והניף את העומר

המאמר פותח בפסוק העוסק בקרבן העומר שהונף ביום השני של פסח, ומציין שהוא הובא משעורים, שהגמרא מכנה ״מאכל בהמה״. כדי להסביר מדוע, אדמו״ר הזקן פונה לברכה שלפני קריאת שמע של שחרית, שבה משבחים את ה׳ כ״יוצר משרתים, ואשר משרתיו [כולם עומדים במרומי היקום]״, ומפרש שהיא מדברת על שני סוגים שונים של מלאכים.

הסוג הראשון הוא המלאכים הקבועים: הם נבראו בששת ימי בראשית, ״עומדים במרומי היקום״ ומתקיימים כל עוד העולם עצמו מתקיים.

המלאכים הקבועים הם החיות, כלומר ״החיות הקדושות״ שבמרכבת יחזקאל. הסוג השני הוא מלאכים שנבראים בכל יום, אומרים שירה ואחר כך כלים, כפי שמסופר במדרש; אדמו״ר הזקן מסביר שהם ניצוצות קדושה שנפלו ב״שבירת הכלים״, השבירה הקדומה שממנה התפזרו הניצוצות.

ניצוצות אלה נתונים בנוגה, הקליפה ה״שקופה״, שיש בה עירוב של טוב ורע בעולמות בריאה, יצירה ועשיה. בכל יום מתבררים אחדים מהם ועולים כמ״ן — מים נוקבין, העולים מלמטה; עלייתם היא ה״שירה״ שלהם, ו״כלותם״ היא היכללותם במלכות.

בגמרא מסופר שכאשר ה׳ רצה לברוא את האדם והתייעץ עם המלאכים המשרתים, היו מהם שהתנגדו, והוא ״הושיט את אצבעו הקטנה ביניהם ושרף אותם״. ההסבר החסידי הידוע הוא שאפילו הארה קטנה זו של אלוקות הייתה מעבר למה שהם יכלו להכיל.

ישות שמקבלת אור רב מכפי שהכלי שלה יכול להכיל אינה יכולה להישאר נפרדת: היא ״נשרפת״, כלומר נטמעת באחדות ה׳ ויוצאת מן הכלי שלה. בסיפור הזה השרפה באה כעונש, משום שהמלאכים מחו ואמרו: ״מה אנוש כי תזכרנו״.

אותו מנגנון, אך בלי עונש, מסביר את הבירורים שנעשים מדי יום: אור אין סוף מתגלה על הניצוצות המתבררים בעוצמה כה רבה, עד שהם ״כלים״ ונכללים במלכות.

העלייה והכליה היומיומיות האלה הן עיקר עבודתם התמידית של המלאכים הללו. הזוהר מדבר על ״בהמה גדולה״ שאוכלת בכל יום אלף הרים; אדמו״ר הזקן מזהה אותה עם מלכות, הנקראת ״בהמה״ משום שהמילה בהמה עולה בגימטרייה 52, כערכו של שם ב״ן (הוי׳ במילוי ההי״ן), השייך למלכות. מה שהיא ״אוכלת״ הם בירורי נוגה, הנכללים בה.

מלכות היא ״רבה״ לא מבחינת גודלה, אלא משום שהיא בחינה כללית הכוללת הכול. ״שנים־עשר הבקר״ של המרכבה הם שנים־עשר כוחות פרטיים הנמצאים למטה ממנה.

על הפסוק ״רבות בנות עשו חיל״ שואל הזוהר מדוע שנים־עשר השבטים נקראים ״רבות״, כלומר רבים, אף שהם רק שנים־עשר. הוא משיב מן הפסוק ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״, שבו פירוש המילה הוא ״גדולה״ ולא ״רבים״.

אם כן, ״רבות״ פירושו גדולות, נשגבות ונעלות על הכול. אדמו״ר הזקן מוסיף שהדברים אמורים אפילו בשנים־עשר הבקר של עולם הבריאה: גם הם ״גדולים״ ביחס לנבראים הפרטיים הרבים הנמשכים מהם.

שנים־עשר השבטים ממחישים את הרעיון: נשמתו של מייסד כל שבט היא נשמה כוללת. במחנה ראובן היו אלפים רבים, ונשמת ראובן עצמו כללה את כל נשמות בני שבטו, כענפים היוצאים משורש אחד.

כך מתבאר עניין ״רבות בנות״ שבמשלי: הן שנים־עשר ה״גדולים״. אולם הגדולה היא יחסית: ביחס למלכות, שנים־עשר הבקר הם עצמם פרטים.

מלכות, הכוללת את כל שנים־עשר הבקר, היא ה״בהמה רבה״. אותו דפוס קיים גם במדרגה העליונה ביותר: מלכות דאדם קדמון, המדרגה הקדמונית שמעל כל העולמות, נקראת אף היא ״בהמה רבה״, ואדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לעץ חיים בעניין זה.

לכל עולם יש מלכות משלו, שבה נכללים הניצוצות שהתבררו מנוגה של אותו עולם. קרבן העומר, שבא משעורים המשמשות מאכל לבהמה, שייך לאותו דפוס.

האכילה ממחישה את התהליך: המזון מתעכל, הפסולת מופרשת, והחלק המובחר עולה למוח ונעשה חיות לנפש. כך הבירורים הם ״מזון״ למלכות: הטוב שבהם נקלט, והפסולת נדחית.

לאחר שהבירורים נכללים במלכות, הם נעשים לחיות שלה. הזוהר דורש ״שעורה״ כ״שיעור ה׳״; מכיוון שהאות ה׳ ערכה חמש, אדמו״ר הזקן מפרש זאת כשיעור של חמש הגבורות.

חמש הגבורות הן כוחות של ריסון, המחלקים ומבדילים. חלוקתן לחלקים רבים מאפשרת את קיומם של נבראים מובחנים רבים, כגון מחנה מיכאל ומחנות המלאכים האחרים.

הדיבור משמש דוגמה: קול פשוט אחד נעשה לאותיות רבות רק באמצעות חלוקתו. חמש הגבורות מקבילות לחמשת מוצאות הפה, כגון הגרון כאזור החיתוך של האותיות הגרוניות והשפתיים כאזור החיתוך של האותיות השפתיות.

מוצאי האותיות מצטרפים זה עם זה באינספור אופנים, וצירופי האותיות האלה הם הסיבה להתהוותם של המלאכים והנשמות שאין להם מספר — אותם ״אלף אלפין״ המשרתים לפני ה׳. הם נובעים מהתחלקות צירופי האותיות שבעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, כגון ״יהי אור״.

חמש הגבורות של מלכות, שהיא בחינת הדיבור, מושרשות בחמש הגבורות של אימא, כלומר, בבינה, שהיא בחינת המחשבה. האותיות כבר מחולקות במחשבה, ולכן אותיות אימא נקראות ״פתוחי חותם״ — הביטוי שהתורה משתמשת בו לתיאור השמות שנחרתו על אבני האפוד של הכהן הגדול.

החקיקה הזאת היא ביסוד של אימא, הנקודה שדרכה המחשבה מוסרת הלאה את מה שיש בה. צירופי האותיות שנוצרים במחשבה הם בדיוק הצירופים שהדיבור יאמר לאחר מכן.

המחשבה עצמה הולכת בעקבות הרצון: האדם חושב את הצירופים שהוא רוצה, והדיבור נמשך אחריה מאליו. הסוגריים מפנים למאמר של אדמו״ר הזקן בפרשת חוקת על הפסוק העוסק בפרה אדומה.

מלכות מבררת 288 ניצוצות — המספר שמייחסת הקבלה לניצוצות שנפלו בשבירה. גם בירור זה נעשה באמצעות חמש הגבורות: כוחות של ריסון המאפשרים למלכות לרדת לעולמות התחתונים ולחטוף את הניצוצות מידי הכוחות החיצוניים, הקליפות שמחזיקות בהם.

הפסוק ״היא נותנת טרף לביתה״, שנאמר על אשת חיל, נדרש כאן לפי המשמעות האחרת של ״טרף״ — שלל ניצוד: מלכות חוטפת את הניצוצות כשם שאריה טורף את טרפו, פעולה של גבורה. בעבודתו של האדם, ההקבלה לכך היא הוראת התלמוד לעורר תמיד את היצר הטוב נגד היצר הרע.

מכיוון שמלכות עושה זאת באמצעות חמש הגבורות, הבירורים נקראים ״שעורה״ — ״שיעור ה׳״, והם מזונה של ״הבהמה הגדולה״. התוספת שבסוגריים מפנה לזוהר בתחילת פרשת יתרו ולביאור הרמ״ז, המסבירים מדוע אומרים את המזמור ״אלקים יחננו״ בימי ספירת העומר.

הפרק השני עובר מן השעורה אל מעשה ההנפה: העומר הונף ״לפני הוי׳״. הזוהר מפרק את המילה ״תנופה״ ל״תנו פה״, וקושר זאת לפסוק ״תנו כבוד לה׳ אלקיכם״. לפי הסברו, ה״פה״ הוא הכבוד שעלינו לתת לקדוש ברוך הוא.

כדי להסביר את ההנפה, אדמו״ר הזקן משווה בין פסח לשבועות. בפסח עלה ז״א, תבנית המדות, ממצב של קטנות וצמצום, שהוא ״מצרים״, הנדרש גם כ״מיצרים״, אל המוחין דגדלות.

באדם, מדובר בעליית הנפש האלקית, ששורשה בז״א. בתלמוד נאמר על ישראל ״אתם קרויים אדם״, ולמילה ״אדם״ ערך מספרי של 45, כערכו של שם מ״ה — שם הוי׳ במילוי אל״ף — השייך לז״א.

ביום השני של פסח הכוהן, ששורשו באבא (חכמה), מניף את העומר. עומר השעורים, המשמשים מאכל לבהמות, מסמל את הנפש הבהמית, שיש לבררה עד שתתהפך — זהו המונח של הזוהר להפיכת החושך לאור.

שורש הנפש הבהמית הוא במלכות, ה״בהמה״ שערכה המספרי ב״ן, באמצעות המרכבה של שנים־עשר הבקר. גם היא צריכה להתעלות, כדי שבשבועות תוכל לקבל את התורה, שמקורה בכתר, הרצון העליון.

יש שני מיני רצון. הרצון העליון הוא למעלה מן השכל, ואילו הרצון התחתון בא בעקבות השכל: האדם רוצה דבר מפני שהבין בשכלו שהוא טוב.

בעת מתן תורה התגלה הרצון העליון. לשם כך נדרשה הכנה מלמטה: על האדם לעורר תחילה בעצמו, באמצעות התבוננות, רצון לה׳, ואז ישרה עליו הרצון העליון.

זהו מאמר המשנה: ״עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו״. ימי ספירת העומר הם ההכנה הזאת; להרחבה, אדמו״ר הזקן מפנה לביאור במקום אחר על הפסוק ״צאינה וראינה״.

ההנפה ״לפני הוי׳״ מגיעה למעלה משם הוי׳ של ז״א, אל בינה; זוהי תנועה מלמטה למעלה. לאחר מכן ספירת העומר ממשיכה אור מלמעלה למטה.

הפסוק ״וספרתם לכם ממחרת השבת״ מתפרש כאן על דרך הקבלה: מה שנמשך הם המקיפים של אימא, בינה, הנקראים ״ממחרת השבת״. ערב שבת הוא מלכות, וכפי שייאמר בפסקה הבאה, יום השבת הוא ז״א; הערת קה״ת מפנה לכך בהקדמת תיקוני הזוהר.

יום השבת הוא ז״א; ״ממחרת השבת״ היא בינה, שלמעלה משניהם. הסבר ידוע על דברי יהושע ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם״ משמש כאן דוגמה.

לפי ההסבר הזה, ״עבר הנהר״ היא חכמה, שלמעלה מ״נהר״ הבינה — הנהר ש״יוצא מעדן״. בדומה לכך, ״ממחרת השבת״ היא הבחינה שלמעלה מן השבת.

הבחינה הזאת היא בינה, שלמעלה מז״א ומנוקבא, שהם ״השבת של היום״ ו״השבת של הלילה״. גם בינה נקראת שבת, אך מדובר בבחינה נעלית יותר.

בינה היא ״שבת שבתון״, שבת של מנוחה שלמה, כפי שמסביר הפרדס וכפי שנדון במקומות המצוטטים בזוהר. מבינה נמשכים האורות המקיפים למלכות, וזוהי פעולתה של הספירה.

המילה ״היום״ רומזת להמשכה זו: כפי שמסבירה הערת קה״ת, ״יום״ (56), ובצירוף אחד כנגד המילה עצמה, עולה 57 — כמניין השמות א״ל והוי׳. כדי להסביר מהם מקיפים, חוזר אדמו״ר הזקן למלאכים שמתים משום שהאור שמתגלה בהם עולה על מידתם.

אור גדול מכדי שהכלי יוכל להכילו אינו נעלם; הוא נשאר מחוץ לכלי כמקיף. מלאכים שכליהם גדולים יותר יכולים לקבל את אותו אור כאור פנימי.

לכן ההבחנה בין פנימי למקיף היא יחסית: אור גדול דיו לחרוג גם מיכולת הכלים הגדולים יותר, יהיה מקיף גם עבורם.

גם באהבתו של אדם לה׳ יש שני אופנים. האהבה הראשונה מתאימה לנפש כאור פנימי, ולכן היא מוגבלת: היא נמשכת זמן מסוים, שעה בערך, ואז מסתיימת.

האהבה השנייה נובעת מהתבוננות בגדולת ה׳ כפי שהיא בו עצמו, בלא שינוי, כמו שנאמר: ״כי אני הוי׳ לא שניתי״. אהבה זו גדולה מכדי שהכלי של האדם יוכל להכיל אותה, ולכן היא מקיפה אותו.

האהבה המקיפה משמשת שומר. האהבה הפנימית, מכיוון שהיא נפסקת, מותירה לאחר מכן מקום לתאווה לדברים גשמיים.

כמאמר חז״ל, ״אין חבוש מתיר עצמו״: האהבה המוגבלת אינה יכולה להגן על עצמה. בצד המתנגד לקדושה, ״זה לעומת זה״, יש לכל בחינה פנימית מקבילה המתנגדת לה וסותרת אותה.

האהבה שלמעלה מהכלי שומרת על האהבה הפנימית. בקבלה זהו ״לבוש החשמל״, המלביש את ז״א ונוקבא מכל צד, כדי שהחיצונים לא יוכלו לינוק מהם.

בעבודת ה׳, המוחין הפנימיים הם ההבנה וההתבוננות של האדם, החודרות אל הלב ומולידות אהבה וכיסופים במדותיו.

מכיוון שהרגשות האלה מוגבלים, הם עלולים להיפסק, ואז עלולות להתעורר במקומם מדות ורצונות זרים.

מה ששומר על האדם שלא ייפול ממדרגתו הוא שכל עליון יותר, שאינו נכנס כלל אל הרגשות אלא מקיף אותם ושומר עליהם, כך שלא ירצה דבר מלבד ה׳.

השכל העליון הזה הוא ההתבוננות בגדולתו של אין סוף, שהשכל יכול לתפוס אך הלב קטן מכדי להכיל. לכן היא אינה נעשית רגש מורגש, אלא נשארת מעל הלב כאור מקיף.

הסוגריים מציינים שני מקורות נוספים לעניין זה: ביאור על הפסוק ״טוב לחסות בה׳ מבטוח באדם״, וכן המאמר המתחיל ״עיני כל אליך ישברו״.

הפסוק ״שבע שבתות תמימות תהיינה״ מתאר את חמישים הימים הנספרים בשבע המדות של אמא, בינה, מחסד ועד מלכות כפי שהן בבינה. מדרגה זו היא למעלה מהתחום שבו יכולים הכוחות החיצוניים לינוק.

בבינה אין לחיצונים שום אחיזה. הזוהר מכנה אותה ״עלמא דחירות״, וקושר אותה לקריאה ״וקראתם דרור״ ביובל, השנה החמישים.

בז״א המצב שונה: החסד שבו הוא אברהם, שממנו יצא ישמעאל — דימוי לפסולת המדות, שממנה החיצונים יונקים. מכיוון שבמדות של בינה אין פסולת כזאת, הן נקראות ״תמימות״.

משום שהאורות המקיפים נמשכו, יכולה להתגלות בחג השבועות, במעמד הר סיני, בחינת הרצון העליון, שמקורה בכתר עליון. ״אנכי הוי׳״, הדיבר הראשון מעשרת הדיברות, נמשך מבחינה זו.

בפסח עלה ז״א, הנקרא ״איש״; באמצעות העומר עולה מלכות; ובחג השבועות מתאחדים השניים תחת כתר אחד. לכן מניפים את העומר ״לרצונכם״ — כלומר, כדי ליצור את בחינת הרצון והכתר שמעל לשניהם.

הסוגריים מביאים את דברי הזוהר בפרשת תצוה, המצטט את הפסוק על יום הכיפורים ועל הכהן הגדול: מי שמכפר צריך לכפר תחילה בעד עצמו ואחר כך בעד ביתו.

״בדומה לכך״, אומר הזוהר, גם דרגה זו מתקדשת תחילה בעצמה. אדמו״ר הזקן מסביר שביום הראשון של פסח ז״א מתקדש בקבלו את המוחין של אבא ואמא; וזהו עניין ״מדלג על ההרים״ שבפסוק ״קול דודי״.

לאחר שהתקדש, ז״א צריך ״לכפר על ביתו״, הנדרש כאן כ״בית הו״: הו׳ של הוי׳ היא ז״א, ו״ביתו״ הוא מלכות. מלכות מתוקנת ועולה בזכות האתערותא דלתתא של ישראל בספירת העומר, הנקראת ״מאכל בהמה״.

בזכות זאת מתגלה בחג השבועות בחינה גבוהה משניהם: כתר, המכתיר את שניהם יחד. זהו ״מקפץ על הגבעות״: קיפוץ הוא קפיצה בשתי הרגליים, כלומר, של שני בני הזוג כאחד.

אדמו״ר הזקן משווה זאת להסבר על הפסוק ״זכר ונקבה בראם ויברך אותם״: כאשר מ״ה וב״ן, הזכר והנקבה, מתאחדים, מתגלה בחינה גבוהה משניהם. הוא מפנה לשני מאמרים בתורה אור שבהם הדבר מוסבר.

הפרק השלישי עוסק בדברי הזוהר על פרשת בלק. גם החיטה שייכת למלכות: היא ״הבת שמתחטאת לפני אביה״, משחק מילים על חיטה; והזוהר מציין שבשמות שנים־עשר השבטים אין האותיות ח׳ וט׳, היוצרות יחד את המילה ״חט״, ואילו בחיטה הן מופיעות.

הדבר נראה כסותר את מה שנאמר לעיל: השעורה, ״שיעור ה׳״, היא מזונה של ה״בהמה רבה״, מלכות, שם ב״ן.

חיטה היא מאכל אדם, מאכלו של אדם, ולכן היה ראוי שתשתייך למדרגה עליונה יותר; ובכל זאת הזוהר משייך גם את החיטה למלכות, לבהמה, ומבחין בינה לבין השבטים, שבשמותיהם אין האותיות ח׳ וט׳.

שאלה נוספת: נאמר שהנפש האלקית מושרשת בז״א, ואילו הנפש הבהמית מושרשת במלכות. עם זאת, במקורות רבים מלכות נקראת ״אימא תתאה״ וכנסת ישראל, שורש ומקור לנשמות האלקיות של ישראל.

התשובה פותחת בכך שמלכות מקבלת שני סוגי שפע: ה׳ חסדים מאבא וה׳ גבורות מאימא.

שתי ההמשכות האלה הן הפנימיות והחיצוניות של מלכות. נשמות ישראל באות מהפנימיות שלה, המקבלת את החסדים של אבא; זוהי בחינת חיטה, כפי שמבואר בדרוש על חג השבועות בפרי עץ חיים של האריז״ל.

ההסבר החסידי מובא במקום אחר על הפסוק ״וספרתם לכם״: הגמרא אומרת שתינוק אינו יודע לקרוא ״אבא״ עד שהוא טועם דגן. ההכרה החדשה שמתעוררת בתינוק היא גילוי של דעת נעלמת, שלמעלה מן הדעת שאדם יכול להשיג.

אותה דעת נעלמת מתלבשת בהבנה הקטנה של התינוק. כך גם החסדים של אבא — החכמה העילאה שלמעלה מהשגה — מתלבשים בנשמות ישראל כביטול של הנפש; זהו ״אבא יסד ברתא״.

בזוהר, על הפסוק ״היא אחותי בת אבי״, מבואר שמלכות היא בתה של החכמה העליונה, אבא. לכן הנשמות נמשכות ממלכות כאשר היא מקבלת דווקא מאבא.

השעורה, שהיא בחינה חיצונית של מלכות, נתבארה לעיל ותחזור להתבאר בהמשך. כעת אדמו״ר הזקן מסביר את דברי הזוהר שלשמות השבטים חסרות האותיות ח׳ וט׳.

האותיות ח׳ וט׳ נמשכות מן הגבורות, והשבטים, שעמדו בדרגה גבוהה מהן, לא כללו אותן בשמותיהם. האותיות הללו נמתקות רק כאשר מצטרפת אליהן ה׳.

ה׳, שערכה המספרי חמש, רומזת לחמשת החסדים של אבא: באמצעותה נמתקות האותיות ח׳ וט׳ ונעשית חיטה. בדומה לכך, ההערה שבסוגריים מציינת שההבדל בין חמץ למצה הוא באות ח׳ לעומת ה׳.

דברי הזוהר ״כמו בת המתחננת לפני אביה, והוא עושה את רצונה״ פירושם שאביה עושה עמה חסד: אבא ממשיך את חמשת החסדים כדי להמתיק את האותיות ח״ט.

״מתחטאת״ בנוי על אותו שורש כמו ״חטא״. הסוגריים משווים את הדברים לדברי בת שבע: ״אני ובני שלמה נהיה חוטאים״, ולפסוק ״פדה את חטאך בצדקה״, שכן הצדקה ממשיכה את חמשת החסדים למלכות.

אם כן, החיטה היא גבורות שבפנימיות מלכות, הממותקות על ידי החסדים. נשמתו של אדם הייתה מאילנא דחיי, שהוא ז״א, ולכן הייתה בדרגה גבוהה מזו.

זו הסיבה שהגמרא מתארת את חטאו של אדם באכילת חיטה, לפי הדעה ש״עץ הדעת היה חיטה״. החיטה הייתה למטה מאדם: היא שייכת למלכות דאצילות, הנקראת עץ הדעת ביחס לז״א.

כאן מתחיל סוגר מרובע ארוך. חיטה היא הדעת שנשפלת ונמשכת למטה למצב של קטנות, כפי שמוסבר במקום אחר על הפסוק ״בשברי לכם מטה לחם״.

הדעת השפלה הזאת שייכת למלכות, שבה החט מתברר על ידי חמשת החסדים; ז״א נמצא למעלה מדרגה זו.

מתעוררת כאן שאלה חדשה: כל הנשמות נולדות מזיווג ז״א ונוקבא דאצילות, ולכן בכל נשמה יש חלק מן ה״אם״, מלכות, שהיא בחינת חיטה.

אם לכל נשמה יש חלק במלכות, מדוע אכילת החיטה הייתה חטא עבור אדם הראשון? התשובה מתחילה מדברי הזוהר על פרשת תרומה: ״האדם הראשון נוצר ונחקק בלי נקבה״.

נראה שמשמעות הדברים היא שכפי שגופו לא נולד מאישה אלא נוצר במעשה ידיו של ה׳, כך גם נשמתו הייתה מושרשת למעלה מהיחוד של ז״א ונוקבא דאצילות. לכן החיטה, שהיא חלקה של מלכות, הייתה למטה ממדרגתו.

לכן לא היה באדם דבר מעץ הדעת או מן החיטה; נשמתו באה מחכמה עילאה כפי שהיא מצד עצמה, לפני כל ירידה למלכות.

עבורו, אכילת חיטה הייתה ירידה מתחת למדרגתו, ולכן הייתה חטא. הנשמות שבאו אחר כך שונות ממנו, שכן הן נולדות למטה מאב ואם.

גם שורש נשמתן בא מזיווג ז״א ונוקבא, ולכן החיטה, ״מאכל אדם״, מתאימה להן: היא שייכת לשורשן בפנימיות המלכות.

מצד שורשם בז״א, לא היו בשבטים האותיות ח׳ וט׳. אך קטע בסוף פרשת אמור בזוהר נראה כאילו הוא אומר אחרת בנוגע לאדם: ״ואדם יצא מזכר ונקבה״.

הרמ״ז (רבי משה זכות) מפרש שגם נשמתו של אדם נמשכה מזיווג ז״א ונוקבא דאצילות, אך בתוך היכלות אבא ואמא.

מקורות נוספים מצביעים על אותו כיוון: הרעיא מהימנא, חלק מן הזוהר, בפרשת קדושים; ספר הגלגולים, מתורת האריז״ל על גלגול נשמות; וליקוטי תורה של האריז״ל על בראשית.

לפי דבריהם, יש לקרוא את הזוהר על תרומה — ״נוצר בלא נקבה״ — באופן אחר, כפי שעושה שם המקדש מלך. ואז חוזרת הקושיה: מדוע הייתה החיטה חטא לאדם?

אדמו״ר הזקן משיב שאין כאן קושי אמיתי, ומביא את דברי הזוהר על ״רוחי לא ידון באדם לעולם״.

שם אומר רבי אחא שבזמנים הראשונים ה״נהר״ היה מביא רוח מעץ החיים אל העץ שהמוות שורה בו, וממנו נמשכו רוחות לבני האדם ימים רבים; משום כך חיו הדורות הראשונים שנים רבות.

כאשר קמו הרשעים, הסתלקה הרוח העליונה. המקדש מלך מסביר שבתחילה עיקר הנשמה היה מז״א, ורק מעט ממלכות.

החלק שהגיע לז״א עצמו נמשך אליו מאריך אנפין באמצעות אימא עילאה; ומכיוון שאריכות ימים באה מאריך, הדורות הראשונים חיו שנים רבות.

אחרי החטא התהפך היחס: ״טיפת״ הנקבה גברה על זו של הזכר, וזוהי ״עץ המוות״, ולכן התקצרו שנות החיים. המילים ״עד כאן דבריו״ מסיימות את הציטוט ממקדש מלך.

כלומר, אפילו אצל אנשים רגילים, לאחר החטא, עיקר הנשמה עדיין נבע מז״א ומדרגות שלמעלה ממנו.

על אחת כמה וכמה באדם הראשון עצמו, שנוצר במעשה ידיו של ה׳ ולפני החטא: החלק העליון שבו עלה בהרבה על ״טיפת״ הנוקבא.

ספר הגלגולים אומר שהיו לו נפש, רוח ונשמה דאצילות, ואף ״נשמה לנשמה״ דאצילות. עבור נשמה גבוהה כל כך, הירידה לבחינת חיטה נחשבה לחטא.

הסוגריים המרובעים הארוכים נסגרים בהפניה למאמר העוסק בקריעת ים סוף. חוזרים לשעורה: היא החיצוניות של מלכות, המחיה את הנבראים הרבים והשונים, את המלאכים, באמצעות חמש הגבורות.

שורשם בחמש הגבורות של אמא, שכן בינה מקננת בכיסא, בעולם הבריאה, וגם החיצוניות של מלכות, המתלבשת בבריאה, ביצירה ובעשיה, מקבלת מהן. הדיבור שבאדם ממחיש זאת: הוא יוצא דרך חמשת מוצאות הפה.

קול פשוט מתחלק לעשרים ושתיים אותיות באמצעות חמש הגבורות, והמחשבה היא שמחלקת אותו. כך גם צירופי האותיות של דבר ה׳, מלכות, מתחלקים באמצעות חמש הגבורות ששורשן באמא, בחינת המחשבה.

זוהי השעורה, כפי שהתבאר בפרק הראשון. נפש הבהמית מושרשת שם, בשנים עשר הבקר, ואילו נפש האלקית מושרשת בפנימיות של מלכות ובז״א עצמו, כפי שנאמר בזוהר על ויחי.

לכן למלכות יש שני שמות: כשהיא באצילות, בפנימיות שלה, היא נקראת אדם; וכשהיא יורדת לבריאה, בחיצוניות שלה, היא נקראת בהמה, כפי שנאמר: ״ורוח הבהמה היורדת היא למטה״.

ספירת העומר מבררת את הנפש הבהמית ומעלה את החלק במלכות הנקרא ״בהמה״. בעקבות זאת, בשבועות, בחינה זו נעשית ״אדם״ ועולה באצילות אל פנימיות מלכות.

זוהי ״המנחה החדשה״ של שבועות. המים הזכריים, הנמשכים מלמעלה כמענה לכך, הם מתן תורה: המשכת כתר וחכמה אל האותיות של בחינת חיטה.

הדבר דומה לחיבור הטוב שבעץ הדעת עם עץ החיים, עד שהם ״אחד באחד״. אדמו״ר הזקן מפנה לזוהר על פרשת אמור ולביאור על ״קול דודי״.