האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ כו׳ יערוף כמטר…

המאמר נפתח בשני הפסוקים הראשונים של שירת האזינו, שבהם משה קורא לשמים ולארץ להקשיב ומשווה את תורתו לגשם ולטל. אדמו״ר הזקן מציב לצדם את הפסוק שבפרשה הקודמת, ניצבים, שבו משה קורא לאותם שמים וארץ להעיד בישראל.

השמים והארץ מייצגים את שני חלקי התורה: תורה שבכתב, כלומר הכתובים, ותורה שבעל פה, כלומר ביאורם של חז״ל. תורה שבכתב נקראת ״שמים״ משום שהתלמוד דורש ״שמים״ כ״שם מים״, והמים הם דימוי מובהק לתורה.

שני פסוקים קושרים בין מים לתורה ולמשה, שבאמצעותו ניתנה התורה: הקריאה של ישעיהו לצמאים, והשם משה, שפירושו ״משוי מן המים״. למים אין צבע משל עצמם; הם מקבלים את צבעו של הכלי שבו הם נתונים.

כמו המים, גם לתורה אין ״צבע״ משל עצמה, משום ששורשה בחכמה עילאה — חכמת ה׳ כפי שהיא למעלה מכל חכמה שניתן לדעת. חכמה כזאת אינה ניתנת להשגה או לקבלה כפי שהיא.

לכן התורה שבכתב נקראת כסיפורים פשוטים: סודותיה העמוקים מלובשים בהם ואינם גלויים לעין. אפילו דיניה אינם מובאים בשלמותם על פני הדברים.

פסוקים כגון ״ויאמר משה״ או ״ויאמר ה׳ אל משה״ מציגים דינים שפרטיהם אינם מפורטים בתורה שבכתב. רק כאשר באו חכמי התלמוד, באמצעות התורה שבעל פה, הם התבארו.

התורה שבעל פה נקראת ״ארץ״, ושתי התורות הן העדים שמשה קרא להם. הן מעידות על ישראל, שכן באמצעותן אפשר לראות אם ישראל שמרו את התורה ואת מצוותיה וקיבלו אותן.

כל מצווה ממשיכה גילוי של אור אין סוף, אורו של ה׳ עצמו, אל התורה, כדי שישרה בחכמה עילאה, שהיא שורש התורה. מצד עצמו אור אין סוף נעלה מהחכמה עד אין קץ; הוא שורה בה רק באמצעות המצוות.

״אין מחשבה תופסת בו״ הוא ביטוי מהקדמת תיקוני הזוהר: ה׳ כפי שהוא בעצמותו נמצא מעל להשגתה של כל מחשבה. ובכל זאת, באמצעות הבנת התורה וקיום המצוות האדם ממשיך את אלקותו, כדי שתשרה ותתלבש בהן.

אדמו״ר הזקן מחבר שני פסוקים: ״אלה המצוות״ ו״אשר יעשה אותן האדם וחי בהן״. הוא מדגיש את המילים ״בהן״: בקיום המצוות האדם ממשיך את אור אין סוף, חיי החיים, כדי שישרה בתוך המצוות עצמן.

הזוהר מציין שהמילים ״ועשיתם אותם״ כתובות כך שאפשר לקרוא ״אתם״, ולומד מכך שמי שמקיים את המצוות ״עושה״ כביכול את ה׳ למעלה: ״כאילו עשאוני״. אדמו״ר הזקן מוסיף שזהו פירוש הלימוד תורה לשמה — ״לשם התורה עצמה״.

לימוד תורה לשמה ״קורא״ לאור אין סוף וממשיך אותו לתוך התורה. הפסוק בישעיהו על אלה ״הנקראים בשמי״, שה׳ ברא ״לכבודי״, מובא כאן כבסיס מן הכתוב.

אלה ״הנקראים בשמי״ הם נשמות ישראל בכללותן, שנבראו ל״כבודו״ של ה׳; והמשנה אומרת ש״אין כבוד אלא תורה״. התורה היא כבודו משום שהיא לבוש, כפי שמוסבר בפסקה הבאה.

בתהלים נאמר שה׳ מתעטף באור כבשמלה, ובגמרא מסופר שרבי יוחנן קרא לבגדיו ״מכבדי״, מפני שהבגדים מעניקים לאדם כבוד. כך גם מלך: אין רואים אותו כשהוא עירום, אלא רק בלבוש מלכות.

מלך אינו מתלבש בעצמו; עבדו מלביש אותו. כך גם ה׳, כפי שהוא בעצמותו, אינו יכול להיות מושג לנברא כלשהו.

ה׳ נעשה מוכר רק כשהוא מתלבש בתורה, שהיא חכמתו ורצונו. ישראל הם שמלבישים אותו בה, כמו העבד שמלביש את המלך.

בפסוק ״ודברת בם״, אדמו״ר הזקן מפרש את ״ודברת״ לא כלשון דיבור, אלא כלשון הנהגה והמשכה, כמו בפסוק ״ידבר עמים״. ״בם״, שפירושו המילולי ״בתוכם״, עניינו המשכת אור אין סוף אל תוך התורה.

במילים ״הדברים האלה אשר אנכי מצוך״, ״אנכי״ פירושו עצמותו ומהותו ממש של הקב״ה. את ״מצוך״ מפרשים כלשון התקשרות והתחברות: באמצעות התורה, עצמותו נקשרת באדם.

כוחה של הנפש להמשיך את אור ה׳ אל התורה שהיא לומדת נובע מן התפילה, הקודמת ללימוד. הגמרא מלמדת שמי שטוען שאין לו אלא תורה, אין לו אפילו תורה.

לפני התורה צריכה לבוא ״ואהבת״ שבקריאת שמע, מתוך נכונות למסור את החיים למען ה׳ באמירת המילה ״אחד״. בלי זאת, לימוד התורה חסר את הכוח להמשיך את אור ה׳.

מסירות נפש אינה צעקה רועשת ונלהבת בתפילה. זהו המתואר בפסוק ״אליך הוי׳ נפשי אשא״: לא לרצות להיות מציאות נפרדת כלל.

זהו ביטול: העלאת הנפש והרוח אל ה׳, מקור כל החיים, שלפניו הכול נחשב כאין. הפסוק ״לך הוי׳ הגדולה״ מובא כדי להראות זאת.

״גדולה״ כאן היא התפשטות חסדו של ה׳, המחיה עולמות רבים מספור. הפסוק אומר שגדולה זו היא ״לך״: גם היא בטלה לפני ה׳.

לפני ה׳ הכול כאין, ולכן ״גדולתו״ ניכרת רק ״בעיר אלקינו״, שהרבי הזקן מפרש כצירופי האותיות של עשרה מאמרות, המחיים את העולמות הנבראים. בתוך העולמות מתפשטת גדולתו של ה׳.

זו הסיבה שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את הברכות שלפני קריאת שמע ואת פסוקי דזמרה לפני התפילה. את המילה ״זמרה״ דורשים במשמעות של כריתת העריצים, ובמזמורים נאמר ״רוממות אל בגרונם״; שני הדברים פועלים באמצעות התבוננות באופן שבו המלאכים, כגון האופנים, משבחים אותו.

המלאכים אומרים ״קדוש״ מפני שהם תופסים שה׳ הוא מקור החיים, ושהם קיימים רק מכוח רוח פיו. ההתבוננות בכך מעוררת את נפשו של האדם ומלהיבה אותה.

הנשמות גבוהות מהמלאכים, ואף על פי כן האדם צריך להתבונן באהבה וביראה של המלאכים. התבוננות זו מביאה גם את הנפש השכלית להבין, וכך גם היא מתעוררת; בפסקה הבאה מוסבר שהנפש הבהמית ניזונה מן המלאכים.

״עשב בשדך לבהמתך״ מתפרש כנפש הבהמית, שהיא ה״בהמה״, וניזונה מן המלאכים, שהזוהר מכנה ״עשב״. לכן ההתבוננות במלאכים בתפילה היא מזון לנפש הבהמית. לאחר מכן חוזר אדמו״ר הזקן לפסוק ״בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו״.

שלושת הפעלים שבפסוק הם כנגד שלושת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. מחשבה ושכל הם ״בריאה״, יש מאין, כפי שמראה הפסוק ״והחכמה מאין תימצא״; הדיבור הוא ״יצירה״, שרק נותנת צורה למה שכבר קיים, כפי שהצורה מגלה את החומר בלי לברוא אותו.

הדיבור מגלה את מה שהיה נסתר במחשבה. ״עשיתיו״ הוא בחינת המעשה, כלומר קיום המצוות: מלכותו של מלך ניכרת בעיקר במעשים, כאשר מקיימים את פקודותיו. כך גם על מלכות ה׳ נאמר: ״הוי׳ מלך, גאות לבש״ — מלכותו מתוארת כלבוש.

הספרא מלמד שאין לומר ״איני חפץ בבשר חזיר״, אלא ״הייתי רוצה בו, אבל אבי שבשמים אסר אותו״. זהו קבלת עול מלכות שמים — ציות שמעבר לטעם ודעת; וכדברי ספר יצירה, ״נעוץ סופן בתחילתן״: המדרגה הנמוכה ביותר, המעשה הפשוט, קשורה במדרגה העליונה ביותר.

לכן נכללת בברכות יוצר הבקשה ״ויחד לבבנו״: לאדם יש שני ״לבבות״ — פנימי וחיצוני — והתפילה מבקשת שיתאחדו.

פנימיות הלב היא רצון הלב, תשוקה אמיתית להידבק בה׳. אהבה זו טבעית, שכן הבן הוא חלק מאביו; הביטוי הארמי הוא ״ברא כרעא דאבוה״ — הבן הוא רגלו של אביו.

אהבה פנימית זו אינה זקוקה להתבוננות: הוי׳ הוא ״אלקינו״, שלנו ממש, והאהבה מתלהטת מאליה. חיצוניות הלב באה מן הנפש הבהמית, המסתירה את האהבה הזאת; התורה מכנה זאת ״ערלת לבבכם״.

הציווי ״ומלתם את ערלת לבבכם״ פירושו להסיר את המחיצה המסתירה את קדושת ה׳. הדבר נעשה באמצעות ההתבוננות המתוארת לעיל, בפסוקי דזמרה ובהילול האופנים.

לעתיד לבוא ה׳ עצמו ״ימול את לבבך״, ואז שני הלבבות יהיו לאחד באמת. הדבר שייך לכל השנה; ובעשרת ימי תשובה הזעקה היא ״ממעמקים״ — מעומק הלב, מפנימיותו. הפסוק הבא שמובא הוא ״בקשו פני״.

״את פניך הוי׳ אבקש״ מצביע על פנימיותו של ה׳: גם למעלה יש מדרגה חיצונית, ממלא כל עלמין, שלגביה העולמות נחשבים כאין, ומדרגה פנימית, סובב כל עלמין. עבודתו של האדם מלמטה מעוררת את האור הפנימי של ה׳; ובהמשך המזמור נאמר: ״אל תט באף עבדך״.

יש שני סוגי עבדים: העבד התחתון, כפי שכל ישראל הם עבדי ה׳, ומי שנמצא למעלה מדרגת עבד זו, כמו אברהם, ״אוהבי״, שהוא כבן לפני המלך. דוד ביקש לעבוד את ה׳ כעבד מהמדרגה העליונה, בדוגמת ״משה עבדי״ ו״דוד עבדי״.

המילה ״אף״ שב״אל תט באף עבדך״ מזכירה את ״אף עשיתיו״, המתייחס לבחינת העשייה. זו עבודה בלי חיפוש טעמים, כמו עבד שפשוט עושה את רצון אדונו.

לאחר ששני הלבבות מתאחדים בקריאת שמע, לימוד התורה יכול להמשיך את אורו של ה׳: ״לכבודי בראתיו״. לכן שתי התורות נקראות עדים, ומשה ממשיך ואומר ״האזינו השמים״ ו״יערוף כמטר״.

בתורה יש שתי בחינות. הראשונה היא לימוד המביא לידי מעשה: לומדים כדי לדעת את ההלכה, למקרה שיהיה צורך לקיימה בפועל.

לא די לחשוב על ההלכה; צריך לדעת אותה היטב, עד שהיא נחקקת בלב. תורה זו היא ״גשם״, כפי שישעיהו משווה את דבר ה׳ לגשם היורד מן השמים.

גשמו של ישעיהו אינו חוזר בלי להרוות את הארץ ולגרום לה לצמוח, כדי שהאדם יאכל; כך גם דבר ה׳ עושה את רצונו. מכוח המזון הזה יכול האדם לומר ״ואהבת״: תורה זו מעניקה את הכוח לאהוב את ה׳.

לכן תורה זו נקראת ״עוז״: היא נותנת את הכוח לאהוב את ה׳. אולם עליה לבוא לאחר הקדמת מסירות נפש, כשם שהגשם בא בעקבות רעמים ועננים. המאמר מסתיים כאן בקטיעה.