגת הבהמה הועלה תחילה למעלה מהוי׳, כדי שרצון ה׳ יוכל לאחר מכן לרדת גם אל הדברים הגשמיים.

לאחר מכן, באמצעות הספירה, נמשכו האורות המקיפים אל העומר: ״וספרתם לכם... שבע שבתות״.

לאחר מכן יכול היה לבוא מתן תורה בשבועות: רצון ה׳ נמשך, כביכול, אל אותיות התורה. כאן מפנה המאמר לזוהר בפרשת תצוה, המתאר את ספירת העומר כהתקדשות ואת היום החמישים כהוצאת התורה באמצעות אתערותא דלתתא.