בעז״ה

1בעזרת ה׳.

2״האזינו, השמים, ואדבר; ותשמע הארץ את דברי פי. לימודי יטפטפו כגשם, אמרתי תזרום כטל.״ והנה התורה נמשלה לגשם ולטל, כמו שכתוב,

״כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים״ וכו׳, ״כן יהיה דברי אשר יצא מפי״ וכו׳.

וכן היא נמשלה לטל, כפי שאמרו חז״ל: ״טל תורה״; ועוד אמרו חז״ל: ״מטַל השמים״ — זו מקרא וכו׳ (במדרש רבה, פרשת תולדות, פרק ס״ו).

והנה הגשם הוא מלמטה למעלה, כמו שכתוב: ״ואד יעלה מן הארץ והשקה״ וכו׳; והטל הוא מלמעלה למטה. והעניין שב״האזינו השמים ותשמע הארץ״ הוא

שיש שני סוגי נשמות. הסוג הראשון הוא בעלי תורה, שהתורה היא עיסוקם העיקרי. והסוג השני הוא אנשי עסקים, העוסקים במצוות ובגמילות חסדים.

שהרי ״על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים״. והנה העבודה, שהיא מצוות הקרבנות, אינה בידינו מאז שנחרב בית המקדש,

ולא נותרו לנו אלא התורה וגמילות החסדים. ובעלי התורה נקראים ״שמים״ על שם התורה, שכן התורה היא מן השמים; והארץ היא בחינת בעלי המצוות, העוסקים בקיום המצוות המעשיות בפועל ממש.

(ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״; וכן במה שכתוב בעניין שתי בחינות הנשמות, על הפסוק ״מי יתנך כאח לי״ וכו׳, ״אמצאך בחוץ״ וכו׳.)

וכשם שביחס לשמים ולארץ הגשמיים נאמר: ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״ — השמים קדמו לארץ; ונאמר: ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״ — הארץ קדמה וכו׳;

כך גם בתורה ובמצוות מצאנו וראינו שלפעמים אמרו: ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ וכו׳; וכן אמרו על הפסוק ״כל חפצים לא ישוו בה״: ״כל מצוותיה של תורה אינן כדאיות כנגד הלכה אחת מן התורה״.

3ולעתים אמרו: ״תכלית החכמה היא תשובה ומעשים טובים״; וכן אמרו חז״ל ש״גדול התלמוד״ דווקא משום ״שהוא מביא לידי מעשה״.

ושניהם אמת: יש בתורה מעלה מיוחדת ויתרה שאינה במצוות, ואף על פי כן יש גם במצוות מעלה מיוחדת ויתרה שאינה בתורה, כידוע וכמבואר במקום אחר.

4והנה, על בחינת התורה של שני מיני הנשמות שנזכרו לעיל, הנקראות ״שמים״ ו״ארץ״, הוא אומר: ״יערוף כמטר לקחי״ וכו׳.

והעניין הוא שכמו שפעולת הגשם היא שהוא יורד, מרווה את הארץ ומכשיר אותה להוציא את צמחה, כמו שכתוב: ״והרוה את הארץ והולידה״

ו״הצמיחה״; ועיקר הצמיחה בא מכוח הצומח שבארץ, שבכוחו להצמיח כל צמח, ועל ידי הגרעין שנזרע מעוררים אותו להצמיח צמח מאותו המין, בתוספת ובגידול חדש;

אלא שאי אפשר לעורר אותו כך שיתגלה ויפעל את פעולתו אלא באמצעות חרישה תחילה, המרפה את האדמה; ואחר כך דרוש גשם שירווה את הארץ, ואז היא ״מולידה ומצמיחה״.

5כל המשל הזה מתקיים גם בנפש האדם. בחינת העיסוק בתורה היא בחינת המטר, שצריך לבוא לאחר בחינת החרישה; ואז הוא פועל

להצמיח ישועות מתוך הנפש. וזהו [פירוש] הכתוב: ״כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי״ וכו׳, ״ונתן זרע לזורע״ וכו׳.

והעניין הוא, שהרי כל אחד ואחד מישראל אומר: ״נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה״ וכו׳, ״ואתה משמרה בקרבי״ וכו׳.

ומי הוא האומר ״בי״ ו״בקרבי״? אין לומר זאת על הגוף, שהרי אין בו דיבור ומילים. אלא זו הנפש החיונית והשכלית, המדברת וכו׳,

והיא אומרת ״נשמה שנתת בי״, כלומר, על בחינת נפש האלקית, שהיא ״חלק אלוה ממעל״ ו״טהורה היא״; ואחר כך ״בראתה״ יש מאין וכו׳,

עד ״שנפחת בי״, והיא מתלבשת ממש בתוך הנפש השכלית. וזה כעניין בחינת זרע הנזרע בארץ גשמית, שרק אז הוא מצמיח את צמיחתו,

משום שדווקא בארץ יש כוח הצומח להצמיח בתוספת עילוי. כך היא בחינת ירידת הנפש האלקית, ״אור זרוע״, להתלבש בתוך הנפש הבהמית, אף שהיא גשמית;

כי דווקא בה יש כוח הצומח להצמיח ישועות בתוספת מרובה על הזרע הזרוע בה. וזהו [פירוש] הכתוב: ״וזרעתי את בית ישראל״ וכו׳, ״וזרעתיה לי בארץ״ וכו׳:

דווקא [בארץ], כלומר בנפש הבהמית, שעליה נאמר: ״ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ״ (קהלת, סוף פרק ג׳). (וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ששים המה מלכות״, בביאור ״אור זרוע לצדיק״ ובביאור ״תמתי״.)

ולכן גם כל המצוות ירדו למטה וניתנו דווקא בשביל הנפש הבהמית, שכן כולן מעשיות; רק מעט מהן

כגון אמונה וידיעת הבורא, שייכות לנפש האלקית בלבד; ואף גם הן נוגעות גם לנפש הבהמית.

שהרי לשון ציווי ואזהרה אינה שייכת בנפש האלקית, שכן בהיותה בגן עדן האמינה וידעה ממילא. ואם כן, מדוע ירדה לגוף כדי לדעת ולהאמין, אם לא בשביל הנפש הבהמית,

כלומר, כדי שתקיים אותן כשהיא מלובשת בנפש הבהמית; ורק אז הן נקראות מצוות, ו״גדול המצווה ועושה״ וכו׳. וכל שכן וקל וחומר בנוגע לשאר המצוות, שאינן שייכות כלל לנפש האלקית כל עוד היא למעלה,

אלא דווקא כשהיא מלובשת בגוף ובנפש הבהמית, שכן הנפש הבהמית היא שמקיימת אותן: כגון קרבנות, פאות, ביכורים, תרומות ומעשרות וכו׳, וכן החושן והאפוד וכיוצא בזה.

וגם מצוות תלמוד תורה, שעיקר קיומה הוא בדיבור הפה, ו״עקימת שפתיים הוי מעשה״ וכו׳. ואפילו אהבה ויראה, שהדבר תלוי בכוונה ולא במעשה,

האהבה היא בלב, שבו יסוד האש וצימאון האהבה; והיא נולדת מן הדם שבלב, המתהווה מן החלק המזוקק שבמאכלים גשמיים דווקא, המתבררים בקיבה והופכים לדם בכבד;

והוא שולח את הדם אל הלב, ושם נמצא עיקר משכנה של הנפש הבהמית. גם יראת ה׳ מצויה בעיקר בלב, אף על פי ש״היראה שורה במוח״:

יש יראה ויש יראה וכו׳, וראשית היראה במוח, והיא מסתיימת בלב וכו׳. נמצא שכמעט כל תרי״ג המצוות ניתנו והורדו דווקא אל הנפש הבהמית. והטעם לכך הוא ש

המצוות נקראות גם בשם ״זרע״, כמו שכתוב: ״זורע צדקות״, וכן כתוב: ״אשריכם הזורעים על כל מים״. הזריעה נעשית דווקא בקרקע, שבה מצוי כוח הצמיחה; וזוהי בחינת הנפש הבהמית, שבה מצוי הכוח להצמיח ישועות.

[ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״הבאים ישרש יעקב״, שבו מוסבר שכנסת ישראל נקראת ״ארץ חפץ״, ושהמצוות נזרעו דווקא בארץ זו; עיין שם בהרחבה. ואין הדבר סותר את מה שכתוב כאן, שכן זריעה זו נעשית דווקא כאשר הנפש האלקית מלובשת בנפש הבהמית.]

6ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״ויהי בשלח פרעה״ וכו׳; ראו שם, וכן במאמר המתחיל ״זכור את יום השבת לקדשו״ וכו׳, [על] ״זכור ושמור בדיבור אחד״ וכו׳;

ראו שם בעניינים אלה.] והטעם הוא שנפש הבהמית, בשורשה ובמקורה, נעלית יותר מנפש האלקית; ולכן יש בה הכוח הזה להצמיח וכו׳.

כי נפש הבהמית נלקחה מבחינת שמרי האופנים שבמרכבה; ועל האופנים נאמר גם ״והנה אופן אחד בארץ״, כפי שיוסבר להלן.

והנה, כשם שבשרפים יש פני אריה ופני שור, כך גם על האופנים נאמר ״על ארבעת רבעיהם״, וכן נאמר ״וארבעה פנים לאחד: פני האחד פני הכרוב״ וכו׳; וזהו פני השור, כפי שמובא בגמרא. וממנו נמשכת נפש הבהמית שבישראל.

72. והנה האופנים מתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים. שכן השרפים אומרים: ״קדוש, קדוש, קדוש הוי׳ צבאות״ וכו׳.

פירוש השם צבאות הוא ״אות הוא בצבא שלו״: כלומר, כל הצבאות הרבים שלמטה, ״אלף אלפים לגדוד אחד, ולגדודיו אין מספר״ וכו׳,

כולם מתהווים ומקבלים חיות מאות אחת בלבד, כפי שנאמר ״בהבראם״ — ״בה׳ בראם״. והה׳ היא ״אות קלילה שאין בה ממש״, כפי שמבואר באקדמות. פירוש ״אות קלילה״ הוא שהבל הלב המתלבש בה מועט יותר מבכל האותיות [האחרות]. שכן

הרי יש חמישה מוצאות הפה: אחה״ע מן הגרון, בומ״ף מן השפתיים, גיכ״ק מן החיך וכו׳. אותיות אחה״ע קלות יותר מכל האותיות, כלומר ההבל שבהן מועט יותר מבשאר האותיות,

ואילו בגיכ״ק מן החיך יש יותר מן ההבל וכו׳. והאות ה׳ היא אות שההבל שבה מועט אפילו מזה שבאותיות אחה״ע;

לכן היא נקראת ״אות קלילה״: קל לבטא אותה, משום ש״אין בה ממש״, שכן ההבל שבה מועט מאוד.

ועל דרך משל זה יובן למעלה, שיש בחינה של הבל המתלבש באותיות, כפי שנכתב בזוהר הרקיע, פרשת תזריע (דף מ״ז ע״ב);

והאות ה׳ נקראת ״אות קלילה״, ומבחינה זו מתהווים כל הצבאות העליונים הרבים. וזהו ״אות הוא בצבא שלו״.

אך עצמותו יתברך קדוש ונבדל וכו׳. ושלוש פעמים ״קדוש״ מכוונות כנגד שלוש האותיות הראשונות של שם הוי׳,

שהן צמצום והתפשטות, עד שלאחר מכן נמשכת ההארה אל בחינת ה״א תתאה, כדי ש״בה״א בראם״ וכו׳. [ועיינו במה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״רני ושמחי בת״.]

וזהו שנאמר אחר כך: ״מלא כל הארץ כבודו״. פירוש הדבר, מכיוון שהוא קדוש ונבדל לחלוטין, עד שאין לו כל ערך והשוואה אליו, הרי שהשמים והארץ, שהם רוחניות וגשמיות, שווים לפניו. וכידוע, הוא יתברך אין־סופי בשלושת הממדים של עולם, שנה ונפש. בממד העולם:

כלומר, התפשטות מידת מלכותו יתברך בריבוא רבבות עולמות, למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. ובממד השנה, כלומר בממד הזמן: ״אתה הוא עד שלא נברא העולם, ומשנברא, ולעולם הבא״ וכו׳,

בלי גבול. ובממד הנפש, כלומר בהשגות שבהן הנשמות משיגות את אלקותו יתברך, יש סוגים רבים של השגה, גבוה מעל גבוה, בעלייה אחר עלייה, עד אין קץ, כידוע. [ועיינו במה שנכתב על כך במאמר השני הפותח במילים ״שחורה אני ונאוה״.]

ולכן הוא ממלא את כל הארץ התחתונה והגשמית הזאת, ממש כמו את העולמות העליונים, כמו שנאמר: ״את השמים ואת

הארץ אני מלא״ — ״אני״, עצמותי ממש דווקא; שכן לפניו יתברך הכול נחשב לאין ממש, והשמים והארץ שווים לפניו, שהרי בכל זאת ״לית אתר פנוי מיניה״.

8והנה השרפים ״עומדים ממעל״ ומשיגים עניין זה, שכן יש להם השגה ודעת גדולות, משום שהם בעולם הבריאה, שבו מתלבשים חכמה, בינה ודעת של אצילות.

אבל האופנים, כשהם שומעים את ״קדוש קדוש קדוש״ היוצא מפי השרפים, מרעישים בקול רעם וברעש גדול, משום שהשגתם אינה יכולה להכיל זאת, שכן הם [בעולם] העשיה, ככתוב: ״אופן אחד בארץ״.

ולכן המדות שבהם עזות מאוד; וזהו שכתוב ביחזקאל: ״קול המולה כקול מחנה״. וזהו שנאמר ״מתנשאים לעומת השרפים״ — שהם מתנשאים למעלה מן השרפים,

כי התעוררות המדות שבהם גדולה מזו שבשרפים, כנזכר לעיל. ובאמת, הדבר נובע מכך ששורשם ממקום נעלה יותר מבחינת השרפים; וכידוע גם ששורש המדות הוא למעלה מן השכל וכו׳. [כמו שנכתב על כך במאמר המתחיל

״להבין ביאור עניין האבות הן הן המרכבה״, ובביאור על הפסוק ״שימני כחותם״.] וזוהי בחינת ״ואלה המלכים אשר מלכו לפני מלך מלך לבני ישראל״, שהם בחינת שבעת המלכים הקדמונים,

שהם שבע מדות עליונות, הקודמות לבחינת המוחין, הנקראת ישראל — אותיות ״לי ראש״, כידוע ליודעי ח״ן. ובאמצעות רעש זה הם נושאים את הכסא, וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא נכללת בכך. כי

הנה עולם הבריאה, שהוא עולם השרפים, נקרא עולם הכסא [עיינו בעץ חיים, שער כסא הכבוד; וכן במה שנכתב במאמר המתחיל ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ בעניין הכסא]. פירוש ״כס א׳״,

כלומר, זו בחינת כיסוי ביחס לאלופו של עולם, המעלים ומסתיר עליו; והיא בחינת יחודא תתאה,

שהוא במדרגת בריאה, שבה ״צבא השמים לך משתחווים״. לכן, אף שהם במצב של ביטול והשתחוויה, מכל מקום יש, לכל הפחות, מי שמתבטל וכו׳.

כי המלאכים וכל צבא מעלה מלובשים בגופים. לדוגמה, המלאך הגדול סנדלפון, [שגובהו] חמש מאות שנה; ויש מלאכים שגודלם שליש העולם,

כלומר, שליש מחמש מאות וכו׳; וכפי שנאמר עליהם: ״וגויתו כתרשיש״. ואם כן, יש כאן מדרגה של מהות ומציאות נפרדת מאלקותו יתברך;

ואף על פי שהיא בטלה ומשתחווה, מכל מקום מהותה ועצמותה הן בבחינת כיסוי והסתר על אלופו של עולם, כלומר על אלקותו יתברך, כפי שהיא באמת: ״אין עוד מלבדו״ ממש, בבחינת יחודא עילאה.

9ולכן, הבחינה של ״ונחנו מה״ היא שם מ״ה, שערכו 45, במילוי אלפין. באמצעות הרעש הגדול של האופנים, המתנשאים למעלה גבוהה מאוד, אף מעל השרפים, הם נושאים

וגם מגביהים את הכיסא, שהוא בבחינת בריאה, כדי שיעלה למעלה יותר, עד שאורו של אין סוף, ברוך הוא, יאיר בהם בגלוי כפי שהוא בבחינת יחודא עילאה, ולא יהיו בבחינת כיסוי והסתר פנים.

10וגם ״דמות כמראה אדם״ שעל הכיסא היא בחינת התורה, שנקראת ״אדם״, כמו שכתוב: ״וזאת תורת האדם״, וכן כתוב: ״זאת התורה אדם״. שכן 248 מצוות העשה שבתורה הן בחינת 248 איברי המלך, כשם שהאיבר

הוא כלי להמשכת החיות מן הנפש, כך המצוות הן בחינת הרצון העליון, שנמשך ומתלבש בכל מעשה של מצווה וכו׳.

ו־365 מצוות לא תעשה הן 365 הגידים, בדומה לגידים שבהם נמשך ומתפשט הדם, שהוא עיקר חיות הנפש. שכן מצוות לא תעשה גבוהות ונעלות יותר מבחינת מצוות העשה, כידוע על פי הכתוב: ״זה שמי

וזה זכרי״: מצוות לא תעשה הן בבחינת ״שמי״ יחד עם בחינת י״ה. פירוש ״שמי עם י״ה״ הוא ש״שמי״ היא הבחינה שעליה אמרו חז״ל: ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו״ וכו׳,

והוא נמשך ומתגלה בבחינת י״ה. ועיינו בפרשת תרומה (קס״ה ב׳) על הפסוק ״סולו לרוכב בערבות בי״ה שמו״ וכו׳.

אבל מצוות העשה הן בבחינת ״זכרי״ יחד עם ו״ה, שהן רק בחינת זיכרון והארה בלבד, ולא שמו ממש. ועיינו במה שכתוב על כך על הפסוק ״אלה פקודי המשכן״. וכדי שהאין סוף,

ברוך הוא, ש״אינו כלל ממש אחד מכל אותן המידות״, יתלבש בפועל בבחינת התורה, שהיא בחינת ״אדם״ בעל 248 איברים וכו׳ — גם דבר זה נעשה באמצעות הרעש הגדול של האופנים;

כי ״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״. (ועיינו במה שכתוב על כך בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״עניין האבות הן הן המרכבה״, ובמאמר המתחיל ״זכור את יום השבת לקדשו״, שהוזכר לעיל.)

הכוח הזה שבהם נובע מהטעם שהוסבר לעיל: בשורשם הם למעלה מבחינת ״אדם״; זו בחינת ״ואלה המלכים״ שמלכו לפני שמלך מלך וכו׳,

שהיא למעלה מבחינת ״אדם״ שהוזכרה לעיל; אלא שלמטה הם נתונים במצב של שפלות, נמוך הרבה למטה מבחינת ״אדם״, כמו במשל האבן הנופלת מראש החומה ונופלת למטה יותר וכו׳.

אבל כאשר הם מתנשאים ומגביהים את עצמם ברעש גדול, הם מעוררים למעלה בשורשם העליון מאוד, כי ״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״ בדוגמתה. לכן הם נושאים ומגביהים את הכיסא ואת ״דמות כמראה אדם״ שעליו, כפי שהוזכר לעיל.

113. והנה האופנים אומרים: ״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״. ״ברוך״ פירושו המשכה מן ההעלם אל הגילוי וכו׳.

״כבוד הוי׳״ הוא בחינת ל״ב נתיבות החכמה, שערכן המספרי של המילים ״כבוד״ הוא 32. ועל כך נאמר ״ברוך״: שבחינת הכבוד, ל״ב נתיבות החכמה, תימשך ממקומה העליון ותתגלה בחכמה שלמטה.

כי גם בחינת החכמה שלמטה נקראת כבוד, מפני ש״כבוד״ הוא לשון לבוש, כמו במאמר: ״רבי יוחנן היה קורא לבגדיו ׳מכבדותיי׳״. ובחינת החכמה שלמטה היא לבוש וכיסוי המסתיר את אלקותו יתברך.

כפי שאנו רואים בחוש: בהמה, שאין לה חכמה ושכל, נמצאת במצב של ביטול רב יותר, עד שאפילו ילד קטן יכול לשלוט בה; ואילו באדם, אפילו כשהוא ילד קטן, יש טבע של התנשאות, לרדות ולמשול, משום שהוא בעל שכל.

שהרי השכל הוא שעושה אותו לבחינת יש ודבר, מפני שהוא כיסוי ולבוש המעלים ומסתיר את בחינת האין, שעל ידה היה בא לידי ביטול.

כי חכמה זו היא מבחינת עץ הדעת טוב ורע, ככתוב: ״ונפקחו עיניכם והייתם״ וכו׳, ״יודעי טוב ורע״; וכך כתב הרמב״ם על כך בספר מורה נבוכים, חלק א, פרק ב.

ועל כך הם מבקשים שכבוד הוי׳, ל״ב נתיבות החכמה, יהיה ״ברוך״ ויימשך ״ממקומו העליון״, שהוא בחינת החכמה העליונה — שגם היא בחינת חכמה ונקראת כבוד, לשון לבוש;

כי גם היא בחינת לבוש לאין סוף ברוך הוא, שבו ועל ידו הוא מתלבש בעולמות. (ועיינו במה שכתב הרמ״ז בפרשת במדבר, דף קי״ח, בעניין ״מלך הכבוד״ ובפירוש ״הראני נא את כבודך״ וכו׳.)

ועיינו גם במה שנכתב במאמר המתחיל ״כי על כל כבוד חופה״. וכן נאמר: ״בחכמה יסד ארץ״ — ״אבא יסד ברתא״; ונאמר: ״מה רבו מעשיך ה׳״, משום ש״כולם בחכמה עשית״ דווקא.

אבל אין זו בחינה של לבוש מסתיר, חלילה; אדרבה, אין סוף ברוך הוא מאיר בתוכה ממש, כמו שנאמר: ״עוטה אור כשלמה״ — לבוש זה מאיר כאור. וכן נאמר: ״והחכמה מאין תמצא״:

היא נתונה תמיד בביטול לבחינת האין שממנה היא נמצאת, ואינה מסתירה, חלילה, כמו החכמה שלמטה. ועל כך נאמר: ״איזהו חכם? הרואה את הנולד״ — מאין ליש וכו׳.

וזו בקשתם: שכבוד הוי׳, שהיא בחינת חכמה עילאה זו וביטול זה, יהיה מבורך ויימשך ויתגלה גם למטה, בחכמה שלמטה, עד שגם היא לא תסתיר וכו׳,

ויהיה גלוי לעין כול, גם לעיני הבשר שלנו, ש״כולא קמיה כלא חשיבא״ — כפי שהוא לפניו יתברך בבחינת חכמה עילאה, כוח מ״ה, שאין שם הסתר פנים; וכך גם למטה, לא יעלים ולא יסתיר וכו׳,

כפי שהיה לפני חטא עץ הדעת. לכן דווקא האופנים הם שאומרים ״ברוך״ וכו׳, ואילו השרפים אומרים ״מלא כל הארץ כבודו״, משום שהם בבריאה, ו״אימא מקננא בכורסייא״.

12ושם יש גילוי של אלקותו יתברך, והם משיגים היטב כיצד ״מלא כל הארץ כבודו״ ו״את השמים ואת הארץ אני מלא״.

אבל האופנים, הנמצאים בעולם העשיה, שהוא עולם של חושך, הסתר והעלם וכו׳, זקוקים לבקשה זו: שכבוד הוי׳ יתברך ויימשך למטה.

שהרי החכמה שלמטה מסתירה, כפי שהוזכר לעיל; ואף שלפניו יתברך הכול כלא וכו׳, הרי שלנבראים העולם נראה כמציאות ממשית, יש וכו׳.

אלא שזו הבקשה: שכבוד הוי׳, בחינת חכמה עילאה ובחינת ביטול, יימשך למטה וכו׳. והמשכה זו היא מאור אין סוף ברוך הוא עצמו; וזהו ״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״.

כי פירוש ״ממקומו״ הוא על דרך ״איה מקום כבודו״: כלומר, ״מקומו״ הוא השורש של בחינת כבודו, בחינת ״איה״, שאינה מושגת כלל.

כי ״כבודו״ הוא מידת מלכותו יתברך בחכמה תתאה, ושורשה בחכמה עילאה וגם למעלה מן החכמה. וזהו עניין ״המלך הקדוש״ שאומרים בעשרת ימי תשובה: בחינת כתר עליון, שהוא כתר מלכות וכו׳.

13והאופנים, באמצעות הרעש הגדול, אומרים: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״. הם ממשיכים מן הבחינה של ״איה מקום כבודו?״ — את מה שאינו מושג — כדי שיהיה בבחינת ״ברוך״ ויימשך למטה, כך שתתגלה חכמה עילאה ממש למטה. וזהו עניין ״ומעין מבית ה׳ יצא והשקה״ וכו׳,

[מוסבר] במאמר הפותח ״ששים המה מלכות״. וכדי להמשיך למטה את גילוי הבחינה של המעין הזה, שהיא חכמה עילאה, ההמשכה צריכה לבוא מלמעלה, ממקום שלמעלה אפילו מחכמה עילאה, כפי שנכתב במאמר הפותח ״בהעלותך״, בעניין ״חכמות בחוץ תרונה״ וכו׳; עיינו שם.

14והכוח שיש להם להמשיך התגלות זו נובע מהרעש הגדול שהם מקימים, שבאמצעותו הם מתרוממים מעלה מעלה, עד לרום המעלות, כנזכר לעיל. הדבר נובע מכך ששורשם נעלה מאוד, אלא שהם נפלו וכו׳.

ועל כך נאמר: ״ורב תבואות בכח שור״. מבחינת פני שור שבאופנים שבמרכבה נמשכות ״רב תבואות״, כלומר ריבוי ותוספת הארה מלמעלה מעלה, מאין סוף ברוך הוא ממש.

15ד. והנה, על דרך היתרון בכוח שיש לבחינת אופנים על בחינת שרפים, אף שהשרפים בבריאה והאופנים בעשיה, כך יובן גם עניין הנפש הבהמית ביחס לנפש האלקית.

כי הנפש הבהמית החיונית שבאדם נלקחה מפני שור שבאופנים, כנ״ל. ולכן כוחה רב ועצום, ויש בה בכוח בחינת רעש גדול יותר מבנפש האלקית, מפני שבשורשה היא גבוהה יותר, מבחינת ״לפני מלך מלך לבני ישראל״ וכו׳.

(ועיין מה שכתוב בדיבור המתחיל ״בשלח פרעה״, בעניין ״בנה הגדול״, שעולם התוהו קדם וכו׳. ומכיוון שהאופנים באים ממה שהתברר מעולם התוהו, לכן [הקול שלהם] נקרא ״רעש גדול״.)

אך אף על פי כן, מכיוון שהיא ירדה למטה מאוד, בחינה זו שבה אינה יכולה להתגלות אלא על ידי ביטולה הגמור לפני הנפש האלקית, כדי שזו תמשול בה, תנהיג אותה ותטה אותה.

וזו תכלית ירידת הנשמה, כפי שכתוב בזוהר: ״לאתבא צדיקייא בתיובתא״ — להשיב צדיקים בתשובה. שהרי הנשמות, בהיותן למעלה, היו כולן בבחינת צדיקים, שטבעם לעלות אל ה׳ וכו׳;

וירידתן לתוך גופים היא כדי להיות בעלי תשובה, ״דמשכין ליה בחילא יתיר״ — שממשיכים אותו בכוח רב יותר; הם בבחינת ״צעק לבם אל ה׳״, ברעש גדול, מחמת המהפך, כידוע. וכך ממש צריכה להיות מידתו של כל אדם, גם מי שאין בידו עבירות, חס ושלום [שיהיו בידו];

שהרי על כולם אמרו: ״כל ימיו בתשובה״, וכמו שנתבאר לעיל בעניין ״והרוח תשוב״ וכו׳. והרעש נובע מעצם הדבר הזה: ״מיניה וביה לישדי ביה״ — ממנו ובו עצמו יש להכות בו,

כאשר הוא מתבונן בעוצמת ירידת נפשו למטה כל כך, ובריחוקה ממאצילה, שהוא ית׳ קדוש ומובדל, והכול לפניו נחשב כאין ממש; מכך יבוא לרעש גדול.

וזהו מצד עוצמתה הגדולה של הנפש הבהמית, ששורשה גבוה מאוד והיא הושפלה למטה; לכן יש בה כוח להיות בבחינת רעש גדול יותר מכפי שיש בנפש האלקית מצד עצמה, כנזכר לעיל.

16ועל ידי כך, לאחר מכן, יש לומר מאה ברכות בכל יום, כדי להמשיך אלוקות, בדומה למה שנזכר לעיל לגבי האופנים, שלאחר שהם מתנשאים ברעש הם אומרים ״ברוך״ וכו׳.

ולכן הן דווקא מאה ברכות, כדי להמשיך ממקור הכול, כלומר מבחינת ״והחכמה מאין תמצא״. ופירוש הברכות הוא: ״ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו״, [הוא]

שהבחינה של ״אתה״ תתברך ותימשך, כך שהוי׳ יהיה ״אלקינו״ — גילוי אלוקות בנשמות ישראל, שהן בחינת פנימיות העולמות, ויתקיים בהן ״ועמך לא חפצתי״,

כי הן יהיו מלאות באין סוף ברוך הוא, מתוך תוכיותן. ואחר כך ״מלך העולם״ — כלומר, גילוי אלוקות גם בחיצוניות העולמות, כך שלא יסתירו ולא ייראו כיש ודבר; שהרי גם הגשמיות של הארץ היא באמת התפשטות אלוקותו יתברך, והיא בחינת מלכות דעשיה.

17והנה, המשכה זו נעשית באמצעות הדיבור — מאה ברכות וכו׳; אך עיקר הגילוי נעשה באמצעות המעשה, כלומר, קיום המצוות בפועל ממש.

שהרי רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח איברי המלך, בדומה לאיבר שבו ודרכו נמשכת חיות מן הנפש, והיא מתגלה ומתלבשת בתוכו ממש; כך המצוות הן המשכות של הרצון העליון וכו׳, כידוע.

אולם המצוות מצד עצמן הן מעשים גשמיים; ואם אדם שאינו מישראל עושה אותם, אין זו מצווה כלל,

אלא דווקא כאשר ישראל הם שמקיימים אותה, שאז היא מצווה, ובאמצעותה הם ממשיכים את גילויו של אין סוף ברוך הוא, להיות רמ״ח איברים וכו׳.

18וזה נעשה באמצעות בחינת רצון הלב (רעוא דלבא), שהיא בחינת הרעש הגדול — ״לבם צעק אל ה׳״ — שיש בהם; ועל ידי כך הם גורמים לאחר מכן להמשכה מלמעלה למטה באמצעות קיום המצוות המעשיות, כנזכר לעיל.

ועיינו גם במה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי״ וגו׳: שמבחינת הרעש נולדות ונמשכות ההמשכות של בחינת ״ושער רישיה״ וגו׳,

[ו]״זה השער להוי׳״. ועיינו במה שכתוב בהמשך על ״כשעירים כרביבים״. לכן נקראות המצוות זריעה, ״זורע צדקות״, כנזכר לעיל, שכן הן

כמו גרעין שנזרע, שעדיין אין בו טעם וריח; רק כשהוא נזרע באדמה שיש בה כוח הצמיחה, צומח ממנו פרי. כך גם המצוות: כשישראל דווקא מקיימים אותן,

נמשך באמצעותן אין סוף ברוך הוא. אבל אם הן נשארות כפי שהן — כגון תפילין וציצית, שאם איש ישראל אינו מניח אותן ומתעטף בהן, לא נמשכת באמצעותן שום המשכה כלל — הרי זה ממש כמו המשל של הזרע והאדמה, כנזכר לעיל.

אך כוח הצמיחה העיקרי נמצא דווקא בבחינת נפש הבהמית שבישראל, שכן היא נלקחה מבחינת פני שור שבאופנים, כנזכר לעיל, ששורשם נעלה מאוד; ומשום כך יש בה בכוח להיות רעש ממש, בדומה לאדמה, שהיא מצד עצמה גשמית, ובה

דווקא מלובש כוח הצמיחה, כנזכר לעיל. כך גם היא נלקחה מפני שור שבאופנים, כנזכר לעיל, שמצד עצמותם ומהותם הם נמוכים בערכם מן השרפים והחיות; ואף על פי כן, דווקא בהם נמצא שורש הכוח להיות ברעש גדול, משום ששורשם נעלה מאוד, כנזכר לעיל.

19וכך בדיוק הוא גם בנפש הבהמית: [היכולת] להיות בבחינת רעש גדול ו״צעק לבם״ וכו׳, שעל ידו נמשכות כל ההמשכות, גם אלה הנמשכות באמצעות המצוות, כפי שהוזכר לעיל, נובעת דווקא מצד נפש הבהמית, שכן בה מצוי הכוח להיות ברעש גדול וכו׳.

אלא שכמו הקרקע, אף שיש בה כוח צמיחה, אינה מצמיחה דבר מעצמה, אלא רק באמצעות הזרע שנזרע בה, כך גם נפש הבהמית מצד עצמה לא הייתה מולידה את בחינת הרעש הגדול שהוזכר לעיל,

כי ״רוח הבהמה היא היורדת למטה״, והיא הייתה נשארת כך; אלא שעל ידי בחינת נפש האלקית המתלבשת בה, המתבוננת בגדולת ה׳ וברוממותו עד אין קץ, נולד הרעש הגדול שהוזכר לעיל.

וזהו ״ואזרעתיה לי בארץ״ וכו׳, ״אור זרוע לצדיק״ וכו׳: על ידי שישראל מקיימים את המצוות הם מצמיחים ישועות, כך שתהיינה המשכות וגילוי של עצמות אין סוף ממש, ברוך הוא;

כי רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח איברים של המלך, ואיבר הוא המשכה מעצמות הנפש; וכך האופנים נושאים ומגביהים את בחינת ״כמראה אדם על הכסא״, שהיא בחינת התורה, כפי שהוזכר לעיל.

20וזהו שאמרו רבותינו ז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״. שכן העולם הבא הוא רק הארה וזיו, כפי שאמרו רבותינו ז״ל: ״ביו״ד נברא העולם הבא״.

אבל בחינת התשובה, שהיא הרעש הגדול של הנפש הבהמית, וכן המעשים הטובים, הנובעים מעשיית המצוות, ממשיכים התגלות של עצמותו ומהותו ממש, יתברך. ועל כך נאמר: ״ורב תבואות בכוח שור״:

כלומר, בחינת הנפש הבהמית, הנמשכת מפני שור שבאופנים, כפי שהוזכר לעיל, כדי להמשיך גילוי רב מעצמותו ומהותו ממש, יתברך.

ולכן נאמר: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳... מרוב כל״ — למעלה מבחינת העולם הבא, הנקרא ״כל״, ואינו אלא זיו בלבד וכו׳.

21וזהו פירוש ״יערוף כמטר לקחי״: ״לקחי״ פירושו שאתם לוקחים אותי, כביכול, את עצמותי ממש; שכן המשכת האלוקות שישראל ממשיכים באמצעות הרעש הגדול וקיום המצוות היא מעצמותו יתברך ממש.

וכך גם נאמר: ״ותתן לנו ה׳ אלקינו״ וכו׳. פירוש הדבר הוא, כביכול, שהוא נתן את עצמו לנו, כדי שנוכל להמשיך את עצמותו יתברך ממש. וזהו שנאמר: ״אתה בחרתנו״ וכו׳, ״ורצית בנו״; ועל ידי כך ״וירם קרן לעמו״ וכו׳, כפי שנתבאר לעיל.

225. אך תחילה צריך להיות ״יערוף כמטר״ וכו׳. שכן הוסבר לעיל, במשל על התגלות כוח הצמיחה שבארץ כדי להצמיח, שהדבר צריך להיעשות תחילה באמצעות חרישה, המרככת את קשיות האדמה, ולאחר מכן באמצעות גשם שיורד ומלחלח את הארץ; ורק אז היא מצמיחה.

23וכך ממש הוא גם בנפש הבהמית: כדי שהכוח הגנוז בה יתגלה, ויצמיח את גילוי הרעש הגדול מן הזרע הזרוע בה וכו׳, נדרשת תחילה בחינת החרישה, ״המרפה את הקרקע״,

כלומר, בחינת ״לב נשבר ונדכה״; שהרי אדמה קשה שלא נחרשה אינה מניבה פירות כלל, כידוע. ואחר כך היא זקוקה לגשם שירטיב את האדמה,

וזוהי בחינת לימוד התורה, שנמשלה למים. כשם שהמים מרטיבים את הקרקע עד שהיא לחה דיה כדי להיות ראויה להצמיח את צמחה, כך התורה ממשיכה בנפש את בחינת הביטול לאחר החרישה, כאשר הלב נשבר באמת וכו׳,

כדי שאחר כך תוכל להצמיח ישועות. ובבראשית רבה, פרשה י״ג: ״יערוף כמטר״ — [כאשר] הבריות שברו את עורפם, מיד יורד מטר.

24וזה מה שרמזו חז״ל באומרם: ״אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא — נימוח״. התורה היא לנפש כמו מים, שיכולים לשחוק אפילו אבן; כך, גם אם נפשו קהה וקשה כאבן הזאת,

התורה יכולה להמיס אותה, משום שהיא ממשיכה את בחינת המים העליונים, ונקראת ״מטר ארצך״ וכו׳. [ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״אם בחקתי״, בעניין ״ונתתי גשמיכם בעתם״.] שכן התורה היא בחינת חכמה עילאה, בחינת ״כבוד הוי׳ ממקומו״ ממש.

25והיא הפוכה מבחינת השכל האנושי, שמקורו בעץ הדעת טוב ורע, המסתיר ומעלים; ואילו התורה, שהיא חכמה עילאה, מאירה ובהירה, כך שאפשר לראות בה את מה שלמעלה ממנה — את בחינת אלקותו יתברך, הנקראת אין, שממנה נובעת החכמה.

26ולכן היא נתונה באמת בביטול אמיתי לפני מקורה, המהווה אותה; וזהו ההפך מחכמת האדם, שהיא בחינת יש, כפי שנתבאר לעיל בעניין ״ברוך כבוד הוי׳״ וכו׳.

ולכן, אצל מי שקורא בתורה, חכמה זו וביטול זה מאירים בנפש האדם, כך שהחכמה והביטול נכנסים ממש אל פנימיות הנפש. וזהו פירוש הכתוב:

״כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים והרווה את הארץ״ וכו׳: הגשמים יורדים מלמעלה ונבלעים בארץ, ובכך מרווים אותה; ״כן יהיה דברי אשר יצא מפי״,

שהוא בחינת ״דבר הוי׳ — זו הלכה״; ״לא ישוב אליי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי״,

להכניס את הביטול בנפשות ישראל, כפי שנתבאר לעיל; ואז יכולה הנפש להצמיח ישועות, שהן בחינת רצון הלב וגילוי אלקות שבמצוות, כפי שנתבאר לעיל. אך לאמיתו של דבר, גם בתורה עצמה יש שתי בחינות.

27כלומר, יש בתורה בחינה נוספת, גבוהה במדרגתה מן הבחינה המכונה ״מטר״, והיא המכונה ״טל״; ועל כך נאמר: ״תזל כטל אמרתי״.

העניין הוא שהמטר נמשך מלמטה, שהרי ״אד יעלה מן הארץ״, כפי שהוזכר לעיל; והוא בחינת התורה שמלמטה למעלה,

כלומר, כאשר אדם לומד תורה באופן שעליו אמרו חז״ל: ״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה״ — כלומר, שלא לשם התורה עצמה, אלא כפי שאמרו חז״ל: ״מעיקרא

כי קעביד אינש אדעתיה דנפשיה קעביד״; כלומר, על דרך התכלית של החכמה — להשיגה: האדם עוסק בתורה כדי להבין את הלכותיה ואת דיניה, ובכך הוא קושר את נפשו בחכמתו וברצונו יתברך. בחינה זו נמשלה למטר,

שהרי תורה זו נלקחה מלמטה, מן האדם, כפי שהוזכר לעיל, בדומה למטר, שמקורו באד העולה מן הארץ, כפי שהוזכר לעיל. אבל הבחינה שבה לאחר מכן, ״מתוך שלא לשמה בא לשמה״, היא הבחינה המכונה ״טל״.

הטל הוא היורד מלמעלה. וכך אמרו חז״ל: ״כל היושב ועוסק בתורה, הקב״ה קורא ושונה כנגדו״. כלומר, בנשמתו מתגלה בחינת דבר ה׳ והלכה זו כפי שהיא למעלה ממש, בדיוק כפי שהייתה בעת שניתנה בסיני.

שהרי גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני; כלומר, מתגלה אותה בחינה של דברי תורה שבחידוש, כפי שהיא בתורה שלמעלה.

28והנה, דבריו חיים וקיימים. שכן אף שהדבר היה לפני שלושת אלפים שנה, וגם בהר סיני בלבד,

למעלה אין כלל זמן, חס ושלום, ואם כן, הדברים שאמר אז קיימים גם עכשיו. וגם אין שם כלל הגבלה של מקום, חס ושלום.

ולכן, בכל מקום שאדם יושב ועוסק בתורה, ואפילו החידושים שמחדש תלמיד ותיק וכו׳ — הם הם הדברים שנאמרו למשה בסיני, כפי שהוזכר לעיל,

הם מאירים ומתגלים עכשיו בנשמתו, ואף על פי שהוא אינו רואה, מזלו רואה. וזהו פירוש ״עוסק בתורה לשמה״ — לשם התורה עצמה, כדי להמשיך גילוי של אור אין סוף בתורה וכו׳.

(ועיין במה שכתוב להלן במאמר המתחיל ״להבין מה שכתוב ביום השמיני עצרת״, בעניין ״תען לשוני אמרתך״. עוד אפשר לבאר את עניינן של שתי בחינות אלה על דרך מה שכתוב במאמר המתחיל ״המגביהי לשבת״, שיש שתי בחינות: בחינת העבד שלומד כדי שיידע וכו׳; עיין שם.) וזהו ״האזינו השמים ותשמע הארץ״ וכו׳.

כלומר, משה אמר את כל הדברים האלה לכל ישראל, ואמר ״האזינו השמים ותשמע הארץ״ לשני סוגי הנשמות שבישראל: שניכם יכולים להצמיח ישועות ולהמשיך גילוי של אור אין סוף באמצעות התורה והמצוות. ועל כך אמר להם: ״יערוף כמטר לקחי״:

זו בחינת התורה שמלמטה למעלה, בחינת ״אדעתיה דנפשי׳ קא עביד״; וגם ״תזל כטל אמרתי״ — המשכת אור אין סוף מלמעלה למטה, כאשר ״הקדוש ברוך הוא קורא, קורא ושונה כנגדו״. [ועיין בזהר, ואתחנן (דרס״ג א׳), ש״האזינו השמים״ הוא בדומה ל״שמע ישראל״ וכו׳, שבפסוק הראשון של קריאת שמע.]

ואם כן, המבין יבין שבחינת ״יערוף כמטר״ ו״תזל כטל״ וכו׳ היא עצמה על דרך ההמשכות שנאמרו ב״הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״, וכפי שכתוב על כך לעיל.

29ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״כי ביום הזה יכפר״ בפרשת אחרי, בביאור ״והיו הדברים האלה״ וכו׳, ״ודברת בם״:

שנאמר על דברי תורה; והם עצמם ״הדברים האלה״ הנזכרים בפסוק הראשון של קריאת שמע: ״הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״; עיינו שם בהרחבה.] וכל זה נתון בכוחן של שני סוגי הנשמות שהוזכרו לעיל.

שכן מי שהתורה היא עיסוקו פועל שתהיה התגלות של אין סוף ברוך הוא באמצעות העיסוק בתורה, כפי שהוזכר לעיל, על ידי בחינת רצון הלב, בבחינת ״ואהבת בכל לבבך״, בשני חללי הלב.

30ועל כך אמר: ״האזינו השמים״ — אלה הן הנשמות שמקורן בבחינת שמים, שהיא בחינת תורה; ולכן תורתם היא עיסוקם וכו׳.

וגם מי שהוא מבעלי העסקים יכול בכל זאת להמשיך אור אין סוף ברוך הוא באמצעות העיסוק בתורה לשמה, על ידי קביעת עתים לתורה וכו׳,

באמצעות בחינת הצדקה. וזהו [פירוש] הכתוב: ״אני מדבר בצדקה״ — כלומר, כדי שיהיה ״אני מדבר״: כאשר הוא אומר תהילים וכיוצא בזה, תהיה זו בחינת ״אני״ ממש המדבר, על דרך הכתוב ״ודברי אשר שמתי בפיך״,

שכן המשכתו והתגלותו של אור אין סוף ברוך הוא שבתורה נעשות באמצעות הצדקה. [ועיינו במה שנכתב בדיבור המתחיל ״והיה מספר בני ישראל״, בעניין ״פקדת ארץ ותשוקקיה״ וכו׳, ״מלא מים״ וכו׳, עיינו שם. ומכאן יובן עניין ״יערוף כמטר לקחי״, הנמשך באמצעות המצוות וכו׳.]

ועל כך נאמר ״ותשמע הארץ״ — אלה הן הנשמות הנמשכות מבחינת ארץ. ופירוש ״ותשמע״ הוא על דרך ״השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך״: כלומר, בחינת ״אתה״ היוצאת מפיך; שהרי ״דבר ה׳ — זו הלכה״, וזוהי היוצאת מפיך. וד״ל:

316. כעת, אף שכל זה הוא עבודתו של האדם בכל יום ויום, הרי שבאופן כללי הדבר מתרחש בחודש תשרי, הנקרא ראש השנה, שכן הוא כולל את החיות של השנה כולה.

בכללותה, וכן את כל המועדים, שכולם נמשכים בהתכללות אחת בראש השנה. ובראש השנה מצויים באופן כללי כל התיקונים שהוזכרו לעיל, שהנפש זקוקה להם עד שתצמיח את צמיחתה, כפי שהוזכר לעיל בפרטות. שכן

עניין השופר בראש השנה, ״יום תרועה״ וכו׳, הוא ״גנוחי גנח וילולי יליל״ — אנחה ויללה — כלומר לב נשבר ונדכה, בחינת שברים, עד שעל ידי כך הוא מגיע לבכי וליללה וכו׳. וזהו עניין החרישה שצריכה להיעשות בנפש הבהמית,

שהיא הראשונה מכל העבודות שהיא זקוקה להן, כפי שהוזכר לעיל; שכן גם גשם, כשהוא יורד על האדמה בלי חרישה, לא יגרום לה להצמיח את צמיחתה וכו׳.

32וכך הוא גם בנפש: היא לא תצמיח את צמיחתה ולא תתעורר מההתבוננות בגדולת ה׳; וגם אם האדם למד תורה, שנמשלה לגשם המרטיב, כנזכר לעיל, הדבר לא יועיל אם הנפש לא נחרשה תחילה,

כלומר, עליו להיות תחילה בלב נשבר וכו׳. שהרי, למרות הכול, בגלל עוצמת הגשמיות, כל עוד הוא שלם בפני עצמו, ההתבוננות אינה פועלת עליו כלל.

שהרי אף שהוא מתבונן בכך שה׳ יתברך קדוש ומובדל, ורק ״הודו״ וזיוו הם ״על ארץ ושמים״ וכו׳, בכל זאת הדבר אינו נוגע אליו; ואף שהוא מאמין ויודע שזו האמת,

ושהשמיים הם שמיים להוי׳ וכו׳, ואף על פי כן הוא נשאר אדם בפני עצמו, כאילו הדבר אינו נוגע אליו כלל.

33וזה על דרך הכתוב: ״כי כל הגוים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב״, וכפי שנאמר: ״שמנת, עבית, כשית״. מפני שהוא שקוע כל כך בתאוות ובכיסופים של העולם הזה, ואינו חש כאב שיביא את לבו להישבר,

אזי ״עבית, כשית״: נוצרת מעין שכבה המכסה את הלב, והיא נקראת ערלת הלב. היא מכסה עליו, עד שמחמתה ההשפעה אינה נכנסת בו כלל ואינה מעוררת אותו מתוך ההתבוננות השכלית וכדומה.

וזה מפני ש״שמנת, עבית״ — הוא שקע בענייני העולם הזה, באכילה ובשתייה וכדומה; וכך דמו נעשה עב ולבו ערל.

34ויש להבין את הציווי ״ומלתם את ערלת לבבכם״ וכו׳ — לכרות אותה מן הלב. הדבר נעשה באמצעות לב נשבר ונדכה, שהיא בחינת השברים והתרועה של ראש השנה: ״גנוחי גנח״, כדי לפרר אותה לרסיסים רבים.

כך גם בכל עשרת ימי תשובה. לכן מצווה להתענות בהם, אף אם לא משלימים את הצום, שכן עיקר הכוונה היא רק לסגף את הנפש כדי לפרר ולשבור אותה וכו׳.

ועל ידי כך נמשכת לאחר מכן בחינת ״וזרקתי עליכם מים טהורים״ וכו׳, באמצעות ״ואד יעלה מן הארץ״ וכו׳; וכמו שכתוב: ״כי כאשר ירד הגשם והשלג״ וכו׳ — בחינת ״כשלג ילבינו״.

35״והוא נותן זרע לזורע ולחם לאוכל״ — זו בחינת סוכות. [וראו מה שנכתב על כך בהמשך, במאמר המתחיל ״ושאבתם מים בששון״, כיצד החרישה היא בעשרת ימי תשובה, ״שמאלו תחת לראשי״, והצמיחה היא בסוכות, ״וימינו תחבקני״; עיינו שם באריכות.] כי

אמרו חז״ל: ״ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים״. פירוש הדבר: כשם, בדרך משל, שהמזון של אדם גשמי גורם לנשמה להתפשט בגוף — שהרי אם לא יאכל כמה ימים, הנשמה תסתלק ותיפרד מן הגוף — ועל ידי הלחם הנשמה מתחברת אליו, כדי להאיר ולהתפשט בגוף;

כך יובן גם עניין הפרנסה למעלה: על ידה אור אין סוף מתפשט בתוך הספירות, שהרי הוא ית׳ ביחס אליהן כנשמה לגוף, וכמו שכתוב בתיקוני זוהר: ״חסד זרוע ימין, גבורה זרוע שמאל, תפארת גוף״ וכו׳.

אור אין סוף המחיה אותן הוא המתלבש בהן כנשמה בגוף. וכדי שתהיה המשכה והתלבשות זו — שהרי אור אין סוף מצד עצמו ״אינו כלל מכל המדות הללו״ — הדבר נעשה על ידי אתערותא דלתתא.

וזה נקרא פרנסה: ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, כדי שתהיה התחברות והתלבשות של אין סוף ב״ה בעשר הספירות, הנקראות ״גוף״, כנזכר לעיל. וכמו שכתוב על כך בפירוש הפסוק ״וידבר משה אל ראשי המטות״ וכו׳,

בפירוש העניין ״לכו לחמו בלחמי״; עיינו שם. וזהו ״כי אמרתי עולם חסד יבנה״: על ידי האמירה שלי בעולם, שהיא בחינת התורה שניתנה לישראל,

אזי ״חסד יבנה״ — החסד נבנה. שכן המשכת אין סוף ב״ה והתלבשותו במדת החסד נעשות על ידי אתערותא דלתתא, בעיסוק בתורה, שבאמצעותו ישראל מפרנסים וכו׳,

כנזכר לעיל (וראו מה שנכתב על כך בשיר השירים, על הפסוק ״לסוסתי״). וזוהי בחינת סוכות, על דרך מה שכתוב: ״וסוכה תהיה לצל יומם״.

המדות נקראות ״ימים״, כידוע; ו״יומם״ הוא בחינת חסד, כמו שכתוב בזוהר, פרשת אמור (דף ק״ג ע״ב): ״יומם יצוה ה׳ חסדו״.

וזוהי בחינת ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״ — היום שהולך עם כל הימים, שכן חסד הוא הראשון במדות, כולל את כולן ונותן כוח לכולן, כפי שכתוב

בפירוש הרמ״ז שם. וראו גם פרדס, בערכי הכינויים, בערך ״יומם״. ובמקום אחר מבואר ש״יומם״ הוא חסד דאבא; וכך משתמע במידת־מה ממה שכתוב בפרשת בלק (דף קצ״א ע״ב): ״סבא עילאה״ וכו׳,

״ומנו? אברהם, דכתיב יומם יצוה״ — ומיהו? אברהם, שעליו נאמר ״יומם יצוה״. והרמ״ז בפרשת תצוה (דף קפ״ט ע״ב), על ״דא אברהם סבא״ — ״זה אברהם הזקן״ — פירש שהכוונה לחכמה, שבה נמצא המקום

של הזקנה; ראו שם. וראו עוד על עניין ״יומם״ בסידור, שער ראש השנה, בדרוש המתחיל ״אדני שפתי תפתח״. ופירוש ״לצל יומם״ הוא בחינת אור מקיף וצל על בחינת ״יומם״, שהיא חסד.

והעניין הוא, שכדי שתהיה המשכה והתלבשות של אור אין סוף ברוך הוא במדות, ובכללות — כלומר, בבחינת חסד — להחיותו כנשמה המתפשטת בגוף,

אי אפשר שהמשכה זו תהיה בבחינת פנימיות, אלא אם תחילה נמשכת בבחינת מקיף, ולאחר מכן נמשכת ומתלבשת בבחינת פנימיות.

(וראו מה שנתבאר על כך בביאור על הפסוק ״צו את בני ישראל״ וכו׳, ״את קרבני לחמי״ וכו׳, בפרשת פינחס.) וכל זה הוא בחינת סוכות, שכן בתחילה האור נמשך בבחינת מקיף;

וזהו עניין מצוות הסוכה, המקיפה מלמעלה. ועל כך נאמר: ״וסוכה תהיה לצל יומם״ — הסוכה היא צל ומקיף על בחינת ״יומם״ וכו׳. [ועיינו עוד בעניין זה ברעיא מהימנא, פרשת פנחס, עמ׳ 255b ועמ׳ 256a.] לאחר מכן, בשמיני עצרת, ההארה נכנסת ונקלטת בפנימיותם.

ולכן היא נקראת עצרת, מלשון קליטה, כניסה ואסיפה, שכן ההמשכה נכנסת בפנימיות. (ועל פי זה יובן גם מאמר חז״ל בפרק ט׳ בברכות (עמ׳ 55) על בצלאל: ״בצל אל היית וידעת״.)

שכן העובדה שבצלאל אמר לעשות תחילה את המשכן, ואחר כך את הארון והכלים, קשורה גם היא לעניין זה: בכל המשכה מלמעלה למטה, האור צריך להימשך תחילה בבחינת מקיף, ורק לאחר מכן להימשך בבחינת פנימי.

וזהו שצריך להקדים ולעשות תחילה את המשכן, שהוא בחינת המקיף, ואחר כך את הכלים, שהם בחינת אור פנימי וכו׳.

ולכן אמר עליו משה: ״בצל אל היית״. שכן ״אל״ הוא בחינת חסד, כמו שנאמר: ״חסד אל כל היום״.

36וכפי שהתבאר לעיל, כדי שיתקיים ״חסד יבנה״, ההמשכה צריכה לבוא תחילה בבחינת מקיף, כעניין ״לצל יומם״ וכו׳; וזוהי בחינת ״בצל אל היית״,

כלומר, אור מקיף של בחינת חסד; ולאחר מכן נמשכת ההמשכה גם בבחינת פנימיות. ראו בזוהר, תרומה (סוף קנ״ב ע״א), ובפרשת פקודי (דפים רכ״ג ע״ב ורכ״ב ע״א), ובפרשת שלח (דף קס״ב ע״ב).

וזהו שבצלאל עצמו הוא המקשר וממשיך את ההמשכה בבחינת פנימיות, שכן הוא בחינת ״צדיק יסוד עולם״, כמו שכתוב בזוהר, פרשת ויקהל (סוף דף רי״ד ע״ב), ובפרשת פקודי (סוף דף רכ״ד ע״א);

אלא ש״בצל אל היית״ — שורשו בבחינת המקיפים; כדי שההמשכה תימשך בבחינת פנימיות, עליה להיות תחילה בבחינת מקיף. וראו בפרי עץ חיים, שער העמידה, פרק י״ד, בעניין ״אל עליון״ וכו׳,

״קונה הכול״ וכו׳. וראו כיוצא בזה בזוהר, בראשית (דף ו׳ ע״א), על הפסוק ״ובניהו בן יהוידע״ וכו׳: ״מאיזה מקום יצא?״ וכו׳; ״חזר הפסוק ואמר: מקבציאל״,

״דרגה עליונה וסתומה, שעין לא ראתה״ וכו׳. ובפירוש הרמ״ז שם נאמר ש״מקבציאל״ פירושו קיבוץ וכינוס של שם אל וכו׳.

ו״בן יהוידע״ הוא בדומה למה שאמרו ״בצל אל היית וידעת״: ״ידעת״ פירושו שהדעת היא חיבור, כדי שההמשכה תימשך לאחר מכן בבחינת פנימיות.

וזהו גם עניינו של אוהל מועד: ״מועד״ הוא מלשון ״ונועדתי לך״, ואותן אותיות יש גם ב״ונודעתי״, לשון התקשרות והתחברות וכו׳,

כלומר, המשכת ייחודו של אור אין סוף, ברוך הוא, אל נפש האדם. הדבר נעשה באמצעות בחינת האוהל, שהיא בחינת ״ובצל ידי כסיתיך״. וכפי שנכתב על כך בפירוש הפסוק ״במדבר סיני באוהל מועד״ וכו׳;

עיין שם. וראה בזוהר, חלק א, וירא (דפים צח ע״א–ע״ב, ובסוף דף צז ע״ב), בעניין ״והוא יושב פתח האוהל״ וכו׳,

ובפרשת בא (סוף דף לו ע״א), ובפירוש הרמ״ז (שם ושם), ובפרשת ויקרא (דף יד ע״א), ובפרשת אחרי (סוף דף עא ע״ב). וראה מה שנכתב בסוף המאמר הפותח ״קול דודי״ וכו׳, בעניין ״ופסח ה׳ אל הפתח״ וכו׳.

וראה מה שנכתב בסוף המאמר הפותח ״להבין פירוש הפסוק ׳מי אל כמוך׳״ וכו׳; וראה מה שנכתב בסוף המאמר הפותח ״ויקהל משה״: ״כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין״ וכו׳; עיין שם.

והנה, כשם שעניין ״וסוכה תהיה לצל יומם״ הוא המשכה למעלה, בעשר הספירות העליונות — תחילה בבחינת מקיפים ואחר כך בבחינת פנימיים — כך הוא גם בנפש.

כי באמצעות צמיחת האהבה והרעש הגדול הנזכרים לעיל, מתקיים ״ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל״: נמשכת ומתגלה אלקות בנפש מלמעלה למטה, גם בבחינת מקיף ובבחינת פנימי.

כי ישראל מפרנסים וכו׳, ועל ידי כך גם הם מתפרנסים וכו׳ (ראה מה שנכתב על כך במאמר הפותח ״יונתי״ וכו׳). וההמשכה היא בחג הסוכות,

ולכן זהו ״זמן שמחתנו״, בזכות גילוי אין סוף, ברוך הוא, בנפשו וכו׳. אולם שמחה זו היא עדיין בבחינת מקיף;

רק לאחר מכן, בחינת שמיני עצרת היא שלב הקליטה, שבו האור נקלט ממש בפנימיותו. וזהו [פירוש] הכתוב: ״עצרת תהיה לכם״ דווקא, וכפי שמתרגם התרגום: ״כינוס״ וכו׳. וכפי שנכתב על כך להלן, על הפסוק ״הוי׳ לי בעוזרי״ וכו׳;

עיין שם. וזהו ״וירם קרן לעמו״: נמשכת התגלות של אין סוף, ברוך הוא, שלמעלה מבחינת עולם הבא, שנברא ביו״ד בלבד — זיו השכינה וכו׳; וכפי שנאמר: ״מרב כל״.

377. ״כמו ממטרים על הדשא הרך, וכמו טיפות גשם על העשב״. ההבדל בין דשא לעשב הוא שדשא הוא הכינוי לעשב בתחילת צמיחתו, כשהוא מתחיל לנבוט ולהיראות מעל פני הקרקע;

ולאחר שגדל הוא נקרא עשב. כך מבואר בלקוטי תורה של האריז״ל, וכך גם בספר השורשים, וכן נאמר: ״תדשא הארץ דשא״. ו״שעירים״ הם גשם דק מאוד, כמו שערות, וכו׳, שממנו גדל הדשא.

אבל העשב, שכבר צמח וגדל, גדל בזכות הרביבים, שהם טיפות גשם עבות. וכך יש שתי בחינות אלה גם בתורה, הנקראת מטר:

38כלומר, משנה ותלמוד. המשניות נקראות ״שעירים״, מלשון ״שערות״, משום שהתורה נמשלה לשערות, כמו שנאמר: ״קבוצות תלתליו״ וכו׳ — ״תלי תלים של הלכות״. וכך נאמר גם: ״ושער ראשו כצמר נקי״.

כשם שהשערה נמשכת מן המוח, כך פרטי ההלכות שבתורה — שהם המשכות רבות — נמשכים מבחינת חכמה עילאה, ״חכים ולא בחכמה ידיעא״.

39וזוהי בחינת המשניות, שהן הלכות פסוקות, והן רק נמשלות לשערות, שגם הן המשכות, כפי שהוסבר לעיל. העיסוק בתלמוד נקרא ״רביבים״, שגם הם טיפות גשם,

אלא שהן גדולות. וכך היא בחינת התלמוד: עיון בהלכה באמצעות פלפול רב ובעומק השכל, יותר מאשר במשנה. וכשם שהגשם הנקרא ״רביבים״ מצמיח עשב,

שהוא צמיחה גדולה יותר מבחינת הדשא, כך העיסוק בתלמוד מחולל ישועות בנפש, ומביא לגילוי של אהבה ויראה בדרגה נעלית יותר של אהבה ויראה וכו׳.

שכן המדות נקראות בחינת הצומח, ויש בהן קטנות וגדלות, כידוע. [ועיינו בעניין הדשא והעשב בזוהר, חלק א, בראשית (דף יח ע״ב),

שהן שתי בחינות של מלאכים: ״יוצר משרתים״, המתחדשים בכל יום ונקראים ״חדשים לבקרים״, ו״אשר משרתיו״, העומדים ״ברום עולם״ מאז ששת ימי בראשית וכו׳;

וזהו גם עניין ״חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם״; ועיינו גם שם (דף יט ע״א). ועיינו גם בעניין החציר והעשב בזוהר, פרשת פינחס (דף ריז ע״א).

ועל דרך זו יובן הדבר בנפש: בחינת העשב היא בחינת ״עבודת האדם״, שהיא למעלה מבחינת הבהמה. ועיינו במה שנכתב בעניין העשב על הפסוק ״ואלה המשפטים״; ועיינו עוד בזוהר, פרשת תרומה (בסוף דף קעא ע״א),

ובפרשת ויקרא, דף יב ע״א.] ועיקר העניין הוא שיש שני סוגי צמיחה מן הארץ באמצעות זריעה. בסוג הראשון, הצמיחה דומה במהותה ובעצמותה לגרעין שנזרע,

כמו זרעי התבואה, הדגן והחיטים וכו׳: החיטים שצומחות דומות לחיטים שנזרעו, אלא שפעולת הזריעה בארץ מביאה לצמיחה בתוספת גדולה מאוד, כפי שאמרו חז״ל: ״וכי אדם זורע קב״

״אלא כדי להוציא כמה כורים?״ והמין השני דומה לצמיחת פירות האילן מתוך הגרעין שניטע בארץ, שלגרעין הנטוע אין שום ערך ביחס לפירות שצומחים ממנו.

והרי זו התחדשות ממש. (וראו מה שנכתב במקום אחר על פי הזוהר, חלק א, בתחילת פרשת נח, בעניין ״ועביד איבין ורבי זרעין״; והרמ״ז פירש שם שהכוונה לפירות העץ ולפירות האדמה — נשמות ומלאכים.) וכך גם למעלה, שכן

הנה, על ידי אתערותא דלתתא באה אתערותא דלעילא, והדבר דומה לזריעה ולצמיחה. יש בה צמיחה — אתערותא דלעילא מאותו סוג של אתערותא דלתתא, אלא שהיא בתוספת גדולה מאוד.

והמין השני הוא כשהאתערותא דלעילא באה מבחינה עליונה מאוד, כך שאתערותא דלתתא אינה מאותו מהות ואינה בערך שלה כלל; אלא שאף על פי כן, באמצעות זריעה בארץ העליונה, שיש בה כוח הצמיחה

שהוא מבחינה גבוהה מאוד, כי ״נעוץ תחילתן בסופן״ — צומחת באופן זה צמיחה עליונה מאוד. (ויש לומר בכך שמדובר בהמשכה בדרך השתלשלות ובהמשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות.)

וראו מה שנכתב באיגרת הקודש, בדיבור המתחיל ״זורע צדקות״, בעניין ״אלא שלכאורה זה אינו מן המידה״ וכו׳, ״אך העניין הוא״ וכו׳, ״ועל ידי זה מוציא כוח הצומח את כוחו אל הפועל״ וכו׳; עיינו שם. וכן בסוף הדיבור המתחיל ״איהו וחיוהי״.)

וזהו עניין ״כשעירים״ וכו׳: הצמיחה שמבחינת שעירים, שהיא מטר דק, דומה רק לזרע שנזרע, אלא שהיא בתוספת גדולה;

וזוהי בחינת לימוד המשניות, שהיא ״על הדשא״; שכן הדשא אינו כמו העשב, שעליו נאמר ״עשב מזריע זרע״, ואילו בדשא אין הדבר כך, כפי שנאמר בזוהר, בראשית (דף י״ט ע״א).

כלומר, מלימוד המשניות ומגרסתן לא נוצרת הולדה חדשה, אלא רק מה שמבואר במשניות. אבל ״כרביבים עלי עשב״ — הכוונה לצמיחה הנובעת מבחינת הרביבים, שהיא בחינת בעלי התלמוד,

הוא בחינת ״עשב מזריע זרע, עץ פרי״ וכו׳: הם מוציאים מפלפולם דין חדש, כמאמר ״נפק מלתא מבינייהו״ — יצא דבר מביניהם. באמצעות העיון הם מולידים דין חדש, שהיה בהעלם קודם לעיון זה.

(והרי זה כמשל צמיחתו של דבר חדש, כגון הפרי מן הגרעין שנזרע וכו׳, שכוח הפרי היה טמון בו בהעלם עמוק. ועיינו באיגרת הקודש, בסוף הקטע המתחיל ״והמשכילים יזהירו״, שם מבואר שזהו גילוי ״תעלומות חכמה״. ובמקום אחר נתבאר שזה דומה לאדם החופר בעומק האדמה, ועל ידי כך מוציא מי מעיין,

שהם נביעה חדשה מן המקור; ואילו מי שלומד רק את מה שכתוב, הרי זה כמו מים שאינם בעומק האדמה אלא על פני האדמה. וידוע שהמעיין הוא בחינה נעלית מאוד, שמקורה בבחינת חכמה, שלמעלה מבינה וכו׳.

ועיינו במה שכתוב להלן במאמר המתחיל ״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״, שדווקא מבחינת מעיין — ראו שם. ולכן נמשכת על ידי כך גם מלמעלה אתערותא דלעילא מבחינת ״תעלומות חכמה״. וזהו שכתוב בזוהר חלק א׳, פרשת חיי שרה)

(דף ק״ל ע״ב), על הפסוק ״עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו״: ״מהו ׳למחכה לו׳? כמו שנאמר ׳חכה את איוב בדברים׳״.

״ואלה הם הדוחקים בדבר חכמה, מדייקים בו ומחכים לו, כדי לדעת את בירור הדבר ולהכיר את אדונם״ וכו׳; עיינו שם. הרי שעל ידי כך נמשכת מבחינת ״עין לא ראתה״ וכו׳,

״הוא יעשה״ וכו׳. ועיינו בביאור זה בזוהר (ואתחנן, דף רס״ז ע״ב), בעניין ״יעשה״ — היה צריך לומר ״תעשה״ וכו׳. זהו עניינם של ״כשעירים״ ו״כרביבים״: ״שעירים״ הם, בדרך משל, בחינת השערות עצמן;

אך באמצעות העיון נאמר ״סלסלה ותרוממך״ — אל הבחינה שלמעלה מן השערות. זו בחינת ״רביבים״, בדומה לנאמר ״ואתה מרבבות קודש״ ו״מה רב טובך״ וכו׳. זוהי בחינת הפנימיות המלובשת בתוך השערות, שהן החיצוניות.

וזהו שנאמר (במיכה, פרק ה׳): ״והיה שארית יעקב״ וכו׳, ״כטל מאת ה׳, כרביבים עלי עשב״ וכו׳. הרי ש״רביבים״ שייכים לבחינת הטל וכו׳.

ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״תורה צוה״, בעניין שתי הבחינות שבתורה — אירוסין ונישואין; ועל דרך זו יובן גם עניינם של ״כשעירים״ ו״כרביבים״,

שכן כאשר באמצעות העיון נולד דין חדש, הרי זה כבחינת הולדה, שהיא מבחינת נישואין וכו׳.

והנה, בספרא דצניעותא שבזוהר, בסוף פרשת תרומה (דף קע״ז ע״א), נאמר: ״ויאמר אלקים: תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע״ — זהו שכתוב: ״ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב״.

״בהאי זמנא: אדנ״י הוי׳, אתה החלות״ וכו׳. ואם כן, מובן שגם בחינת ״שעירים עלי דשא״ ו״רביבים עלי עשב״ שייכת לזריעה ולצמיחה זו של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים.

והעניין הוא כפי שנכתב לעיל על הפסוק ״כי כארץ תוציא צמחה״ וכו׳: הצמיחה ואתערותא דלעילא הנמשכת במשך השנה כולה באמצעות זריעת המצוות, ״זורע צדקות״ וכו׳;

״כך יצמיח אדנ־י הוי׳ צדקה ותהילה״ בראש השנה וביום הכיפורים; והדבר נעשה באמצעות תשובה, כפי שהוסבר לעיל: בחינת השברים היא בחינת החרישה וכו׳. וצמיחה זו באה מבחינה נעלית יותר. ועל כך נאמר: ״בעת הזאת: אדנ־י הוי׳, אתה החילות״ וכו׳.

40והנה גם צמיחה זו באה באמצעות ״וזרקתי עליכם מים טהורים״, שהם שלוש עשרה מידות הרחמים. ידוע שיש כמה מדרגות בגילוי שלוש עשרה מידות הרחמים, זו למעלה מזו: תחילת הגילוי היא בראש השנה, באמצעות השופר, ועיקר הגילוי הוא ביום הכיפורים, ובייחוד בתפילת נעילה ביום הכיפורים.

וזהו עניין ״כשעירים״ וכו׳, ״וכרביבים״ וכו׳. ראו גם את הנכתב בסוף המאמר המתחיל ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״ וכו׳; וכן את הנכתב עוד בעניין ״הוקיר אותה והיא תרומם אותך״, בביאור על הפסוק ״כי ביום הזה יכפר״ בפרשת אחרי.

418. כעת, ״אופן אחד בארץ״: תרגום יונתן מתרגם זאת ״למטה (מִלְרַע), [עד] רום השמים״. וכך גם ״מתחת לרקיע״ מתורגם ״מִלְרַע״. הביאור הוא על פי מה שנכתב בשם המגיד: בפרשת בראשית נאמר ״את כל אשר עשה״,

״והנה טוב מאד״. אם כן, מניין בא הרע? שהרי נאמר: ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״.

אך הביאור הוא שבשורשו הרע אינו רע כלל; אדרבה, שורשו ומקורו המחיה אותו הוא טוב, כדברי חז״ל: ״שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו״.

והדבר דומה למשל הזונה ובנו של המלך, המבואר בזוהר, חלק ב (פרשת תרומה, דף קס״ג ע״א): כל רצונה ותשוקתה הוא שהבן לא ישמע לה וכו׳. ועל כך אמרו חז״ל על הפסוק: ״טוב — זה יצר טוב; מאד — זה יצר הרע״.

אך כשהוא יורד למטה על ידי השתלשלות, הוא נעשה למטה רע גמור. והדבר דומה למטאטא שמטאטאים בו את הבית:

הרי הוא טוב, כי באמצעותו מוציאים מהבית את השבבים ואת הפסולת; אך כשנוטלים ממנו מקל כדי להכות בו ילד, הוא נעשה רע וכו׳. וזהו [פירוש] המונחים ״מלעיל״ ו״מִלְרַע״,

שהם התרגום של ״למעלה״ ו״למטה״: מה שנמצא בבחינת ״למטה״ נקרא ״מִלְרַע״ — לא מפני שהוא רע, חס ושלום, אלא מפני שהוא השורש והמקור שממנו תתהווה בחינת הרע באמצעות ריבוי שלבי השתלשלות וכו׳;

ואילו בבחינה שהיא ״מלעיל״ אין כלל שורש שממנו יכול להתהוות רע. ועל דרך זה, ״שרפים עומדים ממעל לו״ בעולם הבריאה, שבו בינה מקננא; שם אין כלל שורש לרע.

אבל האופנים נמצאים בעשיה, שעליה נאמר ״אף עשיתיו״. כלומר, בעשיה יש יניקה לבחינת ״אף״ — כעס, בדומה ל״שלושה פתחו באף״ וכו׳.

לכן, אף שהאופנים הם קדושה גמורה, ו״אופן אחד בארץ״, שהוא סנדלפון, כתר של עשיה, נקרא ״מלרע״ — כלומר, הם עומדים בעולם שהוא מקור ושורש להסתעפות הרע הממשי למטה.

ומכאן, אדרבה, הרעש שלהם גדול עוד יותר מזה של השרפים, שהרי הם מרעישים רעש גדול על כך שיש שורש להתהוות הרע וההסתר וכו׳.

בדומה לכך, בחינת התשובה היא למעלה מהצדיקים; וגם התשובה אינה בהכרח על עבירות ממש, שהרי אמרו חז״ל: ״כל ימיו בתשובה״.

אלא התשובה היא על ניצוץ האלקות שבנפשו, שירד פלאים למטה, הרחק מאור פניו יתברך, שאין מחשבה תופסת בו וכו׳. וכפי שנכתב בסוף המאמר המתחיל

״כי ההרים ימושו״. ולכן הם נקראים ״אופני הקודש״, שכן באמצעות הרעש שלהם הם מגיעים לבחינת הקודש העליון, שלמעלה מבחינת ״קדוש״ עם ו׳, שאומרים השרפים; ועל ידי כך הם ממשיכים ״כבוד הוי׳ ממקומו״ — המשכה מבחינת חכמה עילאה עצמה.

בכך מתיישבת [הסוגיה] בתלמוד במסכת חולין (chapter Gid HaNasheh, end of page 91b), שממנה משתמע שהאופנים נעלים מן השרפים; והדבר קשה לאור הכתוב ״אופן אחד בארץ״ וכו׳.

וכפי שכתב האריז״ל, שהאופנים הם בעשיה וכו׳. אלא ששני הדברים אמת: אף שהם בעשיה, בכל זאת, באמצעות הרעש הגדול שלהם, הם מגיעים למעלה מן השרפים.

כלומר, השרפים משיגים את בחינת ״קדוש״ בוי״ו, והאופנים נקראים ״אופני הקודש״ וכו׳. והיינו משום שמלכות מקננת בעשיה,

ובאמצעות ירידה זו היא נעשית ״עטרת בעלה״, והיא מתעלה מעלה מעלה, כפי שכתוב במקום אחר, בסוף המאמר המתחיל ״רני ושמחי בת״ וכו׳: ״ושכנתי בתוכך״ דווקא. ראו גם בזוהר, חלק א, ויצא (דף קנ״ח ע״ב).

והיינו משום ש״יתרון האור״ נמשך דווקא מן החושך. וזהו ״והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים״,

שהיא בחינת מלכות המקננת בעשיה, ״חצים אל הים הקדמוני״ — בחינת בינה המקננת בבריאה, כפי שכתוב בזוהר, חלק ג (פרשת שלח, דף קע״א).

וכפי שכתוב במקום אחר, במאמר המתחיל ״מי מנה״ וכו׳, על ״רובע ישראל״, בביאור ״אף עשיתיו״: ״אף״ הוא לשון ריבוי, הכולל בחינה רביעית, שלמעלה משלוש הבחינות ״בראתיו, יצרתיו, עשיתיו״ וכו׳. עיינו שם.

42תקציר