אסור לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר…

הגמרא פוסקת שאדם אינו רשאי לאכול לפני שהוא מאכיל את בעלי החיים שלו, ולומדת זאת מסדר הפסוק: תחילה ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״, ורק אחר כך ״ואכלת ושבעת״. המאמר רואה בהלכה זו תמונה של סדר התפילה: תחילה מאכילים את ה״בהמה״ שבאדם, ורק לאחר מכן את האדם עצמו.

בבית המקדש העלו בהמה על המזבח כדי שתהיה למאכל ל״אריה״ של אש שצרך את הקרבנות; הזוהר מתאר אריה שיורד מלמעלה ורובץ על המזבח ואוכל את הקרבנות. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״ואריה כבקר יאכל תבן״, ומוסיף שגם המאמר הנוכחי שייך אליו.

כדי שהבהמה תעלה ותיאכל באש מן השמים ותהיה ״ריח ניחוח״ לה׳, עליה להשתנות ממהות אחת לאחרת. שינוי זה אינו יכול לבוא מן הבהמה עצמה: היא זקוקה לאור שנמשך מלמעלה ונותן לה את הכוח לעלות.

האור שנותן לבהמה את הכוח הזה נקרא ״עשב״ שלמעלה. כשם שמזון מחזק את האדם, כך ה״עשב״ העליון הוא מזון שמחזק את ה״בהמה״ כדי שתוכל לעלות.

זו המשמעות הפנימית של ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך״: ה׳ נותן ל״בהמה״ את הדרוש לה כדי שתוכל לעלות. אדמו״ר הזקן מפנה להסברו על ״עשב״ במאמר שבתורה אור ״ואלה המשפטים״.

בתפילה היומיומית הדבר מתרחש בפסוקי דזמרה, פרקי התהילים של השבח הנאמרים לפני קריאת שמע. שם מתעוררת הנפש האלקית בדמות ״בהמה״, בדומה לפני האריה והשור שבמרכבה שראה יחזקאל, וכמו הפרות שנשאו את הארון ונגעו בדרכן.

התעוררות זו באה מהתבוננות באורו של ה׳ כפי שהוא ממלא כל עולם ומחיה אותו — ממלא כל עלמין — מדרגת אלקות שניתן להשיגה בתוך הבריאה. הדבר מתאים גם לשורש הנפש הבהמית, שעל פי המאמר ״אדם כי יקריב מכם״ נלקחה משמרי האופנים, סוג של מלאכים, ושורשה ב״פני השור״ שבמרכבה.

המלאכים הנקראים ״חיות״ ו״בהמות״ מתעוררים משום שהשגתם באלקות מוגבלת. הם תופסים רק את כוחו של ה׳ כפי שהוא נמצא במה שהוא בורא: האור שממלא את העולמות.

סוג זה של שירה מלאכית הוא מה שפסוקי דזמרה נותנים לו קול, כמו בשירת הים: ״אשירה לה׳ כי גאה גאה״. הסוגריים מפנים את הקורא למאמר תורה אור ״רני ושמחי״, שבו מתוארת כל עבודת המלאכים כשירה וניגון.

עצם שמם של פסוקי התפילה הללו מעיד על טיבם: ״זמרה״ היא שירת המלאכים. המאמר ״מזמור שיר חנוכת הבית״ מסביר ש״מזמור״ הוא שירת המלאכים העומדים ברום העולם, שירה שעדיין מלובשת בכלי.

כאשר הנפש האלקית מתלהבת מהתבוננות זו, גם הנפש הבהמית מתרוממת ויכולה להיכלל, כקרבן, ב״אש שלמעלה״. הדבר מתאפשר בזכות ה״עשב״ שנותנים לה.

ה״עשב״ הוא האור האלקי של ממלא כל עלמין, שבו מתבוננת הנפש האלקית בשעה שהאדם מספר את שבחיו של ה׳. המילים ״מסדרת את שבחו של מקום״ מבוססות על הוראת התלמוד שאדם יקדים לסדר את שבחו של ה׳ ורק אחר כך יתפלל.

לאור זאת מפרשים כעת את ההלכה התלמודית. בסוגריים מביא אדמו״ר הזקן את שתי הגרסאות של המאמר: בגיטין ובמגן אברהם הגרסה היא ״שיטעום״, ואילו בבית יוסף ובתלמוד במסכת ברכות הגרסה היא ״שיאכל״.

יש שני מיני מאכל: מאכל לאדם ומאכל לבהמה, ואת הבהמה יש להאכיל תחילה. האכלת הבהמה פירושה לסדר את שבחי ה׳ בפסוקי דזמרה.

שבחי ה׳ בפסוקי דזמרה נותנים כוח דווקא לנפש הבהמית, כדי שגם היא תוכל להיכלל באור אין סוף ולהידבק בו. רק לאחר מכן רשאי האדם ״לטעום״ את מאכלו שלו — את בחינת מאכל אדם.

מאכל אדם הוא קריאת שמע והתפילה שאחריה, שבהן האדם מוסר את נפשו לה׳ במילה ״אחד״, ונקשר במהותו ובעצמותו של אור אין סוף, ולא רק באור המתפשט בעולמות. זו הבחינה הנקראת ״אדם״; השל״ה מפרש את השם כ״אדמה לעליון״ — האדם הדומה למקורו.

לכן נאמר בפסוק ״ואז תאכל ושבעת״: הסעודה האמיתית באה בקריאת שמע. אדמו״ר הזקן מפרש את ״אכלתי יערי עם דבשי״ כשתי מדרגות: ״יערי״ הוא ברכת ״יוצר אור״, המתארת את התלהבותם של המלאכים, ו״דבשי״ היא קריאת שמע עצמה.

אותו סדר מופיע גם בלוח השנה. את העומר מן השעורים, מאכל בהמה, מקריבים בפסח וסופרים שבעה שבועות כדי לברר ולהעלות את נפש הבהמית; ורק לאחר מכן, בשבועות, באה התורה, ״לכו לחמו בלחמי״. אדמו״ר הזקן מציין ששעורה, בניגוד לעשב, צומחת מזריעה — נקודה שהוא מבאר בהמשך.

כאן נידונים שני כינויים לתורה: ״עוז״, כלומר כוח, ו״תושייה״, שחז״ל מפרשים כדבר המתיש את כוחו של אדם. כשם שהקרבנות נקראים ״לחם״ של ה׳, כך גם התורה נקראת לחם, כמו בפסוק ״לכו לחמו בלחמי״; חז״ל דורשים פסוק זה על התורה.

בדומה למאכל, התורה מחזקת: היא ״מאכל אדם״, המזין את הנפש האלקית, והיא הנקראת ״אדם״. אותיות ההלכה שאדם לומד הן עצמן שנותנות כוח לנפש האלקית.

הכוח שהתורה נותנת מאפשר לנפש האלקית למסור את עצמה לגמרי לה׳ בקריאת שמע, ככתוב ״אכלו רעים״. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו לשבועות ״וספרתם לכם״, העוסק גם הוא באהבתם הלוהטת של המלאכים ובעומר.

חז״ל לימדו שבכל אחד מעשרת הדיברות יצאו נשמות ישראל מגופן, וה׳ החיה אותן בטל שעתיד להחיות בו את המתים. התרגום על תהלים מפרש כך את הפסוק ״גשם נדבות תניף״, ואדמו״ר הזקן מזהה את הטל הזה עם ״טל תורה״.

נשמותיהם פרחו במסירות נפש ממש, והתורה עצמה השיבה אותן לגופיהם, בדומה למאכל המשיב את רוחו של האדם. חזרה זו היא בחינת שוב — ״שיבה״ הבאה לאחר פריצת הנשמה החוצה.

הביטוי ״רצוא ושוב״, מחזון החיות של יחזקאל, הוא בגימטרייה ״תורה״ (611). לאחר שחוו הן את הסתלקות הנשמה והן את חזרתה, יכלו ישראל לקבל את התורה, שכל מהותה היא התנועה הכפולה הזאת.

השם השני, ״תושיה״, מוסבר על פי עיקרון פשוט: דבר הקשור למטה בקשר חזק ומתמשך אינו יכול לעלות עד שמתירים תחילה את הקשר.

בדומה לכך, התורה, שנותנת את הכוח לעלות, יכולה גם להתיר את הקשר הכובל את נפש הבהמית לעולם הגשמי. היא מחלישה את ההתקשרות הזאת כדי שנפש הבהמית תוכל לעלות.

לכן התורה נקראת ״תושיה״, כלומר דבר שמחליש: היא מחלישה את הקשר של נפש הבהמית אל הגשמיות. התרת הקשר ונתינת הכוח לעלות הן תהליך אחד, וכל אחת מהן תלויה באחרת. מאמר תורה אור על חודש מתן תורה מתאר את היציאה הזאת מן המיצרים הצרים של הגוף.

המאמר שואל כעת מה מבדיל בין ״עשב״, מאכל הבהמות, לבין מאכל האדם. ההבדל היחיד הוא באופן הצמיחה: העשב צומח מעצמו, בלי זריעה.

העשב נובע מכוח הצמיחה העצמי של הארץ, ואילו החיטה, מאכל האדם, צומחת רק לאחר שזורעים אותה. באגרת הקודש הנזכרת כאן כותב אדמו״ר הזקן שמה שבא מזריעה ונטיעה נעלה בהרבה ממה שעולה מעצמו מכוח הצמיחה של הארץ בלבד.

בהקשר שלמעלה, ״עשב השדה״ הם המלאכים: הזוהר מכנה את האופנים, החיות והכרובים ״עשב״. הם המזון של ה״בהמה״, שערכה המספרי 52, כערך שם ב״ן.

המלאכים צומחים מכוח המלכות עצמה, הנקראת ״ארץ״, ללא ״זריעה״ של האור הזרוע לצדיקים — האור הנמשך מן הצדיק, שהוא חיי העולמים, ספירת יסוד. המילים ״חי העולמים מלך״ הן מתוך ברכת ״ברוך שאמר״.

הנשמות, לעומת זאת, הן ה״תבואה״, ״ראשית תבואתו״, והן נקראות ״אדם״. הן צומחות רק באמצעות ״זריעה״ בארץ: המשכה מ״יחיד חי העולמים״ אל מלכותו.

הנשמות הן, בתורן, מזון לאדם העליון, כביכול. בקריאת שמע, כשהן מוסרות את עצמן לה׳, הן עולות להיספג ״בגופו של המלך״, כלשון הזוהר, כמו מזון שנעשה חלק ממי שאוכל אותו.

מתעוררת כאן קושיה: השעורה היא מאכל לבעלי חיים, ובכל זאת זורעים אותה ממש כמו חיטה. התשובה פותחת בכך שבמלאכים הנקראים ״בהמה״ יש כמה דרגות.

הברכה שלפני קריאת שמע מבחינה בין המלאכים של ״יוצר משרתים״, המתחדשים בכל יום, לבין ״ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם״, הקיימים מאז ששת ימי בראשית. על הסוג הנמוך נאמר שה׳ ״מצמיח חציר לבהמה״; המלאכים העומדים בקביעות גבוהים יותר.

המלאכים הגבוהים יותר, העומדים בקביעות, מקבלים מ״שעורה״, שאותיותיה הן ״שיעור ה״, כפי שמלמד הזוהר. הפסוק על זריעת ישראל ב״זרע אדם וזרע בהמה״ מאשר שגם דרגת ״בהמה״ יכולה לבוא באמצעות זריעה.

אדמו״ר הזקן מציע שהעשב הצומח מאליו מושרש בהמשכת אור מבחינת חיצוניות, מן הסוג שמחדש בכל יום בריאה שהתיישנה. מה שנזרע וצומח בא מהמשכה פנימית.

הוא מפנה לעץ חיים, בשער קריאת שמע, פרק י״א, ולמאמר שלו ״וידעת היום״, המשווה בין שתי דרכים לדעת את ה׳, כפי שהן מתבטאות בשני פסוקים באותו פרק.

״אתה הראת לדעת״ היא ידיעת ה׳ כפי שהוא ממלא את העולמות, ואילו ״וידעת היום״ היא ידיעתו כפי שהוא מקיף אותם. באותו אופן אפשר להבין את ההבדל בין עשב לשעורה: העשב מקביל לממלא כל עלמין, והשעורה לסובב כל עלמין.

אם העשב הוא בחינת ממלא כל עלמין והשעורה בחינת סובב כל עלמין, הרי שהחיטה, מאכל האדם, שהיא התורה, גבוהה אף מסובב כל עלמין. התורה נקראת ״משל לקדמוני״, והמאמר קושר שם זה לה׳ כקדמונו של עולם, הקודם לכל העולמות.

הסבר נוסף: השפעת השעורה מגיעה למלאכים באמצעות הנשמות, דרך העומר מן השעורים שהקריבו ישראל. זהו פירוש דברי זכריה ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים״: המלאכים ״עומדים״ בדרגתם, ואילו הנשמות ״הולכות״ מדרגה לדרגה וממשיכות את תנועת ההתקדמות גם במלאכים, כפי שמבאר תורה אור על פסוק זה בסוף פרשת וישב.

המאמר ״נגרא דחמרי שערי״ מבטא את אותו רעיון: השעורה היא שמביאה את הבהמה לידי הליכה. לאחר מכן שואל אדמו״ר הזקן מדוע הפסוק על הזנת הבהמה, ״ונתתי עשב״, מופיע בקריאת שמע, שבאה אחרי פסוקי דזמרה.

הפסוק על הזנת הבהמה מופיע בקריאת שמע מפני ש״סופן נעוץ בתחילתן״, כלשון ספר יצירה: המסירות נפש של קריאת שמע היום מספקת את המזון לפסוקי דזמרה של מחר.

החלק השני נפתח בהבדל נוסף: בין זריעה, כמו של תבואה, לנטיעה, כמו של אילנות. הפסוק ״ארץ חיטה... וגפן״ מזכיר את שתיהן, והפסוק בירמיהו ״ואנכי נטעתיך שורק״ מתאר את ישראל כגפן נטועה.

גרעין חיטה שנזרע מצמיח עוד מאותו מין: מה שצומח דומה לזרע, אלא שיש ממנו יותר. כמו כן, הצמיחה מהירה למדי.

התבואה, לעומת זאת, צריכה לעבור את ל״ט המלאכות — אבות המלאכה שמונה המשנה. חלקן הראשון קשור להכנת לחם, החל בחרישה ובזריעה וכלה בדישה, בברירה ובאפייה. רק לאחר מכן אפשר לאכול אותו.

גרעין תפוח שנוטעים, לעומת זאת, נעשה אילן שלם, והפרי מופיע רק בראשו. צמיחתו נמשכת זמן רב.

פרי של אילן צעיר אסור באכילה בשלוש שנותיו הראשונות (ערלה), ויש אילנות שממתינים שבעים שנה עד שיניבו פרי, כמו התמר שבפסוק ״צדיק כתמר יפרח״. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״ונטעתם כל עץ מאכל״ ולדיון בקשר לשמיני עצרת.

אולם אין צורך במלאכות ההכנה האלה כדי לאכול פרי: אפשר לאכול אותו מיד, ויש בו הנאת מתיקות שחסרה בלחם. יש גם הבדלים נוספים, ובהמשך הפסקאות הם מיושמים על הנשמות.

ביחס לנשמות: כל נפש אלקית ״נזרעת״ מן האור הזרוע לצדיק, אך יש נשמות שהן בדומה לתבואה, ״ראשית יבולה״. כמו גרעין חיטה, נשמה כזאת גדלה רק בכמות.

מהותה אינה משתנה, כפי שזרע משתנה והופך לתפוח. אלה הן הנשמות שבגן עדן התחתון, שבהן האור האלקי רק מתרבה.

נשמות נעלות יותר מתענגות על ה׳ במתיקות ובאהבה, בדומה לתפוח, ככתוב: ״כסו אותי בתפוחים״ — בקשתה של מי שהתעלפה מרוב אהבה.

מהותן משתנה לגמרי, והן מתעלות הרבה מעבר למדרגה שבה נזרעו; זאת כשם שהתפוח עולה בהרבה על הגרעין שממנו צמח.

ההבדל מקביל לשני סוגי עלייה: עלייה שלב אחר שלב, בסדר של עילה ועלול, או קפיצה אל מעבר לסדר הזה. הסוג השני נקרא ״שדה התפוחים הקדושים״, שם שמקורו בזוהר, על פי ״כמו עץ תפוח בין עצי היער, כך אהובי״.

מדרגה זו היא בחינת ״יאר ה׳ פניו אליך״ — הארת פניו של ה׳. הפרדס, בערך ״שדה״, מסביר ש״שדה תפוחים״ הוא בחינת תפארת; ואדמו״ר הזקן מפנה לדיונו בתפארת במאמר לפרשת קדושים, ״ונטעתם כל עץ מאכל״.

אותה הבחנה מסבירה את ״שדה הלבן״ שבמשנה — שדה פתוח של תבואה — ואת ״שדה האילן״, כלומר פרדס, במסכת שביעית. הם מקבילים לגן עדן התחתון ולגן עדן העליון.

גן עדן התחתון מושרש במלכות, והעליון בבינה. אך יש כאן קושי: ״גן״ מורכב מנטיעות, ככתוב ״וה׳ אלקים נטע גן״, ואם כן, מדוע גן עדן התחתון נמשל לתבואה בלבד?

אחת התשובות היא על פי דעת חז״ל שעץ הדעת היה חיטה, כך שגם תבואה צמחה בגן. אך עיקר התשובה הוא שגם בגן עדן התחתון יש שני סוגי נשמות: יש שמקבלות מבחינת ״נטיעות״, ויש שמקבלות מבחינת ״תבואה״.

בסוגריים מפנה אדמו״ר הזקן למאמר ״האזינו השמים״, שבו מוסברים באופן דומה הפסוקים ״כשעירים עלי דשא״ ו״כרביבים עלי עשב״. הוא מביא גם מקומות בזוהר העוסקים בהבדל בין תבואה לפירות האילן.

לפרי נדרש זמן רב להבשיל, כפי שעולה מן הפסוק ״צדיק כתמר יפרח״. מן ה״זריעה״ של הנשמה למעלה ועד שהפרי שלה מושלם ומתגלה כאור בתענוג העליון, עשויות לעבור ״שבעים שנה״.

אפשר לראות זאת גם בנפש האלקית למטה: עשוי לחלוף זמן רב — שנה שלמה או יותר — עד שאדם מגיע לתענוג ממשי ומורגש באלקות.

התענוג צומח ב״ראש האילן״, בחכמה שבנפש, כפי שנאמר ״כי האדם עץ השדה״: פריו צומח למעלה, משום שהתענוג נמצא רק בחכמה.

לפרי שצמח יש יתרון נוסף: הוא אינו זקוק ל״אפייה ובישול״ — ההכנה באמצעות אהבה ויראה שנדרשת לנשמות הנמוכות, הדומות לתבואה. נשמות אלה אינן יכולות להתעכל ולהיעשות למאכל לאדם העליון בלי אפייה של אהבה נלהבת.

כך נדרש הפסוק ״ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד״: עשר הנשים הן עשר ספירות של מלכות, הלחם הוא האור הזרוע, ו״תנור אחד״ נעשה מן האחד העליון.

לאחר האפייה הנשמות ״מתעכלות״ ונכללות באחד, כשם שמאכל צריך להיאפות תחילה כדי שאדם יוכל לעכלו.

בגמרא בסוף מסכת כתובות נאמר שבעתיד ארץ ישראל תוציא לחמים משובחים ובגדי צמר משובח, מוכנים. אדמו״ר הזקן מתחיל להסביר מהי אותה ״ארץ״.

הארץ היא מלכות דאצילות, מקור הנשמות והמלאכים, שבעתיד תוציא אותם מעצמה, בלי עבודת זריעת האור לצדיק. שכן לעתיד תתרומם המלכות ותהיה ״עטרת בעלה״.

ניתנות כאן עוד שתי הפניות לעלייה העתידית של מלכות: סוף המאמר ״קול דודי״, על המילים ״מדלג על ההרים״, והביאור על ״כי אתה נרי״, על המילים ״מלך יחיד חי העולמים״. בביאור האחרון מסביר אדמו״ר הזקן שכל האורות העליונים נמשכים אל המלכות, ולכן היא נקראת ״כתר״.

״גלוסקאות״ הן לחם שכבר נאפה. בעולם הזה האור הזרוע בנשמה נכלל באחד רק באמצעות עבודת ״ל״ט המלאכות״, כלומר, בעמלו של האדם בעבודת ה׳.

לעתיד לבוא הנשמה ״תיאפה ותתבשל״ מעצמה, ללא אותו עמל, משום שכל האורות העליונים יתגלו במלכות והכול יקבל ממנה. זהו פירוש ״יצאו מים חיים מירושלים״: המלכות עצמה תהיה למקור.

השל״ה, על בקשת יעקב ״לחם לאכול ובגד ללבוש״, מפרש באופן דומה את הברכה על הלחם, ״המוציא לחם מן הארץ״.

האזכור של חז״ל הן של גלוסקאות והן של בגדי צמר רומז לכללות ההשתלשלות, המורכבת מאורות פנימיים ומאורות מקיפים. מזון, הנכנס לגוף, מסמל את האורות הפנימיים; לבושים, המקיפים את הגוף, מסמלים את האורות המקיפים.

הלבושים הם האורות המקיפים הנמשכים על ידי המצוות. המדרש על ״גן נעול״ דורש את דברי יחזקאל ״ואכסך משי״ כמתייחסים לכך שה׳ עשה את ישראל בעלי ממשות בעולם, וכן לענני הכבוד שהקיפו אותם, ככתוב ״לא ימיש עמוד הענן״.

כעת מוסברים האורות הפנימיים והמקיפים באמצעות התורה והמצוות. התורה נמשלה ללחם, שעליו נאמר ״בואו ואכלו״: היא נכנסת באדם ונעשית חלק ממנו, ולכן היא אור פנימי. לעומת זאת, בברכה על מצווה אנו אומרים ״אשר קידשנו״, לשון קידושין, וקידושין הם בחינת אור מקיף.

הראיה היא שאדם יכול לקיים את מצוות ההתעטפות בטלית, בעוד שלבו נותר ללא שינוי ואף בשעה שהוא חושב מחשבה זרה. המצווה מקיפה אותו בלי לחדור פנימה, בדומה לאור מקיף.

לעומת זאת, מתן תורה נקרא ״יום חתונתו״, ובו הקשר הגיע אל הפנימיות: בכל דיבור יצאה נשמתם. הדבר נעשה ברצונם, כפי שעולה מהמילים הבאות.

נשמתם כבר יצאה בדיבור הראשון, ובכל זאת הם המשיכו לשמוע את הדיבור השני; מכאן שמסירתם נבעה מרצונם שלהם, מתוך פנימיותם. הגמרא בשבת פ״ח ע״ב מספרת על יציאת הנשמות בכל דיבור. הקידושין, לעומת זאת, קדמו לכך.

הקידושין התרחשו לפני מתן תורה, כאשר משה נשלח אליהם, הברית נכרתה באמצעות הדם שהיזה, וישראל אמרו: ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״. אותה ברית היא בחינת האורות המקיפים.

עם זאת, האור המקיף מעניק כוח לאור הפנימי: הברית שנכרתה קודם לכן היא שאפשרה את מסירות נפשם בסיני.

הנישואין עצמם, כלומר האיחוד העיקרי, התרחשו במתן תורה, משום שאז נשמתם אכן יצאה מהם. הדבר אינו קורה במצב הנעלם של האורות המקיפים.

באידרא שבזוהר מסופר על שלושה חברים שנפטרו במהלך אותו כינוס: נשמותיהם נדבקו למעלה ״ברצון גדול ועז״ בשעה ש״נלקחו״. המילה הארמית שפירושה להילקח משמשת גם במשמעות של להינשא. אדמו״ר הזקן מפנה גם למאמרו ״עיני כל אליך ישברו״.

הדבר מסביר תמיהה בפסקה השנייה של קריאת שמע. משה אמר את הדברים, אז כיצד יכול היה לומר ״ונתתי מטר״ ו״ונתתי עשב״, כאילו הוא עצמו הנותן?

המפרשים מעלים שאלה זו משום שבספר דברים משה מדבר בקולו שלו, כפי שמציין הרמב״ן בהקדמתו לתורה. לפי זה היה הפסוק צריך לומר: ״ונתן ה׳ מטר״.

משה יכול היה לומר זאת משום שהשכינה דיברה מתוך גרונו: רוח ה׳ היא שדיברה, כלשונו של דוד: ״רוח הוי׳ דיבר בי״. ה׳ עצמו הוא שאומר ״ונתתי עשב״.

משה אינו הנותן; ה׳ הוא הנותן. הדבר התאפשר משום שמתן תורה חולל את ״הנישואין״ — התכללות וביטול מוחלטים בעצמות אור אין סוף, עד שהנשמות ממש יצאו מהגוף.

משה נשאר במצב הזה בקביעות: ה׳ שלח את העם לשוב לאוהליהם, אך אמר למשה: ״ואתה פה עמוד עמדי״. הוא לא תפס מקום משל עצמו ולא הייתה לו מציאות נפרדת כלל.

לכן יכול היה לומר ״ונתתי״: דבר ה׳ דיבר דרכו, מתוך גרונו. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״ואהבת את״ שבפרשת ואתחנן.

דבר דומה נכון גם לגבי כל מי שלומד הלכה. את מאמר חז״ל ״מתניתא מלכתא״ — המשנה היא מלכה — מפרשים כמשל: מלך גוזר גזרות באמצעות שליחו, וכך, כשאנו אומרים ״אמר אביי״, דברו של המלך הוא שנאמר באמצעות אביי.

פסקי החכמים הם גזרותיו של המלך, הקדוש ברוך הוא, ״דינא דמלכותא״ — דין המלכות: רוח ה׳ דיברה באמצעות החכם, כפי שנאמר: ״ואשים דברי בפיך״.

אך הדבר אפשרי רק לאחר מסירות הנפש של ה״נישואין״ שתוארו לעיל — ביטול הישות המאפשר לדבר ה׳ להישמע באמצעות האדם. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״בשעה שהקדימו״, העוסק בכך שישראל אמרו ״נעשה״ לפני ״נשמע״, כמו אותם ״גיבורי כוח עושי דברו״, ורק לאחר מכן ״לשמוע בקול דברו״.