אם בחקותי תלכו כו׳

1״אם בחוקותי תלכו״ וכו׳. הדבר מבואר בעץ חיים (שער כ״ה, פרק א׳, המתחיל: ״עניין הצלם, לאמיתו של דבר, כפי שנראה לעניות דעתי״ וכו׳).

[ש]בחינת הצלם וכו׳ היא בחינת הנפש השכלית, המחברת בין הצורה לחומר — כלומר, בין הנפש האלקית לנפש הבהמית — כדי לברר בירורים.

כי הנפש הבהמית היא בחינת בהמה פשוטה (וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״זאת חנוכת המזבח״), ואילו הנפש השכלית היא בחינת נוגה, המעורבת טוב ורע, כפי שנאמר: ״חכמים המה להרע״.

2זהו [פירוש] הפסוק ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״, המתייחס לפסוק שלפניו: ״שתה עוונותינו לנגדך, עלומינו למאור פניך״ וכו׳; כלומר, שהבחינה של ״עוונותינו״ תתהפך וכו׳,

כך שהם יהיו ״לנגדך״, ו״עלומינו״ יבואו ״למאור פניך״ וכו׳. הדבר נעשה באמצעות הצלם וכו׳; ולשם כך ניתנו לכל אחד ואחד שבעים שנה, לפי ערכו וכוחותיו, כדי לברר וכו׳.

עוד נאמר בעץ חיים שכעת מ״ה מברר את ב״ן, ולעתיד לבוא, לאחר שבחינת ב״ן תתברר, תהיה ״אשת חיל עטרת בעלה״. השבירה היא בבחינת ס״ג — ״כולו ס״ג יחדיו״ וכו׳; כלומר, בבחינת ב״ן שבס״ג.

3ולעתיד לבוא, כאשר יתברר שם ס״ג, תתהווה ממנו בחינת ס״ג שבס״ג וכו׳. ביאור העניין: בחינת מ״ה המבררת היא האור הנמשך בבחינת כלי, כמו אצל משה, שאמר ״ונחנו מה״ — ביטול מוחלט; ואף על פי כן היה בגוף.

ואף שהוא מבחינת אבא, הרי זה רק מבחינת האחוריים: קפ״ד וקס״א, שבגימטרייה הם משה. וראו מה שנכתב על כך על הפסוק ״אני ישנה״, בעניין ״קול דודי דופק״.

וכן ״נובלות חכמה שלמעלה תורה״: הכוונה למה שנמשך ממוחין דאבא למדותיו, ונעשית תורה הקובעת אם הדבר כשר או פסול וכו׳. וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״השמים כסאי״ וכו׳.

וכן בבחינת משה היו אהבה ויראה ומדות, אלא שהן נמשכו מבחינת המוחין. כלומר, אהבתו ויראתו היו בביטול מוחלט, בבחינת אבא, מבחינת האחוריים.

(שהרי פנימיות אבא היא פנימיות עתיק), ולא מבחינת ההתלהבות שמבחינת אמא. הדבר דומה להבדל בין שבת ליום טוב: יום טוב הוא בחינת שמחה וכו׳, ושבת היא בחינת תענוג, ״נאדר בקודש״ וכו׳.

״מלה בגרמיה״, כפי שמבואר בפרשת אמור, דף צ״ד ע״א. כך היו גם אהבתו ויראתו של משה. הוא ביקש: ״הראני נא את כבודך״, כלומר, שיוכל לראות את אין סוף שלא בבחינת כלי.

(ראו רע״מ, פרשת פינחס, דף רנ״ה ע״ב). והוא השיב לו: ״כי לא יראני האדם וחי״ — ״בחייהם אינם רואים״.

״אבל במיתתם רואים״ וכו׳. וכפי שמובא במדרש: ״טוב״ הוא מלאך החיים, ״מאד״ הוא מלאך המוות. כלומר, לאחר המוות אפשר להשיג את בחינת ״מאד״, שהיא ללא גבול וכו׳.

כלומר, כל עוד האדם חי בבחינת גוף וכלי, ״לא יראני״ וכו׳; רק ״במיתתן״, לאחר שהכלי התברר לגמרי בבחינת אתכפיא ואתהפכא, אז רואים. ולעתיד לבוא, כשיזדכך, כך שהגוף לא יהיה [מורכב] מזכר ונקבה (ראו זוהר, חלק ב, 167ב), אלא

כמו שכתוב: ״ועצמותיך יחליץ״, מבחינת טלא דבדולחא, ״טל אורות טלך״; אז גם הגוף יוכל לראות ולהשיג את בחינת אור אין סוף.

וזהו ״כאור שבעת הימים״: כלומר, אור שבעת הימים כפי שהיה קודם הבריאה, בעולם התוהו, אלא שהיה בבחינת שבעה אורות, שהאורות היו גדולים מן הכלי.

אלא שהייתה בהם שבירה, ואחר כך, בעולם התיקון, נעשה הכלי גדול והאור קטן. ולעתיד לבוא, כשיזדכך הכלי, גם האור יהיה גדול, כאור שבעת הימים, בבחינת תוהו; ואז ״אשת חיל עטרת בעלה״ וכו׳.

(ראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״והיה אור הלבנה״. וראו במקדש מלך, סוף פרשת מצורע, בעניין אור שבעת הימים, וברמ״ז, פרשת כי תשא, 188ב.)

וזהו עניין קריאת שמע: במילה ״שמע״ יש עי״ן רבתי, כלומר, בחינת אור שבעת הימים, שכן העלאת מ״ן מן הבירור של נפש הבהמית עולה לשם.

וזהו ״ואהבת את הוי׳ אלקיך״: ״את״ בא לרבות את הטפל וכו׳, כדי להיות בבחינת אהבה, ולהיות טפל ובטל לשם הוי׳ (ראו מה שכתוב על הפסוק ״וידעת היום״), ולהיכלל באחד.

״בכל לבבך״ הוא בחינת נפש הבהמית, רביעית הדם שבלב וכו׳; ״ובכל נפשך״ הוא בחינת נפש השכלית, בחינת הצלם המחבר הנזכר לעיל. וכשיתהפכו ויתבררו, יבוא לבחינת ״ובכל מאדך״ — מאד, בלי גבול,

כפי שכתוב: ״הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד״. לשם כך ירדה הנפש האלקית למטה,

שכן קודם לכן הייתה בבחינת גבול ומספר, מפני שנשמות ישראל נמשכו מבחינת ז״א ונוקבא של עולם התיקון, בבחינת כלי וכו׳,

כפי שכתוב: ״חי הוי׳ אשר עמדתי לפניו״ וכו׳; ואילו לאחר ירידתה, בבחינת צלם, כדי לברר וכו׳ ולכפות וכו׳,

״בכל לבבך ובכל נפשך״ — באמצעות כך אפשר להשיג אהבה מבחינת אור אין סוף, בחינת ״בכל מאודך״, שמקורה בעולם התוהו.

ואף שאי אפשר שתהיה בבחינת גוף וכלי, בכל זאת הארה ממנה יכולה להיות בכל יום; ו״במותן״, לאחר שהכול התברר, ״רואין״ וכו׳. וזהו [פירוש] ״והיה מספר בני ישראל״ וכו׳, ״אשר לא יספר״ וכו׳.

42. אך לפני קריאת שמע, בחינת האהבה שהוזכרה לעיל, צריכים לומר פסוקי דזמרה. וזהו [פירוש] ״אם בחוקותי תלכו״: שתי חריתות, כמו כלי שצריך לחרוט בו מבחוץ ומבפנים;

כך גם כלי הנפש הבהמית זקוק לשתי החריתות הללו, כדי שלאחר מכן תוכל להיות בחינת ״תלכו״, שהיא בחינת האהבה, להיכלל באחד,

כמו שכתוב: ״הולך ונסוע הנגבה״. החריתה מבחוץ נעשית באמצעות פסוקי דזמרה, שמקור שמם בלשון ״זמיר עריצים״ — כריתת העריצים. כלומר, באמצעות ההתבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא בפסוקי דזמרה, הוא מזמר וכורת את בחינת הרע, כדי שבנפשו תוכל להתפשט בחינת האהבה האלקית.

שהרי ההתעוררות מן ההתבוננות האמורה עדיין אינה בחינת אהבה, אלא רק בחינת התפעלות מאלקות, כדי שהרע ייפרד,

כמו שכתוב: ״רוממות ה׳ בגרונם וחרב פיפיות בידם״. כלומר, באמצעות בחינת ההתבוננות ברוממותו יתברך, הרע נפרד.

5לכן חובת פסוקי דזמרה אינה נזכרת במשנה, אלא רק ״שתיים לפניה״ וכו׳, מפני שבאותם ימים לא היה צורך בכך בכל יום וכו׳.

וזוהי החקיקה מבחוץ. החקיקה מבפנים נעשית באמצעות מצוות מעשיות שהן בבחינת חוקה, כגון פרה אדומה, ציצית ותפילין, שאין בהן שום שכל וטעם.

וזה מפני ששורש המצוות הוא בבחינת כתר. שהרי התורה יוצאת מחכמה, אך שורש המצוות הוא בכתר: תרי״ג מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן עולות בגימטרייה תר״ך.

אולם בכל ספירה יש בחינת קומה שלמה, כגון חכמה שבחכמה. וכך גם בכתר יש בחינת מצוות הנמשכת מחכמה שבכתר ומתלבשת בחכמה דאצילות, ואחר כך בבריאה, כדי שגם למטה יהיה אפשר להבין טעם למצווה זו.

6ויש מצוות הנמשכות מכתר שבכתר, והן החוקים, שהן בחינת רצון בלבד, ונקראות ״רצון הרצונות״ וכו׳. באמצעות מצוות אלה, ששורשן נעלה מאוד, יכולה להתחולל חקיקה מבפנים בנפש הבהמית,

כמו שנאמר: ״ועברתי בארץ מצרים״ — ״אני ולא מלאך״; מכיוון שהם היו בעומק הקליפות, היה צורך דווקא ב״אני״, בבחינה נעלית מאוד.

וכך גם, כדי שתהיה חקיקה בנפש הבהמית, שתהיה בה בחינת אהבה, כך שנפשו תיכלל באחד, הדבר נעשה באמצעות המצוות הנזכרות לעיל. (ראו מה שכתוב במאמר הפותח במילים ״ועתה יגדל נא כוח״.)

וזהו ״באר חפרוה שרים״: בחינת יסוד של נוקבא. כדי שבבחינת נוקבא תהיה בחינת יסוד, התקשרות באלוקות באמצעות ההתעוררות הנזכרת לעיל, נחוצה חפירה; שכן בלעדיה לבו אטום כבתולה.

(ראו מה שכתוב על כך על הפסוק ״לריח שמניך״, בעניין ״על כן עלמות אהבוך״; וראו מה שכתוב במאמר הפותח במילים ״עיני כל״, ובמאמר הפותח במילים ״לא תהיה משכלה ועקרה״.) ובמה נעשית החפירה? ״במחוקק״ — בחינת החקיקה הנזכרת לעיל, שהיא בחינת המצוות הנזכרות לעיל.

אך למרות זאת, התפשטותן היא בבחינת חכמה, באמצעות משה (ראו מה שכתוב בפרשת חוקת על הפסוק ״במחוקק״ וכו׳), שכן גם פרה אדומה נאמרה באמצעות משה וכו׳; ועל כך נאמר: ״אמרתי אחכמה״ וכו׳.

וזהו ״אם בחוקותי תלכו״, שעל כך דרשו חז״ל: ״הלוואי בחוקותי תלכו״. כלומר, כדי שתהיה בחינת הליכה — שהיא בחינת אהבה והיכללות באחד — נחוצות שתי החקיקות הנזכרות לעיל.

כי בלעדיהן אין אפשרות שתהיה בו בחינת אהבה, מאחר שהוא אסור בגוף ובנפש הבהמית. הדבר דומה לאדם הכבול בשלשלאות, שאינו יכול ללכת אלא אם כן השלשלאות נשברות.

73. אבל עיקר ההליכה הוא שנפשו תיכלל באחד ותדבק בו. ואיך אפשר להגיע לכך? על כך נאמר: ״ואת מצותי תשמרו״, ועל כך אומרים: ״אשר קדשנו במצותיו״ וכו׳, כפי שמבואר במקום אחר.

וזהו ״ואת מצותי תשמרו״: באמצעות המצוות נשמרת בחינת אור אין סוף, בחינת עתיק. זהו ״נר מצוה״ — כמו נר השומר את השמן ואת האור,

וכך גם המצווה שומרת על בחינת אור אין סוף (ועיינו במה שכתוב בדיבור המתחיל ״והנה מנורת זהב כולה״, ובדיבור המתחיל ״כי תשמע בקול״, בעניין ״לשמור את כל מצותיו״). ועל כך נאמר: ״ועשיתם אותם״ — ״אתם״ כתיב.

פירוש הדבר, שזו באמת בחינת עשייה: נשמות ישראל עושות ומכריחות, כביכול, את המשכת אור אין סוף אל הכלים. זהו גם פירוש הביטוי ״גדול המעשה״ וכו׳,

ולכן כל פעולה נקראת בלשון עשייה, שפירושה גם הכרח. כאשר השכל מתפשט אל הפעולה שאדם עושה, הדבר כרוך בהכרח מצד השכל, שעליו לרדת ולהימשך אל העשייה;

וכך גם בעשיית מצווה: באמצעותה נמשך אור אין סוף ברוך הוא, המרוחק והמובדל מסדר ההשתלשלות, והוא נמשך ושורה בכלים של ז״א. לכן בחינה זו נקראת עשייה.

(ועיינו במה שכתוב בדיבור המתחיל ״להבין ענין מדלג על ההרים״, בעניין הסיבה לכך שהמצוות נקראות ״רמ״ח אברין דמלכא״ וכו׳, ושם. ועיינו גם במה שכתוב על הפסוק ״ביום השמיני עצרת״, בפירוש ״אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״.)

וזהו ״ועשיתם אותם״ — ״אתם״ וכו׳. ״ונתתי גשמיכם בעתם״: ״גשמיכם״ הם התורה, כמו שכתוב: ״יערוף כמטר לקחי״.

והנה, הגשמים יורדים באמצעות גבורה, ועל התורה אמרו חז״ל שהיא ניתנה בחמישה קולות. כלומר, חמישה חסדים שמגדילים, והם בחינת חמש הגבורות של אבא שנעשות בחינת החסדים של אימא.

כלומר, משה שמע את התורה כולה בקול אחד, כפי שנאמר: ״והאלקים יעננו בקול״, משום שמשה היה מבחינת אור אבא עצמו.

אבל ישראל לא יכלו לקבל אותה כך, והיא התחלקה באמצעות חמש הגבורות של אבא לחמישה קולות. וזהו ״פלג אלקים מלא מים״.

כלומר, מה שנחלק מבחינת אלקים — בחינת חמש הגבורות — הוא ״מלא מים״: לאמיתו של דבר אלה הם חסדים, שהם יכולים לקבל.

8ועל ידי ״גשמיכם״ — בחינת התורה שנזכרה לעיל — נעשה ״קול דודי דופק: פתחי לי״, כך שלבו יהיה פתוח ותוכל להיות בנפשו בחינת אהבה, באמצעות בחינת התורה שמצמיחה. ומכך בא ״ונתנה הארץ יבולה״, כלומר בחינת ב״ן, שהתבררה מתוך הנפש הבהמית.

(וזה על דרך מה שכתוב במאמר המתחיל ״האזינו השמים״, בעניין ״יערוף כמטר לקחי״: התורה נקראת מטר וגשם, המוציאים את כוח הצמיחה שבארץ מן ההעלם אל הגילוי,

כלומר, שהצמיחה תהיה בחינת אהבה ״בכל מאדך״ וכו׳; עיינו שם באריכות. וזהו ״ואהבת״, שגימטרייתו פעמיים ״אור״: בחינת אור אחת היא ״אור זרוע לצדיק״, והבחינה השנייה היא הצמיחה — ״בכל מאדך״).

ואחר כך ״ועץ השדה יתן פריו״ (עיינו בזוהר, פרשת בראשית, סוף דף לז ע״ב, ובמקדש מלך שם), שהיא בחינת מ״ד שבנפש האלקית.

וכמו בארץ, שהארץ מעלה מ״ן והגשם המצמיח הוא בחינת מ״ד, ככתוב: ״כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים״ — כך גם על ידי חיבור מ״ה וב״ן שנזכר לעיל ״יתן פריו״, כלומר, תתגלה בחינת ״טובא דגניז בגווה״,

כלומר, רפ״ח הניצוצין שבה, אלא שהם מוסתרים ומולבשים, ו״רשע מכתיר את הצדיק״; אך כאשר הם מתבררים ונהפכים, מתגלה האור הנזכר לעיל, להיות ״אשת חיל עטרת בעלה״ — בחינה שלמעלה מהתיקון, ס״ג דס״ג.

וזהו ״והצליח אשר שלחתיו״ — לברר בירורים באמצעות ״דברי אשר יצא מפי״ דווקא, כי כל העוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו וכו׳.