ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר כו׳…

המאמר פותח בהוראת ה׳ למשה ולאהרן: כאשר פרעה יבקש מהם מופת, על אהרן להשליך את מטהו לפניו, והוא יהפוך לנחש. אדמו״ר הזקן מצטט את הפסוקים עד סופם, שם מטה אהרן בולע את מטותיהם של חרטומי פרעה.

שלושה דברים טעונים הסבר: מה פירוש הדבר שהמטה הפך לנחש, מדוע אחר כך חזר והפך למטה, ומדוע זה היה המופת הראשון שהראו לפרעה, לפני כל המכות. התשובה נפתחת בפסוק שלפיו ביציאת מצרים ״וינצלו״ בני ישראל את מצרים, ובדברי חז״ל עליו.

הגמרא דורשת את ״וינצלו״ על דרך המילה ״מצולה״: מצרים נותרה כמים עמוקים שאין בהם דגים. אדמו״ר הזקן מסביר שה״דגים״ הם ניצוצות הקדושה שנפלו למצרים; בני ישראל אספו את כולם ולא הותירו שם אפילו ניצוץ אחד.

כדי להסביר את עניין הניצוצות, אדמו״ר הזקן מזכיר את ההסבר הידוע על שבירת הכלים. תוהו הוא העולם הקדמון שאורותיו היו עזים מכדי שהכלים יוכלו להכילם. שבעת ״מלכיו״ הקדמונים ״מתו״: הם נשברו ונפלו למטה, לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, לתחומן של הקליפות וסטרא אחרא — הכוחות המתנגדים לקדושה.

משל מנשמת האדם מסביר מה אירע לניצוצות. לפני שהנשמה נכנסת לגוף, היא בטלה לחלוטין לפני אור אין סוף של ה׳, ואין לה תחושת קיום נפרדת ממנו.

הנביא נשבע ״אשר עמדתי לפניו״ בלשון עבר; מכאן לומדים שהנשמה מתארת את מצבה לפני שירדה לעולם. בהערת הרבי המצוטטת במהדורת קה״ת מובא שהזוהר מפרש כך את הפסוק. אז לא היה דבר שהסתיר מהנשמה את האלוקות, ולכן היא הייתה בטלה בתכלית למקורה.

כשהנשמה נמצאת בגוף גשמי, הגוף מסתיר ממנה את האלוקות: העולם נראה כאילו הוא מתקיים בפני עצמו, והנשמה אינה רואה עוד שכל העולמות בטלים לפני אור אין סוף, המחיה ומהווה אותם תמיד. זהו המשל למה שאירע לניצוצות.

שבירת הכלים דומה לירידת הנשמה לגוף. ניצוצות התוהו נפלו ונעטפו בקליפות של העולמות התחתונים, והקליפות מכסות אותם ומחשיכות עליהם.

הניצוצות מוסתרים מכל צד, ולכן אינם חשים עוד באור אין סוף, עד שהם יכולים להיעשות ״משהו״ נפרד, מציאות בפני עצמה. זהו דברי ההתפארות של פרעה: ״לי יאורי ואני עשיתיני״; לכל היותר, כוחות כאלה מעניקים לה׳ את התואר ״אלוה האלוהים״ — העליון מבין רבים, ולא המציאות היחידה והאמיתית.

לפני השבירה הניצוצות היו מאוחדים בגלוי עם ה׳: אור אין סוף האיר בהם בלי הסתר, ולכן היו בטלים אליו לחלוטין.

לאחר השבירה הניצוצות עטופים בקליפות, המסתירות מהם את האלוקות, כפי שהגוף מסתיר אותה מהנשמה. לכן הם אינם יכולים עוד להיות בביטול שבו היו קודם.

השם קליפה מתאר את פעולתן של כוחות אלה: כמו קליפת אגוז המקיפה את הפרי ומסתירה אותו, כך הן מקיפות את מה שבתוכן ומסתירות אותו. הדרך היחידה להגיע אל הפרי היא לשבור את הקליפה.

כך גם, כדי לשחרר את ניצוצות הקדושה היה צורך לשבור את הקליפות שהסתירו אותם. אדמו״ר הזקן אומר שזה היה עניינם של האותות, המופתים והמכות במצרים, ומבטיח להסביר זאת בהמשך.

אדמו״ר הזקן פונה לתיאור התורה את עדן: נהר אחד יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם הוא מתחלק לארבעה ״ראשים״, שהראשון שבהם הוא פישון. באמצעות תיאור זה הוא יסביר מדוע נפלו ניצוצות רבים כל כך למצרים.

הנהר הוא זרימת האור מחכמה עילאה, החכמה האלוקית של אצילות, שבה מלובש אור אין סוף עצמו. ״עדן״, מקורו של הנהר, מייצג אפוא את החכמה.

דרך החכמה מתפשט אור אין סוף בכל אצילות ומגיע למדרגתה האחרונה, מלכות, הנקראת ״גן״.

זהו פירוש הפסוק ״להשקות את הגן״. באצילות ה׳ אחד עם מידותיו, כפי שנאמר בתיקוני זוהר: ״הוא וכליו אחד בהם״. לכן גם הנהר נשאר אחד: אצילות היא עולם האחדות.

רק כשההמשכה מגיעה לראש הבריאה, העולם הראשון שבו קיימת מציאות נפרדת, היא מתחלקת לארבעה נהרות. בבריאה מתחילה ההתחלקות.

הנהרות בעולם הזה שונים זה מזה בעצם טבעם: האחד נושא מים מתוקים וצלולים, ואילו האחר לא.

הם שונים גם בגודלם: אחד נמשך לאורך מאתיים פרסאות, ואחר לאורך מאה. כך גם הנהרות העליונים, המסתעפים מן הנהר האחד של עולם האצילות, אינם דומים זה לזה.

פישון הוא הנילוס, שאדמו״ר הזקן מכנה ״שר״ מצרים, הכוח השולט בה. ניצוצות רבים יותר מעולם התוהו נפלו לתוכו מאשר נפלו לבבל ולמקומות אחרים, ולכן היו במצרים ניצוצות רבים כל כך שיש לאסוף ביציאת מצרים.

הפסוק אומר שהמופתים נועדו לכך ש״וידעו מצרים כי אני ה׳״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״וידעו״ במשמעות של ״ישברו״, ומביא ראיה מסיפור גדעון, שלקח קוצים וברקנים ו״ויודע בהם את אנשי סוכות״: שם ברור שהפועל ״ויודע״ פירושו שבר.

כפי שהראה משל האגוז, אפשר לשחרר ניצוץ מן הקליפה המכסה עליו רק על ידי שבירת הקליפה.

לאחר שבירת הקליפה, אור אין סוף מתגלה לניצוץ, והניצוץ נכלל מחדש באלקות. שירת הים מבטאת זאת במילים: ״סוס ורוכבו רמה״.

ה״רוכב״ הוא הקליפה, היושבת על הניצוץ כרוכב על סוס ומכסה עליו; ״מרכבות פרעה״ מבטאות אותו עניין. כשנשברו בים, התגלו הניצוצות ונכללו באין סוף.

השאלה שבסוגריים היא: בקריעת ים סוף נאמר בתורה ״וידעו מצרים כי אני ה׳״, אך המצרים טבעו, ו״לא נשאר בהם עד אחד״. מי, אם כן, נותר כדי לדעת?

התשובה היא ש״וידעו״ פירושו שבירה. כשהקליפות המצריות נשברו, התגלה אור אין סוף לניצוצות שהיו כלואים בהן; הניצוצות הם שידעו בפועל ״אני ה׳״. אדמו״ר הזקן מוסיף שהקושיה נדונה במקום אחר.

גם עשר המכות נועדו לשבור את הקליפות ולשחרר את הניצוצות. עם ישראל, לעומת זאת, לא נזקק למופתים כדי להאמין, שכן חז״ל מכנים אותו ״מאמינים בני מאמינים״.

הפסוק ״ויאמן העם״ מראה שאמונתם של ישראל לא המתינה למכות. המכות נדרשו רק כדי לשחרר את הניצוצות שהיו בלועים בתוך קליפות מצרים, וזוהי משמעות ״וידעו מצרים״.

על רקע זה אפשר להבין את המופת הראשון. המטה שנהפך לנחש בא לפני כל עשר המכות, משום ששימש להן הקדמה.

המכות נועדו לשבור את הקליפות, החשות את עצמן כקיום עצמאי, כפי שעולה מדברי פרעה ״יאורִי שלי״, שאינו מייחס לה׳ יותר מהתואר ״אלוהי האלוהים״. המופת הראשון הראה, כפי שיתבאר בפסקאות הבאות, מה עומד מאחורי תחושת העצמאות הזאת.

המופתים נועדו להראות לקליפות שגם הן, התחום המתנגד לקדושה, מקבלות את חיותן מהקדושה בכל רגע. תחושתן שהן ישויות עצמאיות היא דמיון כוזב.

לאמיתו של דבר הם בטלים בתכלית לפני ה׳. רק משום שהחיות מגיעה אליהם דרך מסכים ושרשרת ארוכה של מדרגות משתלשלות, וכשהצמצומים וההסתרים גברו כל כך, הם יכולים לטעון: ״לי יאורי ואני עשיתיני״.

מאחר שהקליפות מתקיימות רק מכוח הצמצומים, גילוי של אור שמעל לצמצומים מבטל אותן ועושה אותן לאין. זה מה שעשו המופתים.

המופת הראשון הצביע על כל העניין הזה. אדמו״ר הזקן מסביר שהמילה ״מטה״ פירושה המשכה והטיה — דבר הנמשך כלפי מטה.

המילה הנרדפת ״שבט״ פירושה גם היא המשכה, כמו בביטוי התלמודי ״כוכבא דשביט״, כוכב הנמשך בשובל ארוך. לכן ה״מטה״ מייצג את כל שרשרת האור של הקדושה הנמשכת מלמעלה למטה, מן הדרגה העליונה ביותר ועד התחתונה ביותר.

התנין הוא מקור הקליפות של מצרים, שעליו נאמר בדברי יחזקאל: ״התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו״ — פרעה עם היאור שלו. משה ואהרן הראו לפרעה את המטה נהפך לנחש.

הכוונה היא שהאור של הקדושה הנמשך למטה, ה״מטה״, הוא שנותן חיות וקיום לתנין, מקור הקליפות. הפסוק ״רגליה יורדות״ מובא לאותה נקודה: הקדושה מגיעה עד למקום הנמוך ביותר, גם לתחום המתנגד לה.

״מלכותו בכל משלה״ — גם בקליפות, אלא שהדבר נעשה רק באמצעות שרשרת ארוכה של השתלשלות וצמצומים רבים; באמצעותם יכול המטה להיהפך לנחש. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לתיקוני זוהר, תיקון כ״ב, בעניין פירוש ״מטה״.

הצמצומים מסתירים כל כך את השפע שמקורו במטה, עד שיכול להתהוות ״תנין גדול״ ולהכריז: ״לי יאורי״.

לאחר מכן התהפך המופת: הנחש נהפך למטה, ומטה אהרן בלע את מטות חרטומי פרעה.

הדבר הראה שהתנין חזר להתבטל לפני הקדושה, כפי שהיה בתחילה; אדמו״ר הזקן מציין שזהו עניין העלאת הניצוצות שנזכר בתחילת המאמר. כך הראו לפרעה ולמצרים שאין להם קיום עצמאי.

חיותם נמשכת מאלקות בכל רגע; אלא שהקב״ה הוא ״אל מסתתר״, וכשהוא רוצה, הנחש נהפך למטה והקליפות כאילו לא היו מעולם. כל המופתים נועדו לכך ש״וידעו מצרים כי אני ה׳״.