לכן אמר לבני ישראל אני ה׳ והוצאתי אתכם

המאמר פותח בדברי ה׳ למשה בפרשת וארא, שבהם ״והוצאתי אתכם״ הוא הראשון מביטויי הגאולה ממצרים. לאחר מכן הוא מביא את קביעת המשנה שיש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה ולא רק ביום, ושואל מדוע דווקא נס זה, מכל הנסים שנעשו לישראל, צריך להיזכר בתדירות כה רבה.

התשובה נפתחת בדבר תורה קשור: בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, והמאמר מחיל זאת על כל יום, בבוקר ובערב. אם יציאת מצרים מתרחשת אצל האדם מדי יום, הרי שהזכרתה פעמיים ביום אינה רק זיכרון של נס שאירע בעבר.

תורת החסידות מלמדת שהקדושה והקליפה — הכוחות המסתירים את האלוקות — משקפות זו את זו, כמאמר הכתוב שה׳ עשה ״זה לעומת זה״. לכן, לצד מצרים של הקליפה יש ״מצרים״ שבקדושה, ולצד מצרים הגשמית למטה יש מצרים רוחנית למעלה.

בדומה לכך, לעם ישראל למטה יש מקבילה רוחנית — ״ישראל למעלה״. לכל מה שקיים בעולמות העליונים יש מקבילה גם בנפש האדם ובעבודתו, ולכן ״יציאת מצרים״ יכולה להתרחש בתוך כל אדם מדי יום.

כנסת ישראל שלמעלה היא המקור הרוחני של עם ישראל, ושיר השירים משבח אותה כ״אהבה בתענוגים״. בנפש שלמטה, אותה ״אהבה בתענוגים״ היא השמחה שאדם חש בה׳, עושהו.

שני פסוקים קושרים את עבודת ה׳ לשמחה, והפסוק השני, ״אם הבנים שמחה״, מלמד מהיכן השמחה באה: ה״אם״ היא בינה. הפסוק במשלי אומר בפשטות ״אם תקרא לבינה״, אך המילה ״אם״ נקראת כאן ״אם״ במשמעות של ״אֵם״, ולכן השמחה נולדת מבינה — מהתבוננות מעמיקה באור אין סוף.

כאשר אדם מתבונן כיצד אור אין סוף מתגלה למטה, הוא מגיע לשמחה בעושהו. האהבה החבויה בנפש מתלקחת אז כ״רשפי אש״ ופורצת מנרתקה, הגוף הכובל אותה, עד ששמחת ה׳ נעשית כוחו.

באזהרות שבתורה נאמר לישראל שלא עבדו את ה׳ בשמחה ״מרב כל״. המאמר מפרש את ״כל״ ככל התענוגים הרוחניים שבגן עדן התחתון ובגן עדן העליון: השמחה בעבודת ה׳ צריכה לעלות אפילו עליהם.

השמחה הגדולה הזאת באה מתוך התבוננות בפסוק ״כי נשגב שמו לבדו״. ״שמו״ של ה׳ הוא מדת מלכותו, שבאמצעותה הוא קשור לעולמות כמלכם, כפי שנאמר בפיוט ״אדון עולם״: ״מלך שמו נקרא״.

בברכה הראשונה של תפילת העמידה נאמר שה׳ מביא את הגואל ״למען שמו״, והוא נקרא ״מלך״; גם בכך נקשר שמו למלכות. מלכות זו היא השכינה, הנוכחת בתחתונים ו״שוכנת״ בהם, כפי שנאמר: ״ושכנתי בתוכם״.

פסוקים ותפילות נוספים מתארים את ה׳ כמלך על כל העולמות. המלכות היא קשר, שהרי מלך זקוק לעם; לכן באמצעות מלכותו יש לה׳ קשר כלשהו עם העולמות.

גם שמו, בחינת מלכות שלו, הוא מצד עצמו בבחינת ״לבדו״, נשגב ואין לו כל ערך ביחס לעולמות. לא השם עצמו הוא הקשור לבריאה.

מה שמגיע לעולמות הוא רק הודו וזיוו של שמו. ״הארץ״ ו״השמים״ שבפסוק מתפרשים כגן עדן התחתון וגן עדן העליון, שבהם נשמות הצדיקים נהנות מזיו השכינה, כלשון חז״ל.

השכינה עצמה, שמו, נשארת בבחינת ״לבדו״. הנבראים, גם הנשמות שבגן עדן, נהנים רק מזיוה, ולא מהשכינה עצמה.

במצוות הדבר שונה. בברכה אומרים שה׳ קידש אותנו ״במצוותיו״ — במצוות שלו עצמו. חז״ל אף אומרים שה׳ עצמו מניח תפילין ומתפלל, ולכן במצווה האדם פוגש את ה׳ עצמו, ולא רק הארה. בסוגריים מצוין בדרך אגב שיש שמברכים בנוסח ״על״ ויש שמברכים בנוסח למ״ד, כלומר ״ל...״.

במילים ״אני מדבר בצדקה״, ה״אני״ המדבר הוא ה׳ עצמו, בכבודו ובעצמו; ״צדקה״ היא גם המילה לנתינת צדקה, והפסוק מובא כאן בקשר למצוות. דברי הזוהר שהתורה והקדוש ברוך הוא ״הכול אחד״ אומרים זאת גם על התורה.

כאן ״הקדוש ברוך הוא״ פירושו ה׳ כ״קדוש״, כלומר נבדל לחלוטין מתחום העולמות. הוא נשגב מהם כל כך, שאפילו הארה ממנו לא הייתה יכולה להחיות אותם; העולמות חיים רק מהארת שמו.

ההוכחה היא שחז״ל דורשים את הפסוק כך: ה׳ יצר את שני העולמות בשתי האותיות של השם י״ה, יו״ד וה״א. את ״צור״, שפירושו הפשוט ״סלע״, קוראים כאן מלשון ״יצר״. אם כל העולמות, ובכללם גני עדן, נבראו משתי אותיות בלבד משמו, הרי ששמו עצמו, ועל אחת כמה וכמה ה׳ עצמו, נעלים מהם לאין ערוך.

הזוהר מלמד שה׳ ברא את העולם במחשבה אחת. הפסוק ״יוצר יחד לבם״, כפי שחז״ל דורשים אותו, אומר את אותו הדבר: כל הנבראים נסקרים בסקירה אחת, משום שה׳ רואה בבת אחת את כל הדורות עד סופם, ו״קורא הדורות מראש״.

כל ההיסטוריה — ששת אלפי שנות קיומו של העולם, ימות המשיח ותחיית המתים — עומדת לפני ה׳ כמחשבה אחת.

משל מן האדם: מחשבה אחת אינה נחשבת לעומת כל המחשבות שאדם יכול לחשוב במשך חייו, ועל אחת כמה וכמה שהיא אינה נחשבת לעומת עצם הנשמה, שהמחשבה אינה אלא הארה זעירה ממנה.

לכן כל ההיסטוריה, לרבות ימות המשיח ותחיית המתים, אינה אלא זיו, הארה אחת משמו בלבד; ושמו הוא עצמו בחינת מלכות.

ה׳ עצמו נעלה לאין־סוף מכל אלה: שום מחשבה אינה יכולה לתפוס בו, והוא אינו כלול כלל בגדר העולמות. ואילו בתורה ובמצוות מתלבש דווקא הוא — אור אין סוף בעצמו.

כאשר אדם מפנים באמת שבלימוד התורה ובקיום המצוות הוא אוחז בה׳ עצמו, לבו ישמח ויגיל בשירה, כלשון ישעיהו: ״אף גילת ורנן״.

אור אין סוף מתלבש בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולכן באמצעותם האדם ממשיך על נפשו את אורו ממש של ה׳ — מתנה שכל העולמות יחד אינם ראויים לה. זוהי השמחה ״יותר מרוב כל״ שבפסקה 3.

השמחה אינה שלמה כל עוד אור ה׳ מתגלה רק בשכל, במחשבה ובהבנה. מטבעה, שמחה היא גילוי, ולכן היא נעשית ממשית רק כשהאור מגיע לנקודה הפנימית ביותר שבלב.

המלך שומר את כבודו בהסתר פנימה, אך בשעת חגיגה הוא מתגלה לכול. הדימוי מזכיר את הפסוק ״כל כבודה בת מלך פנימה״. לכן ״עבדו את ה׳ בשמחה״ פירושו שאור ה׳ לא יישאר נסתר בשכל, אלא יתגלה.

למעלה, זהו הגילוי שעליו נאמר ״ונגלה כבוד ה׳״. בנפש, הדבר מתרחש כשהאור יוצא אל הגלוי בלב.

״אם הבנים שמחה״ מתאר את הבינה כאשר בניה, המדות כגון אהבה ויראה, נולדים ומתגלה בלב. כל עוד האור נשאר בשכל בלבד, הוא דומה לילד שעדיין ברחם: יש עיבור, אך עדיין אין אם שמחה לבנים.

מה שמונע מאור ה׳ ״להיוולד״, כלומר לצאת מן המוח הנסתר אל הלב הגלוי, הוא ״גלות מצרים״ הפנימית.

מצרים נדרשת כאן כ״מֵצַר״ הגרון — המעבר הצר שבין השכל שבראש ללב. בגרון נמצאים שלושת שריו של פרעה, הממונים על המשקה, הלחם והבשר, והם מקבילים לוושט ולוורידי הגרון.

הם מייצגים את תענוגי העולם הזה, מחשבותיו, עסקיו ותחבולותיו, כל אדם לפי דרגתו. אלה המסכים המונעים מן האור שבמוח להגיע אל הלב.

החסימה הזאת היא כאב ההיריון, הזמן שבו מתקיים ״כעצמות ברחמה של אישה הרה״, כלשון קהלת. משום כך הגלות והצרה נקראות ״עיבור״ — היריון, כפי שנאמר בתפילתו הקצרה של רבי יהושע בעת סכנה: ״בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך״.

הגמרא מסבירה את המילה ״עיבור״ באמצעות משחק מילים: גם בשעה שה׳ מתמלא עברה על ישראל, כמו אישה הרה, יהיו צרכיהם לפניו. בהתאם לכך, הגאולה נקראת לידה — יציאת הילד אל האוויר הפתוח; והייסורים שלפני ביאת המשיח נקראים ״חבלי לידה״.

הפסוק ״היינו הרות, התפתלנו מכאבים... לפניך, ה׳״, מתוך שירתו של ישעיהו המשווה את ישראל בגלות לאישה הכורעת ללדת, מלמד על מטרת העיבור. כל הגלות קיימת כדי שאורו של ה׳ יוכל להתגלות לבסוף.

לידה כרוכה בכאבים. בנפש, אלה הם הכאב והמרירות שאדם חש משום שצורכי העולם הזה מונעים מאורו של ה׳ להתפשט בלבו.

כשהאור ״נולד״ סוף־סוף בלב כשמחה, ו״וישמח ישראל בעושיו״, המכשולים מתפזרים. השמחה אינה נאבקת בהם; בנוכחותה הם נעשים כאין ואינם תופסים מקום.

למעלה, השמחה ״ממתיקה״ את הדינים, את כוחות הריסון; ולמטה היא מבטלת כל מכשול, פנימי וחיצוני. לכן השמחה נקראת ״ארץ כנען״: את השם כנען דורשים מלשון ״מכניעה״, משום שהשמחה מכניעה את הכוחות שמחוץ לקדושה.

הכוחות האלה נסוגים מפני ה׳ מעצמם, כמו שהחושך נעלם כשבא האור, בלי מאבק. הפסקה חוזרת כעת למשל האישה היולדת, שהמשך הפסקה הבאה ישלים.

בשעת הלידה כל כאבי האם מסתלקים יחד עם דם הלידה. המשל ביחזקאל, המתאר את ישראל ביציאת מצרים כתינוקת שנולדה ו״מתבוססת בדמייך״, נקרא כאן על רקע זה.

המכשולים נמסים והופכים ל״דם״ — דבר שאין בו ממש ושאין לו מקום משל עצמו. דברי מיכה ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״ מבטאים את אותו רעיון: המכשולים פשוט נעלמים.

כפי שהוסבר בפסקה 8, הגלות הפנימית של מצרים היא ״מֵצַר״ הגרון, המפריד בין המוח ללב.

היציאה ממצרים היא הדרך לצאת מאותו מֵצַר, והיא מתאפשרת באמצעות ״הקול קול יעקב״. הקול נוצר בגרון עצמו, ולכן הוא הדבר המקשר בין המוחין שבראש ללב ומביא את מה שמובן לידי הרגשה.

הקול שמחולל זאת הוא קולו של אדם שקורא בתורה. בעברית, ״קורא״ פירושו גם קורא וגם קורא למישהו; בקריאת התורה בקול, האדם ״קורא״ לאור ה׳ לצאת מן ההסתר שבמוח ולהופיע בגלוי בלב.

חז״ל אומרים שכאשר אדם קורא בתורה, הקב״ה קורא ״כנגדו״. קריאת האדם היא בבחינת ממלא כל עלמין, האור שממלא את העולמות, ואילו הקב״ה שקורא כנגדו הוא בבחינת סובב כל עלמין, האור שמקיף אותם; שתי הבחינות עומדות זו כנגד זו.

לכן מדברים על ״קריאה״ בתורה: הקורא ״קורא״ לאור לצאת החוצה. הדבר נעשה באמצעות התורה שבכתב, בחינת הוי׳; מאחר שהתורה והקדוש ברוך הוא אחד, קריאת התורה ממשיכה למטה את ה׳ עצמו.

כעת מתבאר הפסוק הפותח: ״אני הוי׳, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״ פירושו שגילוי הוי׳ הוא שמביא ליציאת מצרים.

הגילוי הזה בא באמצעות התורה שבכתב, ״הקול קול יעקב״. דרכה מתחוללת יציאת מצרים הפנימית: המכשולים והמסכים מתבטלים, ו״סבלות מצרים״ — הטרדות הגשמיות המכבידות על הנפש — נעלמים.

היציאה ממצרים אינה המטרה, שכן הפסוק ממשיך: ״והבאתי אתכם אל הארץ״. הארץ הזאת היא ״ארץ טובה ורחבה״, והמאמר מסביר כעת מהי אותה ״ארץ״.

ארץ ישראל מסמלת את התורה שבעל פה. היא ״רחבה״ במובן של דברי הגמרא על ״ארץ צבי״: כשם שעורו של הצבי אינו יכול להכיל את בשרו, כך הארץ אינה יכולה להכיל את יבולה; סעיף 22 מיישם זאת על התורה שבעל פה.

היסוד של התורה שבכתב הוא אותיותיה. משום כך יש דינים מדויקים לכתיבת ספר תורה: אסור שתהיה בו אות חסרה או נוספת, כל אות צריכה להיכתב בצורתה הראויה, ועליה להיות שלמה ורציפה.

למשל, אם היו״ד הקטנה שעל גבי האות אל״ף ניתקה מגוף האות, הספר כולו פסול. הדיוק נוגע לאותיות עצמן.

אין קוראים במגילה כזאת בברכה. אולם בתורה שבכתב התוכן השכלי, כלומר הטעמים של הדינים, אינו גלוי כפי שהוא גלוי בתורה שבעל פה: התורה אינה מפרטת כיצד ומה לעשות, אלא כולה מסופרת כסיפור.

גם הדינים שבה מסופרים בדרך של סיפור: ה׳ אמר למשה לדבר אל בני ישראל, או שמשה אמר לעם. ההלכה מובאת כדיווח, ולא כפסק מוסבר.

התורה שבכתב אינה מיועדת ללמד לבדה כל דין לפרטיו. תפילין הן הדוגמה: התורה מצווה עליהן, אך אינה מפרטת כמה פרשיות יש בהן.

את ארבע הפרשיות, את נוסחן המדויק ואת הדרישה לכתוב אותן על קלף אנו יודעים רק מההלכות שנמסרו בתורה שבעל פה. כך גם בכל מצווה אחרת.

התורה שבכתב מושרשת ״בהרי קודש״, בחכמה עילאה, כפי שאומר הזוהר שהתורה יוצאת מחכמה. (בדפוס העברי מופיעה כאן המילה ״מחמה״, וככל הנראה מדובר בטעות דפוס במקום ״מחכמה״, כלשון הזוהר וכפי שהיא מצוטטת גם בהערת קה״ת.) התורה שבכתב היא חכמה עילאה, והתורה שבעל פה היא חכמה תתאה; היחס בין השתיים דומה לרמז שניתן לחכם.

המשל הוא רב שנותן לתלמידו רמז קל בלבד, כדי שהתלמיד יברר בעצמו כיצד ללמוד. הרמז הוא נקודת הפתיחה, ולא הלימוד עצמו.

כך גם אותיות התורה שבכתב אינן אלא רמזים הנמשכים מחכמה עילאה. ההבנה המלאה שאליה הן מרמזות מתבארת בתורה שבעל פה.

כל מה שנמשך מחכמה עילאה נרמז באותיות המדויקות האלה, עד למקומות שבהם מילה נקראת באופן אחד (קרי) ונכתבת באופן אחר (כתיב). לכן כל אות נספרת, ואין להוסיף דבר או להחסיר דבר.

לכל אות צריכה להיות צורתה הראויה, משום שהיא רומזת להמשכה מחכמה עילאה. אך התוכן השכלי עצמו אינו מתלבש באותיות האלה.

בתורה שבעל פה המצב הפוך: התוכן עצמו מתלבש במילות ההלכה, ולכן הניסוח המדויק חשוב פחות מן ההבנה שהוא מעביר. וככל שההבנה רבה יותר, כך מתרבות המילים.

כל הבנה נוספת בתורה שבעל פה, פירוש רש״י, התוספות, ספרי ההלכה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש — כל אלה עצמם חלק מן התורה שבעל פה.

לכן ארץ ישראל, שהיא התורה שבעל פה, נקראת ״ארץ טובה ורחבה״: היא הולכת ומתרחבת בלי סוף. זהו הצבי שעורו אינו יכול להכיל את בשרו.

עורו של הצבי גדל מפני שהבשר שבתוכו גדל. כך גם בתורה שבעל פה: ההבנה והמילים גדלות יחד, מפני שהמילים מתפשטות מתוך ההבנה עצמה.

בתורה שבכתב האותיות אינן צומחות מתוך ההבנה; הן נושאות רק הארה ממנה, כרמז. לכן נוסח התורה שבכתב קבוע, ואילו התורה שבעל פה ממשיכה להתרחב.

כעת מובנים גם הכינוי של הגמרא לתורה שבכתב, ״מקרא״, וגם הביטוי ״קורא בתורה״. שניהם קשורים לשורש ק־ר־א, שמשמעותו גם לקרוא וגם לקרוא למישהו.

קריאת התורה שבכתב דומה לקריאה למישהו: היא ממשיכה את אור ה׳ מן המוח אל הלב, כפי שנתבאר בפסקה 14. אך מי שקורא למישהו אחר נותר נפרד ממנו, ולכן גם האור הנמשך בדרך זו נותר דבר נפרד מן האדם.

על התורה שבעל פה אמרו חז״ל ״מתניתין מלכתא״ — המשנה היא מלכה — בדומה למלך המצווה. בתורה שבעל פה נעשה יחוד גמור, של מוחין בתוך מוחין: חכמה, בינה ודעת בתוך חכמה, בינה ודעת.

״שמתי את דבריי בפיך״ פירושו דבריו של ה׳ ממש: בתורה שבעל פה, המילים שאדם מדבר הן דבריו של ה׳. לכן אמר המגיד, רבו משמים של רבי יוסף קארו, בעל בית יוסף: ״אני המשנה המדברת בפיך״. בביטול המוחלט הזה, שבו האדם ודבר ה׳ נעשים אחד, יש דירה אמיתית לה׳ למטה.

אפשר היה לחשוב שיש ירידה גדולה בכך שחכמת התורה שבעל פה מתלבשת בעניינים גשמיים, כמו דיני החקלאות שבסדר זרעים. על כך משיב הפסוק במילים ״אשר נשאתי את ידי״, שיתבארו בפסקה הבאה.

יד יכולה להרים דבר שנפל ארצה ולהגביה אותו מעל הראש; כך מה שיורד למקום הנמוך ביותר מתרומם למקום הגבוה ביותר. זהו העיקרון של ״סוף מעשה במחשבה תחילה״: המעשה האחרון הוא הדבר שאליו הייתה הכוונה מלכתחילה.

כך גם ״אשת חיל עטרת בעלה״ ו״נעוץ סופן בתחילתן״: המדרגה התחתונה עולה ומעטרת את המדרגה העליונה. לכן הארץ, התורה שבעל פה, נקראת ״ארץ חפץ״ — כלי שרצון ה׳ שורה בו, משום שרצונו מתגלה דווקא במעשה האחרון.

כך גם הרצון העליון מתגלה בתורה שבעל פה יותר מאשר בתורה שבכתב. מן התורה שבכתב לבדה אי אפשר לדעת מה ה׳ רוצה בפועל בכל דין; רק התורה שבעל פה מלמדת זאת.

את הפסוק ביחזקאל, ״ונתתי צבי בארץ החיים״, דורשים כך שהמילה ״צבי״ רומזת לצביונו, כלומר לרצונו: רצון ה׳ נתון בארץ החיים, היא התורה שבעל פה, שבה אורו ורצונו מתגלים ביתר שאת. היא נקראת ״ארץ החיים״ מפני שהרצון הוא מקור החיים.

הארץ שהובטחה לאברהם, ליצחק וליעקב, המגלמים את מדות חסד, גבורה ותפארת, היא ״אשת חיל״ המכתירה אותם. ״ונתתי אותה לכם מורשה, אני הוי׳״ פירושו שבאמצעות התורה שבעל פה האדם מגיע לבחינת ״ואשים דברי בפיך״.

כל הדרכים האלה להמשכת אור ה׳, באמצעות התורה שבכתב והתורה שבעל פה, תלויות בלבו של האדם, שכן הלב מוליך את האדם לכל מקום שהוא חפץ בו.

הצעד הראשון הוא לעורר בלב אהבה לה׳ בשעת התפילה, כדי שהלב ירצה באמת בגילוי אור ה׳. רק לב החפץ באור יוכל לקבל אותו.

לכן מזכירים את יציאת מצרים בבוקר ובערב באמצעות פרשת ציצית שבקריאת שמע, המסתיימת במילים: ״אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים; אני הוי׳ אלקיכם״.

התעוררות הלב שבתפילת שחרית אינה נמשכת לאורך היום, מפני שלאחר מכן האדם פונה לעיסוקיו. לכן יש לחדש אותה בערב.

גם מי שאינו עוסק בעסקים נמשך אל הגשמיות: כשהוא לומד את ההלכות המעשיות, כגון דיני חקלאות שבסדר זרעים, לבו נמשך אחר הנושאים הגשמיים. זוהי בחינת אלקים, שם המבטא את ההסתר והצמצום של ה׳.

לכן עליו לעורר מחדש אהבה ושמחה מנקודת הלב הפנימית, כדי לגלות את בחינת הוי׳. אך האהבה לבדה אינה מספיקה; עליה לבוא בעקבות לימוד התורה שבכתב, ״הקול קול יעקב״.

באמצעות קריאת התורה שבכתב ממשיכים את גילוי אור ה׳, ולאחר מכן, באמצעות התורה שבעל פה, מגיעים לביטול גמור, לכך שדברי ה׳ יהיו בפיו של האדם, וליצירת דירה אמיתית לה׳ למטה. זהו ״הוי׳ אלקיכם״: גילוי הוי׳ בתוך תחומו של אלקים עצמו, כלומר בתוך העניינים הגשמיים שאליהם נמשך הלב.