אם בחקותי תלכו

המאמר נפתח בפסוק הראשון של פרשת בחוקותי, המבטיח ברכה למי שהולכים בחוקי ה׳. הגמרא דורשת את המילה הראשונה, ״אם״, לא כתנאי אלא כלשון תחינה של ה׳: ״הלוואי״, כמו בפסוק בתהלים שבו ה׳ משתוקק שעמו יקשיב לו. שאלתו הראשונה של אדמו״ר הזקן היא מה משמעותה של תחינה אלוקית זו.

השאלה השנייה נוגעת למילה ״בחוקותי״ עצמה. הגמרא מפרשת את המילה ״חוקים״ כדברים שה׳ ״חקק״, ואדמו״ר הזקן שואל מהי חקיקה זו.

השאלה השלישית היא מדוע הפסוק מדבר על ״הליכה״. כדי להתחיל להשיב, אדמו״ר הזקן מציג שני סוגי כתיבה שבתורה שבכתב.

עשרת הדיברות נחקקו בלוחות האבן, ולכן האותיות היו עשויות מחומרם של הלוחות עצמם, בלי שנוסף להם חומר אחר. לאותיות כאלה אין קיום נפרד מן האבן שבה הן חקוקות.

לעומת זאת, בספר תורה הדיו כתוב על הקלף: הדיו הוא חומר נפרד, ולכן לאותיות יש קיום בפני עצמן והן רק מונחות על הקלף. התורה שם ״מלובשת״ בכתב, וביטוי הסיום רומז שההבחנה הזאת תיושם בהמשך בעניינים עמוקים יותר.

הזוהר מלמד שהקדוש ברוך הוא, התורה וישראל קשורים זה בזה. משום שישראל קשורים לתורה, שני סוגי האותיות שבתורה — חקוקות וכתובות — מצויים גם בכל נפש אלקית. הפסוק מזכריה, ״מהלכים בין העומדים האלה״, עתיד להבהיר מה הן שתי הבחינות האלה.

על פי הפסוק, אדמו״ר הזקן מזהה את ״העומדים״ כמלאכים ואת ״המהלכים״ כנשמות ישראל. לאחר מכן הוא שואל מדוע דווקא המלאכים נקראים ״עומדים״.

בתהילים לג, ו נאמר שהשמים נעשו בדבר ה׳, ו״כל צבאם״ — המלאכים — ברוח פיו; מכאן ששורשם של המלאכים הוא בדיבור האלוקי. המילים ״כביכול״ ו״אין לו דמות הגוף״ מבהירות שאין להבין את הדיבור כפשוטו.

מאחר שאין לה׳ גוף, ״דיבור״ הוא ביטוי מושאל, כפי שאמרו חז״ל: התורה מדברת בלשון בני אדם. התגלות אורו של ה׳ לנבראים נקראת ״דיבור״, בדומה לאדם המגלה את עצמו לאחרים באמצעות דיבור.

אותיות הדיבור דומות לגופים נפרדים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו: מילה שנאמרה אינה צומחת ואינה מולידה מילה אחרת. לכן הדיבור נשאר במדרגה קבועה, וזהו פירוש ״עומדים״.

מכיוון שהמלאכים נבראים מן הדיבור, הם חולקים את הקביעות שלו. עבודתם היא או באהבה, כמו מחנה המלאך מיכאל, או ביראה, כמו מחנה גבריאל.

כל אחד ממחנות המלאכים עומד במדרגה אחת: האהבה או היראה שניתנו לו בבריאה אינן גדלות מיום ליום. המעמד הבלתי משתנה הזה הוא ה״עמידה״ של המלאכים.

ישעיהו ראה ״שרפים עומדים״, ואת המילים האלה אדמו״ר הזקן מפרש כעמידה במדרגה אחת. לעומת זאת, נשמות ישראל ״עלו במחשבה״ לפני הבריאה, ולכן מקורן הוא באותיות המחשבה, במחשבה העילאה, הנובעת כמעיין שאינו פוסק.

חז״ל מתארים את ההבנה כ״מבין דבר מתוך דבר״: רעיון שנכנס למחשבה הקשורה למקורה שבשכל הולך ומתפתח. בניגוד לדיבור, המחשבה ״מתהלכת״ בחופשיות ומתרחבת ומתפשטת עוד ועוד.

הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן הוא זרם המחשבה הנובע תמיד, היוצא מעדן, מקור החכמה. למילה ״גן״ יש ערך מספרי של חמישים ושלוש, כמספר סדרי התורה; לכן הנהר בא להשקות את התורה שבכתב.

מכיוון שהנהר מסמל את זרימת המחשבה מן החכמה, האבות שישבו ״מעבר לנהר״ מושרשים למעלה ממנו. גם במחשבה עצמה יש שתי בחינות, כפי שמשתמע מן הלשון ברבים ״מחשבותי״ ו״מחשבותיכם״.

הבחינה הראשונה היא המחשבה התחתונה, המחיה את הדיבור, שהרי אדם אינו יכול לדבר בלי לחשוב. הוראת חז״ל לאדם להקשיב למה שהוא מוציא מפיו מראה שהדיבור לעולם אינו מנותק מן המחשבה שמאחוריו. עשרת המאמרות שבהם נברא העולם שייכים לבחינה זו.

המשנה שואלת מדוע נברא העולם בעשרה מאמרות, ולא במאמר אחד, כאשר אפשר היה לברוא אותו במאמר אחד. אדמו״ר הזקן מזהה את ״המאמר האחד״ עם המחשבה התחתונה, המלובשת בכל עשרת המאמרות ומחיה את הדיבור בכללותו.

כפי שחז״ל דורשים את הפסוק בתהילים לג, טו, ה׳ סוקר את כל הברואים במבט אחד, בדומה למחשבה התחתונה האחת הכוללת את כל הדיבור בבת אחת. הבחינה השנייה, הגבוהה יותר, היא המחשבה העליונה, המאוחדת עם עצם השכל; אותיותיה הן האותיות ה״חקוקות״, שאין להן קיום נפרד, בדומה לאותיות שבלוחות.

מכיוון שהנשמות באות מן המחשבה העליונה הזורמת ללא הרף, הן נקראות ״מהלכים״: האדם יכול להמשיך ולהרחיב מיום ליום את אהבתו ויראתו לה׳. גם כשהוא מגיע למקור נשמתו, ״עבר הנהר״, הוא אינו נח אלא ממשיך לעלות, בדומה לאור הצדיקים ההולך ומאיר.

הפסוק ״ונהר יוצא״ מראה שהזרימה מן המקור אינה נפסקת לעולם. ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא למאמרים נוספים על הליכה ומסעות: תורה אור, וישב, על ״מהלכים בין העומדים האלה״; לקוטי תורה, שלח, על ״ועתה יגדל נא״; שיר השירים, על ״יונתי בחגוי הסלע״; ומסעי, על ״אלה מסעי״.

המעבר ליישום המעשי: אדמו״ר הזקן אומר שהמקום והזמן להתקדמות — להרחבת האהבה לה׳ — הם התפילה. לפני התפילה עצמה אומרים פסוקי דזמרה.

אנשי כנסת הגדולה תיקנו את ברכות התפילה הקבועות, בהמשך לאבות, שהם שתיקנו תחילה את התפילות. אברהם, יצחק ויעקב מייצגים את המידות גדולה (חסד), גבורה ורחמים (תפארת), והתפילות סודרו כדי לעורר כל אחת מהן.

כנגד מידתו של אברהם שילבו חז״ל בתפילות פסוקים העוסקים בגדולת הבורא, כגון ״ולגדולתו אין חקר״ שבאשרי. ההתבוננות בכך שאין לו ראשית ואין לו תכלית מגדילה את אהבת האדם לה׳.

בדומה לכך, פסוקים המתארים את גבורתו של ה׳ ואת היראה ממנו שייכים למידתו של יצחק. פסוקים המתארים את רחמנותו שייכים ליעקב, שחלקו נקרא בפי חז״ל ״נחלה בלי מצרים״.

הרחמנות אינה מוגבלת, מפני שהיא חלה על כל העולמות, כקרש הבריח התיכון במשכן שעבר ״מן הקצה אל הקצה״, והזוהר קושר אותו ליעקב. מרחמים על מי שרחוק, וכל עולם, אפילו הגבוה ביותר, אינו אלא הארה של ה׳, ולא עצמותו.

בתהלים קמח, יג נאמר שהודו של ה׳ הוא ״על ארץ ושמים״: ״ארץ״ היא ממלא כל עלמין, ו״שמים״ הם סובב כל עלמין. שניהם אינם אלא הארה של הארה, בחינת ״שם״; באותו פסוק מדובר גם על שמו.

שם הוא רק האופן שבו אחרים קוראים לאדם, ולא האדם עצמו; כך גם העולמות קשורים רק לשמו של ה׳, כפי שנאמר בתפילה: ״ישתבח שמך לעד מלכנו״. מכיוון שהעולמות רחוקים כל כך מעצמותו, הרחמנות חלה על כולם.

ההתבוננות ברחמיו של ה׳ מגדילה את מדותיו הטובות של האדם ונושאת אותן אל ה׳, כדברי דוד: ״אליך הוי׳ נפשי אשא״. האבות נקראים רועים; חז״ל מונים את ״שבעת הרועים״, ובהם אברהם ויעקב, וכרועים הם מפרנסים את הצאן.

הרועים נותנים לצאן הקדוש, נשמות ישראל, את הכוח ללכת ולגדול בכל יום. יעקב ידע יותר מכול את ״צער גידול בנים״, ומדת הרחמים שלו היא המגדלת את מדותיו של האדם ומכוונת אותן אל ה׳.

ישעיהו מתאר רועה המקבץ את הטלאים בזרועו, נושא אותם בחיקו ומנהל בעדינות את הכבשים המיניקות. אדמו״ר הזקן מחיל את הדימוי על מדת הרחמים, המגדלת את מדות הנשמה.

הפועל ״ישא״ שבפסוק הוא אותו פועל כמו ״אשא״ שבפסוק ״נפשי אשא״: הרועה נושא את הצאן אל ה׳. לדברי אדמו״ר הזקן, משום כך פירשו חז״ל את המילה ״אם״ כבקשה שפירושה ״הלוואי״.

בקשתו של ה׳ היא שהליכתו של האדם תהיה בתפילה שחיברו אנשי כנסת הגדולה; אין צורך בדרך אחרת, שכן זו הטובה מכולן. הלוואי שיזכו לכך — ובכך נענית השאלה הראשונה של המאמר.

כעת מוסבר המונח ״בחוקותי״, מלשון חקיקה: ההליכה ״בחוקותי״ פירושה בחינת האבות, ש״בעבר הנהר ישבו״, במחשבה העליונה. אותיותיהם חקוקות שם, והן אחד ממש עם מקורן, בדומה לאותיות שבלוחות.

באמצעות האבות, המתעוררים בתפילה, יכול האדם להגיע להליכה אמיתית, שכן המחשבה העליונה היא מקום של עלייה שאין לה סוף. כך מתבארת השאלה על המילה ״תלכו״.

אולם בגוף גשמי חקיקה והליכה כאלה אינן יכולות להתקיים לאורך זמן בלי כלי שישמור עליהן, כלי שבאמצעותו הן ״יתקיימו לעד״. משום כך הפסוק ממשיך ואומר ״ואת מצוותי תשמרו״: רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה.

365 מצוות לא תעשה מפרידות את האדם מן הרע, ואילו 248 מצוות עשה הן ״איברי המלך״. איבר הוא כלי המקבל חיות ממקורה שבמוח, וכך גם כאן.

כל מצווה היא כלי לאורו של ה׳, הנמשך מ״סתימא דכל סתימין״ עד למקום שבו אדם שפל יכול להשיגו. האור שבתוך המצווה הוא ״יין מלכות רב״ שבמגילת אסתר, שכן לאורו של ה׳ אין קץ.

מטרת המצווה היא להמשיך את אורו של ה׳ למטה באמצעות כלי המצווה והתורה. המילה מצווה קשורה למילה צוותא, שפירושה חיבור, שכן היא מחברת את האור עם מי שמקיים אותה.

התורה והמצוות מתחלקות לכללים ולפרטים רבים, וכל אחד מהם ממשיך את האור בדרך משלו. לימוד המקרא ממשיך את האור באופן שונה מלימוד משנה, גמרא, הלכה או אגדה, וכך גם כל מצווה.

מכיוון שכל מצווה ממשיכה באופן שונה, נאמר בפסוק ״וכלים מכלים שונים״. מה שכל הכלים מכילים הוא אור ה׳, הנקרא ״יין״, ועל כך אמרו חז״ל (Eruvin 65a): ״נכנס יין יצא סוד״. היין הוא ההתלהבות מאור ה׳ הנשמרת בלב באמצעות התורה והמצוות.

ה״סוד״ היוצא הוא האהבה המסותרת לה׳, הגנוזה בנפש; היא מתגלה והופכת את האדם ל״מהלך״, העולה אל מקור הגבוה הן מסובב כל עלמין והן ממלא כל עלמין. אורו של ה׳ יורד דווקא כדי להשיב למעלה כל נפש, בקצב של ״רצוא ושוב״.

זהו ״והתהלכתי בתוככם״: ה׳ עצמו נעשה המהלך בתוך האדם, בבחינת רצוא ושוב. ועל ידי כך ״והייתי לכם לאלקים״.

אדמו״ר הזקן מסביר את ״ואת מצוותי תשמרו״ במשמעות של שמירה והגנה. באמצעות המצוות האדם משמר את היין הטוב — אור ה׳ שנמשך אל הלב.

היין שנשמר מעורר את האהבה הנסתרת, כך שהאדם מתקדם מיום ליום. בלעדיו הוא נקרא ״עומד״, מרוצה מעצמו, טוב וישר בעיני עצמו, ולעולם לא יגיע לידי בכי.

הפסוק בתהילים אומר שמי ש״הלוך ילך״ הולך ״ובכה״. אדם שהולך באמת חש רחמים רבים על נפשו ובוכה בתוך לבו על ריחוקו מאור ה׳.

אחרי הבכי באה השמחה: ״בוא יבוא ברינה״. הפסוק ״תחת אשר לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה״ מלמד שהעבודה שה׳ מבקש היא עבודה בשמחה.

בכוח הבכי האדם דומה לזורע הנושא את שק הזרע, ולרועה הנושא את הטלאים ״בחיקו״. הוא יבוא ל״עבר הנהר״ — המחשבה העליונה, המאוחדת עם עצמותו של ה׳ ונקראת ״קדוש ומובדל״.

בסופו של דבר כל הנשמות ייכללו ויתאחדו שם, שהרי ״קדושים תהיו״ מבטיח שבסוף תהיו בוודאי קדושים. לכן איש לא יצדיק את עצמו, גם אם מעשיו נראים ״זכים וישרים״, ויסתפק בעבודת ה׳ שאינה מתקדמת מעבר למדרגה אחת.

קיפאון כזה ״לא יקום ולא יהיה״, שהרי ה׳ אומר: ״קדושים תהיו כי קדוש אני״. נשמות ישראל ״ממקום קדוש יהלכו״ ונחצבו ממנו, ולכן כל אחד חייב לשוב אליו.

כל נשמה צריכה להגיע לבחינת ״קדוש״, שבה היא הולכת ומאירה בלי סוף. כל זה נעשה באמצעות המצוות, הכלים השומרים על היין הטוב ומוציאים את הסוד.

הפסוק מסתיים במילים ״ועשיתם אותם״, שאפשר לקרוא גם ״ועשיתם אתם״: בקיום המצוות אתם עושים את עצמכם. הזוהר על בחקותי קורא כך את הפסוק, והמדרש אומר: ״מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמכם״.

אדמו״ר הזקן מפרש את ״ונתנה הארץ יבולה״ כהעלאה מלמטה למעלה, ואת ״ועץ השדה יתן פריו״ כהמשכה מלמעלה למטה. ״וצויתי את ברכתי״ היא כוונתה של כל ברכה באמירת ״ברוך אתה ה׳ אלקינו״.

ההערה החותמת מפנה למקורות נוספים: לזוהר על תרומה, עם פירוש מקדש מלך, בעניין המילה ״אם״ בפסוק ״אם בחקתי תלכו״; למדרש רבה על שמות; ולמאמר של אדמו״ר הזקן על ״זאת חוקת התורה״, המאמר הראשון של לקוטי תורה, חקת. שם מפרש אדמו״ר הזקן את ״חוקה״ כחקיקה, ומשווה בין אותיות התורה החקוקות לאותיות הכתובות.