כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף

1״כנשר המעורר את קנו, מרחף מעל גוזליו, פורש את כנפיו, לוקח אותו ונושא אותו על אברותיו.״ (פסוק זה מובא בירושלמי, חגיגה פרק ב; זוהר, חלק ב, יתרו 80b; בהעלותך 154b; פינחס 233a, 238b; האזינו 298b.)

והנה, מה כתוב לפניו? ״מצא אותו בארץ מדבר״. פסוק זה מתייחס לפסוק הקודם לו: ״כי חלק הוי׳ עמו״. נשמות ישראל הן ״חלק אלוקה ממעל״, ועל אותו חלק נאמר: ״מצא אותו בארץ מדבר״.

שהרי החלק הוא מבחינת הוי׳, המהווה את כל העולמות ואת כל ההוויות, והוא היה הווה ויהיה; והוא יורד להתלבש בגוף

שהוא הווה ונפסד. וכאשר הנשמה נמשכת אחר הגוף, ההווה ונפסד, הרי היא נמצאת ״בארץ מדבר ושממה״, היפוכו של בחינת הוי׳. לכן נאמר ״כנשר יעיר קנו״: באמצעות מדרגות הנשר, שהוא מידת הרחמים.

2ביאור העניין: במרכבה שראה יחזקאל נאמר: ״פני אריה אל הימין, ופני שור מהשמאל, ופני נשר לארבעתן״.

ביאור העניין הוא שיחזקאל ראה את המרכבה בזמן הגלות — ״גלו לבבל, שכינה עמהם״, וכמו שכתוב: ״ואני בתוך הגולה״. לכן ראה התלבשות בבחינות של ״פני אריה״, ״פני שור״ וכו׳. שכן בזמן שבית המקדש היה קיים, גילוי השכינה היה במדרגה נעלית יותר.

3כך היה גם בגילוי הראשון לכל ישראל, במתן תורה, ככתוב: ״פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם״. ״פנים בפנים״ פירושו בלי שום אמצעי או התלבשות כלל. לכן נאמר: ״וכל

העם רואים את הקולות״: הם ראו את הנשמע ושמעו את הנראה. שכן היה זה גילוי אלקות בלי שום חלוקה לריבוי מדרגות; אלא הם ראו את גילוי החיות בכללותה ואת השפע האלקי, ולא היה שום פירוד, חלילה, בין ראייה לשמיעה.

אבל בגלות, לעומת זאת, גילוי השכינה ליחזקאל בא באמצעות חלוקה לריבוי מדרגות, בהתלבשות פני אריה, פני שור וכו׳.

4הדבר דומה, למשל, לילד שמסוגל להבין יותר: מלמדים אותו אפילו שיעור שלם אחד [או יותר] בבת אחת, ככל ששכלו מסוגל לקלוט.

כמו דבר אחד; אבל מי ששכלו אינו מסוגל להכיל כל כך הרבה בבת אחת, מלמדים אותו מעט־מעט, פרק אחר פרק. כך, למשל, היה במתן תורה.

וכך גם כל עוד בית המקדש עמד על תילו, נשמות ישראל היו במעלה עליונה, וכוח ההשגה שלהן את האלקות היה בגילוי החיות בכללותה, בלי ממוצעים (וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״אז ישיר ישראל״).

אבל בגלות, כשגלו והתלבשו בין שבעים השרים, גם גילוי השכינה בא באמצעות ירידה למצב של התחלקות לריבוי מדרגות, והתלבשותן בבחינת פני אריה ופני שור.

פני אריה הם מחנה מיכאל, המקביל למחנה ראובן שבדרום, ואל כל הפונים לעבר מחנה ראובן וכו׳. וכך יש רבבות רבים במחנה מיכאל, ובהם מדרגות רבות המובחנות זו מזו;

ובאמצעותם השפע האלקי זורם אל הנשמה, בבחינת אהבה שהנשמה מקבלת באמצעות המלאכים, ככתוב: ״כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך; על כפים [שלהם] יישאונך״ וכו׳. פירוש הדבר הוא:

״כי מלאכיו יצווה״ להשפיע לך, ״והם יישאונך״, שכן באמצעותם הנשמה מתרוממת ומתעלה: באמצעות פני אריה, במדרגת האהבה, ובאמצעות פני שור, במדרגת היראה.

(וראו את הדיון בפסוק ״כי מלאכיו יצווה״: חגיגה ט״ז א׳; תענית י״א א׳; סנהדרין ק״ג א׳; רבות, וישלח, תחילת פרק ע״ח, וסוף משפטים; זח״א י״ב א׳, קס״ה ב׳; ח״ב מ״א ב׳; ח״ג רצ״ז ב׳; ובפסוק ״על כפים״ — ח״א כ״ז ב׳).

ברוח זו תיקנו חז״ל את הברכות שלפני קריאת שמע: ״יוצר משרתים, ואשר משרתיו כולם עומדים״ וכו׳, ו״האופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים״ וכו׳. מכך האדם מקבל את מידת היראה.

(ואילו מצד דין תורה די בקריאת שמע לבדה. כלומר, כפי שהיה בימי משה, כאשר האור והשפע נמשכו לישראל באמצעות השכינה עצמה, ולא באמצעות המלאכים — שהרי משה לא רצה בשליחותו של מלאך, כפי שנאמר: ״אם אין פניך הולכים״ וכו׳.

ולכן גם בעבודת ה׳ לא היה צורך לקבל אהבה ויראה באמצעות המלאכים. אך לאחר מכן, משהוצרכו לקבל באמצעות פני אריה ופני שור — ואף בימי יהושע אמר לו המלאך: ״עתה באתי״ — לכן גם בעבודת ה׳, כדי להגיע לבחינת

״אחד״ ו״ואהבת״ שבקריאת שמע באים באמצעות שתי הברכות שלפניה, שבהן מדובר על המלאכים ועל כך שהם עומדים ביראה. ובאמצעות זאת נמשכות גם לאדם אהבה ויראה. ועיין במה שכתוב במאמר המתחיל ״כי תצא״ ובסוף המאמר המתחיל ״ואריה כבקר יאכל תבן״).

52. וזהו עניינה של הסולם שראה יעקב: ״והנה סולם מוצב ארצה״ — הוא רומז לכנסת ישראל (ראו זוהר, חלק ג, 17a, 123b), כלומר לכללות נשמות ישראל, שהן ״מוצב ארצה״ בגוף הגשמי, ו״ראשו מגיע השמימה״,

שכן ״ישראל עלו במחשבה״ וכו׳: בשורש נשמותיהם הם גבוהים מן המלאכים, אף שלמטה הם מקבלים מהם.

שהרי חיותם של המלאכים היא מ״רוח פיו״ יתברך, ואילו ישראל ״עלו״ וכו׳. וכך אנו מוצאים שבימי ישעיהו נאמר: ״קדוש, קדוש, [קדוש] הוי׳ צבאות, מלא כל הארץ כבודו״ (שם, פרק ו).

כלומר, כדי שקדושתו יתברך תימשך מן הקודש העליון למטה, עד ש״מלא כל הארץ כבודו״, הדבר נעשה באמצעות בחינת הירידה של ההשתלשלות — שלוש פעמים ״קדוש״ — עד שנעשה ״הוי׳ צבאות, מלא כל הארץ כבודו״.

כלומר, באמצעות התלבשותו במלאכים, הנקראים ״צבאות״ (ראו מה שנכתב בפרשת בא, בדיבור המתחיל ״בעצם היום הזה״ וכו׳); ואז ״מלא כל הארץ כבודו״ — את הכבוד הזה מקבלים ישראל שלמטה מהם.

אבל למעלה, בשורש נשמותיהם, נאמר: ״קודש ישראל להוי׳״, שכן הם מבחינת הקודש העליון עצמו (וראו מה שנכתב בדיבור המתחיל ״יונתי בחגוי הסלע״ ובדיבור המתחיל ״קודש ישראל״ וכו׳ בפרשת פינחס).

ולא מבחינת ״קדוש״, שהיא המשכת קדושתו למטה בירידת המדרגות. וזהו ״וראשו מגיע השמימה״. ועל ידי כך

״והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו״. ״עולים״ פירושו שהם מתעלים על ידי ישראל, ככתוב: ״אכלתי יערי עם דבשי״.

״חלת הדבש שלי״ היא המלאכים, כפי שמבואר במקום אחר: באמצעות מסירות נפש בקריאת שמע, ב״אחד״ וב״ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך״ — כלומר, בבחינת ״אליך ה׳ נפשי אשא״ — הנשמה עולה למקור שממנו נחצבה.

6כמו שנאמר: ״ואתה נפחתה בי״ וכו׳, ״ואתה עתיד ליטלה ממני״ וכו׳ — כלומר, היא חוזרת למקורה, למקום שממנו נפחה בי. ושורשה נעלה, גבוה מהמלאכים; וגם המלאכים מתעלים באמצעותה.

מאחר שקיבלה מהם את אהבתם ואת יראתם, כדי להתעלות אל הוי׳ אחד ולאהוב ״בכל נפשך״, גם הם יתעלו וייכללו בבחינת היחוד העליון, ברוך הוא, ו״להשתאב בגופא דמלכא״.

(ראו מה שנכתב בפרשת וישב, בדיבור המתחיל ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים״, וכן את מה שנכתב שם: ״נמצא שהשפעת המלאכים מישראל היא בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה״ וכו׳; עיינו שם. מכאן יובן פירוש ״עולים ויורדים״ וכו׳: אלו הן שתי בחינות ההילוך שהוזכרו שם.)

והנה כתוב ״עולים ויורדים״: ״עולים״ הם שניים, כלומר פני אריה ופני שור; ו״יורדים״ הם בחינת נשר, כי המילה ״נשר״ קשורה למילה ״נושר״,

כלומר, דבר שנפל למטה. וזוהי בחינת הרחמים על ניצוץ אלקות; שכן הרחמים אינם על גופו ועל נפשו הבהמית, אלא כפי שנאמר: ״וישוב אל ה׳ וירחמהו״,

כלומר, על ניצוץ האלקות שנפל ״מאיגרא רמה״ וכו׳, כשהוא מתלבש בגוף הגשמי בעולם הזה, ומשום כך נמשך אחר חומריות הגוף. לכן אומרים: ״מחל לנו כי פשענו״. כי

הנה כתוב: ״ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה״. גן עדן זקוק לשמירה, והוא גילוי אלקות המתגלה בנפשו של האדם (ראו מה שנכתב בדיבור המתחיל ״כי תשמע בקול״ בפרשת ראה).

ועל כך אמרו חז״ל: ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״. ושכר מצווה הוא המצווה עצמה,

שכן המצוות עצמן הן המשכה של גילוי אלקות על הנפש. וכשם שבקיום המצוות הוא מקבל עליו את עול מלכות שמים, כך

יהיה שכרו בגן עדן: ליהנות ולהתענג על גילוי ה׳. לא כן מי שמקיים מצוות כ״מצוות אנשים מלומדה״: אף שהוא ״סור מרע ועשה טוב״, ושכרו בוודאי יהיה בגן עדן,

אך אין זה גילוי ממשי של אלקות. שכן דווקא הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ממש (ראו מה שנכתב על זיו השכינה בעולם הבא במאמר המתחיל ״להבין ענין מה שאמרו רז״ל״, בפרשת חיי שרה, וכן מה שנכתב על הפסוק ״במדבר סיני״ וכו׳).

כלומר, אלה שממשיכים גילוי אלקות על נפשם, וכוונתם היא שאור אין סוף ישרה ויתגלה באמצעות המשכת מצוותיו; שהרי כל המצוות הן ציוויי המלך, ובאמצעות קיום המצוות הם ממשיכים את מלכות שמים, כדי שתתגלה בנפשם. והם שנעשים בבחינת מרכבה להשראת קדושתו יתברך,

כמאמר ״אשר קדשנו במצוותיו״. והנה, ״זה לעומת זה עשה אלקים״, ככתוב: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי״. פירוש הדבר: כשדרכיכם אינן דרכי, גם מחשבותי אינן מחשבותיכם. כי

כאשר דרכיכם הן דרכי, אתם ממשיכים [מצב שבו] מחשבותי הן מחשבותיכם. לא כן להפך, כאשר נמשכות מחשבות של ״אחרים״, שמקורן בצד הקליפה והסטרא אחרא.

7והנה, בכל יהודי יש ניצוץ אלוקי, שלעתים, בזמנים שנקבעו לכך, מעורר אהבה, ״כל אחד לפי מידתו״; ולאחר מכן הוא נופל וכו׳. בנפילה זו גם הניצוץ שבנפשו אובד ושוקע, והקליפות והסטרא אחרא יונקות ממנו.

8זהו [פירוש] ״כי פשענו״: פשיעה נזכרת בתורה בהקשר של שומרים, [כאשר] שומר חינם חייב על פשיעה. ניצוץ אלוקות זקוק לשמירה, כדי שלא יאבד ואחר ימצא אותו. והשמירה היא, כפי שמובא בספרים: ״שמור — זו משנה״.

כלומר, כדברי חז״ל: ״וירא אלקים כי טוב״ — לגנוז; והיכן גנזו? בתורה. כלומר, כאשר אור האהבה מתגלה בנפש האדם, עליו לשמור עליו, כדי ש״הנופל״ לא ייפול ממנו; והשמירה היא באמצעות עיסוק בתורה, שעל ידו היא מתקיימת וכו׳,

כפי שמבואר במקום אחר (וראו על כך במאמר המתחיל ״צו את בני ישראל״ וכו׳, ״תשמרו להקריב״ וכו׳, בפרשת פינחס). אבל כאשר אינו שומר [עליו], הוא פושע בניצוץ האלוקות, שאובד ממנו ואחר מוצא אותו.

זהו [פירוש] ״בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי״. כלומר, אני גידלתי ורוממתי את המקור שממנו נחצבו נשמותיהם, שכן ״ישראל עלו במחשבה״; והם ״פשעו בי״ — התרשלו כלפי ממש, כלומר כלפי ניצוץ האלוקות שבתוכם.

התיקון לכך הוא ״מחל לנו״. מחילה היא גילוי של רצון: כאשר אדם כועס על חברו, הוא מסלק ממנו את רצונו; וכאשר הוא מתפייס, רצונו מתגלה אליו שוב.

גילוי רצון זה בא באמצעות אתערותא דלעילא, מבחינת ״מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע״ — דרגה שבה אין לפשע ולפשיעה מקום

(וראו זוהר, חלק ג, קל״ג ע״א; חלק א, ר״ו ע״ב; וכן את המבואר על כך גם במאמר המתחיל ״להבין פירוש הפסוק מי אל כמוך״),

כי ״אם צדקת מה תיתן לו״. והמשכת גילוי רצון זה נעשית באמצעות אתערותא דלתתא — בחינת תשובה מעומק הלב, כפי שנאמר: ״ממעמקים קראתיך הוי׳״. ובאמצעות בחינת עומק זו מעוררים למעלה את בחינת העומק העליון, ״עומקא דכולא״,

שהוא למעלה, למעלה, מן ההשתלשלות. כאשר הרצון העליון, שלמעלה מן ההשתלשלות, מתגלה שוב, אין לפשע מקום כלל, ו״אם צדקת״ וכו׳.

ובאמצעות בחינת התשובה האמורה הוא מוציא שוב את ניצוץ האלקות מתוך הקליפה והסטרא אחרא, שינקו ממנו וקיבלו ממנו חיות, כדי שיעלה למקורו ולשורשו. הדבר נעשה על ידי עקירת הרצון בעומק הלב. ואז מתקיים הכתוב: ״חיל בלע ויקיאנו, ומבטנו יורישנו אל״ (איוב, פרק כ׳).

(כלומר, על ידי הגילוי מבחינת י״ג מידות הרחמים, שעליהן נאמר ״מי אל כמוך״, וכך גם בי״ג המידות שבתורה נאמר ״אל רחום וחנון״ וכו׳ — על ידי כך נמשך ש״מבטנו יורישנו אל״. ראו גם את הכתוב במאמר המתחיל ״כי תצא״, בעניין ״ושבית שביו״, ובביאור על הפסוק ״כי המצוה הזאת״.)

והנה, גילוי הרצון הזה מתגלה בעשרת ימי תשובה באמצעות בחינת ״ממעמקים״. לכן נאמר: ״דרשו הוי׳ בהימצאו״.

וחז״ל אמרו: ״בהימצאו — אלו עשרת ימי תשובה״. כלומר, ניצוץ האלקות שאבד בשל התרשלות בשמירה נמצא שוב, כדי שיעלה למקורו.

(וזהו גם עניין ״ימצאהו בארץ מדבר״ וכו׳ — דווקא ״ימצאהו״, כלומר, שימצא את האבדה. ראו גם את הכתוב במאמר המתחיל ״אני לדודי״, בעניין ״ובקשתם משם״ וכו׳, ״ומצאת״ וכו׳.)

ואז ״קראוהו״ — כדי להמשיך [אותו], כך שיתגלה בנפשו של האדם, ״בהיותו קרוב״; שהרי עכשיו ״קרוב הדבר מאד״, כאשר ״חיל בלע ויקיאנו״ (בדומה לכתוב: ״ויאמר הוי׳ לדג ויקא את יונה״).

93. זהו [פירוש] ״כנשר יעיר״: באמצעות בחינת הרחמים [המתעוררת] כלפי מי שנשר ונפל. על כך נאמר ״דרך הנשר בשמים״, שכן הוא ממריא מעלה, עד לרום המעלות, ומתעלה מעלייה לעלייה.

(ועיינו במה שנכתב על פירושו ועל משמעותו של ״שמים״ במאמר הפותח במילים ״כי המצוה הזאת״, בעניין ״לא בשמים היא״ וכו׳; ראו שם כיצד בחינת ״שמים״ קשורה למצוות התשובה; ובדרך זו אפשר להסביר את ״דרך הנשר בשמים״. ובזוהר

(פרשת יתרו, דף פ ע״ב) מבואר ש״שמים״ הם תפארת דאצילות; ועיינו במה שייכתב להלן). תחילה, ״יעיר קנו״ — אין זה אלא

אלא התעוררות בלבד, בבחינת נוגע ואינו נוגע, בדוגמת ״מטי ולא מטי״: כלומר, אלקות מתגלה על נפשו, ונוגעת עד הנפש.

אבל אין היא נוגעת לגמרי, עד כדי כניסה לפנימיותו (עיינו במה שנכתב במאמר הפותח במילים ״עיני כל״, בפרשת מטות), כך ש״כל עצמותי תאמרנה: ה׳, מי כמוך?״ לאחר מכן בא ״על גוזליו ירחף״: היא מלבישה את הנפש ומקיפה אותה מכל צד, אלא שעדיין אין זה

אלא בבחינת ״גוזליו״, שהם קטנים ואין להם כנפיים. זוהי התגלות בחינה זו לאורך כל פסוקי דזמרה, עד קריאת שמע.

10זהו עניין התעוררות הרחמים שבברכות שלפני קריאת שמע: ״ברחמיך הרבים רחם עלינו״ וכו׳, ״אבינו אב הרחמן״ וכו׳ — וזהו [עניין] ״כנשר״ וכו׳,

״על גוזליו ירחף״ וכו׳. לעומת זאת, בקריאת שמע, באמצעות מסירות נפש שב״אחד״ וב״ואהבת… בכל נפשך״, מתגלה בחינת תשובה ״ממעמקים״, ועל ידי כך ״ישאהו על אברתו״ — ״על״ דווקא.

כי ״אברתו״ היא בחינת ״אברין דמלכא״, שהם המצוות, הממשיכות את הרצון העליון כפי שהוא מתלבש בעולם הזה הגשמי, כגון פתיל ציצית מצמר.

אבל באמצעות תשובה עילאה מעוררים את הרצון העליון שלמעלה־מעלה מהשתלשלות העולמות, ועל כך אמרו חז״ל: ״במקום שבעלי תשובה…״ וכו׳.

(ראו מה שכתוב בעניין קריאת שמע בסוף המאמר המתחיל ״מזמור שיר חנוכת הבית״.) והלשון ״על גוזליו״ מתאימה היטב דווקא לבעלי תשובה, שכן ״גוזל״ מתפרש בבראשית רבה

(פרשה לך, פרק מ״ד) גם במשמעות של גזלן; והחוטא נקרא ״גוזל אביו ואמו״, כפי שאמרו חז״ל (תחילת פרק ו׳ בברכות). אך באמצעות התשובה ״החושך נהפך לאור״, והזדונות נעשים כזכויות.

לכן, מבחינת ״גוזל אביו ואמו״ נעשית בחינת ״כנשר״ וכו׳, ״על גוזליו ירחף״ וכו׳ — וזהו כדי ״ישאהו על אברתו״.

וראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״תקעו בחודש שופר״ בעניין שיש לרצון העליון שתי בחינות וכו׳; עיינו שם, כי משם יובן היטב יותר פירוש ״על אברתו״.

וב״רעיא מהימנא״, פרשת פינחס (רל״ח ע״ב), מפרש ״ישאהו״ במשמעות של ״ישא ה׳ פניו״ וכו׳ (וראו מה שנכתב על פירוש ״ישא״ בפרשת נשא, בסוף המאמר המתחיל ״כה תברכו״). לכן נאמר: ״מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע״ וכו׳.

״תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם״ וכו׳ — שכן הוא עצמו נותן את האמת והחסד שלו וכו׳. ואז נאמר: ״ה׳ בדד ינחנו״ וכו׳. בחינת הוי׳ היא בחינת צמצום והתפשטות של ההמשכה וכו׳,

שהיא בחינת סדר ההמשכות והשתלשלות העולמות; ואילו ״בדד״ הוא בחינת ״לבדו״, כפי שהיה לפני שנברא העולם — כלומר, בחינת ״לפני ה׳ תטהרו״ של יום הכיפורים.

(אפשר להוסיף ולפרש את ״כנשר יעיר״ וכו׳. שהרי הוסבר לעיל שבמתן תורה, וכן כל עוד עמד בית המקדש, התגלתה אלקות מבחינת החיות בכללותה, שלמעלה מבחינת המלאכים — פני אריה וכו׳ ופני נשר וכו׳.

אם כן, מובן שגילוי י״ג מידות הרחמים הוא בוודאי בחינת רחמים גדולים, שלמעלה לאין ערוך מבחינת ומדרגת פני הנשר. וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״שיר המעלות ממעמקים״, בעניין שתי בחינות של רחמים: ״אב הרחמן״ ו״אב הרחמים״ וכו׳.

עיינו שם. אם כן, אפשר לומר שפירוש הדברים הוא כך: ״כנשר יעיר קנו״ וכו׳ הוא משל. כשם שהרחמים נמשכים באמצעות בחינת פני הנשר שבמרכבה אל ירידת הנשמה בגוף הגשמי ובנפש הבהמית — כפי שנאמר על יציאת מצרים: ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״ וכו׳ —

כך גם, ולאין ערוך יותר מכך, הוא מה שמתרחש לאחר מכן באמצעות זה: ״ה׳ בדד ינחנו״ — כלומר, גילוי רחמים גדולים, י״ג מידות הרחמים, המתגלות ביום הכיפורים, שבאמצעותן ״בדד ינחנו״, כלומר, בתוך עצמות אור אין סוף ממש, כלשון התפילה: ״והחזירנו בתשובה שלמה לפניך״.

לפי זה, פירוש ״ישאהו על אברתו״ שבפסוק ״כנשר יעיר״ מתייחס דווקא למצוות עשה. שכן לגבי מצוות עשה אמרו חז״ל: ״עבר אדם על מצוות עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו״; ולשם כך אין צורך דווקא ביום הכיפורים.

זהו ״על אברתו״: שהרי ״רמ״ח מצוות הן רמ״ח איברים של המלך״, והדבר נעשה באמצעות ״כנשר יעיר״ וכו׳. אולם באמצעות י״ג מידות הרחמים המתגלות ביום הכיפורים, יחד עם התשובה, מתוקנים ונמחלים גם העבירות על מצוות לא תעשה; שכן מצוות לא תעשה נעלות ממצוות עשה, משום שמצוות עשה תלויות בו׳ ובה׳ של שם הוי׳, ומצוות לא תעשה תלויות בי׳ ובה׳.

אך מכיוון שיום הכיפורים הוא בחינת ״לפני הוי׳ תטהרו״, למעלה אפילו מבחינת י׳־ה׳ — וזהו ״בדד ינחנו״ וכו׳ — לכן מתוקנים גם הפגמים, העוונות והעבירות על מצוות לא תעשה. ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״כי ההרים ימושו״.

אפשר לומר גם ש״כנשר יעיר״ הוא עניין י״ג מידות הרחמים המתגלות בחודש אלול, לפי מה שנכתב בזוהר הרקיע, בתחילת בראשית, ששלושה עשר עלי השושנה הם שנים עשר בקר של בריאה, ״והים עליהם״ וכו׳; עיינו שם. ו״הוי׳ בדד ינחנו״ הוא עניין י״ג מידות הרחמים המתגלות ביום הכיפורים.

ועיינו בעניין ״בדד ינחנו״ במדרש רבה, פרשת בלק, על הפסוק ״הן עם לבדד ישכון״.) (זוהר, חלק א, כו ע״א; חלק ג, קכד ע״ב, רי ע״ב, רחצ ע״ב; ובליקוטי תורה של האריז״ל, סוף פרשת האזינו.)

ובעמק המלך, בסוף שער ג׳ ובשער ו׳, בסוף פרק מ״ו, מוסבר שזהו פירוש הפסוק ״ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא״. והארה מעין זו מתגלה בכל יום בקריאת שמע,

כי בכל יום צריכה להיות המשכה מועטת, כדי שהדבר יתגלה בכללות בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים. כך היא מידת התורה: כלל ופרט וחזר וכלל — כדי שיכלול שוב

את מה שנחלק לפרטי פרטים בכל יום, וכך יהיה גילוי של הכללות, שכן הפרט נמשך מגילוי הכללות וכו׳. ועיינו בפירוש רש״י (על איוב, פרק לט, [פסוק] כז) בעניין ״יגביה נשר״.

והנה, באמצעות התשובה מעומק הלב הנזכרת לעיל נאמר ״יצרנהו כאישון עינו״. שהרי האישון, ״בת עין״, הוא החושך שבעין, ודווקא בו

הוא המאיר, ובו מתגלה עיקר ראייתו של האדם — באמצעותו האדם רואה. כך גם, מתוך החושך שהאדם מחשיך בו את עצמו במרירות נפשו בעומק הלב, מאירה בו התגלותו של הרצון העליון.

וזהו ״ימצאהו בארץ מדבר״ — משום שהיה במדבר, ״בארץ ציה״ וכו׳. וזהו ״מי זאת עולה מן המדבר״ — עלייתה היא מן המדבר, והסתלקותה היא מן המדבר וכו׳.