ביאור על הנ״ל

1ביאור על האמור לעיל.

2כדי להבין את שורשי הדברים שנידונו לעיל: באופן כללי, כל הדברים שנידונו לעיל הם, בלשון הקבלה, עניין הייחוד והזיווג של אבא ואמא (חכמה ובינה), ושל ז״א (המדות) ונוקבא (מלכות). ולבאר את הדברים בפרטות: למעלה, בחינת מצרים היא מיצר מי.

כלומר: מבואר בלקוטי תורה [של האריז״ל], פרשת וישב (בקטע הפותח במילים ״ועתה נבאר סוד יוסף״), שהגרון נקרא ״ארץ מצרים״.

כי הוא המקום הצר ביותר בכל האדם. שהרי שלושת המוחין, כשהם יורדים ומתפשטים למטה בגוף, מתרחבים שם לכל רוחב הגוף, בשלושה קווים.

אבל כשהם נמצאים בגרון, כלומר כשהם יורדים מהראש אל הגרון, לפני התפשטותם בגוף, הם נמצאים שם במקום צר עד הקצה האחרון. שם מצוי סוד מצרים, ומאחוריים ינקה מצרים.

3וזהו עניינו של פרעה, ששמו מורכב מאותיות ״העורף״. וזהו ״ופרעה עמד על היאור״: היאור הוא יסוד של אימא, הנמשך דרך הגרון עד לחזה של ז״א, ובתוכו מלובש מוח הדעת. פרעה, שהוא העורף, בחינת הגרון, עומד ממש על היאור.

עניין יציאת מצרים הוא יציאת המוחין מהמֵצַר שבגרון, כשהם מתפשטים בגוף; ומשם הם נמשכים בבחינת מלכות, שהיא ״ארץ טובה ורחבה״, מקום רחב. ואילו הגרון הוא בחינת מצרים, מקום צר, כנזכר לעיל.

4ביאור הדברים: תחילה יש להבין מהו עניינו של הגרון, הנקרא ״ארץ מצרים״ דקדושה. עניינו הוא שהוא בחינת ממוצע, שכן המשכת המוחין מן הראש אל הלב נעשית דווקא באמצעות הגרון.

כלומר, למשל, אצל אדם, כאשר השכל הופך למידה: מן ההבנה השכלית שדבר מסוים הוא טוב, מתהוות בו אהבה ותשוקה לאותו הדבר.

5האהבה שנוצרה בו, כך שהוא אוהב את אותו הדבר, נובעת מהבנתו השכלית: תחילה הוא תפס בשכלו כיצד אותו דבר טוב עבורו, ומתוך כך נולדה בו מידת האהבה לאותו דבר.

וזהו פירוש הפיכת השכל למידה רגשית: מן הבחינה השכלית, שבה הוא תפס תחילה בשכלו כיצד אותו דבר טוב, נמשכת השפעה אל הלב, והיא הופכת לבחינה של מידה רגשית — מידת האהבה.

שנולדה בלב מן השכל שבמוח. מאחר שהולדת המידה הזאת נובעת מן השכל שנמשך מן המוח אל הלב ונעשה לאהבה, הרי שהשכל הופך למדות.

6הרי זה צמצום ביחס לשכל: עליו להפוך למהות אחרת לגמרי, ולהיעשות מידה. לשם כך יש ממוצע המחבר את המוח עם הלב, והוא הגרון. זהו הממוצע הגורם לשכל להפוך למידה ומחבר בין המוח ללב.

כלומר, בגרון יש בחינה של קנה הנשימה, הנקרא ״שר המשקים״ (והוושט הוא ״שר האופים״, כפי שנתבאר במקום אחר), הממשיך אל הלב את זרימת יסוד המים ואת הלחלוחית שבמוח. שכן כל בחינה של קנה עניינה המשכה מלמעלה למטה.

כמו שנאמר: ״קנה חכמה, קנה בינה״. והוא הממוצע המחבר את שפע השכל שבמוח, כדי שיתפשט בלב בבחינת מידה.

והנה, הממוצע הזה שבין השכל למידה אינו ממהות השכל ואינו ממהות המידה.

כלומר, לפני שהשכל נמשך בבחינת הגרון, בעודו עדיין במוח, הוא כולו ממהות השכל, וכל עניינו הוא ההשגה שהדבר טוב.

וכן לאחר שהשכל כבר הפך לגמרי למהות של מידה — כלומר, לאחר שיסוד אימא מסתיים בחזה, כפי שיתבאר להלן — השכל נעשה כולו ממהות המידה ומגדיל אותה. זוהי בחינת ההתפשטות וההתרחבות.

אבל כאשר השפע נמצא בבחינת הממוצע, שהוא הגרון — כלומר, כשהשכל מצמצם את עצמו כדי להפוך לבחינת מידה, ולפני שהתהפך, כשעדיין לא הפך בפועל אלא הוא מצמצם את עצמו כדי להתהפך — זוהי בחינת הגרון. שכן הגרון אינו ממהות המוחין שבראש

7ולא ממהותן של המדות שבלב, שהרי אין זו מהות של שכל. כאשר השפע נמצא בגרון, הוא כבר ירד ממהות השכל שבמוח, והוא יורד ונמשך [הלאה] כדי להתהפך למהות של מדה.

גם אין זו מהות של מדה, שהרי היא עדיין לא הגיעה לכלל מהות של מדה. וזוהי בחינה של הפסק בין מהות השכל למהות המדה,

כלומר, ״ביני לביני״; וזה נקרא ״מקום החתך״: היא ירדה ממהותה הראשונה, שהייתה מהות של שכל, אך עדיין לא הגיעה למהותה השנייה, שהיא מהות של מדה.

(ולכן זהו המקום הצר ביותר בכל הגוף. המדות הן בבחינת התפשטות, ואף מתפשטות יותר מן השכל המוליד אותן, כמשל המעיין, שבמקום יציאתו הוא דק,

ואחר כך, כשהוא נמשך ומתפשט, נעשה ממנו נהר גדול וכו׳. כך גם אנו רואים שהמדה מתרחבת מאליה כשהיא מגיעה ללב, יותר מן השכל שהוליד אותה. למשל, אדם שכועס על חברו מסיבה כלשהי: כשהכעס מתפשט בלב, הוא גדל יותר מכוח הטעם שהוליד אותו. וכך גם באהבה וכו׳.

וזהו שכתוב שם בלקוטי תורה [של האריז״ל], שכאשר המוחין נמצאים בגוף יש להם התפשטות ורוחב גדולים יותר מכשהם נמצאים בראש. וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״ששים המה מלכות״, בעניין ״נהרא מכפיה מיברך״.

אף על פי כן, מכל מקום, גם כשהם בראש יש להם רוחב רב יותר מאשר כשהם נמשכים בגרון. אז הם נמצאים בצמצום הגדול ביותר, משום שירדו ממהות של שכל ועדיין לא הגיעו למהות של מדה, אלא הם עומדים להתהפך וכו׳. לכן הם בצמצום הגדול ביותר, שכן אינם מהות זו ואינם מהות זו.)

8מכאן אפשר להבין את המקבילה למעלה. והנה, בחינת יסוד אמא מסתיימת בחזה דז״א. כלומר, אמא היא בחינת בינה, שהיא השגת השכל.

וז״א הוא בחינת המדות של אצילות. המדות מתהוות מן השכל, כפי שהוסבר לעיל במשל. וזהו פירוש הדבר שיסוד אמא מסתיים בחזה,

כלומר, השפע השכלי מתהפך ונעשה למדה. (במקום אחר התבאר עניין ״עד החזה״ כך: גם המדות, אף שעיקרן מדות בלבד, כלולות משלוש בחינות: חב״ד, חג״ת ונה״י.

כלומר, בחינת הטעם והפנימיות של החסד, החסד עצמו, ובחינת ההשפעה שלו. שלוש בחינות אלו נקראות גם שלישים.

השליש העליון הוא בחינת חב״ד של המדה עצמה, ולא חב״ד ממש, וזהו עניין ״עד החזה״. בחינת החסד עצמו היא השליש האמצעי,

והוא משתרע מן החזה עד הטבור. בחינת נה״י של המדה עצמה היא השליש התחתון, מן הטבור עד הירכיים; והיא מקור הנה״י של הפרצוף כולו, שהם הרגליים. השליש העליון פונה כלפי מעלה כדי לקבל מן המקור שמעליו.

וזהו הטעם שיסוד אמא מסתיים בחזה: מן חב״ד האמיתיים, שהם המוחין שבראש, נמשך שפע ונעשה למוחין ולבחינת חב״ד של המדות שבלב — וזהו עניין השליש העליון. ואף על פי כן, אנו אומרים שהשכל מתהפך ונעשה למדה ממש.

כי השליש העליון של הגוף הוא במהותו מדה ממש, אלא שהוא נקרא מוחין ביחס למדות. אך ביחס לעצם השכל, הדבר נקרא התהפכות למהות של מדה ממש.)

9אולם צריך להיות ממוצע שיחבר בין יסוד אימא לבין המדות, שהן ז״א. ממוצע זה הוא בחינת הגרון, שבו מתחילים המוחין להשתנות ולהיות לחיות עבור המדות, לאחר שירדו מטבעם הראשון — כשהיו שכל, בחינת גדלות המוחין.

10וכעת, בגרון, היא מצטמצמת לבחינת קטנות המוחין, כדי שתוכל להפוך למידה רגשית. לכן שם נמצאת בחינת מצרים — מיצר מ״י.

בחינת מ״י היא חמישים שערי בינה, הנמשכים אל המידות. כשהם בגרון, הם נתונים בצמצום ובקטנות קיצוניים, שכן ביחס למוחין כשהם בראש, כפי שנאמר לעיל, זו בחינה של מיצר וקטנות.

11וכן ביחס למדות שבלב: כאשר נעשית בחינת מדה, השכל מגדיל אותה, כך שהיא מתפשטת מאוד, כפי שנאמר לעיל.

אבל בגרון עדיין אין זו מהות של מדה בגילוי, וגם אין כאן המוחין במצב הבשל שלהם. לכן הוא צר יותר מבחינת השכל ומבחינת המדות.

12וזהו מה שמובא בכתבי האריז״ל, שגרון וחרן הם עניין אחד, כפי שמבואר בתחילת פרשת ויצא בלקוטי תורה [של האריז״ל]: לשניהם אותו ערך מספרי.

מכיוון שבחינת הגרון היא צרות וקטנות, הרי שזו בחינת חרן. שכן הדינים והגבורות נמשכים מקטנות המוחין, כידוע מן המשל על תינוק שאינו יכול לשאת כלל דבר המנוגד לרצונו, מפני ששכלו קטן מאוד;

אבל זקן, שדעתו סתומה, יכול לשאת דבר המנוגד לרצונו, מפני שדעתו מיושבת מכוח בחינת מוחין דגדלות, כפי שנאמר: ״בישישים חכמה״. לכן מבחינת הגרון נמשכת בחינת חרן.

13והנה, בחינה זו — הימצאות המוחין בגרון, כפי שתואר לעיל, הנקראת מצרים — היא בחינת עיבור, כמוזכר בפרי עץ חיים, בשער הפסח: בחינת העיבור היא שז״א כלול ״תלת גו תלת״, במצב של עיבור ברחם אימא.

זהו עניינו של העיבור: הגרון מפסיק באמצע, והמדות אינן מתגלות בלב בבחינת לידה וגילוי ממש. וגם בעבודת ה׳ למטה יש עניין של עיבור, כפי שנאמר לעיל, והוא בבחינת מְצַר הגרון:

כלומר, כשהאדם משיג היטב את גדולתו ית׳, ויש בו אהבה ויראה בהעלם, אך אינו מוציא אותן לידי גילוי, כך שיתגלו בלבו.

וזה מפני שהן נתונות במעצור הגרון, ונשארות שם בבחינת עיבור והעלם, ואינן באות לידי גילוי בלב וכו׳.

14וזהו גם פירוש הפסוק: ״ופרעה עמד על היאור״. כלומר, כאשר ז״א הוא בבחינת עיבור, שהיא סוד מצרים, נאמר ״ופרעה עמד״ וכו׳. שכן היאור הוא יסוד דאימא, שבו המוחין נמצאים בבחינת עיבור והעלם,

כלומר, כשהם בבחינת מֵצַר הגרון, כפי שנאמר לעיל. שם פרעה, שהוא העורף, עומד ודורס על היאור הנזכר לעיל ומעכב את הלידה וכו׳. בעבודת ה׳, זו בחינת הרצונות הזרים המעכבים את גילוי המדות וכו׳.

15עתה, לאחר שהתבאר עניינה של מצרים, שהיא הגרון, ושגלות מצרים היא כאשר ז״א נמצא שם במצב של עיבור,

נוכל לבאר כעת את עניינה של יציאת מצרים, שהיא בחינת לידה: כלומר, המדות יוצאות מן ההתבוננות לידי גילוי, ואז הן גדלות.

16והנה, מה שמוציא אותן מן ההעלם, שהוא העיבור, אל הגילוי, שהוא הלידה, הוא גם הגרון הנזכר לעיל, שהרי הקול נמשך מן הגרון. הקול הוא שמוציא את המדות מן ההעלם הנזכר לעיל אל הגילוי.

והנה, התבאר לעיל כיצד בחינה זו של לידה וגילוי של המדות היא גם בחינת שמחה. שהרי שמחה היא בחינת גילוי: כשהמלך שמח, הוא מתגלה.

17שמחה זו היא ככתוב: ״מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים״. ומבואר שם שזו בחינת כנסת ישראל, הנקראת ״שמחה״, והיא בחינת גילוי העולם הגלוי.

והיא נקראת גם ״אהבה בתענוגים״. ביאור שורש העניין הוא כך: לעיל הוסבר שלידה היא כאשר ז״א יוצא מבטן אמא אל הגילוי.

אז מתחיל להיבנות פרצוף המלכות, שהיא בחינת נוקבא, שכן היא מתחילה מאחורי ז״א. כפי שמוזכר בעץ חיים, יש נקב מול החזה של ז״א, מאחוריו, שדרכו יוצאת המלכות.

וזהו פירוש ״דודי שלח ידו מן החור״. כלומר, מאחורי ז״א, שהוא בחינת החיצוניות, מתחיל להיבנות פרצוף הנוקבא.

לכן השמחה, שהיא כנסת ישראל והעולם הגלוי, מתהווה לאחר לידת ז״א: לאחר מכן, כאשר יסוד אמא מתגלה בחזה של ז״א — כלומר, כאשר נולדות המדות הנקראות ז״א — מתחילה להתהוות תבנית הנוקבא.

אולם עיקר העניין הוא שיש במלכות שתי בחינות: בחינת החיצוניות ובחינת הפנימיות, כפי שמוזכר בזוהר הרקיע בתחילת פרשת בראשית, על המאמר ״כשושנה״ וכו׳.

״כן רעייתי״: בחינת החיצוניות של המלכות, כלומר מה שיורד לבי״ע כדי להחיותם, היא עניין ״שושנה בין החוחים״. בחינת הפנימיות של המלכות, שאינה יורדת כלל, היא בחינת ״רעייתי״.

העניין המוזכר בעץ חיים, שהתהוות המלכות היא מן הנקב שבאחורי ז״א, מתייחס לחיצוניות המלכות, שהיא בחינת החיצוניות של הדיבור. בחינה זו מתהווה מן הנקב שבגב שלו, שכן שורש בניינה הוא מאחורי ז״א.

אבל השורש לבניית הפנימיות שלה, שהיא פנימיות הדיבור, נמצא בפנימיות ז״א. (ועיינו במה שנכתב על כך על הפסוק ״שישים המה מלכות״ וגו׳, ״אחת היא יונתי״ וגו׳.) ובחינה זו, כלומר הפנימיות שלה, נקראת ״כלת משה״,

שכן משה הוא ״בעלה של המטרוניתא״, והיא נקראת גם כנסת ישראל, מפני שפנימיות ז״א היא המקור לכללות נשמות ישראל; ועליה נאמר: ״מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים״. וזהו גם עניינה של בחינת השמחה.

18והנה התבאר לעיל שגם מה שמוציא אותם מן ההעלם — בחינת העיבור — אל הגילוי, שהוא הלידה, הוא הגרון; כלומר, הדבר נעשה באמצעות הקול שבו.

וזהו מה שהתבאר לעיל על ״הקול קול יעקב״: היינו, אדם הקורא בתורה. שכן באמצעות הקריאה בתורה שבכתב, הנקראת מקרא, הוא מוציא אותן מן ההעלם אל הגילוי, וכך נעשית בחינת לידה. משום כך היא נקראת מקרא,

על שם הקריאה — שקוראים בקול כדי להוציא אותן מן ההעלם, שהוא בחינת העיבור, אל הגילוי, שהוא הלידה, כנזכר לעיל.

19ודווקא באמצעות המקרא, שהוא התורה שבכתב. זאת משום שההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא שהתורה שבכתב היא בחינת המוחין של אבא, ואילו התורה שבעל פה היא בחינת המוחין של אמא. לכן בתורה שבכתב מקפידים דווקא על האותיות: הן מניינן קבוע וספור, ויש לכתוב אותן בהתאם לדינן.

20כלומר, האותיות שבתורה שבכתב אינן אלא רמזים לחכמה. לכן, אף שאדם מבין ומשיג בה באמצעות הבנתו יותר ממה שכתוב במפורש, אסור לו להוסיף אותיות בהתאם להשגתו הרחבה יותר.

הטעם לכך הוא שהתורה שבכתב היא מבחינת מוחין דאבא, שהיא בחינת חכמה, ועל כך נאמר: ״לחכימא ברמיזא״ — צירופי האותיות שלה רומזים לאופן שבו החכמה נמשכת. למשל, האות אל״ף מורכבת מיו״ד בראשה, מיו״ד בסופה ומקו באמצעה.

21זהו רמז לחכמה העליונה ולחכמה התחתונה, שהן היו״ד של הוי׳ והיו״ד של אדני. ולעיתים עושים במקום היו״ד התחתונה דל״ת, משום ש

מלכות, שהיא החכמה התחתונה, נקראת דל, כלומר ענייה. והקו האלכסוני, שצורתו ו׳, הוא בחינת תפארת, המחברת בין חכמה למלכות.

22כך גם האות בי״ת מורכבת משלושה קווים: קו עליון, קו תחתון וקו ימני; וגם היא רומזת לאופן שבו נמשכת ההשפעה.

כך גם האות גימ״ל היא קו אחד, והוא וי״ו, עם נקודה — יו״ד — מתחתיו. הדבר מורה על בחינת יסוד, ולכן היא נקראת גימ״ל,

משום שהיא גומלת דלים. כלומר, היא משפיעה חסד ושפע למלכות, הנקראת ״דל״, כמו שנאמר: ״אשרי משכיל אל דל״ וכו׳.

23עתה, הווי״ו והיו״ד [של הגימ״ל] דומות לאות וי״ו, אלא שצורתה של הווי״ו היא יו״ד [ואחריה] וי״ו, כדי לרמוז על פנימיות הטיפה, שהיא היו״ד שבראשית ההשפעה וכו׳, ואחר כך היא נמשכת בהשפעת הווי״ו, כידוע.

לעומת זאת, בגימ״ל הסדר הפוך: הווי״ו למעלה והיו״ד למטה, כדי לרמוז על סיום ההשפעה במלכות, לאחר שהאור והשפע נמשכו מן המשפיע וכו׳.

וכך גם כל האותיות והתגין שעליהן הם רמזים לאופן ההמשכה וכו׳. החכמה שבהמשכת האורות האלה היא החכמה שבתורה שבכתב. גילויה בתורה שבכתב הוא בדרך רמז בלבד; היא אינה מתגלה באותיות התורה שבכתב כהבנה והשגה ממש.

(שהרי בסיפורי התורה, כמו מעשה לבן ומעשה בלק, הפשט הגלוי שבפסוק, המובן בגלוי מתוך האותיות, אף שהוא תורה שלמה, נקרא בכל זאת ״לבושא דאורייתא״ בזוהר) (חלק ג, דף קנ״ב).

אבל גופי התורה הם הדברים המתלבשים בלבושים, והם אינם מתגלים במפורש באותיות, אלא בדרך של ״לחכימא ברמיזא״. על כך אמר דוד: ״גל עיני ואביטה״ וכו׳ — שיבין מתוך הרמזים את החכמה. ובתורה יש גם בחינה של ״נשמתא לנשמתא״.

24ועיינו במה שכתב הרמ״ז שם, למשל על הפסוק ״ואלה המלכים״: ודאי היה זה מאורע שהתרחש בפועל, וכך היה, אך טמונים בו סודות עולם התוהו. לכן אצל אחדים מהם נזכר שם עירו, ואצל אחרים לא; ואצל האחרון נזכר שם אשתו.

ויש עוד כמה הבדלים, שאינם מוסיפים לסיפור ואינם גורעים ממנו, אך לפי משמעותם הסודית הם רומזים לעניינים מופלאים, כפי שכתוב בכתבי האריז״ל, בעץ חיים ובאוצרות חיים.

נמצא שהאותיות והפסוקים שבתורה שבכתב הם כולם בחינת רמזים לחכמה, ולא גילוי של שכל בתוך האותיות, כפי שהוא בתורה שבעל פה, כפי שיתבאר להלן.

שהרי גילוי השכל שבתורה שבכתב הוא הנקרא ״לבושא דאורייתא״, כפי שנאמר לעיל, והלבוש מתגלה. אבל אפילו גופי תורה

שהם פרטי הדינים, וכל שכן הסודות הנקראים ״נשמתא דאורייתא״ ו״רזא דרזין״, שהם נשמה לנשמה, אינם מתגלים כלל באותיות התורה שבכתב, אלא בבחינת ״לחכימא ברמיזא״.

25הסיבה לכך היא שהתורה שבכתב נמשכת מחכמה עילאה, שהיא למעלה מגילוי ממש באותיות; שכן גילוי השכל באותיות הוא מבחינת בינה, כפי שיוסבר בהמשך.

אך מחכמה אפשר לגלות רק בדרך של רמז, וזהו ״לחכימא ברמיזא״ — לחכם די ברמז. לכן אסור להוסיף אפילו אות אחת על פי הבנתו והשגתו המרובות יותר וכו׳,

מאחר שהחכמה אינה מתגלה ממש באותיות, אין מקום להוסיף אותיות משום שההשגה מרובה יותר וכו׳, ובכך לפסול את התורה. הרמז צריך להיות בדיוק כפי שהוא בתורה שבכתב, שקיבל משה מפי הגבורה.

26מכאן עולה שהתורה שבכתב נמשכת מבחינת חכמה עילאה, שהיא בחינת מוחין דאבא, ולכן היא נקראת ״מוסר אביך״. והתורה שבעל פה נקראת ״תורת אמך״.

לכן דווקא באמצעות המקרא, שהוא התורה שבכתב ובחינת מוחין דאבא, מוצאות [המדות] מן ההעלם אל הגילוי. זהו פירוש ״הקל קול יעקב״: בגרון, קול קריאת התורה שבכתב מוציא [אותן] מן ההעלם אל הגילוי.

אבל התורה שבעל פה היא בחינת מוחין דאימא, שהיא בינה (ראו את הדיון על [הפסוק] ״גן נעול״, בעניין ״בינה יתירה ניתנה באשה״); היא המקור לצירופי האותיות (שהם ״פתוחי חותם״),

כמו למשל בנפש האדם: צירופי האותיות נוצרים מתוך השגתו והבנתו. בהתאם להבנה מתרבים צירופי האותיות, וכשהשגתו והבנתו רחבות, גם צירופי האותיות רבים,

ואם הבנתו מצומצמת, האותיות מעטות. האותיות הן כלים לאור ההשגה וההבנה: ההשגה וההבנה מתגלות באותיות, ולכן, ככל שריבוי האור גדול יותר, כך מרובים יותר הכלים.

(לא כך בחינת חכמה, שלמעלה מן ההשגה: היא אינה מתגלה ממש בתוך האותיות, אלא רק בדרך של ״לחכימא ברמיזא״, ולכן האותיות אינן מתרבות וכו׳, כפי שנאמר לעיל.)

וכך גם למעלה: התורה שבעל פה נקראת ״מוסר אמך״, משום שהיא מבחינת מוחין דאימא. כשם שטיפת האב מתפתחת ברחם האם לוולד בעל רמ״ח איברים וכו׳,

כך מפסוק אחד, ״בסוכות תשבו״, נוצרת בתורה שבעל פה מסכת סוכה, וכן פירוש רש״י, תוספות ופוסקים. הסיבה לכך היא שהיא בחינת אימא, שהיא ההשגה. ולכן היא הנקראת ״ארץ טובה ורחבה״.

27וזו הסיבה שהיא נקראת גם ״ארץ הצבי״: היא דומה לצבי, שעורו אינו יכול להכיל את בשרו; כאשר מסירים ממנו את הבשר, העור מתכווץ. אבל כל עוד הבשר נמצא בו, ככל שהבשר גדל, כך גדל גם עורו.

וזהו המשל לתורה שבעל פה, שהיא המוחין של אימא — בחינת כוח ההבנה — המתלבשים באותיות כאור בכלי, באופן גלוי. לכן, ככל שההבנה מתרחבת, כך מתרבות האותיות מאליהן.

כך אנו רואים שבמשנה יש מעט אותיות, משום שההבנה שם עדיין תמציתית; ואילו בתלמוד, שבו ההבנה וההשגה התרחבו מאוד,

(שכן התלמוד שייך [לעולם] הבריאה, שבו מתלבשות חכמה, בינה ודעת של אצילות, ואילו המשנה שייכת ליצירה וכו׳), לכן התרבו שם צירופי האותיות מאוד.

וזו הסיבה שהיא נקראת ״ארץ טובה ורחבה״: היא מתרחבת בלי גבול, שכן כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נחשב לחלק מן התורה שבעל פה, ואז מתרחבות האותיות וכו׳.

לכן אין בתורה שבעל פה הקפדה על האותיות כפי שיש בתורה שבכתב: המשנה אומרת את הדברים בנוסח אחד, וברייתא בנוסח אחר,

וכך גם הגמרא משתמשת בנוסח אחר. הטעם לכך הוא כפי שהוסבר לעיל: עיקרה של התורה שבעל פה הוא ההבנה וההשגה, והאותיות מתרבות ומשתנות בהתאם להבנה וכו׳.

(כל זה משום שבתורה שבעל פה ההבנה גלויה באותיות, והיא נובעת מבחינת המוחין של אימא. לא כך בתורה שבכתב, שהיא מבחינת המוחין של אבא, שאינם מתגלים באותיות; האותיות הן רמזים בלבד, ולכן הרמזים הם דווקא בצורה מסוימת זו ואינם משתנים בעקבות הבנה מעמיקה יותר, כפי שהוסבר לעיל.)

(וזו הסיבה שבינה נקראת גם ״רחובות הנהר״. ראו גם את מה שנכתב בפרשת לך לך על הה״א של אברהם: כדי שתהיה התרחבות והתפשטות, שורשן צריך להיות במקום גבוה יותר מחכמה, כלומר בבחינת קוצו של יו״ד, שהיא בחינת כתר, שלמעלה מחכמה.

באותו אופן אפשר להבין גם ביחס לתורה שבעל פה, שהיא בחינת בינה, המבינה את העניין בהרחבה: שורשה גבוה משורש התורה שבכתב, שהיא בחינת חכמה.)

28כעת, כשם שבינה, הנקראת תורה שבעל פה, נקראת ״ארץ טובה ורחבה״ משום שצירופי האותיות מתרחבים בה, כך ממש גם בחינת מלכות, נוקבא של ז״א,

נקראת גם היא ״ארץ טובה ורחבה״, שכן היא עצם בחינת התורה שבעל פה, כמאמר תיקוני הזוהר הידוע: ״מלכות היא הפה; לה אנו קוראים תורה שבעל פה״.

על התורה שבכתב והתורה שבעל פה נאמר: ״חכמות בחוץ תרונה״ — שתי חכמות. החכמה העליונה היא בחינת התורה שבכתב, והחכמה התחתונה היא בחינת התורה שבעל פה; היא הנקראת ״ארץ טובה ורחבה״.

היא מתרחבת מאוד לפי מידת השראת אור אין סוף, ברוך הוא, בתוכה. כלומר, כידוע מכתבי האריז״ל, בכך מלכות שונה מכל הספירות: יש בה שינויים רבים — לעיתים היא מתרחבת מאוד ולעיתים מצטמצמת ביותר.

29ובהתרחבות זו יש מדרגות רבות, והשינויים האלה מתרחשים ממש בכלים של בחינת מלכות: לעיתים היא רק נקודה מתחת ליסוד,

ולעיתים היא גדלה עד לבחינת נצח, הוד ויסוד, ולעיתים עד חסד, גבורה ותפארת וכו׳. לפעמים היא מתרחבת עד שהם שווים בקומתם.

30כל הסיבה לשינויים האלה בכלים תלויה כולה בהשפעת האור מאין סוף ובהמשכתו לתוכה. כאשר גילוי האור מתמעט, גם הכלי מתמעט ונעשה נקודה אחת בלבד; ועל כך נאמר: ״שחורה אני״ וכו׳, בבחינת נקודה אחת.

31וכאשר גילוי האור מתרבה, גם הכלי מתרבה ממש, הכול בהתאם לגילוי האור. וזהו הטעם שהיא נקראת ״ארץ צבי״: צמיחת העור והתפשטותו תלויות בצמיחת הבשר, וכשהבשר מתמעט ומסתלק, העור מתכווץ.

הדבר מורה על העניין שנזכר לעיל: במלכות, ריבוי הכלים ומיעוטם תלויים בריבוי האורות ובמיעוטם. משום כך יש שינויים רבים בגדילתה ובקומתה, כביכול — כלומר, בכלים שלה. לעומת זאת, בשאר הפרצופים אין שינוי כלל בכליהם.

32השינויים בשבת וביום טוב הם בעניין תוספת האור וכו׳, אך בכלים אין ריבוי ומיעוט. אבא ואמא אינם מתרחבים ואינם מתקצרים לעולם, משום שאין שינוי בכליהם לעולם.

גם המדות, הנקראות ז״א, אינן מתרחבות ומתקצרות; אלא כאשר מוחין דיניקה נמשכים אליהן מלמעלה, הן מקבלות את המוחין, או שהמוחין אינם נמשכים אליהן.

אך המדות עצמן אינן מתקצרות ומתרחבות, בניגוד למלכות, שבה עצמה יש שינויים. נמצא שהתפשטות הכלים של מלכות תלויה בהתפשטות האורות.

33וזוהי מעלה מיוחדת בכלים של מלכות: הם בטלים לגמרי לפני האורות. משום כך היא נקראת ״ארץ טובה ורחבה״, שכן היא מתרחבת בהתאם לריבוי האור וכו׳.

וזהו היתרון של העיסוק בתורה שבעל פה, אפילו על בחינת ״אהבה בתענוגים״. שמחה ו״אהבה בתענוגים״ הן בחינת יש ודבר: השמחה מתגלה בלב, שבו האדם חש את השמחה ואת התענוג, וזוהי בחינת יש ודבר.

אבל בתורה שבעל פה האור מוסתר והתענוג אינו מורגש. לכן היא נעלית יותר, שכן היא בחינת מ״ה — ״מה״ — תכלית הביטול, בלי שום הרגשה כלל.

34וזהו שנאמר: ״והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״ — זו היציאה והגילוי של המדות מן הגרון באמצעות קול התורה שבכתב;

ואחר כך ״והבאתי אתכם אל הארץ״ — זו התורה שבעל פה, שיש בה מעלה ומדרגה מיוחדת, בהיותה ״ארץ צבי״ וכו׳, ״טובה ורחבה״, כפי שנתבאר לעיל.

35עתה יש לבאר את עניין ״ונתתי צבי בארץ החיים״. זו מעלה נוספת של התורה שבעל פה, והיא טעם שני לכך שהיא נקראת ״ארץ צבי״.

צבי פירושו רצון (מלשון ״צביוני״, וכן ״לצביונן נבראו״: הקדוש ברוך הוא שאל אותם: ״רצונכם שאברא אתכם?״; וכן ״ולא אביתם״, שהתרגום מתרגם ״ולא צביתון״ וכו׳. וגם בלשון הקודש פירושו חפץ או הדר ופאר, כפי שמבואר בספרים),

כלומר, רצונו העליון יתברך (וחפץ הוא פנימיות הרצון, כידוע) מלובש ומתגלה דווקא בארץ החיים, שהיא התורה שבעל פה.

וזו מעלה נוספת של התורה שבעל פה על התורה שבכתב. התורה שבכתב, המקרא, היא בחינת מוחין דאבא בלבד, שהיא בחינת חכמה; אך אין בה גילוי רב כל כך של רצונו העליון ממש, שלמעלה מחכמה.

שהרי אי אפשר להבין מן התורה שבכתב ולהורות פסק דין כלשהו, שהוא רצונו העליון — לזכות או לחייב, לאסור או להתיר וכו׳. אי אפשר להבין ממנה את פסק הדין, שכן היא בחינת חכמתו יתברך בלבד.

אבל בתורה שבעל פה רצונו העליון יתברך מלובש ומתגלה. זהו עניינם של פסקי הדין שבתורה שבעל פה — אסור ומותר — שהם רצונו העליון יתברך.

36וזהו ״ונתתי צבי בארץ החיים״ דווקא: גילוי הרצון העליון הוא דווקא בתורה שבעל פה. הטעם לכך הוא ש״סוף מעשה״ הוא דווקא ״במחשבה תחילה״, ו״נעוץ תחילתן בסופן״,

ולכן מלכות נקראת ״אשת חיל עטרת בעלה״, והיא נקראת גם ״ארץ חפץ״, על שם גילוי הרצון דווקא בה.

(כמו בארץ הגשמית: גילוי כוח הצומח, שהוא בחינת אין סוף לברוא יש מאין וכו׳, כפי שנכתב באיגרת הקודש בעניין ״איהו וחיוהי״, ובמאמר ״אשת חיל עטרת בעלה״.

והנה גם בתורה שבעל פה יש אגדות ופסקי דינים, וגם באגדות מלובשת רק חכמה עילאה; אבל בחוקים ובפסקי דינים מלובש הרצון העליון. לכן לימוד ההלכות נעלה בהרבה מלימוד האגדות, כפי שמובא בגמרא, סוטה, דף מ׳.)

37אך אף שיש בתורה שבעל פה מעלות ומדרגות מיוחדות על התורה שבכתב, והיא נקראת ״ארץ טובה ורחבה״ ויש בה גילוי הרצון העליון, הרי שמבחינה אחת היא נמוכה יותר במדרגתה, משום שירדה למטה מאוד, אל תוך הגשמיות, ועוסקת רק בעניינים גשמיים.

(וראו מה שנכתב בפרשת בראשית). אך על כך נאמר: ״והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי״ וכו׳.

כמו במשל היד, שבעזרתה מגביהים חפץ המונח למטה: היד יכולה להגביהו מעל הראש ואף להניחו על הראש. כך גם מלכות, הנקראת תורה שבעל פה, היא בחינת הארץ; ואף שהתלבשה בגשמיות,

״נשאתי את ידי״ כדי להגביהה מעל הראש, למעלה מבחינת חכמה עילאה. שהרי היא בחינת ״אשת חיל עטרת בעלה״: היא בחינת עטרה וכתר לז״א.

38וזהו מהטעם שנאמר לעיל: ״ואתן צבי בארץ החיים״, כי בה מתגלה הרצון העליון וכו׳. והכתר נמצא למעלה מהמוחין שבראש, כידוע.

וזהו ״אשר נשאתי את ידי״. כלומר, ״ידי״ הן זרועות אריך אנפין, שהן חסד, גבורה ותפארת של אריך אנפין, המכינות את המלכות, כמו שכתוב: ״מקדש ה׳ כוננו ידיך״.

39וזהו [פירוש] ״ותהיי עטרת תפארת״ וגו׳, ״וצניף מלוכה בכף אלקיך״. כלומר, צניף המלוכה, שהיא מלכות, היא ״עטרת תפארת״, כפי שנתבאר לעיל, פירוש: עטרת בעלה. ״בכף אלקיך״ — הדבר נעשה באמצעות ״אשר נשאתי את ידי״, זרועות אריך אנפין.

40וזהו ״לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב״. האבות הם חסד, גבורה ותפארת של ז״א, וזכות מיוחדת היא להם שהארץ ניתנה להם, משום שהיא ״אשת חיל עטרת בעלה״ — כתר לז״א, כפי שנאמר לעיל.

וזוהי מעלתה ומדרגתה של התורה שבעל פה. ״ונתתי אותה לכם מורשה״ — שהאור יהיה מוסתר בה; זהו הביטול בתכלית, שבו הביטול כלל אינו מורגש. בכך היא נעלית אפילו מבחינת אהבה בתענוגים, שהיא בחינת יש ודבר, שבה השמחה מורגשת בלב.

אבל לימוד התורה, כשהוא בבחינת ביטול, בדרך של ״אני המשנה המדברת בפיך״, הוא ביטול ממש, בלי שום הרגשה, כפי שנאמר לעיל.

41וזהו [המאמר] ״המשנה היא מלכה״, כידוע. וזהו ״לתת אותה לאברהם״: אברהם הוא בחינת אהבה, והארץ, שהיא התורה שבעל פה, גבוהה אפילו מבחינת אהבה בתענוגים.

נמצא שמה שמתבאר בפסוק זה הוא, למעלה, כללות עניין היחוד של אבא ואמא ושל ז״א ונוקבא; ובחינות אלה ממש קיימות בעבודת ה׳ בכל יום, שכן יש באדם את כל הבחינות הללו.

42לכן בכל יום, בבוקר ובערב, מזכירים את יציאת מצרים. תחילה יש בחינה של גלות מצרים, שהיא העיבור של ז״א ברחם אמא, והיא בחינת מצרים — המיצר שבגרון;

ואחר כך, באמצעות ״אמור לבני ישראל: אני הוי׳״, שהוא העיסוק בתורה שבכתב, הנקראת ״תורת הוי׳״, באה הלידה. וזהו פירוש המונח מקרא: קוראים ומוציאים אותן מן ההעלם אל הגילוי.

אבל כשם שלידה גשמית אינה אפשרית בלי חבלי לידה ויסורים, כך צריך להרגיש כאב וצער על כך שגילוי שם הוי׳ נמנע בלבו.

43ובאמצעות זאת תתרחש הלידה, שהיא שמחה ותענוג, כפי שנאמר: ״אם שמחה בבניה״. למעלה זו לידת ז״א, ולמטה, בנפש, זהו גילוי המדות — אהבה ויראה. ודם הנידה יוצא: הלידה דוחה את כל המחשבות הזרות וכו׳.

ואחר כך: ״ואביא אתכם אל הארץ״. למעלה, הכוונה היא שההשפעה יורדת מבחינת ז״א למלכות, והיא נקראת ״ארץ כנען״, משום שהיא מכניעה את כל הכוחות החיצוניים וממתיקה את כל הדינים, מפני ש־

באמצעות הלידה, שהיא בחינת גדלות, אין לכוחות החיצוניים יניקה; אבל מבחינת העיבור והקטנות יש להם יניקה, כפי שמבואר במקום אחר.

44ולמטה, הארץ היא בחינת תורה שבעל פה, והיא [הארץ] שעליה ״נשאתי את ידי״, כי ״אשת חיל היא עטרת בעלה״, ו״תהיי צניף מלוכה״ וכו׳, כפי שנאמר לעיל.

ומכיוון שידוע שבכל יום נמשכים למעלה מוחין חדשים, וכך גם בנפש האדם, כמו שכתוב: ״חדשים לבקרים״ וכו׳,

וכך האדם נעשה ברייה חדשה, לכן צריך להיות יציאת מצרים בכל יום: ההמשכה מן המוחין אל המדות נעשית דרך מֵצַר הגרון, כלומר, באמצעות התורה שבכתב; ואחר כך ״והבאתי אתכם אל הארץ״ — היא התורה שבעל פה, הנקראת ״ארץ חפץ״, כפי שנאמר לעיל.