האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף…

1״האזינו, השמים, ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי. יערוף כמטר לקחי״ וגו׳. והנה אמרו רבותינו ז״ל: כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן: ״ויבוא כגשם לנו״ (בהושע, פרק 6), והקדוש ברוך הוא השיב לה כהוגן: ״אהיה כטל לישראל״.

כדי להבין ״משל ומליצה, דברי חכמים״: מדוע דימו את השראת הקדוש ברוך הוא על כנסת ישראל לגשם או לטל, ומה ההבדל בין גשם לטל — העניין הוא שתשובה קדמה לעולם.

וביאור עניין התשובה, וגם מה שאמרו רבותינו ז״ל ״נמצא כל ימיו בתשובה״ — כיצד ייתכן שיהיה כל ימיו בתשובה? הנה עיקר התשובה הוא כמו שכתוב: ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״ (בקהלת, פרק 12).

וביאור הדבר: הנה אנו אומרים: ״נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה נפחתה בי״.

פירוש ״נפחתה״ הוא בחינת ההבל העליון, כדי שהדבר ייפרד ויהיה ישות בפני עצמה, כמו אדם הנופח הבל מפיו, ואז ההבל נעשה נפרד לעצמו.

וכך גם בנוגע לנשמה, כתוב: ״ויפח באפיו נשמת חיים״; וזו בחינת ״רוח פיו״ ו״מוצא פי הוי׳״, כמו שכתוב:

״כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״. ו״מוצא״ פירושו היציאה מן ההעלם אל הגילוי. ועיין בזהר, פרשת תזריע (דף 47ב).

אבל בחינת ״בראתה״ היא, בדרך משל, כמו בחינת המחשבה, שהיא עדיין בהעלם ומאוחדת עם הנפש. והנה [הברכה] מפרטת ארבעה דברים בנשמה, בצאתה מן ההעלם אל הגילוי כדי להתלבש בגוף:

״נתת״, ״בראת״, ״יצרת״, ״נפחת״. שכן המקור שממנו נחצבה הנשמה גבוה מאוד למעלה, וכדי שתרד פלאים [למטה] ותתלבש בגוף, עליה לצמצם את עצמה ולהתפשט באמצעות סוגים רבים של צמצומים והתפשטויות.

ובאופן כללי הם מתחלקים לארבע מדרגות, כמו שנאמר (באיוב, פרק כח): ״אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה; ויאמר לאדם״.

שכן לפני שהיא מגיעה למצב של ״ויאמר לאדם״, כלומר להתלבש בגוף, עליה לעבור תחילה את הבחינה של ״ראה ויספרה״ וכו׳,

שהן ארבע מדרגות: צמצום והתפשטות, המשכה והתפשטות, כנגד ארבע אותיות הוי׳. לכך רומז גם שם הוי׳: היו״ד היא בחינת צמצום, הה״א היא בחינת התפשטות לאורך ולרוחב, והווי״ו היא המשכה וכו׳,

כידוע. (וראו בעניין ״אז ראה״ וכו׳ במדרש רבה, בתחילת פרשת כי תשא, פרק מ, ובליקוטי תורה של האריז״ל, בתחילת פרשת בראשית. ובזוהר נזכר פסוק זה: חלק א, דף ה׳ ע״א ודף קצ״ט ע״א;

חלק ב, דף ר״ו ע״ב; חלק ג, דף קי״א ע״ב; והפסוק ״ויאמר לאדם״ בחלק א, דף ע״ט ע״א.) וזהו [פירוש] ״כי חלק הוי׳ עמו, יעקב חבל נחלתו״.

כלומר, הנשמה היא חלק מהוי׳ עצמו, והיא יורדת באמצעות צמצום והתפשטות וכו׳, בדומה לשם הוי׳, עד שהיא מגיעה להתלבש בבחינת ״יעקב חבל נחלתו״, שהיא הגוף.

(וראו בעניין ״כי חלק״ במדרש רבה, פרשת תולדות, פרק סה, על הפסוק ״ואנכי איש חלק״, דף ע״ג ע״א; פרשת ויצא, פרק סח, דף ע״ז ע״ב, על הפסוק

״והנה סולם״; ובסוף פרשת תרומה, דף 150, עמוד ד; נשא, תחילת פרק 9, דף 228ב; פרשת בלק, פרק 20, דף 279א. וראו זוהר, חלק ב, דף 96א ודף 86א; חלק ג, דף 94א, 107א ודף 278ב.)

והנה, לא הנשמה כולה יורדת למטה ומתלבשת בגוף, אלא רק הארה ממנה, בדרך של צמצום וכו׳, כנזכר לעיל.

אבל הנשמה כולה ומקורה נשארים למעלה, והם נקראים מזל. על כך אמרו: ״יש לו לאדם מזל״ ו״הכול תלוי במזל״.

ומה שאמרו ״אין מזל לישראל״, הכוונה למזלות של השרים [של מעלה] ושל הכוכבים, שה׳ הקצה לכל העמים עובדי הכוכבים;

אבל יש בחינת מזל שהיא מקור הנשמה ושורשה. היא נקראת מזל מלשון ״נוזל״, אלא ש״נוזל״ הוא לשון נפעל, ואילו ״מזל״ הוא לשון פועל (וראו פרדס, בערכי הכינויים, הערך ״מזל״):

שהוא המקור שממנו נוזלים השפע ורוח החיים, להחיות רוח שפלים. גם השפע האלוקי והרהורי התשובה שבאים לאדם באים מכוח בחינת המזל.

כי אף על פי שהוא אינו רואה, מזלו רואה: הוא רואה ושומע את ההכרזות שלמעלה, ״בת קול יוצאת ומכרזת״ וכו׳.

ועל ידי כך היא משפיעה למטה, כדי שתהיה התעוררות בלב וכו׳. שכן ההארה שירדה והתפשטה למטה בגוף אינה דבר נפרד לגמרי ממקורה ומשורשה שלמעלה (וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״כי תצא״),

למעט מי שחייבים כרת, שהנפש נכרתת בהם; כלומר, הקרן שהתפשטה וירדה למטה נכרתת מהמזל שלה ומשורשה (וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״).

והנה כתוב: ״ונוזלים מן לבנון״. פירוש הדברים הוא על דרך ״והחכמה מאין תמצא״. הרי ״החכמה תחיה״: היא ראשית התפשטות החיות, הנמשכת מבחינה שלמעלה מן השכל; וזו בחינת אין, שאינה מושגת.

וזוהי בחינת לבנון, וממנה נוזלת ההשפעה (ראו בזוהר, פרשת האזינו, דף רצ״ח ע״א). מכאן יובן מהותה של התשובה: שהנפש חוזרת בבחינת ביטול, במסירות נפש, אל מקורה ושורשה העליון שממנו נלקחה — בחינת אין, בחינת מזל.

וזו תכלית ירידתה לעולם הזה: שתהיה במעלה ובדרגה נעלות יותר מכפי שהייתה בגן עדן, כשהיא נהנית מזיו השכינה לפי מידת השגתה,

וזה באמצעות בחינת צמצום, בחינת חכמה; ואילו באמצעות התשובה היא מגיעה לביטול מוחלט אל מקורה ושורשה, שלמעלה מעלה מבחינת חכמה, והיא בחינת אין.

2וזהו [פירוש] הכתוב בנוגע לקריעת ים סוף: ״עד יעבור עמך הוי׳״. שכן, באמצעות קריעת ים סוף התעלו ישראל למדרגה גבוהה ונשגבת ביותר, למעלה הרבה מבחינת הוי׳, שהיא בחינת צמצום והתפשטות וכו׳.

שהרי על כך מורה שם הוי׳, כפי שהוסבר לעיל, וזהו שורש עניין ההתהוות. שכן פירוש השם הוי׳ הוא שהוא מהווה את כל הנמצאים, וההתהוות מאין ליש היא באמצעות צמצום והתפשטות וכו׳.

לעומת זאת, בבחינת מזל, שהיא בחינת אין, אין כלל מקום לבחינת התהוות. וזהו ״עד יעבור עמך הוי׳״ — כלומר, הם עברו מעל לבחינת הוי׳ והגיעו לבחינת מזל, לבחינת אין, לבחינת תשובה: ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״.

שהרי נתינתה וירידתה למטה הן באופן של צמצום והתפשטות וכו׳ — ״שנתת״, ״בראתה״, ״יצרתה״ וכו׳; ואילו התשובה היא להיות בביטול גמור, כפי שהייתה קודם ירידתה, ואף למעלה מזה, כפי שהוסבר לעיל.

32. (ועיינו ברבנו בחיי, פרשת יתרו, על ״לא תשא את שם״, בעניין ״והרוח תשוב״, שהוא כפי שכתוב [כאן]; ועיינו גם ברעיא מהימנא, פרשת בהר) (דף קח, סוף ע״ב): בחינת ״והרוח תשוב״ וכו׳ היא בדומה למה שכתוב: ״בשנת היובל הזאת תשובו״ וכו׳.

ועיינו במה שנכתב בעניין היובל בסוף המאמר הפותח במילים ״וימצאו איש מקושש עצים״, ובסוף המאמר הפותח במילים ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״: שגם זו בחינת יום הכיפורים, יום התשובה.

4ומה שנאמר ״אל האלקים אשר נתנה״, אף שתשובה זו היא בחינת ״עד יעבור עמך הוי׳״, שהיא למעלה אפילו משם הוי׳, כנזכר לעיל:

וכעין זה נתבאר לעיל, במאמר המתחיל ״אתם נצבים״, בעניין ״לעברך בברית״ וגו׳, ״להיות לך לאלקים״: פירוש ״לעברך בברית״ הוא בדומה לעניין ״עד יעבור עמך הוי׳״ וגו׳. עיין שם.

אך העניין יובן על פי מה שנתבאר על הפסוק ״שוש אשיש״, בעניין ״תגל נפשי באלקי״, ובמאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, בעניין פירוש ״צור לבבי וחלקי אלקים לעולם״;

והעניין יובן עוד על פי מה שנאמר בזוהר על הפסוק ״עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו״; הדברים נמצאים בפרשת פנחס (רל״ט ע״ב)

ובפרשת ואתחנן (רס״ז ע״ב). ועיין במקדש מלך שם ושם. ועיין עוד בעניין זה בזוהר, פרשת ויקהל (רי״ע ע״ב).

עניין ״והרוח תשוב״ נזכר עוד ברבות, פרשת משפטים, פרק ל״א (קמ״ט ע״ג), ובפרשת מצורע, פרק י״ח (קפ״ה ע״א).

ובקהלת רבה על פסוק זה. ועל פי כל זה מתבאר היטב הדיוק בלשון חז״ל במשנה, פרק ד׳ דאבות: ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא״ וגו׳:

דווקא ״קורת רוח״, כפי שנאמר ״והרוח תשוב״. ועיין עוד בזוהר, חלק ב׳, בפרשת תרומה (קמ״א ע״ב עד קמ״ב ע״א) ובפרשת משפטים (צ״ז ע״ב).

לכאורה מדובר כאן במשמעות מעט שונה ממה שנכתב [כאן], שכן שם מוסבר עניין זה כעליית הרוח מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ואילו כאן הוסבר שהדבר הוא למעלה מבחינת גן עדן, וכו׳, כפי שהוזכר לעיל.

אבל מי שמעיין בזוהר, חלק ב, פרשת תרומה, שם (דף קמ״ב ע״א), בדברים ״ועד שהנשמה העליונה הזאת אינה עולה אל תוך המעיין של עתיקא דעתיקין, הסתום מכל הסתומים״, וכו׳,

ובזוהר פרשת שלח (דף קנ״ט ע״א), בעניין ״שלושה עולמות״, וכו׳, ״העולם הראשון״, וכו׳, ״בדוגמה זו״, וכו׳, עד ״עין לא ראתה אלקים זולתך״, וכו׳ — ובעיון בפירוש הרמ״ז שם ימצא שהכול מכוון לעניין אחד.

ועוד: בזוהר, פרשת תרומה, שם, מדובר במדרגה ובדרגה של הרוח מבין [מדרגות] נפש, רוח ונשמה, שהיא למטה ממדרגת הנשמה;

ואילו כאן אנו עוסקים בעניין ״והרוח תשוב״, החל גם על בחינת הנשמה עצמה. והסיבה שנאמר ״והרוח תשוב״ היא שהעלייה הזאת היא למעלה מעלה אפילו משם הוי׳, כלומר, למעלה מחכמה,

ושם היא בחינת רוח, כמו שכתוב בזוהר בפרשת בראשית (דף ל״ז ע״ב ודף נ״ח ע״א), על הפסוק ״לא ידון רוחי באדם״:

״כאשר בני העולם זכאים״, וכו׳, ״הקדוש ברוך הוא מעורר את רוח החיים שלמעלה, עד שהחיים האלה מגיעים למקום שבו יעקב שורה״, וכו׳.

ומבואר בלקוטי תורה של האריז״ל, בסוף פרשת בראשית, שהמשכת ״רוח החיים שלמעלה״ היא מאריך אנפין, ששם יש ״אורך ימים״; וכך הוא גם בזוהר, פרשת תרומה (דף קע״ח סוף ע״ב).

ועל דרך מה שנאמר במדרש בראשית רבה, בסוף פרק ב, על הפסוק ״ורוח אלקים מרחפת על פני המים״: ״זוהי רוחו של משיח, כדרך שאתה אומר,

׳ורוח הוי׳ תנוח עליו׳. באיזו זכות היא הולכת ומתקרבת? ׳מרחפת על פני המים׳ — בזכות התשובה, שנמשלה למים, כמו שנאמר: ׳שפכי כמים לבך׳״. עד כאן לשונו.

5הטעם לכך שהוא נקרא בשם רוח יובן מעט יותר על פי הכתוב בביאור ״מזוזה מימין״, בעניין אוויר, שהוא למעלה מבחינת אור וכו׳.

ראה שם. ובספר יצירה נאמר: ״אחת, רוח אלקים חיים״; ולפי פירוש הפרדס, שער ג, פרק ה, הכוונה היא לבחינת כתר. ראה שם. ומכל זה יובן הכתוב ״והרוח תשוב״ וכו׳:

מכיוון שעלייה זו, באמצעות תשובה, היא אל האלקים שנתנה — כלומר, למעלה מארבעת הצמצומים שהוזכרו לעיל, של הבחינות ״שנתת בי״, ״בראתה״, ״יצרתה״ ו״נפחתה בי״ וכו׳ — לכן נאמר ״והרוח תשוב״.

כלומר, [היא שבה] לבחינת רוח עליון, שעליה נאמר כעונש, בדור המבול: ״לא ידון רוחי״ וכו׳. וזהו גם פירוש הכתוב: ״עד יערה עלינו רוח ממרום״ וכו׳.

וראה בזוהר חלק ג (דף קל ע״ב), על הפסוק ״ונחה עליו רוח״ וכו׳; ובחלק א (דף עז ע״א): ״בשעה שרוח כל הרוחות מעלה את מתיקות הנשמה״ וכו׳.

וזהו פירוש הכתוב: ״אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף״ (באיוב, פרק לד). ובזוהר, תרומה (דף קסב ע״ב), מבואר: ״רוח מושכת רוח ומביאה רוח״,

כלומר, באמצעות רוח האדם העולה למעלה, כאשר הוא מפנה את לבו אליו יתברך, אזי את ״רוחו ונשמתו״, מבחינת סובב כל עלמין, ״יאסוף אליו״ וכו׳, כפי שמבואר במקום אחר.

ובמדרש רבה, בראשית, פרק יד, על הפסוק ״ויפח באפיו״, נאמר: ״לפי שבעולם הזה בנפיחה, לפיכך מת; אבל לעתיד, בנתינה, שנאמר: ׳ונתתי רוחי בכם וחייתם׳״. וזהו על ידי התשובה, בחינת ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה״ דווקא.

6ומה שנאמר שבעולם הזה [הנשמה ניתנת] בנפיחה, היינו שבחינת הנשמה המלובשת בגוף נמשכת מבחינת ״ואתה נפחתה בי״, שהיא בחינת ההבל העליון וכו׳;

אבל שורשה ומקורה הם מבחינת ״אשר נתנה״. אלא שבגוף מאירה רק בחינת ״אתה נפחתה בי״, ולכן הוא מת.

אבל לעתיד לבוא יאיר בגוף עצמו מבחינת ״ונתתי רוחי״ וכו׳. ועיין במדרש רבה, פרשת כי תשא, פרק מ״א, על הפסוק ״ויתן אל משה״: ״כי ה׳ יתן חכמה״ וכו׳; עיין שם.

7גם פירוש ״ואתן״, שהוא בחינת מתנה, הוא בדומה לאתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, על דרך ״מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה״ וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר. וראו גם את מה שנכתב על [הפסוק] ״וממדבר מתנה״ במאמר המתחיל ״צאינה וראינה״.

גם על דרך מאמר חז״ל: ״נותן בעין יפה הוא נותן״. כשם שאצל אדם, למשל, יש ״עין יפה״ ו״עין בינונית״, כפי שנאמר במשנה, פרק ד׳ בתרומות, כך גם, למשל, להבדיל הבדלות לאין קץ,

יש שורש ומקור לשתי בחינות אלו, על דרך המבואר בסוף המאמר המתחיל ״כי תשמע בקול״, בעניין ״לעשות הישר בעיני הוי׳״: שהן שתי בחינות של השגחה וכו׳. עיינו שם.

8והנה, שורשה של בחינת ״עין יפה״ הוא עניין ״עינא פקיחא״ — העין הפקוחה. על כך נאמר ביוסף ״עלי עין״; וזהו גם ״עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו״.

ומבחינה זו נמשכת הנתינה ״ונתתי רוחי״ וכו׳. את עניין ״והרוח תשוב״ אפשר להבין עוד על פי הכתוב בזוהר, חלק א, ויחי (דף רמ״ה ע״א–ע״ב).

וראה עוד בזוהר בעניין ״והרוח תשוב״ (חלק א, דף פ״ה ע״א, סוף העמוד; דף ק״ו ע״ב; דף ק״ל ע״ב; דף רי״ז ע״ב; חלק ג, דף רט״ו ע״ב, סוף העמוד; דף רכ״ד ע״ב, סוף העמוד);

ושם מבואר שבחינת ״זבחי אלקים רוח נשברה״, שהיא עניין התשובה, היא בחינת ״והרוח תשוב אל האלקים״ וכו׳. עד כאן ההגהה.

93. וזהו [פירוש] ״כל ימיו בתשובה״: בכל יום תשוב הנפש. שהרי בכל לילה נשמתו חוזרת; אלא שבלילה היא חוזרת לבחינה של ״ואתה נפחתה בי״,

שהיא בחינת ההבל העליון, שממנו נפרדת הנפש כדי להתלבש בגוף; ובלילה היא חוזרת להיכלל ולהתאחד במקורה — אצל מי שזוכים למדרגה ולבחינה זו, כפי שכתוב: ״מי יעלה בהר ה׳? ... נקי כפיים ובר לבב״ וגו׳.

אך לא כך בכל יום: הנפש צריכה להיות בבחינת תשובה אל מקור הכול ואל שורשה העליון, וזה קורה בזמן התפילה, בקריאת שמע.

10וזהו [המשמעות של] ״שמע ישראל״: ״שמע״ הוא לשון של אסיפה וקיבוץ, כמו ״וישמע שאול״; כלומר, שפיזור [כוחות] הנפש, בחינת ישראל, יתאסף ויתקבץ,

שהם בחינת שלושת כוחות השכל ושבע המדות שבאדם, שהתפזרו בתענוגי העולם הזה, במחשבותיו ובתחבולותיו של האדם, כל אחד לפי ערכו ומדרגתו; ולהפוך חושך לאור, ולמסור את נפשו ב[מילה] ״אחד״.

11והדרך שבה יתהפך לבו היא שישים אל לבו את הכתוב: ״ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע״, ״ובחרת בחיים״ וגו׳.

בכל דבר יש בחינה של חיים ובחינה של מוות: הרוחניות היא בחינת החיים, והגשמיות היא בחינת המוות. וכך גם בשמים, בשמי השמים ובגלגלים: לכל דבר יש חומר וצורה.

החומר הוא בחינת מוות ביחס לצורה, שהיא רוח החיים שבו. על כך נאמר ״ובחרת בחיים״ — היינו בחיי החיים, ברוך הוא, כמו שכתוב: ״לאהבה את ה׳ אלקיך״

״כי הוא חייך״ (ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״שמע ישראל״ בפרשת ואתחנן, ובמאמר המתחיל ״שמאלו תחת לראשי״ בפרשת כי תשא).

ולכן יאמר: ״מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי״ וגו׳. ואם למי שעוברים על רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

כלומר, לאחר שהוא רואה שחיות רבה כל כך נמשכת לתענוגי העולם הזה, שהם בחינת ״עוברי רצונו״, קל וחומר שהיא נמשכת בבחינת ״עושי רצונו״ — המצוות, הנמשכות מפנימיות רצונו, ובהן מתלבש אור אין סוף ברוך הוא,

והוא חיי החיים. לכן יתהפך לבו מקצה אל קצה, מחשיכה לאורה, [ויבוא] להידבק בה׳ אחד במסירות נפש ממש, מפני שהוא רואה בנפשו כיצד הוא נפרד מן החיים האמיתיים.

ולכן ״במקום שבעלי תשובה עומדים״ וכו׳, משום שהם הופכים חושך לאור, ו״ויצעקו אל ה׳ בצר להם״.

מפני המצוקה והמרירות שבלבו, שהגיעו עד הנפש ממש, הוא זועק אל ה׳ מעבר להשגת נשמתו, כדי לדבוק בו במסירות נפש ממש.

ולכן קריאת שמע היא בחינת תשובה: ״שמע ישראל״ — כלומר, לאסוף ולקבץ את כוחות הנפש שהתפזרו, מן החושך אל האור, כדי למסור את נפשו ב״אחד״. עניין זה שייך לכל אדם, אפילו למי שלא חטא מעולם.

אף על פי כן, בעל כורחו הנפש מלובשת בגוף וכו׳; וכפי שמוסבר במקום אחר, זו כל התכלית העיקרית של ירידת הנשמה לעולם הזה הגשמי: כדי להיות בבחינת בעל תשובה על כך שהיא נפרדה מן החיים האמיתיים, מחיי החיים, ברוך הוא.

12וזהו עניינה של שבת, [שאותיותיה הן] תשב, כלומר ״תחזור״. שהרי נאמר על השבת: ״כי בו שבת מכל מלאכתו״; אך עמל ויגיעה אינם שייכים לפניו ית׳, ואם כן, כיצד שייך לומר ״שביתה״ ו״מנוחה״?

אלא, העניין הוא: ״כי ששת ימים עשה וגו׳״. כלומר, גילוי אור אין סוף התפשט בבחינת עשיה, באמצעות עשרת המאמרות שבהם נברא העולם.

13ו״בראשית״ היא גם מאמר, כמו שכתוב: ״כולם בחכמה עשית״; שכן אפילו חכמה נחשבת לעשייה גשמית לפניו ית׳. ובשבת מתגלה אור אין סוף ברוך הוא,

בבחינה שלמעלה מבחינת החכמה; וזוהי בחינת השביתה והתשובה. לשם משל, אדם שמקדיש את תשומת לבו ואת מחשבתו למלאכה שעשה; וכשהוא שובת ממלאכתו, הוא מחזיר את תשומת לבו ואת מחשבתו למקורן,

שהוא מהותה ועצמותה של הנפש המשכלת (ועיינו במה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״לבאר ענין יום הכיפורים״, ובמאמר הפותח במילים ״שובה ישראל עד״).

וזהו ״תשובה קדמה לעולם״: העולם נברא בעשרה מאמרות, ו״בראשית״ היא גם מאמר, והיא בחינת החכמה;

אבל בחינת התשובה קדמה לעולם והיא נעלית מאוד מבחינת החכמה, כנזכר לעיל (ועיינו במה שנכתב על כך באריכות במאמר הפותח במילים ״להבין ענין הפסוק מי אל כמוך״ וגו׳).

אבל ״מי שטרח בערב שבת״, כנזכר לעיל וכו׳, עניינו התפילה בכל יום, כדי להגיע למדרגת שבת; שכן בכל יום יש הארה מעין שבת.

ואת הדבר הזה יעשה האדם בשעת התפילה: עליו להניח בצד את כל ענייניו, כדי שתהיה אצלו שביתה ומנוחה כמו בשבת, ולהסיח את דעתו מכל המחשבות הזרות המטרידות אותו, כדי לקשור את נפשו בה׳ ולמסור את נפשו באמירת ״אחד״ שבקריאת שמע.

וזוהי הכנה ליום השבת; שכן בשבת, היום כולו בכללותו הוא בחינת ומדרגת התשובה, ואילו בימות החול יש רק הארה מעין בחינה זו בשעת התפילה:

14ד. והנה, יום הכיפורים נקרא ״שבת שבתון״ — שבת של כל השבתות, שכן כל שבתות השנה נחשבות ביחס אליו כימות החול ביחס לשבת. הוא היום העיקרי של התשובה, ובכל השבתות מאירה רק הארה ממנו.

15וביאור העניין: עיקר התשובה הוא ביטול רצונו והפיכת החושך לאור, למעלה מהשגת שכלו. ועל כך נאמר: ״יש רצון ויש רצון״ וכו׳.

וביום הכיפורים מתגלה הרצון העליון ממדרגה גבוהה ונעלית יותר. וזוהי [המשמעות של] ״לפני הוי׳ תטהרו״, כלומר, למעלה מבחינת הוי׳, בדומה למה שנאמר: ״עד יעבור עמך הוי׳״ וכו׳, כפי שהוזכר לעיל.

16ולכן ביום הכיפורים אומרים: ״סלח לנו״, שכן הסליחה היא גילוי הרצון. הדבר דומה לאדם המבקש מחילה מחברו: גם אם הוא יודע שהחבר לא יעשה לו דבר, בכל זאת אינו רוצה שהחבר יכעס עליו; עניין הכעס הוא היפוך הרצון.

אלא הוא רוצה שהחבר יטה את רצונו אליו. כך גם אנו מבקשים ומתפללים: ״סלח לנו״, כדי שתתגלה בחינת הרצון העליון.

(ובדומה לכך התפילה נקראת ״צלותא״, שפירושה קשור לביטוי ״אצלי ודוך״, והוא לשון הטיה: שה׳ יטה, כביכול, כדי שיתגלה הרצון העליון, ברוך הוא, כפי שמבואר בעניין זה על הפסוק ״תבנה ותכונן עיר סיחון״.)

וזהו ״סלחתי כדבריך״: כלומר, כפי שאתה מבקש — כך גם האתערותא דלעילא היא בהתאם לאתערותא דלתתא. וכפי שאדם מבטל את רצונו למטה, מחושך לאור,

שהרי הכול תלוי ברצון, וכל מחשבותיו של האדם, שכלו ומדותיו מתנהלים על פי הרצון. בהתאם לכך מתגלה אליו הרצון העליון, ברוך הוא, שכן ״יש רצון ויש רצון״, כנזכר לעיל.

17וזהו [פירוש] ״המרבה לסלוח״: יש מדרגות רבות בסליחה, לכל אחד ואחד לפי האופן שבו הכין את לבו. והנה, המדרגה הנעלית ביותר בביטול הרצון באמצעות אתערותא דלתתא היא בחינת רעותא דליבא ופנימיות הלב, הנובעות מידיעת ה׳; ו״כל מאמינים״

שהוא לבדו הוא, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ו״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״.

18ולכן אין לו שום רצון או חשק מלבדו, כפי שאמר דוד המלך עליו השלום: ״מי לי בשמים״ וגו׳.

וכתוב: ״סלחתי כדברך״ — כך תתעורר מלמעלה אתערותא דלעילא, שבה יתגלה הרצון העליון, ברוך הוא, כפי שכתוב: ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר העליון יהיו״; וכפי שכתוב: ״ושער ראשו כעמר נקא״. וזוהי בחינת התשובה של יום הכיפורים.

(ועיין בעניין זה של ״ילבינו״ ברבות, ויחי, פרק צ״ט, על הפסוק ״ולבן שיניים מחלב״; ובתחילת פרשת ויקרא, על הפסוק ״ההר הטוב הזה והלבנון״; פרשת אמור, פרק כ״ז;

במדבר, פרק ב׳; נשא, תחילת פרק ח׳ ותחילת פרק י׳; ובשיר השירים רבה על הפסוק ״כאהלי קדר״, ועל הפסוק ״חכו ממתקים״, ועל הפסוק ״צוארך כמגדל השן״ וגו׳, ״אפך כמגדל הלבנון״, בשיר השירים, פרק ז׳, פסוק ה׳. ועיין בזוהר, חלק ב׳)

(דף כ׳ ע״א; כ״ז סוף ע״ב; קל״ה ע״א; חלק ג׳, מ״ט ע״א; נ׳ סוף ע״ב; ס״ז ע״א; דף רמ״ח ע״ב ודף רנ״ה ע״ב).

ואת מה שנאמר שם (דף רמ״ח ע״ב) בעניין ליבון הלכתא, יש להבין על פי מה שנכתב במאמר המתחיל ״קול דודי״ בפרשת שמות. ולכן ניתנו בו הלוחות האחרונות [ביום הכיפורים]; כי

הנה, עיקר הלוחות הוא ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״, שהם כללות הדיברות וכללות כל התורה כולה: ״אנכי״ כולל את כל מצוות העשה, ו״לא יהיה לך״ כולל את כל מצוות לא תעשה.

וביאור העניין: פירוש ״אנכי״, כלומר ״מי שאנכי״, הוא שבחינת עצמותו ומהותו יתברך, כביכול, התגלתה כדי להיות ״אלוקיך״, לשרות ולהתגלות בך באמצעות בחינת הוי׳, שהיא בחינת צמצום והתפשטות וכו׳.

(ועיינו במה שנכתב על כך בעניין חג השבועות, במאמר המתחיל ״וידבר אלקים״ וכו׳, ״אנכי״ וכו׳, ובמאמר המתחיל ״כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך״ וכו׳.)

וכמה רבבות רבבות של צמצומים והתפשטויות וכו׳ נדרשים, עד שמתגלה בחינת ״אלקיך״. וזהו באמצעות [המצוות], שכן ״אשר קדשנו במצותיו״ — בקודש העליון, שלמעלה מבחינת ״קדוש״ וכו׳.

כי רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח ״איברי המלך״; הן רמ״ח המשכות של אור אין סוף ברוך הוא, בדומה לאיברי האדם, שבהם מתפשט הדם, שהוא הנפש והחיות וכו׳.

וזהו הטעם שמברכים לפני כל מצווה: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו״. פירוש ״מלך העולם״ הוא שהעולם נובע מבחינת מלכותו יתברך;

אבל אותנו קידש במצוותיו והביא אותנו לבחינת הקודש העליון ולבחינת ״אנכי מי שאנכי״ וכו׳. ובכללות, המצוות נחלקות לשלוש בחינות: תורה, עבודה וגמילות חסדים. גמילות חסדים היא הקו הימני, מלמעלה למטה; ועבודה היא הקו השמאלי, מלמטה למעלה, ״שמאלו תחת לראשי״.

פירוש הדבר שהוא מרים את ראשו למעלה מבחינת ההשגה של שכלו. והתורה היא הקו האמצעי וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר (ועיינו בעניין זה במאמר המתחיל ״אני ה׳ אלקיכם״ שבפרשת ציצית, במאמר המתחיל ״לסוסתי״, ובמאמר המתחיל ״נאוו לחייך בתורים״). ו״לא יהיה לך״ הוא הכללות של מצוות לא תעשה,

כי ״עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם״, שכן עבירה מטמטמת את לבו של אדם, ואור ה׳ אינו שורה על נפשו ואינו מתגלה בה. וזהו פירוש ״לא יהיה לך אלהים אחרים על פני״;

כי כל העבירות נקראות בשם ״אלהים אחרים״, שהרי ״כל העושה עבירה בורא קטיגור״ וכו׳, וכוח זה בא מן הקליפות ומן הסטרא אחרא. והכתוב הזהיר שלא יהיה לך כוח של הסטרא אחרא ״על פני״.

כלומר, הם המעכבים ומסתירים את ״פניי״, כלומר את גילוי השראתו, כמו שנאמר: ״יאר ה׳ פניו אליך״, ״ישא ה׳ פניו״.

(וראו מה שנכתב בעניין ״על פני״ בסוף המאמר הפותח במילים ״זכור את יום השבת לקדשו״, ובביאור על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״, בעניין ״הסתר אסתיר פני ביום ההוא״.)

והנה, הלוחות הראשונים ניתנו בשבועות, בקולות וברקים, ולכן לא התקיימו. שכן הרעש שבקולות וברקים הוא מבחינת העולם הגלוי, וממנו יונקים הכוחות החיצוניים באמצעות ירידת המדרגות והשתלשלות העולמות וההיכלות.

וכמו שנאמר: ״רגליה יורדות מות״, ו״מלכותו בכל משלה״. ואילו הלוחות האחרונים ניתנו בחשאי, כמו שנאמר: ״ואיש לא יעלה עמך״ וגו׳,

משום שהם מבחינת פנימיות הלב, מבחינת העולם הנסתר, מבחינת רצון הלב, שאין לסטרא אחרא שום אחיזה או יניקה שם.

(וראו מה שנכתב על כך בפרשת כי תבוא, במאמר הפותח במילים ״היום הזה״; וראו גם בזוהר חלק א׳) (דף נ ע״ב), ובספר הדרת מלך (סימן קל״ח), ובפרשת תרומה (קל״ו א׳), ובפרשת שמיני (דף ל״ט א׳).

וראו בעניין מעלת הלוחות האחרונים במדרש רבה, פרשת כי תשא, פרק מ״ו, בעניין ״ויגד לך תעלומות חכמה״ וכו׳. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל: ״עיקר הצעקה בלב״; ראו בזוהר, פרשת שמות (דף כ׳, תחילת ע״א).

195. וזהו עניין ״ויבוא אלינו כגשם״. הרי הגשם יורד בענן, ״המכסה שמים בעבים״; והעבים נוצרים מן האדים העולים מן הארץ, וכך נעשים הענן והחושך.

כלומר, עליו לתת אל לבו עד כמה הוא רחוק מאור פני ה׳, ועד כמה אורו ית׳ נסתר: ״שם חושך סתרו״, ו״כל האורות מתחשכים לפניו״, שהרי אין מחשבה יכולה להשיג אותו.

ואזי, ״מרחוק הוי׳ נראה״, באתערותא דלעילא, כדי ש״יבוא אלינו כגשם״. זהו חסד עליון ואהבה רבה שלמעלה, לדבקות בה׳ אחד, בגילוי אור אין סוף ברוך הוא על נפשו, בבחינת רצון העליון.

(ועיין במה שנכתב בעניין זה, כיצד המרירות על הריחוק גורמת להתגלות אהבה רבה, במאמר המתחיל ״אתם ניצבים״, בעניין ״ושקל בפלס הרים״.)

וזהו ״יערוף כמטר לקחי״: ״לקחי״ מלשון שלוקחים אותו. באמצעות המצוות, ״אשר קידשנו במצוותיו״, לוקחים אותו כביכול ממש, וממשיכים ממש אור אין סוף ברוך הוא. שהרי רמ״ח מצוות עשה הן רמ״ח המשכות, ״איברין דמלכא״;

כמו, למשל, אדם האוחז באדם אחר באחד מאיבריו ומושך אותו אליו — כולו נמשך אליו. כך גם, כביכול, באמצעות המצוות, שהן ״איברין דמלכא״, ממשיכים כביכול הארה והשפעה מאור אין סוף ברוך הוא ממש.

ואף שהמצוות עוסקות בעניינים גשמיים, בבחינת חיצוניות, אף על פי כן חיות אור אין סוף ברוך הוא, המתלבשת בהן, נתפסת ונקלטת בהן; כמו, למשל, האיברים, שבהם מתפשטת חיות הדם, שהיא הנפש.

20וזהו [פירוש] ״יערוף כמטר״: בחינת עורף, בחינת חיצוניות; ועל ידי כך לוקחים אותו ממש, כביכול. וזהו ״כמטר״ וכגשם,

כלומר, באמצעות אתערותא דלתתא, בדרך של תשובה מעומק הלב, כך ש״אד יעלה מן הארץ״, ״המכסה שמים בעבים״ וגו׳, ״מרחוק ה׳ נראה״ וגו׳, כפי שהוזכר לעיל.

(ובפירוש ״האזינו השמים״ וגו׳, ״יערוף כמטר״, אפשר לומר עוד ש״השמים״ הם המדות העליונות של אצילות, הנקראות ז״א דאצילות, כפי שכתוב בזוהר, פרשת האזינו.)

(דף רצ״ו ע״ב): ״השמים״ — אלה הם השמים העליונים, הידועים כנקראים שמו של הקדוש ברוך הוא וכו׳; ״ותשמע הארץ״ — הארץ העליונה וכו׳,

שהיא מדת מלכותו ית׳. ומשה רבנו עליו השלום אמר להם ״האזינו ואדברה״: כלומר, באמצעות התורה והמצוות הוא ממשיך לתוכם את אור אין סוף ברוך הוא, מלמעלה מעלה, למעלה מבחינת שמים,

כלומר, מבחינת ״ישת חשך סתרו״, שהיא בחינת כתר עליון ונקראת אריך אנפין. ועל כך נאמר ״יערוף כמטר לקחי״, וכמו שכתוב בזוהר, סוף פרשת ויקרא (דף כ״ה סוף ע״ב):

שזהו עניין ״הרעיפו מים ממעל״: ״ממעל״ — בוודאי מאתיקא קדישא הוא בא, ולא מאותו מקום הנקרא ״שמים״ וכו׳.

ועיין שם במקדש מלך. כלומר, משם הוא נמשך אל בחינת שמים, כדי שהגשם והמטר ירדו מבחינת שמים לבחינת ארץ.

אבל שורש ההמשכה הזאת בא מלמעלה, למעלה מבחינת שמים. לכן נאמר: ״האזינו השמים״ וכו׳ — כדי לקבל את ההמשכה העליונה הזאת, של ״יערוף כמטר לקחי״.

וזהו מה שנאמר במדרש על פרשת האזינו, ובקהלת רבה (דף צ״ב, עמוד ד׳), על הפסוק ״ידעתי כי כל אשר יעשה״, וזו לשונו: ״גזר הקדוש ברוך הוא שיהיו השמים מקלסין אותו, שנאמר: ׳השמים מספרים כבוד אל׳. עמד משה והשתיקן, שנאמר: ׳האזינו השמים ואדברה׳״. סוף ציטוט.

ועיין על כך גם במדרש רבה, בראשית, פרק ה׳. והיינו משום שמשה המשיך אל השמים מבחינה שלמעלה הרבה מבחינת השמים עצמם.

והנה, ״החכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה״ וכו׳. וזהו [הטעם] שמשה עמד והשתיק אותם, כדי שיקבלו מבחינת ההמשכה והגילוי האלה, הגדולים מהם עצמם.

21ועל דרך זה הוסבר במקום אחר בעניין קריעת ים סוף, שבו ״נקוו המים״, שכן ״מתוך שהוא טרוד לבלוע אינו פולט״, במאמר המתחיל ״ששת ימים תאכל מצות״. וראו גם את הכתוב בעניין ״מוריד הגשם״ בביאור על [הפסוק] ״תורה צוה לנו משה מורשה״ וכו׳.

וראו בזוהר, פרשת ואתחנן (דף רס״ג ע״א), על [הפסוק] ״שמע ישראל״ שבקריאת שמע: ״כתוב: ׳האזינו השמים׳; אף כאן ׳שמע ישראל׳, והכול עניין אחד הוא״. ועיינו שם במקדש מלך.

כלומר, גם בקריאת שמע ממשיכים מבחינה זו, וזהו עניין ״הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״. ולשם כך נאמר ״שמע ישראל״ — לישראל שלמעלה, כדי להמשיך המשכה עליונה ועצומה זו וכו׳.

אולם כדי שהמשכה עליונה זו תבוא מבחינת כתר, שבה ״ישת חושך סתרו״, הדבר נעשה באמצעות ״ואד יעלה מן הארץ״, שהיא בחינת אתערותא דלתתא, כנזכר לעיל; והיא המרירות על החושך המסתיר את אורו ית׳.

ולכן אתערותא דלתתא זו עולה עד לבחינת החושך העליון, שלמעלה מאור החכמה העליונה; זוהי בחינת ״ישת חושך סתרו״, שממנה נמשכת ירידת הגשם

בענן, ששורש אותו ענן נמשך מבחינת ״ישת חושך סתרו״. וראו מה שנכתב על כך בתחילת פרשת ויקרא, בעניין ״כי שכן עליו הענן״ וכו׳.

22וזהו עניינו של הפסוק: ״כי עם קשה עורף הוא וסלחת״. במדרש נאמר ש״קשה עורף״ נאמר לשבח: הכוונה היא לעמידה איתנה בעבודת ה׳, למעלה מן השכל; ובכך ממשיכים את הבחינה של ״יערוף כמטר״ וכו׳.

וכך גם בקריאת שמע: כדי שתהיה המשכה, היא נעשית באמצעות בחינת תשובה, ״והרוח תשוב״ וכו׳, כפי שהוסבר לעיל באריכות. וראו גם בעניין ״ואד יעלה״ ברעיא מהימנא, פרשת צו (דף כח, סוף ע״ב).

והנה, הבחינה של ״תזל כטל״ היא המשכה עליונה עוד יותר, כפי שיתבאר להלן. אולם חז״ל אמרו: ״לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא״.

כלומר, אי אפשר להמשיך את בחינת החסיד, הארה מבחינת ״ורב חסד״ — בחינת אהבת ה׳, אור אין סוף ברוך הוא — אל נפשו, בבחינת הגשם והמטר שנזכרו לעיל, כאשר הוא עם הארץ שאין לו תורה.

שהרי אור אין סוף ברוך הוא, הנעלה הרבה מעבר לבחינת חכמה, מאיר ונמשך למטה רק בדרך של השתלשלות, מעילה לעילה וכו׳. (וראו מה שנכתב בעניין ״ולא עם הארץ חסיד״ בביאור על הפסוק ״וקבל היהודים״);

ולכן הוא מתלבש תחילה בחכמה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש: ״תלת קשרין: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל; ישראל מתקשראן באורייתא״ וכו׳.

וזהו פירוש ״האזינו השמים״: זו בחינת תורה שבכתב. ״שמים״ נקרא כאן ״שם מים״ — וזהו בחינת חכמה עילאה, כמו מים שאין להם גוון וכו׳.

23כך הוא גם עניינה של התורה שבכתב, שהיא בחינת חכמה עילאה, כמאמר חז״ל: ״רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים״ [של הלכות]. כל קוץ וקוץ רומז לעניינים רבים בחכמה עילאה, נפלאים ורבים מכדי למנות;

וכן גם לכל צורה ומתאר של האותיות, לטעמיהן, לתגיהן ולנקודותיהן יש חכמה נפלאה, למעלה למעלה, בלי סוף ובלי גבול.

24״ואדברה״ הוא לשון של הנהגה והמשכה, כמו ״ידבר עמים תחתינו״. כלומר, כדי להמשיך לישראל את הבחינה של ״יערוף כמטר לקחי״, צריך תחילה להיות ״האזינו השמים״ ו״תשמע הארץ״, שהיא הבחינה של תורה שבעל פה,

המקבלת מן התורה שבכתב. באמצעות התורה שבכתב והתורה שבעל פה ״יערוף כמטר לקחי״ וגו׳ — זוהי האהבה, כאשר אור ה׳ מתגלה על נפשו.

לעומת זאת, כשאין לאדם תורה, אור האהבה אינו שורה בנפשו ואינו מתגלה בה, כי ״תלת קשרין מתקשראן דא בדא: קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל״.

״ישראל מתקשראן באורייתא, ואורייתא בקודשא בריך הוא״ (וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״כי עמך מקור חיים״, בעניין פירוש ״המשפילי לראות בשמים ובארץ״, ובעניין ״השקיפה ממעון קדשך מן השמים״ וגו׳; עיינו שם. וראו מה שכתוב על הפסוק ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״).

256. והנה, כל האמור לעיל על בחינת הגשם והמטר הוא בקשת כנסת ישראל, כלומר, שההשפעה תימשך באמצעות אתערותא דלתתא.

אבל הקב״ה השיב לה: ״אהיה כטל״. הטל הוא בחינה ומדרגה נעלית מאוד, שאי אפשר להמשיכה באמצעות אתערותא דלתתא, שכן אין בכוחם של מעשי התחתונים לעורר אהבה גדולה זו. ואף על פי כן, לאחר התעוררות מעשי התחתונים, שתביא לכך שהוא יבוא כגשם וכו׳,

אזי נמשכת מאליה וממילא בחינת הטל. זוהי בחינת חג הסוכות, שעליו נאמר: ״וסוכה תהיה לצל יומם״; וכן נאמר: ״הוי׳ צלך״ ו״ובצל ידי כסיתיך״ — בחינת ״וימינו תחבקני״. (ואפשר לומר שגם לפי לשון הקודש יש קשר בין סוכה לטל, על פי מה שנאמר בנחמיה

(פרק ג, פסוק ט״ו), ״יבננו ויטללנו״, שפירושו כמו סוכה, כפי שנכתב בספר השורשים; וכך כתב גם מצודת ציון, שזהו עניין של צל.

כי את ״בצל קורתי״ (בראשית י״ט) מתרגם אונקלוס ״בטלל״; וכן בגמרא (פרק ג של סוכה, דף ל״א): ״האי כשורה דמטללתא״.

וזהו ״תזל כטל״; ואז יוכלו להגיע לבחינת ״אמרתי״, כך שהדיבור יהיה שלי, בדומה ל״ואשים דברי בפיך״ ול״פי יגיד תהלתך״: הוא יגיד זאת מאליו וממילא, כפי שנאמר לעיל.

(וזהו ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: בחינת ״דברי שבפיך״, שהיא עניין ״כטל אמרתי״, היא עניין ״ובצל ידי״ וכו׳ — בחינה אחת עם חג הסוכות. ועיין במה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, עו׳ בזהר בראשית)

(דף ד׳ ע״ב), וכן בפרשת צו (דף ל״ה ע״א). והנה סוף הפסוק הוא: ״לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה״.

כלומר, בחינת הטל נמשכת אל בחינת השמים והארץ, כפי שנאמר: ״האזינו השמים״ וכו׳, ״תיזל כטל״ וכו׳; ועל ידי כך מתקיים ״לאמר לציון״ וכו׳, כפי שהוזכר לעיל בעניין ״השקיפה״ וכו׳ ו״וברך״ וכו׳.

ולכן הטל אינו נפסק, כפי שאמרו חז״ל, מפני שמקורו נעלה מאוד ממעשי התחתונים ומאתערותא דלתתא, שאינם מגיעים אלא עד מקור נשמות ישראל ומזליהם העליונים.

אלא שהטל יורד ונמשך מאור עליון הנקרא ״טל הבדולח״, כפי שנאמר: ״כי טל אורות טלך״ (ישעיה, פרק כ״ו, פסוק י״ט; וראו גם בזוהר, חלק א׳).

(דף ק״ל, סוף עמוד ב׳, ודף רל״ב עמוד א׳), שפירוש ״אורות״ הוא אורות ממש: ״מאותם אורות עליונים המאירים למעלה״ וכו׳; ובחלק ג׳ (דף קכ״ח עמוד ב׳): ״אורות — אור הלובן של עתיקא״ וכו׳.

כפי שנאמר: ״ומראהו כמראה הבדולח״ וכו׳; והוא נעלה הרבה למעלה מבחינת המזלות, שהם ״נוצר חסד״ ו״ונקה״ וכו׳, כפי שנכתב בזוהר הקדוש וכו׳.

(ולכן בברכת יעקב נאמר: ״ויתן לך האלקים מטל השמים״ וכו׳, שכן זה נעלה הרבה למעלה משורש נשמות ישראל מצד עצמן, שמקורו מבחינת המזלות. ובזוהר, פרשת תזריע) (דף מ״ט עמוד א׳), בעניין ״הזה עליהם מי חטאת״: ״שיורי טל הבדולח״.

וזוהי ההמשכה מבחינת המזל ״נוצר חסד״, כפי שנכתב באיגרת הקודש, בקטע המתחיל ״למה נסמכה פרשת מרים״ וכו׳; ראו שם. והם נקראים רק ״שיורי טל״, והיינו כדי לטהר את מי שנטמא למת.

אבל לעתיד לבוא, תחיית המתים ממש תהיה על ידי גילוי מבחינת עצמות ״טל אורות״ ממש.

26וראו גם את מה שנכתב בביאור על הפסוק ״ואהיה אצלו אמון״, בעניין ״אחור וקדם צרתני״: בבחינת הרצון העליון יש שתי בחינות וכו׳. עיינו שם. ועל דרך זה הוא עניינם של ״יערוף כמטר״ ו״תזל כטל״;

כי ״יערוף״, מלשון ״עורף״, נקרא בחינת ״אחור״ ביחס לבחינת ״תזל כטל״, שהיא פנימיות התענוג העליון וכו׳. ואף על פי כן, גם בבחינת ״יערוף״ נמשכת הארה מבחינת הפנימיות, המתלבשת בבחינת המזלות;

ולכן הם נקראים ״שיורי טלא״ וכו׳. וראו עוד את מה שנכתב בעניין אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, בביאור על הפסוק ״צאינה וראינה״ וכו׳.

(בפרשת קדושים), וכן בביאור על הפסוק ״אני ישנה״ וכו׳, ״שראשי נמלא טל״. וראו עוד בעניין ״תזל כטל״ בזוהר ויקהל, דף ר״י ע״א.

27תקציר המאמר על [הפסוק] ״האזינו״.

28סעיף א׳ יבאר את עניין ״כל ימיו בתשובה״, והוא כולל ארבעה נושאים. הראשון הוא להקדים את פירוש האמירה ״נשמה שנתת בי״ וכו׳:

כלומר, שורש הנשמה גבוה מאוד למעלה, וכדי שתרד פלאים [למטה] ותתלבש בגוף, עליה להצטמצם ולהתפשט באמצעות סוגים רבים של צמצומים והתפשטויות; ובכללות מדובר בארבעה סוגי ירידה. וזהו ״נתת בי״, ״בראת״, ״יצרת״, ״נפחת״, כנגד ארבע אותיות הוי׳ וכו׳.

שנית: אולם לא הנשמה כולה נכנסת לגוף, אלא רק הארה ממנה, בדרך של צמצום וכו׳, כפי שהוזכר לעיל.

אבל הנשמה כולה ועיקרה נשארים למעלה, והם נקראים מזל. שלישית: עניין המזל הוא על דרך הכתוב ״ונוזלים מן לבנון״. לבנון הוא בחינת אין, שממנה נמצאת החכמה.

29וזהו עניין התשובה: ״הרוח תשוב אל אלקים אשר נתנה״, כלומר, אל הבחינה של שורשה העליון, בחינת אין ומזל שהוזכרו לעיל; ״עד יעבור עמך הוי׳״ — למעלה מבחינת שם הוי׳, שהאות יו״ד שבו מורה על צמצום וכו׳. וזה נעשה על ידי תשובה מתוך ביטול ומסירות נפש.

ד׳. כעת מובן היטב עניין ״כל ימיו בתשובה״: בכל יום צריך להיות האדם בבחינת תשובה זו אל מקור הכול, באמירתו ״שמע ישראל״ וכו׳, שכן עליו למסור את נפשו באמירת ״אחד״.

30סעיף ב׳ הוא הגהה.

31בסעיף ג׳ יש שני עניינים. הראשון: הוא יבאר כיצד הלב משתנה, עד שהוא מגיע לבחינת תשובה, מסירות נפש וביטול, שהוזכרו בסעיף א׳; והוא יאמר שהדבר נעשה כאשר נותנים את הדעת על הכתוב: ״ובחרת בחיים״.

כי בכל דבר יש חיים ומוות: הגשמיות נקראת מוות, והרוחניות שבו נקראת חיים; והוא ית׳ חיי החיים.

32ואם כן, יתבונן: אם למי שעוברים על רצונו, בעניינים גשמיים, נמשכים כל כך הרבה חיות ותענוג, למי שעושים את רצונו, כלומר מקיימים את המצוות, על אחת כמה וכמה.

ואם כן, ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳; והוא יגיע למסירות נפש ממש, מפני שיכאב לו מאוד על כך שהוא נפרד וכו׳.

שנית, יבואר שתשובה זו היא בחינת שבת, שבלשון ״תשב״; והשביתה למטה היא להסיח את דעתו מכל המחשבות המטרידות, כדי לקשור את נפשו בה׳ במסירות נפש ב״אחד״.

ולמעלה, עניינה הוא עליית החכמה והמדות שהתפשטו בבחינת עשיה; ובשבת מתגלה אור אין סוף בבחינה שלמעלה מחכמה.

אולם דווקא מי שטרח בערב שבת בתפילה שבכל יום מששת ימי החול — שהיא הארה מעין שבת — במסירות נפש בקריאת שמע, כנזכר לעיל, ״יאכל בשבת״.

33בחלק ד׳ יש שני עניינים. הראשון: הוא יבאר שיום הכיפורים נקרא ״שבת שבתון״, משום שהוא היום העיקרי של תשובה, ובשבת מאירה ממנו הארה בלבד. שכן עיקר התשובה הוא ביטול הרצון; והנה, יש רצון ויש רצון.

34וביום הכיפורים מתגלה הרצון העליון, שהוא בחינת ״לפני הוי׳״, ומשם נמשכת הסליחה. אך נאמר: ״סלחתי כדברך״ — כלומר, בהתאם להתעוררות מלמטה, לרצון שבלב, מתגלה באמצעותה ההתעוררות מלמעלה, הרצון העליון האמור, ״שלג״ ו״צמר״ וכו׳.

שנית: יתבאר שלכן ניתנו הלוחות השניים ביום הכיפורים. כי ״אנכי״ ו״לא יהיה לך״ הם כללות מצוות העשה והלא־תעשה:

על ידי מצוות העשה נמשך גילוי מהותו ועצמותו, בחינת ״אנכי״, להיות ״אלקיך״, באמצעות שם הוי׳; ובחינת מצוות הלא־תעשה היא שלא יהיה הסתר, ושלא יבדילו ״אלהים אחרים״. והם ניתנו בחשאי: פנימיות הלב.

35בסעיף ה׳ בא ביאור הפסוק, ובו שני עניינים. הראשון הוא מה שהתבאר לעיל: כיצד, באמצעות התשובה האמורה,

מתגלה אז הבחינה של ״ויבא כגשם לנו״, בחינת ״ואד יעלה״: מתוך הריחוק הוא מעורר אהבה רבה, שהיא הגשם; ואז ״כמטר לקחי״ — כביכול, לוקחים אותו.

השני: יתבאר שלמרות זאת, ההמשכות האמורות אינן יכולות להתרחש אלא אם יש לו תורה, משום ש״תלת קשרין״ וכו׳. וזהו ״האזינו השמים״ ו״תשמע הארץ״ — תורה שבכתב ותורה שבעל פה; ולאחר מכן ״יערוף כמטר״ וכו׳.

36סעיף ו יסביר שהגשם נמשך באמצעות אתערותא דלעילא, ואילו ״אהיה כטל״ הוא מבחינה שאתערותא דלתתא אינה מגיעה אליה, משום שהיא למעלה מבחינת מקור נשמות ישראל ומזלותיהן: מבחינת טלא דבדולחא, שלמעלה מהמזלות ומ״נוצר״ ו״נקה״.