וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳…

המאמר נפתח בדברי ה׳ אל משה בתחילת פרשת וארא, שבהם הוא אומר שנראה אל אברהם, יצחק ויעקב. אדמו״ר הזקן מציין שדברים אלה היו תשובת ה׳ למחאתו של משה בסוף הפרשה הקודמת: ״למה הרעות לעם הזה?״, לאחר שפרעה הכביד את עבודת השעבוד.

עולות כאן שתי שאלות. ראשית, כיצד דברי ה׳ על כך שנגלה לאבות עונים על שאלתו של משה ״למה הרעות״? שנית, מה היה החטא שהביא לגלות ולעבודת הפרך ״בחומר ובלבנים״ — גלות שכבר נגזרה לאברהם בברית בין הבתרים — ומדוע היה עליה להיות קשה כל כך?

התשובה מתחילה בפסוק ״ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים״, שבו מופיעים יחד שני שמות אלוקיים. העולם נברא באמצעות צירוף שם הוי׳ לשם אלקים, והמאמר עומד לבאר את משמעותו של כל אחד מן השמות.

אלקים הוא צורה דקדוקית של רבים, כפי שמראה הפסוק ביהושע, המצמיד לו את התואר ברבים, ״קדושים״. לעומתו, הוי׳ הוא שם בלשון יחיד המבטא אחדות.

הפסוק ״גדול הוי׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר״ מצטרף למזמור המציב את גדולתו ״בעיר אלקינו״. על פסוק זה שואל הזוהר מתי נקרא ה׳ ״גדול״, ומשיב: כשהוא נמצא ״בעיר אלקינו״. המאמר יסביר מדוע גדולתו תלויה ב״עיר״ זו.

גדולתו של ה׳ עצמו היא למעלה מכל תפיסה, ולכן המילה ״גדול״, שמשמעותה מדידה והשוואה, אינה חלה עליו באמת. אפשר לדבר על גדולה רק ביחס לזיו המתפשט ממלכותו, מידת המלכות שבאמצעותה הוא קשור לעולמות.

הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״ מראה שכל העולמות נובעים ממלכותו. השפע הזה הוא זיו בלבד: הוא הנקרא אור אין סוף וזיו השכינה, והוא דומה ביחס לה׳ עצמו לאור השמש ביחס לשמש.

הפסוק ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״ מספק את משל השמש. אור השמש המתפשט על הארץ מסמל את האור האלוקי המתפשט אל העולמות.

אור השמש יוצא מן השמש עצמה, ובכל זאת אין לו כל השוואה לגוף השמש והוא אינו ממהותה כלל. כך גם האור האלוקי אכן נמשך מה׳, אך אינו עצמותו.

החיות היוצרת ומקיימת את כל העולמות, מן הדרגה העליונה ביותר ומטה, אינה אלא זיו. לפני ה׳ העולמות אינם תופסים ״מקום״ משל עצמם, והם נחשבים כאין.

שני פסוקים בתהילים משבחים את מעשי ה׳ במילים שונות: ״מה רבו״ ו״מה גדלו״. ״מה רבו״ מתאר את העולמות התחתונים ואת נבראי העולם הזה, המתחלקים לאינספור סוגים בתוך ארבעת התחומים: דומם, צומח, חי ומדבר.

לכל מין יש טעם ייחודי משלו: תפוחים, אגוזים ושקדים שונים זה מזה, וגם טעמו של כל עשב שונה. ריבוי זה הוא ה״כמה״ של העולם התחתון.

טעמו של כל צמח הוא למעשה דבר רוחני, הנובע מהמזל שלו — הכוח השמימי שלפי דברי חז״ל ניצב מעל כל עשב למטה. אולם כל זה אינו אלא ה״פסולת״, השארית החיצונית ביותר, של העולמות העליונים.

הפסוק ״וכל קרביי [יברכו] את שם קדשו״ רומז ל״קרביים עליונים״. כשם שאיברי העיכול מפרידים את מה שעובר בהם, כך הבחינות העליונות הללו מבררות את הפסולת של העולמות העליונים ומורידות אותה כדי להחיות את העולם הגשמי.

חז״ל לימדו שהקב״ה ״נטה את ידו השמאלית וברא את הארץ, ואת ידו הימנית וברא את השמים״. ההערה שבסוגריים של אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לכמה מקומות בזוהר המלמדים אותו עניין.

הארץ מקבלת מן ה״שמאל״, צד הגבורה, המגביל ומחלק. משום כך העולם התחתון מאופיין בריבוי: ״מה רבו מעשיך״.

״מה גדלו מעשיך״ מוסב על העולמות העליונים, על המלאכים ועל הנשמות המתענגים על ה׳. הריבוי בהם הוא מסוג אחר: אין שני תענוגות הדומים זה לזה.

המשנה מלמדת שכל צדיק יירש 310 עולמות, ומסיקה את המספר מן הפסוק ״להנחיל אוהבי יש״, שכן ערכן המספרי של האותיות ״יש״ הוא 310. אדמו״ר הזקן שואל מדוע צדיק זקוק לכל כך הרבה עולמות, כאילו הוא זקוק לנכסים.

התשובה נפתחת באמירה ״שכר מצווה — מצווה״. השכר הוא התענוג העליון שהמצווה עצמה ממשיכה, כדי שהנשמה תיהנה מזיו השכינה.

לכל מצווה יש תענוג ייחודי משלה, ואין שני צדיקים דומים בעבודתם, מפני שכל אחד מתעורר לאהבה ויראה בדרכו שלו. השוני הזה הוא המפתח להבנת 310 העולמות.

לכן כל צדיק ינחל עולמות משלו: לכל אחד יש ״מדור״ משלו, המוגדר לפי ההארה וההשגה המסוימות שהוא מקבל.

כל צדיק משיג ומתענג על ה׳ בדרך המיוחדת לו, הנבדלת מתענוגו של כל צדיק אחר, ״כל אחד לפי מידתו״.

הארת השכינה יכולה לכלול אינספור מדרגות וסוגי תענוג, מפני שהיא נמשכת מאור אין סוף. שלוש מאות ועשרת העולמות הם הצורות הרבות שהארה זו מקבלת עבור כל נשמה.

חלוקת החיות האלוקית לרמות רבות ולסוגים שונים של תענוג, המותאמים לכל מקבל, היא בדיוק מה שמבטא השם אלקים. לכן השם הוא בלשון רבים: הוא מתאר את החיות כפי שהיא נחלקת.

התפשטות זו, הנחלקת לפרטים, היא גם גילוי גדולתו של ה׳. באמצעותה הנשמות מכירות ויודעות את גדולתו ואת תפארתו, ומשום כך הן מתענגות ״לחזות בנועם ה׳״.

כעת מתבאר מאמר הזוהר: ה׳ ״גדול״ כשהוא ״בעיר אלקינו״. עיר היא קיבוץ של בתים רבים, ובספר יצירה ה״בתים״ הם צירופי אותיות, הבנויים מאותיות כפי שבתים בנויים מאבנים.

ה״בתים״ הם האותיות והערוצים שבאמצעותם מתחלקת החיות למדרגות רבות, בדומה לרעיון אחד המתחלק לאותיות מחשבה רבות כשהאדם חושב עליו.

כך גם גדולת ה׳, כשהיא מתפשטת, מתחלקת לסוגים רבים של תענוג בכל העולמות, כל אחד לפי מידתו. בשלב זה הוא נקרא אלקים, שם בלשון רבים, משום שהחיות מתחלקת כשהיא מתגלה לעולמות ולנבראים.

הוי׳ נקרא ״אחד״ משום שהוא המקור והשורש של כל ההוויה, לפני שמשהו נמשך לגילוי. שם הוי׳ חולק שורש עם המילה העברית ״הוויה״.

יראת ה׳ נמשכת מבחינת אלקים, כפי שמראים שני פסוקים בקהלת: ״אלקים עשה שייראו מלפניו״ ו״את האלקים ירא״. בשניהם היראה קשורה לשם אלקים.

גם הפסוק ״את הוי׳ אלקיך תירא״ קושר את היראה לאלקים, משום שאת הוי׳ עצמו אי אפשר להשיג כלל. רק אלקים, התפשטות גדולתו, מביא על האדם אימה ויראת בושת, שכן אפשר לעמוד ביראה רק לנוכח גדולה שהאדם תופס.

אהבת ה׳, כמו היראה, באה דווקא באמצעות אלקים. המזמור קורא להלל את ה׳ ״בגבורותיו״ ו״כרוב גדלו״ — את כוחו וגדולתו כפי שהם ניכרים בעולם; והתורה מצווה לאהוב את הוי׳ שהוא ״אלקיך״.

המטרה היא אהבה להוי׳ שלמה כל כך, עד שהאדם מתבטל לפני מי שאין מחשבה יכולה להשיגו. אהבה כזאת צריכה להתחיל בבחינת אלקים: בהתבוננות בגדולתו של אין סוף ובאופן שבו היא מתפשטת בכל הבריאה.

מההתבוננות באלקים מגיע האדם לאהוב את הוי׳, שהוא למעלה מהשגה במחשבה. זהו היחוד של הוי׳ באלקים, וזהו פירוש הפסוק הפותח: ״וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳״.

באמצעות אלקים מתגלה שם הוי׳. האבות הנזכרים בפסוק הבא מייצגים את המדות שנולדות מהתגלות זו: אברהם את האהבה, ויצחק את היראה.

פסוק הבריאה, ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״, מבטא גם הוא את הייחוד הזה, שמטרתו היא שהוי׳ יתגלה למטה.

האהבה שאדם מעורר מלמטה היא בעיקר אמצעי להמשיך עליו מלמעלה את האהבה העליונה, והיא האהבה העיקרית. מאמר חז״ל שהאבות הם המרכבה פירושו שהם היו מסורים כליל לרצון ה׳, כפי שהמרכבה מסורה לרוכב עליה.

אברהם היה מרכבה לאהבה העליונה. את מסעו, ״הלוך ונסוע ... הנגבה״, מפרשים כעלייתו מלמטה למעלה עד שהגיע ל״נגב״, צד החסד, כדי שהאהבה העליונה תשרה עליו כרוכב על מרכבה.

אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא. אך האהבה העליונה היא אין־סופית, ואילו נפש האדם מוגבלת ונבראה יש מאין; לכן נדרש דבר שיחבר ביניהן ויאפשר לאהבה האין־סופית לשרות בתוך הנפש המוגבלת.

הפסוק אומר שה׳ נגלה אל האבות בשם אל שדי, וחכמים דרשו זאת: ״מי שאמר לעולמו: די!״ ״עולמו״ הוא עולם החסד המתואר בתהילים: ״עולם חסד ייבנה״.

״ייבנה״ פירושו להיבנות כמו בית, כמו בפסוק ״בחכמה ייבנה בית״. כשם שבונים בית כדי לגור בו, כך יש ״לבנות״ את החסד העליון בתוך מבנה שהנשמה יכולה לשכון בו, מפני שהוא עצמו אין־סופי.

הנשמה יכולה לשכון בו רק באמצעות צמצומים רבים, היוצרים בחינת עולם — מילה ששורשה משותף למילה ״העלם״. אור אין סוף צריך להיות בהעלם כדי שנשמה נבראת תוכל לקבל אותו.

ה״בית״ נבנה מצירופי אותיות, כפי שאומר ספר יצירה: ״שתי אבנים בונות״ וכו׳. גם בכך מתבארים שי העולמות: שי הוא הגימטרייה של ״יש״, ולכן השכר מתגלה בצורה שהנשמה יכולה לקבל כדבר שיש לו מציאות.

על ידי צמצומים, ירידות והשתלשלות של המדרגות, החסד והאהבה העליונים מתגלים בבחינת יש, כדי שנשמות, שהן נבראים, יוכלו לקבל אותם וליהנות מזיו השכינה.

״אמר לעולמו די״ הוא הצמצום, ובאמצעותו ״וארא אל אברהם״: האהבה העליונה התגלתה. בפסוק ״ואהבת את ה׳ אלקיך״, הפועל ״ואהבת״ הוא פועל יוצא, כלומר פועל המכוון לדבר אחר. הדבר רומז לכך שהאהבה הזאת נמשכת ונוצרת, ולא רק מורגשת.

בדומה לכך, התורה משתמשת במילה ״לאהבה״, ולא ״לאהוב״. גם בכך רואה אדמו״ר הזקן רמז לכך שהעיקר הוא להמשיך את האהבה העליונה בשעת קריאת שמע.

הפסוק של מלאכי, ״אהבתי אתכם, אמר ה׳״, מתייחס לאהבה העליונה. היא אמורה למלא את ״כל לבבך״, שהגמרא דורשת: ״בשני יצריך״ — ביצר הטוב וביצר הרע.

כאשר האהבה העליונה נמשכת, אפילו היצר הרע פונה לאהבת ה׳: לבו נמס כדונג לפני האש. זו אתכפיא — הכנעתו של מה שמתנגד לקדושה.

הדבר מתרחש בקריאת שמע. בתפילת הבוקר, בפסוקי דזמרה — מזמורי השבח שלפני קריאת שמע — מתעוררת אהבה מלמטה; בקריאת שמע עצמה נמשכת האהבה העליונה.

כל מה שנידון עד כה, אהבה ויראה המתגלות כרגשות, שייך ליחוד הוי׳ באלקים, שבו הוי׳ כבר נמשכה באלקים.

הפסוק ממשיך: ״אבל שמי הוי׳״, כלומר הוי׳ לבדה, קודם שהיא נמשכת במדות — מקור ושורש לכל ההוויות ולחיים.

בחינה זו ״לא נודעה״ לאבות, מפני ששום התעוררות אנושית אינה יכולה לגלות אותה בנפש. היא מתגלה רק באמצעות המצוות של ה׳ עצמו: ״אשר קדשנו במצותיו״ — דווקא מצוותיו, כפי שמלמדת הגמרא שהקדוש ברוך הוא עצמו מניח תפילין.

לימוד התורה, שחכמים מחשיבים אותו כשקול כנגד כל המצוות, מגיע למעלה עוד יותר. על הפסוק ״מה יתרון לאדם בכל עמלו תחת השמש?״ אומר הזוהר שעמל התורה שונה: הוא למעלה מן השמש.

״למעלה מן השמש״ פירושו למעלה מבחינת ״שמש ומגן הוי׳ אלקים״, שבה הוי׳ נמשך באלקים. גילוי זה לא ניתן לאבות, אלא לישראל בלבד במעמד הר סיני, כאשר ה׳ דיבר ״פנים בפנים״ ואמר ״אנכי״ — מי שאנכי, עצמותו ממש.

כדי שרק הוי׳ תתגלה בסיני, היה תחילה צורך בהסתלקות כלפי מעלה. שורשה הוא ״מגיע ואינו מגיע״, והחיות נעה בתנועה של ״רצוא ושוב״ — מילים הלקוחות מחזון יחזקאל על החיות, ומתפרשות כאן כחיות האלוקית: בחינת ״אינו מגיע״ צריכה לבוא לפני בחינת ״מגיע״.

ה״רצוא״ שבתחילה תואם ל״שוב״ שמתגלה לאחר מכן. זו הסיבה שהגלות ושלטון מצרים קדמו: הם שיקפו את הסתלקות החיות כלפי מעלה, לפני ההתגלות במעמד הר סיני.

במזמור נאמר שה׳ ״רם על כל גוים, על השמים כבודו״. העמים מקבלים את השפע והחיות שלהם מן הרמה הנישאה והנבדלת הזאת.

כאשר ה׳ ״משפיל את עצמו לראות בשמים״ ומתקרב, נאמר במזמור: ״מי כה׳ אלקינו״ — ״אלקינו״ דווקא, משום שה׳ משרה את שכינתו רק על ישראל.

השראת השכינה היא גילוי אור אין סוף למטה, והיא תלויה במעשיהם של התחתונים: באמצעות עבודתם את ה׳ הם ממשיכים אותו למטה.

במקור שלמעלה, בחינת הרוממות, הדבר שונה. גם האומות מקבלות משם את השפע, באמצעות הירידה לאורך שרשרת המדרגות.

הפסוק על המלכים שמלכו באדום ״לפני מלך מלך לבני ישראל״ מלמד שהאומות נמשכות ממקור עליון שקדם לכך; בסוגריים קושר אדמו״ר הזקן עניין זה ללימוד הקבלי על שבירת הכלים. משחק המילים של חז״ל בשם סיני מלמד ששם ירדה ״שנאה״ כלפי אומות עובדי עבודה זרה.

השנאה נוצרה דווקא באמצעות הר סיני, עם גילוי מתן תורה. לפני מתן תורה לא הייתה שנאה כזאת, שכן גם האומות קיבלו את חיותן מאותו מקור עליון.

זו התשובה לשאלת משה ״למה הרעות״. ה׳ אומר לו שהוא נראה אל האבות, אך לא גילה להם את שם הוי׳, וכעת הוא רוצה שישראל ידעו ״כי אני הוי׳״, כפי שהוא מבטיח בהמשך הפרשה.

ההבטחה ״והייתי לכם לאלקים״ פירושה שהוי׳ לבדו, שהאבות לא ידעו, ישרה בעצמו על ישראל באופן של השראת אלקים. הסבל במצרים היה ההסתלקות שנדרשה לפני גילוי זה.

יעקב התפלל: ״הוי׳ יהיה לי לאלקים״, וביקש את אותה התגלות — שהוי׳ לבדו יתגלה בו בבחינת אלקים. גם לשם כך היה צורך תחילה בהסתלקות החיות.

באותה הסתלקות ה׳ הוא ״רם על כל גויים״ — המדרגה שממנה נמשכת חיותם של הגויים. ההסתלקות, הגלות ושלטון מצרים במשך 210 שנה נמדדו בדיוק כנגד ההתגלות האלוקית שהייתה עתידה להיות בסיני.

אותו עיקרון מסביר גם את הגלות הנוכחית, גלות אדום: אריכותה היא בחינת ה״רצוא״, כדי שה״שוב״ יבוא בימות המשיח.

ההתגלות העתידה תהיה ״עין בעין״, בהתעלות ובעוצמה גדולות יותר מאשר בסיני. בסיני העם לא ראה עין בעין, אלא ״שמע את הנראה״: גם מה שהוצג לפניהם נתפס אצלם כבשמיעה.

המדרגה הראשונה, איחוד הוי׳ עם אלקים המתבטא בגלוי באהבה וביראה, מקבילה לעבודה ״בכל לבבכם״, שכן הלב הוא מקור הרגשות ומקום משכנם.

גילוי הוי׳ לבדו מקביל ל״בכל נפשכם״: התקשרות הנפש כולה, חכמה, בינה ודעת שבה, בחכמה, בבינה ובדעת האלוקיות, וכן במחשבתה ובדיבורה.

התקשרות שלמה זו הופכת את דיבורו של האדם לדיבורו של ה׳: ״ואשים דברי בפיך״, ״שכינה מדברת מתוך גרונו של משה״ ו״אני המשנה המדברת בפיך״, שהערת קה״ת מציינת כי מקורו במגיד מישרים. מכך נובע ״ודברת בם״ — בדברי התורה.