לא הביט און ביעקב כו׳

1״לא ראה עוון ביעקב״ וכו׳. והנה יש למעלה שתי בחינות ומדרגות: בחינת יעקב ובחינת ישראל [וראו בזהר בלק, דף ר״י ע״ב, ובפרשת וישלח, דף קע״ד ע״א]; והן גם שתי בחינות שונות בעבודת האדם את ה׳: בחינת עבד ובחינת בן.

כלומר, בחינת יעקב היא בחינת עבד, כפי שכתוב: ״שמע אלי, יעקב עבדי״ (וראו בזהר, קדושים, דף פ״ו ע״א); ובחינת ישראל היא בחינת בן, כפי שכתוב: ״בני בכורי ישראל״.

2כדי להבין זאת, עלינו להסביר תחילה את משמעותו ואת מהותו של ״עבד״: כלומר, את העובדה שאנו מוצאים את הלשון ״עבודה״, במשמעות שאנו עובדים אותו יתברך, כפי שנאמר: ״ועבדתם את ה׳ אלקיכם״; ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך״; וכן נאמר: ״ולעבדו בכל לבבכם״; ״עבדו את ה׳״.

3המונח ״עבודה״ מציין תיקון ושירות: העבד משרת את אדונו ומתקן עבורו דבר־מה, שהרי האדון זקוק לתיקון ולשירות האלה. אך כיצד אפשר לומר זאת על הקדוש ברוך הוא, שהוא ית׳ שלמות הכול ואינו זקוק לדבר מלבדו, חלילה?

שהרי כתוב ״כי ממך הכול״, ופסוק מפורש אומר: ״אם צדקת מה תתן לו״ וכו׳. אלא העניין הוא כך: ידוע מאמר חז״ל, ״נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״.

שהרי באמת ״אני הוי׳ לא שניתי״: אין אצלו ית׳ שום שינוי בין התקופה שלפני בריאת העולם, שבה היו הוא ושמו בלבד, לבין עכשיו — אלפים ורבבות שנים לפני בריאת העולם.

(וכן גם לפני התהוות בחינת הזמן, שהרי גם הזמן נברא והתחדש; אלא שהיה סדר זמנים לפני בריאת העולם הזה, כלומר, מאז אצילותם והתהוותם של העולמות הרוחניים, כמבואר בעץ חיים, שער עגולים ויושר;

אבל לפני כן לא היה שייך כלל סדר זמנים, שהרי הוא ית׳ למעלה מן הזמן לגמרי) וכך יהיה גם לאחר שהעולם ייחרב.

וגם עכשיו, בזמן בריאת העולם וקיומו, הכול נחשב ממש כאין לפניו ית׳, בדיוק כפי שהיה לפני בריאת העולם; אלא שזהו כך דווקא לפניו.

אבל מבחינתנו העולם נחשב ליש ולדבר בפני עצמו, והוא מסתיר את האלוקות; לכן הוא נקרא ״עולם״, מלשון ״העלם״, שכן הוא מעלים ומסתיר את האלוקות.

4תכלית בריאת העולם היא שהקדוש ברוך הוא רצה שתהיה לו דירה בתחתונים. כלומר, העולם הזה הוא העולם התחתון ביותר, שבו ההעלם גדול ביותר והחושך כפול ומכופל [ועיינו לעיל, בפרשת חוקת, במאמר המתחיל ״על כן יאמרו המושלים״, בעניין זה].

5[וראה לעיל, בתחילת פרשת שלח.] וזהו פירוש ״בתחתונים״: שהרי אין שייכות למושגים ״מעלה״ ו״מטה״ ביחס לקב״ה, שאינו מוגבל במקום, חס ושלום. אלא ״תחתונים״ פירושו עוצמת ריבוי ההעלם וההסתר שנוצרו על ידי צמצומים רבים וכו׳, וזהו העולם השפל.

6ושם דווקא תהיה בחינת דירה והתגלות אלקותו יתברך בידיעתנו, כפי שהיא למעלה בידיעה העליונה, שבה ״הכול לפניו

נחשב כאין״. וזוהי הכוונה העליונה בבריאת העולם, אף שאין אנו יכולים להבין את הטעם לכך שה׳ חפץ בזה; כך עלה ברצונו.

אך אף על פי כן, זו בוודאי הייתה הכוונה. כיצד ממשיכים גילוי זה ודירה זו בתחתונים? באמצעות בחינות אתכפיא ואתהפכא, כמשל למלך בשר ודם שרוצים להכין לו דירה נאה: יש לפנות את ההיכל מכל לכלוך וטינופת וכו׳,

ואחר כך לסדר שם כלים נאים: מיטה, שולחן, כיסא ומנורה. כך היא עבודת האדם, כמו שנאמר: ״ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה״.

7וחכמינו ז״ל אמרו: ״לעבדה״ — אלו רמ״ח מצוות עשה; ״ולשמרה״ — אלו שס״ה מצוות לא תעשה. כלומר, המצוות לא תעשה נועדו לבער את הרע, ״ובערת הרע מקרבך״, כדי שלא יישאר לכלוך

או טינוף כלשהו, חס ושלום; ואילו מצוות העשה הן, בדרך משל, תיקון וסידור של רהיטים נאים, שבאמצעותם נעשית דירה בתחתונים — כלומר, גילוי והמשכה של אור אין סוף, ברוך הוא, למטה (לעתיד לבוא יהיה הגילוי בגלוי, ואילו עכשיו ההמשכה היא בהסתר).

וזהו הטעם שהדבר נקרא עבודה — לשון תיקון: באמצעות עבודתנו אנו ממשיכים את הגילוי למטה, שכן בעבודתנו אנו מתקנים את העולם. [ועיינו במה שנכתב בעניין עבודה בביאור על הפסוק ״ראיתי

והנה מנורת זהב״]: כדי להמשיך את הגילוי גם למטה, ההמשכה מוכרחה לבוא ממדרגה שלמעלה מסדר השתלשלות, וגם למעלה משורש האור והחיות הנמשכים בעולמות וכו׳;

ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״ואלה המשפטים״, בפירוש ״שש שנים יעבוד״; וכן על הפסוק ״לא תהיה משכלה״, בפירוש ״ועבדתם את ה׳ אלקיכם״ וכו׳;

ובפרשת שלח, על הפסוק ״וימצאו איש מקושש עצים״, בעניין פירוש ״פולחנא דרחימותא״ וכו׳; ובפרשת שמות, במאמר המתחיל ״קול דודי״, בעניין ״עבודה קשה״ וכו׳, ״ובכל עבודה בשדה״.]

וזהו עניינם של רמ״ח פקודין — רמ״ח איברים דמלכא: הם כלים להשראת אור אין סוף, ברוך הוא, כשם שהאיברים הם כלים לאור ולחיות הנפש. וזהו הטעם שאנו מברכים: ״אשר קדשנו במצוותיו״ וכו׳.

82. והנה, ״עבודת הלב — זו תפילה״; והיא מדברי חכמים ואינה נמנית במניין המצוות מן התורה, כפי שמשתמע מהגמרא בפרק השלישי של ברכות (כ ע״ב).

[ועיינו במגן אברהם, סימן ק״ו.] וצריך להבין זאת: והרי רבותינו ז״ל, במשנה ובגמרא בפרק השני של ברכות, דף ט״ז, החמירו הרבה יותר בעניין הכוונה בתפילה, אפילו יותר מן הכוונה בקריאת שמע, הנמנית ראשונה בין תרי״ג המצוות מן התורה.

וזה מפני שהתפילה היא ״דברים העומדים ברומו של עולם״ (בפרק הראשון של ברכות, ו ע״ב). [ועיינו במה שנכתב בפרשת ויחי על הפסוק ״יהודה אתה״, וכן במה שנכתב בעניין התפילה במאמר המתחיל ״שימני כחותם״

וכן בפרשת בראשית, בסוף המאמר המתחיל ״השמים כסאי״, ובפרשת בהר על הפסוק ״את שבתותי תשמרו״, ובפרשת חוקת בעניין ״תבנה ותכונן עיר סיחון״ וכו׳.] ואם כן, מדוע התפילה אינה נמנית במניין המצוות?

העניין יובן בהקדמת הדברים הבאים: שמונה עשרה הברכות שבתפילת שמונה עשרה מכוונות כנגד שמונה עשרה חוליות עמוד השדרה, שבתוכן עובר חוט השדרה, כידוע מן הזוהר ומן הגמרא בברכות (כח ע״ב).

והנה, בדרך משל, בגופו של אדם יש רמ״ח איברים, כפי שהם נמנים במשנה שבסוף הפרק הראשון של אהלות: ״שלושים בפיסת הרגל״ וכו׳, ״שמונה עשרה חוליות השדרה״ וכו׳.

אך חוט השדרה עצמו, העובר בתוך החוליות, אינו נמנה בין האיברים; ואף על פי כן הוא המקיים ומעמיד את כל האיברים, שכן הוא נמשך מן הראש ועד לירכיים,

ובאמצעותו נמשכת החיות מן המוחין לכל האיברים: האיברים מחוברים לצלעות, הצלעות לחוליות והחוליות לחוט השדרה; וחוט השדרה אינו בכלל האיברים, אלא הוא המקשר [ביניהם] וכו׳. הוא מתחיל מן המוח ומתפשט עד הרגליים.

לכן, אם חוט השדרה נחתך וכו׳. כך גם בנמשל: המצוות, שהן רמ״ח איברים של המלך — אמרו חז״ל: ״מצוות צריכות כוונה״.

9והכוונה היא בחינת התפילה, שהיא בחינת הכוונה והפנימיות של המצוות; והיא העיקר שמעמיד ומקיים את רמ״ח מצוות עשה. היא דומה לחוט השדרה, שמעמיד ומקיים את האיברים, אף שאינו נמנה בעצמו בין רמ״ח האיברים.

10העניין הוא שעיקר הכוונה בתפילה הוא שאנו מבקשים שאור אין סוף, ברוך הוא, שלמעלה מהשתלשלות, יתברך ויימשך למטה, בבחינת ההשתלשלות.

וזהו [פירוש] ״ברוך אתה הוי׳״: אנו מבקשים שתהיה התהוות והמשכה של שם הוי׳ מבחינת ״אתה״, שהוא אור אין סוף הנעלה מאוד משם הוי׳. שהרי שם הוי׳ מורה על השתלשלות המדרגות: היו״ד היא צמצום, הה״א התפשטות, הווי״ו המשכה וכו׳.

וההארה הנמשכת בהשתלשלות המדרגות האלה היא הארה מצומצמת בלבד ביחס לאור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות. [ועיין מה שכתוב בפרשת שלח, על הפסוק ״אני הוי׳ אלקיכם״, בעניין שמו הגדול וכו׳,

ובעניין ״והיה הוי׳ לי לאלקים״.] וזהו עניין הבקשות בתפילת שמונה עשרה: שתהיה ברכה והמשכה של הארה רבה ועצומה מלמעלה מסדר ההשתלשלות, כלומר, ״ברוך אתה״,

כלומר, לבחינת שם הוי׳. [ועיין מה שכתוב במקום אחר בפירוש ״ממעמקים קראתיך הוי׳״; וראה עץ חיים, שער כ״ב, סוף פרק ה׳, בעניין ארבע הכריעות וארבע הזקיפות שבתפילת שמונה עשרה, ובפרי עץ חיים.] ו״רופא חולי עמו ישראל״

ו״מברך השנים״ הן, למשל, הכלי שבו אלקותו יתברך מתגלה למטה בגשמיות, כשהוא נותן חיים ובריאות לחולים וברכה על פני האדמה וכו׳. ועיין מה שכתוב באיגרת הקודש, סמוך לסופה, בקטע הפותח

״להבין מה שכתוב בפרי עץ חיים״: שהתפילה היא המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, דווקא לבריאה, יצירה ועשיה, לא רק בדרך של התלבשות, אלא שהאור עצמו נמשך כדי לשנות את הנבראים מכפי

שהם, כך שהחולה יתרפא, והגשם ירד מן השמים לארץ ו״יצמיח ויגדיל את התבואה״; ואילו בתורה ובמצוות אין שינוי בקלף התפילין וכו׳, עיין שם. נמצא שכל הבקשות שבתפילת שמונה עשרה הן כלים לגילוי אלקותו יתברך ממש למטה.

11נוסף על כך, כידוע ומבואר בזוהר, ״אין הברכה שורה במקום ריק״. כלומר, אי אפשר שתימשך ההארה אם אין כלים שתשרה בהם.

לכן אנו מבקשים על דברים מסוימים, כגון רפואה לחולים וברכת השנים, וכן על כל ברכות שמונה עשרה; אלה כלים שבהם תשרה אור אין סוף.

אבל הכוונה העיקרית היא באמירת ״ברוך אתה הוי׳״: שתימשך אור אין סוף (ראו תיקוני זוהר, תיקון ו׳). וזהו שאמרו חז״ל ששמונה עשרה הברכות שבתפילה מכוונות כנגד שמונה עשרה חוליות השדרה; כלומר, הן כלים להמשכת אור אין סוף ולגילויו, הנמשכים באמצעות התפילה,

כשם שהחוליות הן כלים לחוט השדרה, הנמשך מן המוח שבראש אל תוכן; ובלשון הקבלה, הדבר נקרא המשכת מוחין,

כשם שבחוט השדרה נמשכת מן המוח המשכה; ובלשון החסידות הדבר נקרא המשכת דעת: גילוי אלקות למטה כפי שהוא למעלה.

[ועתה מובן היטב: לכאורה, מן הגמרא עולה סתירה למה שהתבאר, שהטעם לכך שהתפילה אינה נמנית במניין רמ״ח מצוות עשה הוא מפני שהיא בחינת חוט השדרה, שאינו נמנה בין רמ״ח האיברים;

והרי הגמרא אמרה ששמונה עשרה הברכות של שמונה עשרה מכוונות כנגד שמונה עשרה חוליות השדרה, והחוליות נמנות בין רמ״ח האיברים, כפי שהוזכר לעיל בשם המשנה באהלות.]

אלא שהדבר מובן מתוך מה שהתבאר: בתפילה יש שני עניינים. הראשון הוא הכוונה העיקרית שבתפילה, והיא מה שאנו מבקשים באמירת ״ברוך אתה הוי׳״: שיתגלה אור אין סוף ברוך הוא.

12והשני הוא הבקשות עצמן, שיהיה ״רופא חולים״ ו״מברך השנים״. הבקשות הן רק כלים לאור הנמשך, והכלים הם בחינת שמונה עשרה ברכות,

בדומה לכך, חוליות עמוד השדרה הן שמונה עשרה, והן כלים לחוט השדרה, שהוא עיקר החיות, כפי שנכתב בפרק ״אלו טרפות״, שהטרפות תלויה בו. לעומת זאת, אם עמוד השדרה נשבר אך החוט שבו לא נפסק, הבהמה כשרה, מפני שעיקר החיות נמצא בחוט עצמו.

13ועיינו בפרדס רימונים, לקראת סופו, שער ל״א, פרק ח׳, בעניין שמונה־עשרה החוליות, שהן כנגד שלוש הווי״ן של ״ויסע״, ״ויבא״ ו״ויט״ — שלושת האבות, חסד, גבורה ותפארת. הן כלים לבחינת דעת הנמשכת לתוכן ממוח הדעת באמצעות חוט השדרה וכו׳.

ועיינו במה שנכתב לעיל, בפרשת יתרו, במאמר הפותח במילים ״אלפי שנאן״: הן בחינת שתי האותיות ט׳ שבשם מטטרון — תשע ספירות מלמעלה למטה ותשע ספירות מלמטה למעלה; וגם תשע הספירות הן

רק בחינת כלים להמשכת אורו של אין סוף ברוך הוא, שהוא בבחינת נשמה להן, כמאמר תיקוני הזוהר: ״ואותו שפע הוא כנשמה לגוף״ וכו׳.

14אם כן, דברי הגמרא ששמונה־עשרה הברכות מכוונות כנגד שמונה־עשרה החוליות פירושם שזהו הטעם שתיקנו שמונה־עשרה ברכות: הן שמונה־עשרה כלים דווקא, כנגד שמונה־עשרה החוליות וכו׳.

אבל הכוונה העיקרית במצוות התפילה, שתהיה המשכת אור אין סוף ברוך הוא אל הכלים הנזכרים לעיל, היא, בדרך משל, בחינת חוט השדרה עצמו, הנמשך מן המוח שבראש כלפי מטה.

15וכך הוא גם בעניין המשכת אור אין סוף מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, להתלבש בבחינת השתלשלות וכו׳. לכן מובן היטב שאין היא נמנית במניין רמ״ח מצוות עשה.

כלומר, שמונה עשרה החוליות הן רק כלים, ואילו היא עצמה בחינת חוט השדרה. דע שכך הוא: שהרי אחרת, האם נאמר שהתפילה נמנית כשמונה עשרה מצוות מתוך תרי״ג המצוות, מאחר ששמונה עשרה החוליות הן שמונה עשרה איברים מתוך מניין רמ״ח?

אם כן, התפילה עצמה היא בחינת חוט השדרה, אלא שהיא נמשכת בשמונה עשרה הכלים שהוזכרו לעיל. ועל ״מי שאינו כורע במודים, שדרתו נעשית נחש״, משום שעל ידי הכריעות וההשתחוויות,

שהן בחינת הביטול, וזהו עניין ״מודים״ — הודאה וביטול. דווקא על ידי כך נמשך האור אל הכלים, שמונה עשרה חוליות השדרה.

לכן נאמר בזוהר (משפטים, דף ק ע״א, ובפרשת שלח, דף קס״ד ע״א), שמי שאינו כורע במודים לא יחיה לעתיד לבוא,

כפי שהביא הפר״ח באורח חיים, סימן קי״ג; והיינו משום שאינו ממשיך חיות ונשמה בבחינת ח״י, שהן שמונה עשרה החוליות וכו׳.):

16ג. והנה, שמונה־עשרה החוליות שהוזכרו לעיל הן כלים פנימיים, ומהן מתפשט אחר כך האור אל החיצוניות של הכלים. מספרם הכולל הוא רמ״ח — רמ״ח מצוות עשה, הנקראות רמ״ח איברי המלך,

שהם בחינת איברים וכלים להמשכת האור [ועיין מה שכתוב בעניין רמ״ח איברים וכלים בביאור על הפסוק ״משה ידבר״ בפרשת יתרו]. וזהו העניין שהוזכר לעיל, שהמצוות צריכות כוונה, והתפילה היא בחינת הכוונה בכלל.

17ההסבר הוא שאנו אומרים: ״אשר קידשנו במצוותיו״, שכן באמצעות המצוות אנו ממשיכים למטה גילוי של בחינת הקדושה העליונה של אור אין סוף;

לכן המצוות זקוקות לכוונה: המצווה היא האיבר והכלי, והכוונה היא המשכת האור לתוך הכלי, כפי שכתוב בספר של בינונים, פרק ל״ח, בהגהה, בשם עץ חיים.

וזהו הטעם לכך שבאופן כללי התפילה היא הכוונה, שכן בה ובאמצעותה נמשכת כללות גילוי האור. זהו עניין ברכות התפילה: ״ברוך אתה ה׳״ — שאנו ממשיכים, כדי ש״אתה״, אור אין סוף עצמו, יהיה ״ברוך״ ויימשך;

והדבר נעשה באמצעות שם הוי׳. לאחר מכן, בקיום המצוות במשך היום, אנו ממשיכים את האור באופן פרטי, כדי שיתלבש במצווה מסוימת, שהיא אחד מאיברי המלך — רמ״ח איבריו (וראו מה שכתוב על הפסוק ״אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו״);

וזהו ממש כמו במשל חוט השדרה שהוזכר לעיל: דרכו נמשכת החיות מן המוח, שכן המוח הוא מקום משכנה והשראתה העיקרי של הנשמה. משם נמשכת החיות אל חוט השדרה, הנמשך ממוח הדעת, ולאחר מכן היא נמשכת ממנו לכל רמ״ח האיברים.

וזהו עניין ברכת המצוות: היא בחינת הכוונה הפרטית לכל מצווה, ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו״ וכו׳ — כדי שהמשכה זו תימשך אל אותו איבר וכלי מרמ״ח איברי המלך, שהוא המצווה המסוימת.

18ועיינו במה שנכתב על מעלתם הגדולה של הכלים בביאור על הפסוק ״וקיבל היהודים״. אולם הכוונה והמשכת האור בכללותן הן בחינת התפילה, שהיא בחינת נשמה וחיות למעשה המצוות.

ולכן, ההולדה — להוליד ילד הדומה לאדם עצמו ממש — שהיא המשכה מעצם הנפש וממהותה, המלובשת במוחין, נמשכת דווקא באמצעות חוט השדרה.

19וזהו [הפירוש של] ״ובדעת חדרים ימלאו״: ה״חדרים״ הם הכלים, שכללותם שלוש בחינות — חסד, דין ורחמים, שראשי התיבות שלהן הם חדר;

וזהו עניין שלושת הקווים, שהם כללות קיום המצוות: ״על שלושה דברים העולם עומד״ וכו׳. אלא שהם בחינת כלים וחדרים; וכדי שה״חדרים ימלאו״,

כלומר, המשכת האור אל תוך הכלים נעשית באמצעות הדעת, שהיא התפילה. לכן שתים־עשרה הברכות האמצעיות בתפילה מתחילות ב״חונן הדעת״ וכו׳. וראו מה שכתוב על הפסוק ״ואלה המשפטים״.

20לכן תפילה אינה נמנית במניין המצוות מן התורה, שכן המניין שאנו מונים הוא של הכלים והאיברים; ואילו תפילה, שהיא הכוונה, אינה שייכת להימנות בפני עצמה,

מפני שהיא נשמת הכלים; בדומה למה שנכתב בעץ חיים, שער כ״ב, פרק א, אות ד, בעניין דעת, שאינה נמנית במניין עשר הספירות, שכן אין אנו מונים אלא את מה שיש לו כלי,

אבל דעת היא בחינת נשמה בלי כלי וכו׳; עיין שם. ועיין גם במה שנכתב על פירוש המילה ״כוונה״ בפסוק ״צווארך בחרוזים״.

אולם מעלתה של התורה, שעליה נאמר שהיא ״כנגד כולן״, היא שהיא בחינת פנימיות הכלים, ואילו המצוות הן חיצוניות הכלים: צדקה וגמילות חסדים הן ״חסד, הזרוע הימנית״ וכו׳.

(ועיין עוד במה שנכתב בעניין תפילה ותורה על הפסוק ״כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ״, בביאור מאמר חז״ל: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״.)

ובמקום אחר נתבאר כיצד התורה למעלה מן התפילה, אף שהתפילה היא המשכת הדעת: יש פנים ואחור. הפנים הם בחינת העיסוק בתורה, שכן ״אורייתא מחכמה נפקת״, ו״חכמת אדם תאיר פניו״; ועיין במה שנכתב על הפסוק ״צאינה וראינה״ בעניין ״להצהיל פנים משמן״.

אולם לפני כן צריכה להיות בחינת האחור, כפי שנכתב על הפסוק ״זכור את אשר עשה לך עמלק״, בבחינת ״לכתך אחרי״ וכו׳. האחור הוא בחינת תפילה, שכן שמונה עשרה ברכות התפילה

מקבילות לשמונה עשרה חוליות שבעמוד השדרה, שבהן נמשך חוט השדרה; כל זה הוא בבחינת העורף והאחוריים. וכמאמר חז״ל, ״כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה״, כלומר, במקום חיבור הצוואר והגולגולת, בעורף; ושם נמשך חוט השדרה ממוח הדעת.

שלושת המוחות חכמה, בינה ודעת שבשלושת חללי הגולגולת: שני המוחות, חכמה ובינה, נמצאים מלפנים, ומוח הדעת נמצא מאחור, באמצע בין שני המוחות חכמה ובינה; ומבחינת הדעת נמשכת בחינת אהבה ויראה שבתפילה.

״ואהבת״ קשורה למילה ״אבה״, שפירושה רצון, והיא נמשכת מן הדעת, שממשיכה את בחינת הרצון העליון. דעת היא לשון רצון, שכן דעת ורצון הם עניין אחד, כמו שכתוב: ״רק אתכם ידעתי מכל המשפחות״ וגו׳ — כלומר, הוא בחר בנו ורצה בנו.

דעת היא לשון התקשרות והתחברות וכו׳. לכן בחינת ״ואהבת״, שהיא לשון רצון, נמשכת מבחינת הדעת ומההתבוננות שבתפילה. אך הרצון עדיין בבחינת אחוריים ביחס לתענוג העליון, שהוא בחינת פנים; ועל מעלת הרצון נאמר: ״כי עם קשה עורף אתה״.

וזהו עניין ״בעבודה קשה״: עבודת הלב, שהיא התפילה, שבה צועקים אל ה׳, צריכה להיות קשה, כדי לעמוד איתן מול כל מה שמפריע, מבפנים ומבחוץ וכו׳, כפי שנתבאר במקום אחר. וזהו עניין ״קשה עורף הוא״, ולכן ״וסלחת״ — המשכת י״ג מידות הרחמים לאחר תפילת שמונה עשרה.

אך באמצעות התורה נמשכת בחינת ״תאיר פניו״ — גילוי התענוג העליון, כמו שכתוב: ״ואהיה שעשועים״ וגו׳, ״ושעשועיי את בני אדם״ וגו׳. והדבר נעשה באמצעות התעוררות הרצון תחילה, דווקא על ידי התפילה, כפי שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״חכלילי עיניים״,

שכן התענוג שייך לאחר מילוי הרצון: כאשר רצונו התמלא וכו׳. אבל לא כך הוא אם לא הייתה לו תשוקה וכו׳. כל זה נתבאר במקום אחר, ויש לעיין כיצד לקשר זאת עם מה שנכתב [כאן].

ויש לומר שיש תורה ויש תורה. כלומר, כאשר אדם לומד רק פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב, הלכות פסוקות, כדי לקיים את המצווה ״והגית בו״ וכו׳, הרי זו מצווה כמו כל המצוות, שהן בבחינת איברים וכלים;

אלא שלמרות זאת, היא בבחינת האיברים הפנימיים, שהחיות תלויה בהם ממש, ולכן לא ויתרו על ביטול תורה וכו׳. ואף על פי כן, התפילה, שהיא המשכת הדעת, נקראת אור גם ביחס לאיברים הפנימיים.

אבל כאשר אדם עוסק בתורה רוב היום כדי לקיים את מצוות ידיעת התורה באמצעות עיון מעמיק בתלמוד, התורה שלו היא בחינת חכמה — המוח עצמו, שלמעלה מבחינת האיברים. לכן התפילה, אף שהיא בחינת דעת, נקראת אחור ביחס לחכמה עילאה ממש וכו׳.

וכך כתוב בהלכות תלמוד תורה: ידיעת התורה היא מצווה בפני עצמה, והדיבור והעיון בה הם מצווה בפני עצמה. וכן כתוב במקום אחר, על הפסוק ״סלסלה ותרוממך״, שהתורה נקראת לבוש: ״עוטה אור כשלמה״, ״לבושיה כתלג חיור״.

אולם באמצעות עיון בתלמוד, שזהו פירוש ״סלסלה״, מתרוממת נפש האדם אל מקור התורה, בחינת ״שער רישיה כעמר נקא״, שלמעלה מבחינת לבוש, ונוגעת בעצמות אור אין סוף ברוך הוא ממש.

ובכל זאת, אף שהתפילה נקראת אחור ביחס לבחינה זו, אי אפשר להגיע אל בחינת פנים ולהמשיך ממנה אלא אם כן תחילה מתעורר הרצון בתפילה וכו׳.

כמו למשל באדם: אף שהטיפה נמשכת מן המוח, מבחינת חכמה, בכל זאת אי אפשר שתהיה המשכה זו מן החכמה אלא באמצעות הדעת — ״והאדם ידע״, שהיא בחינת התקשרות וכו׳.

כך גם התפילה: באמצעות התקשרות הדעת בהתבוננות בגדולת ה׳ ובהתקשרות בבחינת ביטול, כאשר האדם עוסק אחר כך בתורה, הוא ממשיך מבחינת חכמה עילאה. ועל כך נאמר ״יעשה שלום לי״ וכו׳ — המשכת חכמה עילאה בכנסת ישראל וכו׳.

ועוד: יש תפילה ויש תפילה. כלומר, יש בחינת אהבה המוגבלת בכלי, והיא בחינת מדות הנמשכות מן השכל באמצעות הדעת.

אולם בחינת ״בכל מאדך״ ו״רעותא דליבא״ היא בחינת מדות שלמעלה מן השכל, הנמשכות באמצעות דעת עליון וכו׳, כפי שכתוב במקום אחר, בפרשת תולדות, בביאור על הפסוק ״מים רבים״. באמצעותה מעוררים וממשיכים מבחינת כתר, שלמעלה מן החכמה.

שהיא התורה, וכמו שכתוב במקום אחר, בביאור על הפסוק ״שישים המה מלכות״ וכו׳, ״אחת היא יונתי״ וכו׳, בעניין החסידים הראשונים שהיו שוהים בתפילתם תשע שעות ביום וכו׳; עיינו שם.)

21ד. כל סדר התפילה עד תפילת שמונה עשרה הוא הכנה לתפילת שמונה עשרה. כלומר, מטרתו לאפשר לאדם להתפלל תפילת שמונה עשרה בכוונה, מתוך רצון הלב, כך שכאשר הוא אומר ״ברוך אתה הוי׳״, בקשתו תהיה אמיתית: שהוא ירצה, מתוך רצון הלב, שתהיה התגלות של שם הוי׳.

לכן, כדי שהאדם יגיע למדרגה זו, תיקנו חז״ל לומר תחילה פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, כדברי חז״ל: ״לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל״.

22הביאור הוא שבפסוקי דזמרה ובברכת יוצר אנו מזכירים את השירה והשבח שבהם המלאכים משבחים ואומרים ביראה שלוש פעמים ״קדוש״ וכו׳.

כלומר, כיצד הוא ית׳ קדוש ונבדל ואינו ניתן להשגה, שהרי ״אין מחשבה תופסת בו״, ואין לו כל ערך אליו. והאופנים הם ״ברעש גדול״ משום שהם משיגים במידה מסוימת כיצד הוא קדוש וכו׳.

והנה, המלאכים נקראים ״עומדים״, ככתוב: ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״, וכידוע מן ההסבר על ״עצי שיטים עומדים״,

כלומר, הם נמצאים רק במדרגה ובבחינה של רגליים בלבד (וכך כתוב גם על הפסוק ״ותיפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו״ וכו׳, והדבר מבואר בזוהר)

(פרשת לך לך, דף פ״ו ע״א): ״מי הם רגליו? אלה המלאכים״ וכו׳. וישראל שלמטה הם בבחינה ובמדרגה של ראש,

שהרי ישראל פירושו ״לי ראש״; ״ישראל עלו במחשבה״. לכן, כאשר אדם שם אל לבו כיצד המלאכים והאופנים וכו׳,

שהם בבחינת רגליים בלבד, עומדים באהבה ויראה גדולות וב״רעש גדול״ אומרים ״קדוש״ ו״ברוך״ וכו׳, מתוך התפעלותם מהשגתם בגדולת אין סוף ברוך הוא,

23ואילו ישראל, שהם בחינת הראש, נתונים במצב של שינה, ככתוב: ״היינו כחולמים״. לאחר התפילה האהבה חולפת ונעלמת, וכל ישעו וכל חפצו אינם אלא למלא את צורכי הגוף, והם עושים את צורכי הגוף לעיקר וכו׳;

על ידי כך לבו יתמרמר מאוד בקרבו על ירידה זו, שבה ירדה הנשמה ״מאיגרא רמה״ וכו׳, וה״עליונים למטה״ וכו׳; ומתוך כך יתעורר לצעוק אל ה׳ בעת צרתו, מנקודת לבו, ברצון הלב, אליו יתברך.

24וזהו שאמרו חז״ל: ״אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש״. כלומר, כשהוא מתבונן בירידה הגדולה הזאת, שבה הראש מושפל מאוד למטה, ״שוכב לעפר״, וזהו כובד ראש;

ומתוך כך יבוא לידי הכנעה ושפלות גדולה, וזהו פירוש ״כובד ראש״ כפשוטו. ועל ידי כך יבוא לבחינת ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם״, להתעורר לתשובה מתוך רצון הלב, ולשוב אל ה׳ ממש.

וזוהי בחינת ״ואהבת בכל לבבך״ שבקריאת שמע. ועל ידי כל זאת יוכל אחר כך לבקש באמת לאמיתה בתפילת שמונה עשרה: ״ברוך אתה הוי׳״ — שיתגלה למטה אור אין סוף ברוך הוא, שלמעלה מהשתלשלות.

וכל זה הוא עניין ״עבודה שבלב, זו תפילה״. ואחר כך דרושים כלים לגילוי האור; וזהו עניין ״לעבדה — אלו רמ״ח מצוות עשה״: להמשיך את האור לתוך כלים, כדי שתהיה דירה בתחתונים.

25והנה אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״. שכן העולם הבא הוא רק בחינת ״זיו השכינה״, כלומר, הארה וזיו בלבד, שממנו נהנות הנשמות ומתענגות.

אבל על ידי תשובה ממשיכים גילוי של אין סוף ברוך הוא עצמו, שהוא מקור האור והזיו, שאינם אלא הארה בלבד.

וזהו פירוש דברי חז״ל על הפסוק ״ויניחהו בגן עדן לעבדה״: ״זו רמ״ח מצוות עשה״ — שעל ידי המצוות ממשיכים תוספת אור רב לגן עדן מאין סוף ברוך הוא, שהוא מקור הזיו;

וזו ה״עבודה״ של גן עדן: להוסיף בו אור רב באמצעות המצוות וכו׳. (וראו מה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״וידבר משה אל ראשי המטות״.)

והנה מכל זה התבאר פירושו ומשמעותו של המונח ״עבודה״: עניינה להמשיך גילוי של אור אין סוף למטה, דירה בתחתונים, וכן תוספת אור בגן עדן וכו׳.

וזה נעשה באמצעות קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אך המצוות צריכות כוונה, וזו בחינת התפילה: ״ברוך אתה הוי׳״, כדי להמשיך את האור באמצעות עבודת הלב; וכמו שנאמר: ״אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף״.

וכדי שהבקשה בתפילת שמונה עשרה, ״ברוך אתה הוי׳״, תהיה אמיתית לאמיתו, צריך להקדים לה את פסוקי דזמרה, את ברכות קריאת שמע ואת קריאת שמע עצמה, כפי שנתבאר לעיל.

26והנה, כל זה הוא הבחינה והמדרגה של ״יעקב עבדי״, הממשיך שתהיה דירה בתחתונים באמצעות תפילה ומצוות. לכן הוא נקרא יעקב, כלומר הבחינה של יו״ד-עקב (יו״ד ועקב).

כלומר, על דרך משל, חוט השדרה הנמשך מן המוח ומתפשט עד הרגליים: החוט מגיע עד גיד הנשה, ושם הוא מתפצל ויורד לירכיים ולרגליים. זהו עניינה של היו״ד הנמשכת עד הבחינה של עקב.

27היו״ד היא ״נקודה שחורה שאין בה לבן כלל״, והיא נמשכת מבחינת ״שם חושך סתרו״, המורה על בחינת הסתום, שאינו מושג כלל.

העבודה היא להמשיך בחינה זו למטה, כלומר, שתתלבש גם בעולם הזה ממש, שהוא בחינת העקביים. הדבר נעשה באמצעות המצוות המעשיות, שמקיימים בדברים גשמיים ממש, שהם בבחינת עקביים, ובהם שורה אור אין סוף ברוך הוא, נמשך ומתלבש;

וזהו י׳ עקב: היו״ד מתלבשת בבחינת עקביים (ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״וישב יעקב בארץ״ וכו׳, ובמאמר המתחיל ״הבאים ישרש יעקב״).

אלא שכדי להמשיך זאת באמצעות המצוות, התפילה צריכה לבוא תחילה; היא בחינת התעוררות רצון הלב. הרי יש ארבע מדרגות: רצון ומחשבה, דיבור ומעשה; וכדי להמשיך מן היו״ד למטה,

שהיא בחינת גילוי והמשכת הרצון העליון המלובש בחכמה עילאה, הדבר נעשה דווקא באמצעות רצון הלב, בבחינת ״ועמך לא חפצתי״; ועל ידי כך ממשיכים לאחר מכן גילוי של בחינת הרצון העליון

באמצעות המצוות, כדי שיהיה ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״ — שבחינת הקדושה העליונה, שהיא היו״ד הנזכרת לעיל, תימשך למטה. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: ״על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי״ וכו׳.

(אפשר לומר עוד, כפי שנכתב בפרשת אחרי, במאמר המתחיל ״כי ביום הזה יכפר״: התפילה, התורה והצדקה מכוונות כנגד שלוש הבחינות מחשבה, דיבור ומעשה; וזהו פירוש ״בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״.

ולכן ההמשכה צריכה להיות לפי הסדר: תחילה ממשיכים את היו״ד ואת הרצון העליון אל המחשבה, באמצעות התפילה, שעיקרה עבודה שבלב וכו׳.)

על בחינה ומדרגה זו של ״יעקב עבדי״ נאמר: ״לא הביט און ביעקב״. כלומר, און הוא מרמה ותחבולה,

כמו בפסוק ״ואיש און מחשבותיו״. כלומר, מחשבות והרהורים רעים, שהם ההפך מבחינת המחשבה הטובה שבתפילה, שהיא עבודת הלב, ומבחינת המחשבה שבקדושה.

28וזהו ״אילו ראיתי עוול בלבי״. וכן בדיבור, שהוא היפוכו, כמו שכתוב: ״דברי פיו עוול ומרמה״. וכן במעשה, כמו שכתוב: ״פועלי עוול״.

וכאשר אדם מתבונן בתפילה, באמצעות חכמה, בינה ודעת שבנפשו, בגדולת ה׳, ניצבות כנגדו מחשבות זרות של סטרא אחרא, שהן מחשבותיו של ״איש אָוֶן״ הנזכר לעיל, והרהורים רעים [ועיינו בזוהר, פרשת בלק, רי״א ע״א, ובמקדש מלך שם];

אך גדול כוח בחינת יעקב גם מצד עצמה, שכן לקדושה יש יתרון על סטרא אחרא, ״כיתרון האור״ וכו׳; והעיקר הוא ש״הוי׳ אלקיו עמו״, וזוהי העזרה מלמעלה.

29וזהו ״לא ראה עוול ביעקב״: העוול אינו יכול להביט בבחינת יעקב ולבלבל אותו, משום שאינו יכול לגבור עליו; אלא ״ייפול לפניו נפילה גמורה״. (וראו לעיל, בפרשת וישלח, על הפסוק ״ואיש נאבק״,

בעניין ״כי לא יכול לו״: משום שיעקב הוא יו״ד עקב, יסוד אבא וכו׳; וזהו עניין התפילה, שהיא המשכת הדעת מבחינת יסוד אבא וכו׳. ועיינו שם.)

305. ״ולא ראה עמל בישראל״. פירוש הדבר, שזו מעלה נוספת בבחינת ישראל, שאינה בבחינת יעקב. שכן בבחינת יעקב לא הביט האוון, כפי שהוזכר לעיל,

אבל יגיעה נמצאת בו, שכן יעקב הוא בחינת ״עבדי״, ועבודת ה׳ כרוכה בעמל וביגיעה — להכניע את הסטרא אחרא ולהפוך את החושך וכו׳ באמצעות התפילה והמצוות, כפי שהוזכר לעיל.

31וכך הוא בכל ששת ימי השבוע, כמו שכתוב: ״ששת ימים תעבוד״ — כלומר, בדומה לעבודות הגשמיות, כגון חרישה, זריעה וקצירה וכו׳,

כך גם בעבודת ה׳ שבתפילה: בכל ששת ימי השבוע צריכה להיות בחינה זו של עבודה, מתוך יגיעת הנפש ויגיעת הגוף — להתבונן בגדולת ה׳, להוליד אהבה ויראה לה׳ ולהוציא מהלב את הרצונות הזרים של הנפש הבהמית, עד שיהיה לו

רצון אחד בלבד לאביו שבשמים; שהרי כל זה נעשה באמצעות מלחמה גדולה עם היצר, כמו שכתוב בזוהר: ״שעת התפילה — שעת קרב״,

וכעין מה שאמרו בספרי, פרשת עקב: ״סמוך לפלטין שלך לא כבשת, ואתה הולך ומכבש?״ וכו׳.

כך גם כאן: אם לא פעל לשנות את מדותיו הרעות ולהמשיך גילוי אלקות בקרבו באמצעות התפילה, כיצד יוכל להמשיך גילוי אלקות בעולם? לכן עליו לכבוש תחילה את גופו ואת נפשו הבהמית

באמצעות התפילה; וכמאמר חז״ל: ״לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שורה בתוך מעיו, שנאמר: ׳בקרבך קדוש׳״. לכן נדרשות עמל ויגיעת נפש, כדי שיוכל להיות גילוי אלקות בנפש, ואחר כך ימשיך גילוי אלקות בעולם.

32ומטעם זה אסור לאכול לפני התפילה: שהרי אז הנשמה עדיין ״באפו״, וכיצד יוכל לברר את המאכל ולהעלותו? [לא] עד לאחר התפילה,

כאשר הנשמה מתפשטת בכל הגוף; ועל ידי כך הוא יכול אחר כך להעלות את המאכל ולברר את הטוב מן הרע. גם האכילה נקראת מלחמה, כפי שנאמר בזוהר: ״על פום חרבא ייכל נהמא״,

כלומר, להילחם ביצר [הרע], כדי שהאכילה לא תהיה מתוך תאווה, אלא רק לשם שמים; ועל ידי כך הוא מברר את הטוב וכו׳. (וראו מה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״כה תברכו״, בפרשת נשא.)

33וכל זה הוא עבודתם של ששת ימי המעשה. זוהי בחינת ״יעקב עבדי״, שכן עבודה זו כרוכה בעמל וביגיעה, כפי שהוזכר לעיל; זוהי בחינת אתכפיא, וזוהי בחינת ״עובד אלקים״, כפי שכתוב ב[ספר של] בינונים, חלק א׳, פרק ט״ו.

אבל בשבת זו בחינת ״בשנותו את טעמו... ויגרשהו וילך״ — אתהפכא, הפיכת החושך לאור; עד שמגיעים לבחינת מנוחה, ואין בה עמל כלל, כפי שכתוב: ״כי בו שבת״.

34וזוהי בחינת ישראל: ״שיר אל״, כלומר שירת הבחינה של אל, שעליה נאמר: ״חסד אל כל היום״.

כלומר, תפילת השבת היא תענוג מגדולתו של ה׳: ישראל מתענגים בתפילה באמצעות ההתבוננות וההשגה בגדולתו של ה׳, כפי שנאמר: ״טעמו וראו כי טוב הוי׳״, וכן נאמר: ״ישמח ישראל בעושיו״ וגו׳.

[ועיין במה שנכתב בפרשת חוקת, על הפסוק ״אז ישיר ישראל״ וגו׳, שישראל זה הוא ישראל שלמעלה, ושגילוי זה הוא בשבת; ועיין במה שנכתב על הפסוק ״לסוסתי״, בעניין ״טל הנוטף מעתיקא״; ועיין במה שנכתב על הפסוק ״שיר השירים״.]

35ולכן ״לא ראה עמל בישראל״: העבודה אינה בבחינת עמל כלל, אלא רק להתענג על ה׳, כפי שנאמר: ״וקראת לשבת עונג״.

והטעם לכך שבשבת אין צורך בבחינת העמל והיגיעה שהוזכרו לעיל, הנדרשים בימי החול, הוא שהמילה שבת מורכבת מאותיות תשב.

36כלומר, בימות החול זו בחינת ירידת החיות, ״רגליה יורדות״ וכו׳; כלומר, שם אלקים הוא המסתיר וכו׳, כידוע בעניין ״שמש ומגן״ וכו׳.

לכן צריכה להיות בתפילה צעקה לצאת מן ההסתר וכו׳. וזהו פירוש ״עובד אלקים״: לתקן את ההסתר וההעלם הנמשכים משם אלקים, כדי שלא יסתיר ויעלים.

אבל על השבת נאמר ״ויכל אלקים״, כלומר, הבחינה והמדרגה של מידת הצמצום וההסתר של שם אלקים כלתה, ונמשכת התגלות של שם הוי׳ — ״שבת להוי׳״, וכמו שכתוב במקום אחר, במאמר הפותח ״באתי לגני״ וכו׳.

37וזהו [הטעם] שבמילה שבת יש אותיות תשב — עליית העולמות. לכן היא נקראת ״שיר אל״ ולא ״שיר אלקים״, כי יוצאים מבחינת ההסתר וכו׳; ולכן אין מקום לצעקה, אלא להפך — להתענג בה׳ מתוך הגילוי שמתגלה בשבת.

וזהו גם ממש ההבדל בין בחינת יעקב לבחינת ישראל [וראו בזוהר, וישלח, 174a], כמו שכתוב: ״לא ייקרא עוד שמך יעקב, כי אם ישראל״ וכו׳, ״כי שרית עם אלקים״ וכו׳.

כלומר, הוא נעשה שליט על שם אלקים המסתיר, כך שאינו מסתיר עוד, ושם הוי׳ מתגלה; זאת משום שכבר ניצח את ההסתר של הנפש הבהמית וכו׳. וזהו שכתוב: ״הוי׳ אלקיו עמו״:

״עמו״ ממש, שכן בשבת מתגלה בנפשו בחינת אלקות בגילוי ממש; ואילו בימות החול האלקות אינה מתגלה בנפשו בגילוי, אלא הוא צועק אל ה׳ מנקודת לבו ורוצה שהיא תתגלה בו בגילוי;

אבל בשבת זהו גילוי ממש, וזהו שכתוב: ״הוי׳ אלקיו עמו״. [וראו מה שכתוב בפרשת תצוה, במאמר המתחיל ״זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך״ וכו׳,

בעניין שתי המדרגות, בחינת פנים ובחינת אחור, שיש בקדושה; וזהו עניין שתי הבחינות של ישראל ויעקב. לעומת בחינת אחור שבקדושה עומדת בחינת עמלק, אך לא כך בבחינת פנים וכו׳, ראו שם.]

38והנה, ראשיתו של עמלק היא בחינת עמל, ולכן דווקא על ישראל נאמר: ״ולא ראה עמל בישראל״ וכו׳;

מה שאין כן בבחינת יעקב: מאחר שיעקב עדיין בבחינת עבודת הקדושה והיגיעה בה, עומד כנגדו העמל של הצד שכנגד, שמקורו בבחינת עמלק; אלא שאין הוא יכול להתגבר עליו, שהרי ״לה׳ מלחמה בעמלק״ וכו׳; עיין שם.

אבל אי אפשר להגיע לבחינת ישראל, שהיא בחינת שבת, אלא לאחר שבאה תחילה בחינת יעקב, שהיא עבודת ימי החול; על דרך ״מי שטרח בערב שבת״, דווקא אז ״יאכל בשבת״.

39ולכן, מי שקורא לישראל ״יעקב״ אינו עובר על מצוות עשה, כפי שעובר מי שקורא לאברהם ״אברם״, משום שהשם יעקב לא נעקר מישראל לגמרי;

שהרי הכתוב חזר וקרא לו יעקב. והטעם לכך הוא כפי שנתבאר לעיל: אי אפשר להגיע לבחינת ישראל אלא לאחר שבאה תחילה בחינת יעקב;

כי תחילה צריכה לבוא עבודת הבירורים של ימות החול, כדי לתקן את ההסתר וכו׳, וזוהי עבודת בחינת יעקב; ואחר כך ״יאכל בשבת״, כדי להעלותם מעלה מעלה ולהתענג על ה׳, כפי שנתבאר במקום אחר.

40וזהו הטעם לכך שבמוצאי שבת אומרים: ״אל תפחד, יעקב עבדי״ וכו׳: בשבת אנו בבחינת ישראל, שאינה זקוקה לבחינת עבודה ועמל של בירור הבירורים,

שכן בשבת אסור לברור; אלא שאז אנו בבחינת בן, ״בנים למקום״ (ראו זוהר, חלק ג, צד). לאחר מכן, במוצאי שבת, כשהנשמה היתרה מסתלקת,

צריך לשוב ולרדת, להיות בבחינת ״יעקב עבדי״ בכל ששת ימי המעשה, כדי לברר בירורים בעולמות בריאה, יצירה ועשיה וכו׳. לכן אומרים: ״אל תפחד, יעקב עבדי״ וכו׳ — [אל תפחד] מלרדת לשם;

ובכך נותנים כוח ועוז וכו׳, וזו ירידה לצורך עלייה בשבת שלאחר מכן. וכך גם בכל יום יש מעין שבת בקריאת שמע ובתפילה, כשאומרים: ״הקשב, ישראל״ וכו׳; ראו מה שנכתב על הפסוק ״יונתי״.]

41״ותרועת מלך בו״ — ״ותרועת״ מתפרש בשני אופנים. הראשון הוא לשון שבירה וריסוק, כמו ״תרועם בשבט ברזל״; והשני הוא לשון חיבה ורֵעוּת, כפי שרש״י מפרש כאן בחומש. ושני הפירושים אמת.

יש להבין: לפעמים נאמר ״מלך במשפט יעמיד ארץ״, וכן ״דינא דמלכותא דינא״, והדברים שייכים לבחינת גבורה; ולפעמים נאמר ״באור פני מלך חיים״, ״אנפוי דמלכא נהירין״ — פני המלך מאירים — בבחינת חסדים.

אלא העניין הוא שיש שתי בחינות במידת המלך, וכך נאמר בזוהר, בפרשת ויחי (רל״ט ע״א): ״כד מלכא יתיב על כורסייא איקרי מלך עילאה״ — כשהמלך יושב על כיסאו הוא נקרא ״מלך עליון״; ״וכד נחית לעבדוי״ — וכשהוא יורד אל עבדיו,

״מלך זוטא איקרי״ — הוא נקרא ״מלך זוטא״. כלומר, בימות החול, כשהוא מתלבש בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, הוא נקרא ״מלך זוטא״. ירידה זו נעשית באמצעות גבורות וצמצומים, כמו שנאמר: ״כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו״, וכפי שמוסבר במקום אחר. אזי ״במשפט יעמיד״ וכו׳, ״דינא דמלכותא״ וכו׳.

אך לא כך בשבת: זו הבחינה של ״כד יתיב על כורסייא״ — כשהוא יושב על כיסאו, כפי שנאמר בזוהר, פרשת תרומה (סוף דף קל״ה ע״א ודף קל״ה ע״ב);

כלומר, בשבת העולמות עולים, ובחינת מידת מלכותו עולה ומתייחדת עם שורשה בבחינת אצילות. ועל כך נאמר ״באור פני מלך״ וכו׳,

״ואנפהא נהירין בנהירא עילאה״ — ופניה מאירים באור העליון, באמצעות התגלות התענוג העליון מבחינת ״רעוא דכל רעוין״ — רצון כל הרצונות — המתגלה בשבת במידת מלכותו יתברך.

וזהו ״ותרועת מלך בו״ — מלשון רֵעוּת וחיבה; הדבר מתייחס לבחינת ישראל, שהיא בחינת שבת, שאז ״ה׳ אלקיו עמו״ ממש, והוא מתענג על ה׳, כפי שהוזכר לעיל.

42ונמשכת בו בחינת ״תרועת מלך״: כלומר, גילוי של ידידות וחיבה מבחינת רצון כל הרצונות, הנמשך במידת מלכות,

שהיא כנסת ישראל [ועיין גם במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״והיה מדי חודש״, וראה בזוהר חלק א, דף קנא ע״א ודף רו ע״ב];

וגם על ידי כך נמתקים כל הדינים והגבורות הנמשכים מבחינת דין המלכות בששת ימי המעשה, בעקבות גילוי רצון כל הרצונות, וכפי שנאמר שם בזוהר, פרשת תרומה: ״וכל הדינים מתבטלים ממנה״ וכו׳.

43וזהו ״תרועת מלך בו״ לפי הפירוש הראשון: לשון שבירה ופירור, כלומר, שהגבורות מתפוררות, וזהו המיתוק שלהן, כמו שנאמר: ״אתה פוררת בעוזך ים״. וכך ידוע גם בעניין הכוונה של התרועה בתקיעת שופר בראש השנה: לפרר את הגבורות העליונות של יצחק, כפי שנאמר בזוהר, פרשת אמור.

ותרועה ופירור אלה נעשים על ידי התגלות בחינת רצון כל הרצונות, שהיא עניין של רעות וחיבה. נמצא ששני הפירושים עולים בקנה אחד: