ביאור ע״פ לא הביט הנה יעקב הוא נמשך…

המאמר מבאר את דברי בלעם: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל״ (במדבר כג, כא), ופותח בשורש הבחינה הנקראת יעקב. אבא הוא פרצוף החכמה, ויסוד אבא הוא נקודת ההעברה התחתונה שלו; נאמר כאן שיסוד אבא, המלובש בז״א, בוקע ויוצא אל מחוץ לו.

האור של יסוד אבא היוצא אל מחוץ לז״א הוא שיוצר את בחינת יעקב. תפקידו לרדת בשלושת העולמות התחתונים, שבהם ניצוצות של קדושה מעורבים בקליפת נוגה, שבה הטוב והרע מעורבים זה בזה, ולברר מתוכה את הטוב במשך כל ימי החול.

את השם יעקב (יעקב) אפשר לקרוא כשני חלקים: האות יו״ד (י), שרומזת לחכמה, וכאן ליסוד אבא, והמילה עקב. היו״ד של החכמה מגיעה עד ה״עקב״, העולמות התחתונים ביותר, כדי לברר שם.

ההערה שבסוגריים מסבירה מדוע דווקא חכמה יורדת: ״בחכמה מתבררים״, כלומר בירור הטוב מן הרע הוא פעולתה של החכמה. היא מפנה גם למאמר תורה אור על מאבקו של יעקב עם המלאך, שמבאר שהמלאך ״לא יכול לו״ מפני שיעקב הוא האור של יסוד אבא.

האמירה ״יעקב אבינו לא מת״ היא דרשה בתלמוד (תענית ה ע״ב). כאן היא נקראת במונחים קבליים: שורשו של יעקב מעולם לא השתתף בשבירת הכלים, השבירה הקדומה שהקבלה מכנה ״מוות״; ומשום ששורשו לא נשבר, משם מגיע הכוח להעלות את הניצוצות שנפלו.

בכתבי האר״י יש לאבא בחינת ״אחוריים״, כלומר צד חיצוני, ובחינת האחוריים הזאת של אבא לא נפלה לבריאה בשבירה. מכיוון שיעקב נוצר ממנה, לא נאמרת על בחינות אלה ״מיתה״ — המונח הקבלי לנפילה בשבירה.

ז״א, שש הספירות הרגשיות של אצילות, הוא המקום שבו התרחשה שבירת הכלים, ולכן מבחינה זו יעקב ניצב אף למעלה ממנו. הדבר מסביר מדוע הבירור נעשה באמצעות יעקב: רק מי שמעולם לא נפל יכול להעלות את מה שנפל.

עקרונו של שלמה, ״זה לעומת זה עשה אלקים״ (קהלת ז, יד), פירושו שלכל כוח קדוש יש מקבילה בלתי קדושה. כנגד חכמה שבקדושה, בחינת אבא ואמא שממנה בא יעקב, עומדת ״חכמה של קליפה״, כמו מלאכתם של חרטומי פרעה, או של אלה שירמיהו מכנה ״חכמים המה להרע״.

״כשזה קם זה נופל״ הוא פירושו של רש״י על התאומים יעקב ועשו: שניהם אינם יכולים להיות חזקים בעת ובעונה אחת. לכן, כאשר מתגלה חכמת הקדושה, היו״ד־עקב, החכמה החיצונית המנוגדת של הצד האחר מאבדת את כוחה מאליה, בלי מאבק.

כאן נקרא הפסוק מחדש: און, שמשמעותו הרגילה היא עוול, מציין את חכמת הקליפה, כפי שנאמר בישעיהו ״איש און מחשבותיו״, שם און מופיע בהקשר של מחשבות. אלו המחשבות הרעות הנובעות מאותה חכמה שאינה בקדושה.

כלומר, און אינו יכול אפילו להביט ביעקב, מפני שיעקב הוא גילוי חכמת הקדושה. אין צורך להילחם בחושך; האור דוחה אותו מעצם נוכחותו.

כך גם בעבודת האדם בימות החול: עליו לעבוד בבחינת יעקב ולברר בירורים באמצעות התפילה, שממשיכה את היו״ד של החכמה ואת כמיהת הלב אל ה״עקביים״ — החלקים הנמוכים והמעשיים ביותר בחיים — וכן באמצעות ״סור מרע ועשה טוב״ (תהלים לד, טו). הסוגריים המרובעים מפנים למאמר קודם על הפסוק ״וישב יעקב״.

כאשר האדם עובד בבחינת יעקב, מתקיים החלק הראשון של הפסוק. החלק השני, ״ולא ראה עמל בישראל״, מוסב על שבת, וכעת המאמר מסביר מדוע העמל שייך ליעקב ולא לישראל.

עבודתו של יעקב היא עמל, ככתוב ״אדם לעמל יולד״ (איוב ה, ז): כדי לברר את הנוגה צריך האדם לצאת ממדרגתו ולרדת אל ״העקביים״. זהו פירוש הציווי לימי החול, ״ששת ימים תעבוד״.

המילה ״עבודה״ משמשת גם לעיבוד עורות: יש לעבד את העור הגולמי בעבודה מאומצת, עד שמהותו משתנה והוא נעשה עור מעובד. המשל מלמד שעבודה היא מאמץ המביא לשינוי מהותו של דבר.

בירור הנוגה הוא עבודה מאותו סוג: כאשר אדם אוכל ואחר כך מתפלל בכוח שקיבל מן האכילה, הוא משנה את האוכל ממצבו הטבעי, והופך חושך לאור. שינוי זה הוא עבודה במלוא מובן המילה.

בירור פירושו להפוך ״יש״ — דבר שמרגיש שהוא עומד בפני עצמו — ל״אין״, כלומר לביטול לפני ה׳. הדבר מנוגד לסדר הטבעי של השתלשלות העולמות, הנמשכת מ״אין״ ל״יש״, ולכן הוא דורש עבודה ועמל.

על היום השביעי נאמר ״כי בו שבת״ (בראשית ב, ג); המנוחה מלמדת שששת הימים שלפניו היו ימי מלאכה. עמל זה של ימי החול שייך דווקא לבחינת יעקב.

בישראל, לעומת זאת, אין עמל. פרי עץ חיים מלמד שבימי החול יש זיווג, כלומר חיבור שבאמצעותו נמשכת השפעה אלוקית למטה, בין יעקב לרחל — התצורה הנקבית המקבלת.

בזיווג של ימי החול יש עבודת בירור: הכלים יורדים לעולמות התחתונים כדי לברר, ואחר כך עולים לאצילות בזמן התפילה. בשבת הזיווג הוא של ישראל ורחל, ו״ישראל״ כאן הוא ז״א עצמו, בן הזוג העליון.

בשבת אין דבר יורד כדי לברר; קורה ההפך: מה שהתברר במשך השבוע עולה ונכלל באצילות, וכל העולמות עולים. משום כך מדרגת השבת נקראת ישראל, שנקרא כאן ״שיר אל״.

השירה היא לשון של עלייה, שכן היא מרוממת. עליית ״אל״ נוצרת באמצעות ״האור החוזר״ — האור העולה מלמטה בעקבות בירורי השבוע. בתגובה לכך יורדים ״מים דכורין״, כלומר, השפע שמלמעלה, ממקור נעלה: התענוג העליון, כפי שמבטיח הנביא ביחס לשבת: ״אז תתענג על הוי׳״.

הצעה נוספת, המובאת בסוגריים מרובעים, קושרת את ״שיר אל״ להסבר על הפסוק ״שירו לה׳ שיר חדש״ (תהילים צו, א). מים נוקבין הם הכמיהה העולה מלמטה; כאן מדובר בניצוצות המתבררים בעולמות התחתונים ועולים להצטרף למים דכורין — השפע שמלמעלה — של התיקון, העולם המתוקן של אצילות.

עלייה זו נקראת ״שירה חדשה״, בלשון נקבה, כפי שנאמר בברכה שלאחר קריאת שמע של שחרית. הלשון הנשית מתאימה משום שהעולמות התחתונים בכללותם הם עולם המקבל, ״הנשי״, ביחס לאצילות.

השירה היא ״חדשה״ משום שדבר שנפל לנוגה בשבירה עולה כעת אל הקדושה העליונה של אצילות, וזהו מצב חדש ממש. בדומה לכך, כאשר מלכות עולה מן העולמות התחתונים לאצילות, עלייתה נקראת בלשון נקבה — שירה.

״שיר״, לשון זכר, הוא סוג אחר של עלייה: עלייתו של הזכר, המשפיע — ז״א עצמו. כליו מקבלים ישירות מאורות אבא עצמם, בלי שמשהו מלמטה יתברר.

אורות אבא הם אור אין סוף השורה בחכמה. עלייה זו אינה נובעת כלל מבירור של דברים תחתונים; הקדושה עצמה עולה למעלה ומקבלת אור נוסף.

כך יהיה לעתיד לבוא, כאשר כל הבירורים יושלמו וה׳ ״יסיר את רוח הטומאה״ (זכריה יג, ב): לא יישאר עוד רע שיש לברר, ואף על פי כן הקדושה תמשיך לעלות.

גם השבת בזמן הזה היא מעין טעימה מן המצב העתידי, משום שעלייתה אינה נעשית באמצעות בירור, כפי שעליית ימות החול נעשית.

ברירה — הפרדת הטוב מן הרע — היא אחת המלאכות האסורות בשבת, ומכאן שהשבת אינה זמן של בירורים. ובכל זאת, עליית השבת בזמן הזה תלויה בבירורים שנעשו בימות החול, כדברי הגמרא: ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״ (עבודה זרה ג ע״א).

בעתיד, ב״יום שכולו שבת״, העלייה תתרחש ללא כל בירור. עלייה כזאת נקראת ״שיר״, הצורה הזכרית — עלייתו של המשפיע עצמו.

בהמשך להבחנה שהוצגה קודם, עליית השבת נקראת ״שיר אל״, בלשון זכר — ״שיר״ — מפני שזו הקדושה עצמה שעולה, ולא דבר שהתברר מלמטה. הדבר מתאים לדברי עץ חיים, שז״א נקרא ״אל״, כך ש״שיר אל״ הוא עליית ז״א עצמו.

מוצע כאן פירוש שני: ״שיר אל״ עשוי להתייחס לעליית מלכות, כמתואר בזהר על המרכבה בפרשת בראשית ובפירוש מקדש מלך שם. גם השם ישראל קשור לפסוק ״כי שרית עם אלקים״ (בראשית ל״ב, כ״ט): ישראל הוא מי שגובר על אלקים.

את חמש האותיות של שם אלקים אפשר לסדר במאה ועשרים סדרים שונים, וצירופים אלה שולטים בשלושת העולמות התחתונים, ככתוב: ״מלך אלקים על גוים״ (תהילים מ״ז, ט׳). ההערה שבסוגריים המרובעים מגדירה את תחומם: מז״א דבריאה ועד סופה של מלכות דעשיה.

ההערה שבסוגריים המרובעים מציינת את המקורות: סוף מבוא שערים ושער השמות בעץ חיים. צירופים אלה נמשכים ממלכות דאצילות, הנקראת שם אלקים, והיא בחינת יחודא תתאה. תפקידה להסתיר את האור האלוקי, כך שהעולם נראה כאילו הוא קיים בפני עצמו — יש.

ישראל, ז״א דאצילות, שולט על שם אלקים; זהו פירוש ״שרית״ — ״שלטת״ או ״נאבקת״. משמעות שלטונו היא שאלקים אינו יכול עוד להסתיר את מה שמאחוריו.

מה שאלקים מסתיר הוא אור אין סוף עצמו. ההערה שבסוגריים המרובעים מפנה לביאור ״מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל״, על הפסוק ״כי אני ידעתי כי גדול הוי׳ ואדונינו מכל אלקים״ (תהילים קל״ה, ה׳): הוי׳ עומד למעלה מכל ההסתרות של אלקים.

באמצעות השתלשלותם של מאה ועשרים צירופי אלקים, גם הכוחות החיצוניים ו״שבעים השרים״ — השרים העליונים של שבעים האומות — מקבלים יניקה. זהו ה״איש״ שנאבק עם יעקב (בראשית לב, כה).

המאבק הוא עם יעקב, משום שיעקב יורד לעולמות התחתונים, שבהם כוחות אלה מקבלים יניקה, וזוהי בחינת מלחמה. ואף על פי כן, המלאך ״לא יכול לו״, שכן יעקב הוא אור מיסוד אבא, כפי שהוסבר לעיל.

בז״א דאצילות אין לכוחות החיצוניים שום אחיזה, ולכן בבחינת ישראל אין מלחמה. זהו חלקו השני של הפסוק: ״ולא ראה עמל בישראל״.

ההערה שבסוגריים מיישמת זאת באדם: בשבת מתגלה בו בחינת ״שיר אל״ כאהבה בתענוגים (שיר השירים ז, ז), אהבה המתענגת בה׳. זוהי בחינת כנסת ישראל, קהילת הנשמות, המקבלת מישראל דלעילא, ז״א.

הסוגריים המרובעים מסתיימים בהפניה להסבר על הפסוק ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ (דברים כה, יז): כאשר מתגלה אותה אהבה שבתענוגים, המדות הרעות מתפוגגות מעצמן, משום שאין להן עוד ממה לינוק. הדבר מהדהד את הציווי ״למחות״ את עמלק.

הפסוק ממשיך: ״הוי׳ אלקיו עמו״ (במדבר כג, כא). הוי׳ ואלקים מציינים כאן את אבא ואמא, חכמה ובינה: בשבת הם ״עמו״, בתוך ז״א כאור פנימי, ואילו בימות החול הם מעליו כאור מקיף, המשפיע מבחוץ ואינו נקלט בתוכו.

העיקרון הוא שבשבת מה שהיה אור מקיף בימות החול נעשה אור פנימי, ולמעלה ממנו מופיעים אורות מקיפים חדשים ועליונים יותר. הסוגריים מפנים לפרי עץ חיים ומוסיפים שבהמשך השבת ז״א ונוקבא מתעלים עוד, עד למקומם ממש של אבא ואמא ואף למעלה מכך.

המעבר הזה — הפיכת האור המקיף לאור פנימי והופעת אור מקיף עליון יותר — הוא תכלית כל עליות העולמות. הסוגריים מפנים לביאור על הפסוק ״בימים הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל״ (ישעיהו כז, ו).

הביאור הזה נמצא בתורה אור, בסוף פרשת שמות. בימות החול הייחוד הוא של הוי׳ עם אלקים, ואילו בשבת הוא של הוי׳ עם אהיה, שם הנמשך מכתר, הבחינה שלמעלה מן השכל, כפי שמוסבר בפרי עץ חיים.

את ״ותרועת מלך בו״ דורשים בשני אופנים. תרועה מלשון ״תרועם בשבט״ (תהילים ב, ט) פירושה שבירה, כלומר המתקת הדינים; ותרועה מלשון ריעות פירושה קִרבה, כמו בפסוק ״באור פני מלך חיים״ (משלי טז, טו): בשבת נמשכים במלכות שע״ה נהורין, כהארת פני המלך.

קושיה: הוסבר קודם שיעקב, אף שהוא למטה מישראל (ז״א), ניחן במעלה מיוחדת משלו, בהיותו מבחינת יסוד אבא. הדברים נאמרו בביאור על ״מי מנה עפר יעקב״ (במדבר כג, י).

אם ליעקב יש מעלה על ישראל, כיצד ייתכן שהחול הוא בחינת יעקב והשבת היא בחינת ישראל? לכאורה פירוש הדבר הוא שבחול יש מעלה שחסרה בשבת.

אין להעלות על הדעת שבשבת, הזמן הקדוש יותר, חסרה מעלה שקיימת בחול. התשובה מורכבת משני חלקים; הראשון הוא שבסיכומו של דבר, ז״א גבוה מיעקב.

העובדה שז״א גבוה מיעקב בכלל עולה מדברי האריז״ל על הפסוק ״ויקם עדות ביעקב״ (תהילים ע״ח, ה). יתר על כן, שורשו של ז״א גבוה אפילו מאבא ואמא, כפי שמובן מן הביטוי הידוע שז״א ״אחוז ותלוי בעתיקא״ — המדרגה הפנימית ביותר שבכתר.

זהו החלק השני: מעלתו של יעקב היא שהוא נמשך מיסוד אבא, ואותה מעלה עצמה מצויה בז״א בשבת, וביתר שאת.

בשבת, בתפילת מוסף, ז״א עולה ומלביש את עצמות האורות של אבא, עד שהוא עומד במדרגתו של אבא, כפי שמבאר פרי עץ חיים על המילים ״זכר למעשה בראשית״ במוסף של שבת. נמצא שבשבת יש שתי מעלות: מעלתו העצמית של ז״א, ועצמות אבא.

כדי ליישם זאת בעבודת ה׳, יש שני אופני עבודה: של עבד ושל בן. הבן, שעובד מתוך אהבה, נעלה בדרך כלל.

אולם לעבד יש מעלה משלו: ביטול שלמעלה מן הטעם וההבנה — הוא מציית מפני שהוא עבד, ולא מפני שהוא מבין. ההפניה שבסוגריים היא להסברים על ״כי עמך מקור חיים״ (תהילים לו, י), ובפרשת שלח על ״ועתה יגדל נא כוח אדני״ (במדבר יד, יז).

״בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג, יט) פירושו ש״הארץ״, מלכות, שממנה נובעת היראה התחתונה, מושרשת בחכמה העילאה. לכן אהרן יכול היה להיכנס לקודש הקודשים רק ״בזאת״ (ויקרא טז, ג) — ״זאת״ היא שם למלכות וליראה שלה; וזהו היתרונו של יעקב, שנקרא ״עבדי״, על ישראל, שנקרא ״בן״.

לכן האדם זקוק לשני האופנים — עבד ובן. כאן מובאים דברי הזוהר על פרשת בלק, המלמד שיש שתי בחינות של ״עבד״ בעבודת התפילה.

העבד הראשון הוא בפסוקי דזמרה, והשני בתפילת שמונה עשרה, וביניהם קריאת שמע. מאחורי הדברים עומדת ההתאמה בין אותיות שם הוי׳ לאופני העבודה: היו״ד ליראה (דחילו), והה״א לאהבה (רחימו).

בכתבי האריז״ל נאמר שבשעת פסוקי דזמרה מקיימים את מצוות יראת ה׳. זוהי היראה התחתונה, שמקורה בה״א האחרונה של שם הוי׳, שהיא מלכות; והיא בחינת ״העבד הראשון״ שבזוהר.

היראה התחתונה של פסוקי דזמרה היא בחינת ״יעקב עבדי״. אחריה באים ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עצמה, עבודת האהבה: ערכה המספרי של המילה ״ואהבת״ הוא פעמיים אור — 414, כלומר 2 × 207 — והיא מצביעה על שתי בחינות של אהבה. אהבה היא אופן עבודתו של בן, כפי שמתואר בתניא, פרק מ״ד, במילותיו של רעיא מהימנא.

רעיא מהימנא מתאר את הבן כמי ש״אוהב אותם״ — את אביו ואת אמו — ״יותר מעצמו ונפשו״. זוהי האהבה שאדם מבטא במילה ״אחד״ שבקריאת שמע, כשהוא מוסר את עצמו לגמרי. ההערה שבסוגריים המרובעים מפנה למאמר לראש השנה ״שיר המעלות ממעמקים״, המסביר שאף שבן למטה אינו חייב למסור את נפשו למען אביו, במשל למעלה הדבר שונה.

אחר כך באה תפילת שמונה עשרה, בחינת יראה עילאה, שלמעלה אף מהאהבה רבה של הבן. בינה, מקור האהבה, נקראת ״בן י״ה״, משום שאותיותיה יוצרות את המילים ״בן״ ו״י״ה״; לכן האהבה שייכת לבן.

היראה העילאה שייכת לחכמה עילאה, היו״ד של שם הוי׳, ״שבה שורה יראה״. זהו ״העבד השני״ שבזוהר, והוא עומד למעלה מאהבת הבן, כשם שחכמה עומדת למעלה מבינה.

העבד השני, השייך ליראה הנעלית, הוא ״עבדי משה״. יעקב, יו״ד־עקב, אוחז רק בהארה מיו״ד זו של חכמה, הנמשכת למטה עד העקב, בדומה ל״בחכמה יסד ארץ״; היו״ד בעצמותה היא בחינת משה.

ההפניה היא לביאור על הפסוק ״ורב שלום בניך״ (ישעיהו נד, יג), שעליו אומרים חז״ל: אל תקרי ״בניך״, אלא ״בוניך״ (ברכות סד ע״א). ״בניך״ הוא בחינת בן, ואילו ״בוניך״ פירושו בונייך.

ה״בוניך״ הם תלמידי חכמים, המקבלים מחכמה, והם העבד השני. הם עוסקים בתורה מתוך ביטול, כשהם מסורים לגמרי לחכמה שהם מקבלים.

כך מתבאר עניינו של שבת: הוא בחינת ישראל, הבן, אך הוא מגיע גם למדרגת העבד הנעלה ביותר, ״משה עבדי״. לכן נאמר בתפילת העמידה של שחרית שבת: ״ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו״.

בשבת הבן עולה לדרגת העבד השני, ״העבד הנאמן״. זהו ז״א, ״בן י״ה״, המלביש בשבת את עצמות האורות של אבא, כפי שהוסבר לעיל; וזו יראה עילאה.

יראה עילאה זו באה יחד עם שמחה. כפי שנאמר בתפילת נשמת: ״וכל הלבבות ייראוך״, ובהמשך אותה תפילה: ״וכל קרב וכליות יזמרו לשמך״.

לכן נאמר: ״ישמח משה... כי עבד נאמן קראת לו״: בשבת השמחה ודרגת העבדות הנעלית ביותר באות יחד. הטקסט מסתיים בהפניה למאמרים ״וידעת היום״ ו״ואלה שמות בני ישראל״.